כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

ההתנגשות הסופית חלק 5

לאן לבבות שבורים הולכים?

תוכן עניינים 1. ההתנגשות הסופית חלק 1 2. ההתנגשות הסופית חלק23. ההתנגשות הסופית חלק 34. ההתנגשות הסופית חלק 45. ההתנגשות הסופית חלק 56. ההתנגשות הסופית חלק 67. ההתנגשות הסופית חלק 78. ההתנגשות הסופית חלק 89. ההתנגשות הסופית חלק 910. ההתנגשות הסופית חלק 1011. ההתנגשות הסופית חלק 1112. ההתנגשות הסופית חלק 12 13. ההתנגשות הסופית חלק 1314. ההתנגשות הסופית חלק 1415. ההתנגשות הסופית חלק 1516. ההתנגשות הסופית חלק 1617. ההתנגשות הסופית חלק 1718. ההתנגשות הסופית חלק 1819. ההתנגשות הסופית חלק 1920. ההתנגשות הסופית חלק 2021. ההתנגשות הסופית חלק 2122. ההתנגשות הסופית חלק 2223. ההתנגשות הסופית חלק 2324. ההתנגשות הסופית חלק 2425. ההתנגשות הסופית חלק 2526. ההתנגשות הסופית חלק2627. ההתנגשות הסופית חלק 2728. ההתנגשות הסופית חלק 2829. ההתנגשות הסופית חלק 2930. ההתנגשות הסופית חלק 3031. ההתנגשות הסופית חלק 3132. ההתנגשות הסופית חלק 3233. ההתנגשות הסופית חלק 3334. ההתנגשות הסופית חלק 3435. ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

אני ממהרת לצאת לכיוון החצר, הבית הזה ענק אני נתקלת באחת מעוזרות הבית שמכוונת אותי מאיזה דלת לצאת למקום בו מתקיים שעת התה. אני מקווה בכל ליבי לראות את הירו ולבקש ממנו שיבוא איתי, אני מתקשרת אליו ושולחת לו הודעות אבל כנראה שהטלפון שלו כבוי כי הטלפון שלו מועבר ישר לתא קולי. כמה שהבית הזה גדול ככה גם יש כאן די הרבה אנשים, מעניין אם כולם קשורים למשק הבית או שיש עוד אנשים שגרים כאן חוץ מהמשפחה הגרעינית של הירו.
אני עוברת בעוד מסדרון שלא שונה מעיצוב כל שאר הבית, לכיוון החצר ואני רואה את החצר הענקית של האחוזה, החצר כולה מכוסה בדשא ירוק, שיחים בכל מיני צורות מקיפים את החצר, פסלים בצבע אבן מפוזרים בחצר, מזרקות קטנות בצבע אבן עם עיטורי פרחים מסביבם גם מפוזרים להן בטוב טעם בחצר.
אני מסתכלת סביבי ורואה בחצר חלק עם פרגולה ובריכה גדולה עם מיטות שיזוף סביבה. בהמשך אני רואה פינת אוכל יפהפיה, השולחן ארוך ויש כיסאות לכל אורך השולחן, אני מתקרבת לכיוון השולחן ואומרת תודה לאל שסבתו של הירו לא נמצאת שם ושלא איחרתי לה. השעה חמש ושתי דקות ואני הולכת בזריזות לפינת האוכל. השולחן בצבע לבן עם כיסאות לבנים סביבו, על כל השולחן יש כמה עמדות צלחות בעלות שלוש קומות. בקומה הראשונה יש כריכונים בכל מיני ממרחים, הכריכונים הם בלי הקשה של הלחם, בקומה השניה יש כל מיני מאפים כמו בריוש וקוראוסנים ובקומה השלישית יש עוגיות ריבה וחמאה.
סביב השולחן מסודרים צלחות לבנות עם מסגרת סגולה מסביבם, קנקן תה לבן עם עיטורי הצבע הסגול של הצלחות וספלי תה תואמים לסט הצלחות והקנקן.
אני רואה בנוסף לקנקן המים החמים שיש קנקן חלב. מה שמזכיר לי שבאירופה נוטים לשתות תה עם חלב, בעיקר בלונדון. מעולם לא הייתי בארוחת תה, האמת שזה נראה לגמרי מרשים.
אני מתיישבת באחד מהכיסאות כדי להמתין לסבתו של הירו, השעה כבר חמש ושבע דקות ואני באמת ציפיתי שעד עכשיו הירו יחזור אלי אבל לא. אוף. הוא מצליח לחרפן אותי לגמרי.
אני ממשיכה להמתין לסבתו של הירו, אני רק רוצה שהיא תגיע כבר ותגאל אותי מיסוריי ושכל הארוחה הזו תסתיים כבר.
בתור אחת שלא אוהבת איחורים היא מאחרת בעצמה.
אני מעבירה את הזמן בנתיים עם הטלפון שלי. אני מבחינה בבואה של סבתו של הירו יחד עם מרגרט.
"מריצה. ” היא אומרת כשהיא נעמדת בשולחן מולי. אני מחייכת ומהנהנת אליה בעודי ממשיכה לשבת. היא ממשיכה להסתכל עלי ולא זזה.
"העלמה מריצה, אם תוכלי לקום לקבל את ליידי נייט בבקשה. ” מרגרט אומרת לי בחיוך מזהיר. אני מסתכלת על מרגרט שנופל לי האסימון שכנראה שהמשכתי לשבת זה היה לא מנומס ולא מכבד, אני צריכה לקבל את פניה בכך שאני עומדת. אוי אלוהים זה כזה מפגר.
"אוי אני מתנצלת. ” אני קמה בזריזות ואני נראת מתוחה למדי.
"מעולה. ” סבתו של הירו אומרת, היא מהנהנת אלי ואני מהנהנת אליה חזרה. “שבי. ” היא אומרת ומסמנת בידה שאשב בכיסא מולה. אני יושבת בכיסא ומרגרט מוזגת לנו מקנקן התה לספלים שעל השולחן תה חם.
"העלמה מריצה, תרצי חלב? סוכר? ” מרגרט שואלת אותי.
"אני בסדר תודה. ” אני מחייכת, אני מתוחה לגמרי בשביל לבקש משהו שאני באמת רוצה.
"תנסי תה עם חלב מריצה, זה נפלא. ” סבתו של הירו מסתכלת עלי.
"חלב שיהיה. ” אני מושכת בכתפי ומחייכת.
מרגרט מחייכת אלי ומוזגת לי חלב לתה.
"זה הכל מרגרט את יכולה להשאיר אותנו לבד. ” סבתו של הירו אומרת למרגרט, מרגרט מהנהנת אליה "ברשותך. ” היא אומרת ומשאירה אותנו לבד.
יש כמה שניות של שתיקה מביכה, לפחות מצידי.
"אז.. מריצה, מאיפה את? לפי המבטא שלך אני יכולה להבין שאת לא אמריקאית. ” היא שואלת.
"ישראל. ” אני אומרת ומסתכלת על ספל התה שלי שבמקומו, בעוד סבתו של הירו מרימה את הספל שלה מחזיקה אותו באוזן הספל כשהזרת שלה מונפת באוויר ולוגמת ממנו.
"ישראל, מעניין. נפגשתם שם? ” היא שואלת כשהיא מחזירה את ספל התה חזרה לצלחת שלו ורק אז מורידה את מבטה ממני.
"אה לא.. נפגשנו בניו יורק, דרך העבודה שאני מתמחה בה. ” אני משיבה.
"במה את עוסקת? ” היא שואלת אותי.
"אופנה, אני רוצה להיות מעצבת אופנה בעתיד. ” אני אומרת.
סבתו מרימה גבה, זה כבר סימן לא טוב. אין לי כוח לנאומים, כבר שמעתי כל נאום אפשרי על המטרות שלי מאנשים שלא מאמינים בעצמם אז בטח שגם לא ביכולות של אחרים.
לפחות על ישראל לא היה לה יותר מידי מה להגיד.
"מה זה אומר בעתיד? ” היא שואלת ושוב חוזרת על הפעולה ללגימת התה.
"מצידי מחר. ” אני צוחקת קלות כדי קצת להקל על האווירה, אבל היא רצינית למדי.
"אני מניחה שהירו לא שיתף אותך בהתנהלויות המשפחתיות לנוכח כך, את מודעת למה שיקרה ברגע שיתפוס את מקומו של אביו ויהפוך להיות לורד האחוזה? ” על מה היא מדברת? מה יקרה? לפי איך שזה נראה הירו לא יהפוך להיות להיות לורד האחוזה. אני מרגישה די מפגרת בכך שאני לא יודעת כלום ושום דבר על המשפחה של הירו מעבר למה שסיפר לי, אני מרגישה טיפשה.
"למה את מתכוונת? ” אני שואלת, עדיין לא זזתי מהתנוחה שבה התיישבתי, אני לגמרי מתוחה.
"ברור. הוא לא שיתף אותך. ” היא מגחכת לעצמה. “אני מניחה שתדעי כשהוא יהפוך להיות לורד האחוזה. ” היא אומרת.
"אם. ” פי פולט, אני אפילו לא יודעת למה אמרתי את זה, אבל הגיחוך שלה עיצבן אותי.
היא מרימה את גבה שוב.
"תסמכי עלי, הפעם אביו לא יוותר לו. ” היא אומרת. “תשתי מהתה שלך. ” היא אומרת, או יותר נכון פוקדת. לא רציתי לשתות מהתה רק כדי לא לעשות פעולה לא נכונה שתיחשב כלא מנומסת בעיניה, אני לא יודעת אם אני אמורה לנסות להתחבב על סבתא שלו או לא.
אני מרימה את ספל התה מהאוזן של הספל, עושה בדיוק כמוה לפחות מנסה ומרימה את הזרת.
היא מחייכת קלות. “את עוד תלמדי מתוקה, להיות ליידי. ” היא אומרת. זה אומר שהיא נותנת לי סוג של את הברכה שלה? שהיא מקבלת את זה שאני יוצאת עם הירו? אני לא יודעת.
"אני יכולה לשאול אותך משהו? ” אני שואלת אחרי שאני לוגמת מהתה, הטעם של החלב קצת מפתיע אותי, אבל האמת היא שתה עם חלב זה ממש טעים ומשתלב די טוב ביחד.
"כשאת פונה אלי את צריכה לקרוא לי ליידי נייט, אבל את עוד תלמדי את הנימוסים של המשפחה שלנו. ובכן תשאלי. ” אוח היא כזו מתנשאת!
"אני מתנצלת. ” אני מנסה לשמור בכל זאת על אדיבות איתה. “למה התכוונת שאמרת שאני מאמינה במשהו שאבוד כבר מזמן? ” אני מסתכלת על פניה של סבתו של הירו, אני יודעת שזה לא במקום בטח לשאול את זה מבחינתה, אבל זה סיקרן אותי לדעת, להבין למה היא מדברת על הירו ככה. למה כל ההתייחסות הזו להירו? איך הם הגיעו למצב הזה? אולי זה לא ענייני להיכנס לכל זה, אבל כל מה שקשור בהירו מעניין אותי, הרי בכל זאת הוא הגבר שלי.
היא מחייכת קלות. “בדיוק בגלל זה ידעתי שאת חכמה יותר ממה שאת חושבת, אז אני יודעת שאת רואה את זה בדיוק כמוני רק מתכחשת לזה. ”
היא רק מסבכת אותי, על מה היא מדברת?
"למה את מתכוונת? ” אני שואלת שוב.
אני מניחה את ספל התה שלי חזרה שמרגרט שוב מופיעה. “ליידי נייט, מר קאלן מחכה לך בסלון. ” היא מודיעה לסבתו של הירו.
"תזכרי מה שאומר לך עלמתי הצעירה, אי אפשר להציל מישהו כשהוא לא מוכן ולא רוצה להציל את עצמו. ” היא שולחת אלי את המשפט הזה וקמה מהשולחן והולכת אחרי מרגרט.
היא משאירה אותי יושבת לחשוב, על מה היא מדברת? על איזה הירו היא מדברת? ההירו שאני איתו כן מנסה להציל את עצמו ולעזור לעצמו לא? הרי הירו היה בסדר גמור כל הזמן הזה שהיינו ביחד, יש לו את הנפילות שלו לאור כל מה שחווה אבל זה לא משהו שאנחנו לא יכולים להתמודד איתו.
אני מקווה לפחות, הרי הוא עדיין בגדר נעלם.

אני חוזרת חזרה לחדר של הירו מהורהרת לגמרי מהשיחה הקצרה שהייתה לי עם סבתו של הירו. אני נכנסת לחדר ורואה את הירו יושב על המיטה שלו. הוא נראה הרוס לגמרי, אבל אני כועסת עליו, לא כועסת, רותחת עליו. זועמת. כל דבר אפשרי, איך הוא השאיר אותי ככה לבד? עזב אותי? מבלי לדבר איתי בכלל.
"איפה היית? ” אני שואלת כשאני סוגרת את הדלת מסתובבת אליו ומשלבת את ידי. קולי עצבני.
הוא מסתכל עלי כשידייו על ברכיו. “הייתי צריך רגע. ” הירו אומר בלי כל רגש על קולו כנראה שאפילו לא עניין אותו שהשאיר אותי לבד.
"היית צריך רגע? אתה רציני איתי? ” אני מתלקחת, אני מרגישה את העצבים זורמים לי בדם, אני שניה מלהתפרץ עליו לגמרי ולהתפוצץ עליו.
"עבר עלי גם ככה יום חרא מספיק, את אמורה לתמוך בי. ” הוא נוזף בי ומסתכל עלי.
"אתה צוחק עלי נכון? איך אני יכולה להיות איתך, לתמוך בך כשאתה בורח ומשאיר אותי לבד! במקום שזר לי! ” אני נוהמת עליו כשאני משליכה את ידיי לצדדים מרוב זעם. אני כועסת עליו כל כך.
"לעזאזל מריצה אמרתי לך הייתי צריך רגע. ” הוא אומר וקם מהמיטה ונעמד.
"רגע? אז ככה זה הולך להיות בכל פעם שמשהו יקרה? אתה תעזוב אותי כי תצטרך רגע? חשבתי שאנחנו יחד בזה. ” הטון שלי יורד ואני מרגישה את הדמעות שבגרוני, הוא מייאש אותי שהוא לא נותן לי לעזור לו, שהוא לא מספר לי מה שבאמת עובר עליו.
הוא מעביר את ידו בשערו אחורנית ואז על הלחי שלו. “פאק מריצה, את פשוט לא מבינה… המשפחה הזו… זה לא מה שאת רגילה אליו זה… פאק אני לא יודע אפילו.. ”
"אז תסביר לי. ” אני מבקשת ממנו וצועדת אליו. נעמדת מולו ואוחזת בפניו. “תסביר לי שאבין איך המשפחה הזו עובדת כדי שאוכל להיות שם בשבילך, אני רוצה להיות שם בשבילך, אתה רוצה שאהיה שם בשבילך? ” אני שואלת לתוך עיניו.
הירו מביט בתוך עיני, עיניו הירוקות נוצצות, נראה שגם להירו עומדות דמעות בעיניו ואני יכולה להריח את הריח של האלכוהול ממנו, אבל משום מה הוא נראה צלול ולא שיכור.
"ברור שאני רוצה שתיהיי איתי תמיד בייב. ” הוא אומר, אבן נגולה מליבי.
"אז תפסיק לברוח ותספר לי, אני כאן, אנחנו ביחד בזה לא? ”
"אנחנו ביחד בזה. ” הוא אומר ומושך אותי לחבק אותי, הוא מחבק אותי חזק ואני מחבקת אותו.
"אני אספר לך איך המשפחה הזו עובדת, אבל תיהיי בטוחה שלא תאהבי את זה. ” הוא אומר כשאנחנו מחובקים, הוא מנשק את קודקוד ראשי ומניח את סנטרו על קודקוד ראשי ונאנח.
בתוך תוכי אני מקווה שמהשפחה הזו לא גדולה עלי, שכל זה לא גדול עלי אבל כל עוד אני והירו יחד בזה אני בטוחה שנעבור הכל כי למרות מה שסבתא של הירו זרקה לי היום, הירו לא הבחור שהיא חושבת שהוא, היא מכירה הירו אחר, לא את ההירו שנמצא כאן עכשיו איתי ומחבק אותי, אני לעולם לא אפסיק להאמין בו.
"בואי איתי" הירו אומר ומושך אותי בידו.
"לאן? ” אני שואלת אותו כשאני נותנת לרגליי ללכת אחריו.
"מקום סודי" הוא קורץ לי ומחייך את חיוכו שממיס אותי כל פעם מחש. אני מתארת לעצמי שהירו שתה את כל בקבוק הויסקי שלקח איתו, ולפי ריח האלכוהול שיוצא ממנו אבל משום מה הוא לא נראה כל כך שיכור הוא נראה די פיכח.

הירו מוביל אותי במסדרונות האחוזהואני אחריו אוחזת בידו חזק, לא רוצה שיעזוב אותי, לא רוצה להיתקל באף אחד שמתגורר בבית הזה. הוא עולה במדרגות ואני אחריו, הבית הזה ענק לגמרי, הוא לא נגמר.
אנחנו עולים במדרגות לעוד מסדרון בקומה האחרונה של האחוזה, המסדרון הזה לא שונה משאר המסדרונות שנמצאים בבית, מסדרון ארוך עם כמה דלתות מכל צד, כמה חדרים יש בבית הזה? למה הם צריכים את כל החדרים האלה?
טוב אולי זה כל החדרים של העוזרות הבית, הנהגים, השף, עוזר המטבח, הרי הם פה כל היום אני מאמינה שחלקם ישנים כאן או כולם.
הירו ניגש לסוף המסדרון ומזיז את הוילון שמכסה את החלון בסוף המסדרון.
"מה אתה עושה? ” אני שואלת כשהוא פותח את החלון, אני מסתכלת על מעשיו מבולבלת, אולי הוא כן שיכור מידי?
"בואי. ” הוא אומר ונכנס דרך החלון. “הירו! אני צועקת בלחש. “אתה השתגעת? ” לאן הוא נכנס שם?
הוא נעמד על משהו "בואי. ” הוא מושיט לי את ידו, אני מסתכלת על ידו ולא מהססת, אני מושיטה את ידי והוא עוזר לי לעבור את החלון, אנחנו נמצאים על החלק השטוח בגג של האחוזה, אני מסתכלת מסביבי, כבר חושך אז אני לא ממש רואה את כל הנוף כי בכל זאת השטח של האחוזה כאן מטורף. אני הולכת אחרי הירו שנראה שהוא יודע לאן הוא מוביל אותי, אני מקווה, בכל זאת הוא שיכור.
"למה הבאת אותי לכאן? ” אני שואלת שהוא נעצר. הוא מתיישב באמצע הגג השטוח, נשכב על הגג ומסתכל לשמיים.
"הייתי בא לכאן בכל פעם שהייתי רוצה, שהייתי צריך שקט, מכל השיט שמסביבי, שלא הייתי יכול לברוח מהבית, הייתי מגיע לכאן. אף אחד לא היה מצליח למצוא אותי כאן. ” הוא אומר ומחייך, מסתכל לכיוון השמיים, אני נשכבת על ידו ומביטה לשמיים כמוהו. השמיים מהממים, הם שחורים ואפשר לראות ממש את כל הכוכבים, כמו בגג שלו בניו יורק. עכשיו נופל לי האסימון למה הגג שלו בדירה בניו יורק זה המקום שהוא בדרך כלל בורח אליו, הוא היה נוהג ככה כילד לברוח לגג ולשכב ולראות את הכוכבים, אני עוצמת את עיני לרגע ומרגישה כיאלו אנחנו בדירה שלו בניו יורק, כמו שהיינו בלילה הראשון שלנו ביחד שבו הוא הסביר לי על הכוכבים.
"הבית הזה ענק איך בכלל אפשר למצוא כאן מישהו? ” אני מצחקקת.
"תתפלאי, אין רגע של פאקינג שקט בבית המזדיין הזה כמה שהוא גדול. ” הירו עונה לי.
אני פוקחת את עיני והכוכבים הנוצצים בשמיים שוב מתגלים אלי.
"אז… אתה מתכוון לברוח שוב, או להסביר לי? ” אני לוחצת, אני סקרנית למדיי, כל הסודות האלה הם לא בשבילי. פעם ביקשתי מהירו שלא ישקר לי בחיים, הוא כבר איכזב אותי פעם אחת, לא הייתי רוצה שזה יקרה שוב לעולם.
הירו לוקח נשימה עמוקה, הוא מסתובב על צידו ונשען על המרפק שלו.
הוא מסתכל עלי ואני רק מזיזה את מבטי אליו, מביטה הפעם בתוך עיניו הירוקות, אני רק שמחה שהן נוצצות שעדיין יש בהן את הברק הזה. אני אוהבת אותו כל כך, אני כל כך אוהבת את הגבר הזה עם כל הבעיות שמתרוצצות בראשו, עם כל השדים שהוא מחביא, מעולם לא חשבתי שאפשר לאהוב ככה מישהו, אהבה בשבילי תמיד הייתה נחשבת למשהו בעל כוח מאוד מיוחד, גדלתי תמיד על כך שאהבה עושה אותך יפהפייה אבל גם כואבת, תמיד גדלתי על כך שאהבה היא המפתח לחיים, שאהבה היא בעצם… הכל בחיים, נכון שיש עוד דברים מעבר לאהבה, אבל תמיד אחד מהחלומות הכי גדולים שלי היו להתאהב, להתאהב ולהרגיש נאהבת. תמיד חלמתי להיות הנסיכה הזו, תמיד רציתי להיות הנסיכה הזו, תמיד רציתי מישהו שיגן עלי, שיאהב אותי ללא תנאים וכשאני מסתכלת על הירו עכשיו אני לא מצליחה לעכל את כל מה שעברנו ביחד, איך העיניים האלה מצליחות להוציא אותי מדעתי, להמיס אותי. החיוך שלו, הקול שלו, המגע שלו, כל כולו לגמרי. פתאום אני מוצאת את עצמי בתוך החלום הזה, שתמיד היה רק בגדר חלום, רק בגדר פנטזיה לא חשבתי מעולם שאצליח להרגיש ככה, שהירו יצליח לגרום לי להרגיש ככה. אני יודעת מה תמיד אמרתי לעצמי מהרגע שתומאס שבר לי את הלב, שאני צריכה לאהוב את עצמי קודם כל, שאני צריכה להילחם על עצמי קודם כל לפני שאני נלחמת על מישהו אחר, אבל ההבדל בין אהבתי לתומאס לאהבתי הנוכחית להירו היא שעם הירו אני לא מרגישה שאני לא אוהבת את עצמי, אני לא מרגישה את החוסר ביטחון הזה כמו שתמיד הייתי נוהגת להרגיש, אני מרגישה נאהבת על ידו, אני מרגישה שלמה איתו.
הירו הצליח לשבור את כל החומות שבניתי סביב הלב שלי, חשבתי שאני שלמה לפני שפגשתי אותו, אבל הוא השלים את החלק החסר לגמרי. אני המריצה שתמיד חיפשתי להיות, טוב לי.
"על מה את חושבת כל כך עמוק? ” הירו שואל אותי כשהוא מלטף את פניי באגדולו.
"על כמה שאני אוהבת אותך. ” אני אומרת תוך כדי שאני נושכת שפתי.
הירו משחרר את נשיכת שפתי עם אגדולו.
"אני אוהב אותך. ” הוא אומר ואני מחייכת.
"מריצה…” הוא מתחיל להגיד, הוא מלטף את שערי, שוב הוא לוקח נשימה עמוקה.
"משפחת מלוכה היא לא כמו שאנשים חושבים, משפחת מלוכה היא לא רק נימוסים ולהנהן בחיוך. ”
"אז מה זה אומר? ” אני שואלת מסוקרנת.
"מריצה… אם אני אהיה לורד, אם אני אהיה המחליף של אבא שלי, החיים שהכרת הם לא יהיו אותו דבר. בן מלוכה לא יכול לעשות את הדברים הכי פאקינג פשוטים, להצטלם עם קהל שאוהב אותו, סלפי זה לא ראוי. בן מלוכה לא יכול ללכת למסיבות וכל מיני שיט של אירועים כאלה ואחרים. רק מסיבות רישמיות, זה אומר שאפילו שבוע האופנה לא משהו שאפשרי ללכת אליו.
בן מלוכה לא יכול להתלבש כמו שהוא רוצה, רק חליפות מזדיינות או לבוש רישמי כזה ואחר. בנות מלוכה? אם את חושבת שאני מגזים כשאני מתלונן על השמלות הקצרצרות שלך, חכי שתשמעי שאסור לך לחשוף רגליים בכלל אם את לא שמה כל מיני שיט מתחת.
את פאקינג לא יכולה לסחוב תיק, את מחויבת שמישהו אחר יסחוב לך את התיק. יש כל כך הרבה חוקים דפוקים לבני מלוכה, כל מה שאני עושה, כל מה שעשיתי עד עכשיו נחשב כבושה למשפחה שלי, להצטלם עם מעריצים, לחתום להם, שיש לי עמוד אינסטגרם למרות שהוא פאקינג לא פעיל. כל הדברים האלה הם דברים שלא מקובלים במשפחות מלוכה. להופיע, ללכת לאירועים, השירים שאני שר, היחצנות, פאקינג השם שלי. לעזאזל. אין מקום לשום דבר מזה, וכמה שקיוותי כמו ילד מזדיין בתוכי שיום אחד יקבלו את זה, שהמשפחה שלי תקבל אותי אחרי כל מה שהשגתי אחרי כל מה שעשיתי. אחרי שעבדתי פאקינג כל כך קשה, הם לא מעולם לא. לעזאזל. ”
אני מסתכלת על הירו כשהוא שופך בפניי את כל חוקי המשפחה שלו, את האכזבה שלו ממשפחתו.
אני מרימה את עצמי ומתיישבת כשפני וגופי מולו, הירו לא מוריד את מבטו ממני.
"ואם את חושבת שהרשימה של החוקים לבני מלוכה הסתיימה במה שסיפרתי לך את טועה, הרשימה הזו לא נגמרת ומלאה בשיט. ” הוא רוטן.
אני מעבדת את מה שהירו אמר לי, שבעצם אם הוא יהפוך ללורד ואני אהיה איתו אצטרך לוותר על בערך כל החיים שלי. לא אוכל להיות מעצבת אופנה, לא אוכל ללכת לשבוע האופנה אפילו? תצוגות אופנה? לא אוכל להתלבש כמו שאני אוהבת? אפילו תיק לא אוכל לסחוב?
"ומה יקרה אם אתה לא תהפוך ללורד? מה יקרה אם אתה תמשיך בדרך שלך? ” אני שואלת עם מעט לחץ בקולי, הרי מה זה אומר על העתיד שלנו?
"נידוי. לא אוכל להיות חלק מהמשפחה לעולם, אני לא אחשב כחלק מהמשפחה. מה שבעצם קרה עד עכשיו אבל תמיד הייתי משחק עם אבא שלי בחתול ועכבר מבינה? תמיד הייתה לי תקווה מזדיינת שאולי הוא יצליח להבין שזה מה שאני אוהב לעשות, שזה מה שאני רוצה לעשות, תמיד רק ייחלתי יום אחד לראות אותו ואת אחותי באיזה הופעה מזדיינת שלי. את בטח חושבת שאני איזה דפוק, אבל לפני הכל היינו בסך הכל משפחה נורמלית ושמחה, לפני ש.. ”
"אמא שלך נפטרה. ” אני משלימה אותו. הוא מהנהן. אני רואה את הכאב שעל פניו של הירו, ידעתי תמיד שזה מעבר לסיפור שהוא סיפר לי, הוא לא רוצה שינדו אותו הוא רוצה את אבא שלו, הוא רוצה את אחותו, אני מאמינה שאפילו את אהבתו של סבתו הוא רוצה.
"אני עשר שנים לבד מריצה, פחדתי להישאר תמיד לבד, בגלל זה תמיד השארתי לעצמי את האפשרות הזו לחזור לבית המזדיין הזה, תמיד אמרתי לעצמי שבמקרה הכי גרוע אני אהיה מה שאבא שלי רוצה, אבל אז.. את הגעת… התנגשת בי יום אחד ומאז כבר לא הרגשתי את הפחד הזה, את הצורך הזה. נכון עבדתי כמו מזדיין רק כדי לשמוע פעם אחת את אבא שלי מתגאה בי, את המשפחה שלי, רציתי להראות למשפחה שלי שלהיות בן מלוכה לא אומר להיות חי בעולם של שיטחיות של חיוך צבוע ואירועים רישמיים עם כוס שמפניה יקרה מהתחת ביד. אבל הם בחרו להפנות לי את הגב. ” הירו אומר ומשפיל את מבטו.
המילים שלו מחממות לי את הלב, כי אני מרגישה בדיוק אותו הדבר, מאותו היום שבו התנגשנו חיי השתנו לגמרי. כואב לי, כואב לי כל כך לשמוע את ההשתדלות של הירו, את האכזבה שלו ממשפחתו, אני לא באתי מבית כזה, ההורים שלי תמיד תמכו בי, אני יודעת שאם הם לא היו תומכים בי שאם הם היו מפנים לי את הגב היה לי קשה מאוד, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לעשות ולהגיע למה שהגעתי אליו היום. הירו צריך להיות גאה בעצמו.
אני אוחזת בפניו של הירו "תסתכל עלי. ” אני מבקשת והוא מסתכל עליי מביט בי.
"אתה צריך רק להיות גאה בעצמך, בכך שנשארת נאמן לעצמך, לדרך שלך. ”
הירו מגחך "לא בדיוק נשארתי נאמן לעצמי את יודעת… היו לי תקופות פחות טובות. ”
הירו סיפר לי רק חלק קטן מהתקופות האלה, אבל אני מתארת לעצמי שהתקופות האלה הובילו אותו למה שהוא היה כשפגשתי אותו, מניאק גס רוח חסר רגישות, שלא שם על אף אחד.
"זה לא משנה, אתה הצלחת ובגדול, הפכת את השם שלך לשם מוכר לכל בן אדם שהולך בעולם הזה, ואולי המשפחה שלך הפנתה לך את הגב, אבל אני לעולם אבל לעולם לא אפנה לך את הגב הירו. אני איתך, תמיד. ” אני אומרת לתוך עיניו, ואני יכולה לראות את עיניו של הירו מתמלאות מעט בדמעות, הגבר שלי בוכה? מעטות הפעמים שיצא לי לראות את הירו בוכה, הוא אף פעם לא נשבר מולי.
"אני אוהב אותך. ” הוא אומר ומנשק אותי. מגע שפתיו הרכות שפוגשות את שפתיי זה ההרגשה הכי טובה שיכולה להיות. הוא מנשק אותי בעדינות, הנשיקה הזו היא לא כמו כל נשיקה שהייתה לנו, היא מרגישה אחרת, זה נשיקה שבה אנחנו מאשרים משהו שתמיד אנחנו אומרים אחד לשני, שלא נעזוב אחד את השניה.
הירו מפסיק את הנשיקה שלנו ומניח את מצחו על שלי, הוא מלטף את פניי.
"אז למה בעצם אנחנו פה אם אתה לא באמת רוצה להיות לורד? ” אני שואלת.
"אני לא יודע מה אבא שלי מתכנן מריצה. ” הירו נאנח. “הוא מעולם לא איים עלי ככה, הוא הרס אותי פעם אחת, לא יהיה אכפת להרוס אותי כמו מזדיין שוב. ”
"אז מה נעשה? ” אני שואלת, איך זה שאבא יכול להיות כל כך אכזרי? איך הוא כבר יכול לפגוע בהירו? מה הוא מתכנן לעשות לו? הרי הירו לא רוצה להיות היורש שלו. מה אם אביו יצליח לשכנע אותו להיות היורש לו, מה זה אומר עלינו? אני לא אוכל להגשים את עצמי אם אחיה תחת חוקי משפחות המלוכה, זה אומר שאצטרך לוותר על עצמי?
"נעבור את זה ביחד בייב, לא? ” הוא מחייך אלי וליבי נרגע מכל השאלות שמתרוצצות בראשי, אני מחייכת אליו בחזרה ומהנהנת בראשי.
"בואי נלך למיטה. ” הוא אומר במבטו האפל וכבר גופי מתחיל לרעוד, הוא קם ועוזר לי לקום. אני הולכת כשאני אוחזת בידו. “אתה יודע בתור מישהו ששתה בקבוק ויסקי שלם אתה די פיכח. ” אני צוחקת.
"לא שתיתי את כל הבקבוק. ” הוא אומר ואני עוצרת את צעדיי. הירו צועד עוד צעד בלעדיי עד ששם לב שאני עצרתי ומסתובב אלי.
"באמת? ” אני שואלת מופתעת.
"כן, שתיתי קצת, אבל משום מה לא מצאתי את הנחמה הזו שהייתי מוצא פעם בפאקינג ויסקי. ” הוא מושך בשערו אחורנית, אני מחייכת זה כבר התקדמות נפלאה.
"אז איפה היית? מה עשית? ” שאלתי.
"כאן. ” הוא מושך בכתפיו.

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
יאו הסיפור הכי יפה בעולם!! מחכה להמשך ממש ממש!
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
איזה מתח!! אין לי סבלנות לפרק הבא, בבקשה תמשיכי מהרר
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
פרק מעולה!
הגב
דווח
1 אהבתי
כותבי החודש בספרייה
Miss D
ההתנגשות חלק 40
ההתנגשות חלק 40
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 16
ההתנגשות השניה חלק 16
מאת: Miss D
ההתנגשות הסופית חלק 21
ההתנגשות הסופית חלק 21
מאת: Miss D
ההתנגשות חלק 37
ההתנגשות חלק 37
מאת: Miss D
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
סיפורים אחרונים
נפרדת ממך בתהליכים ~ 29
נפרדת ממך בתהליכים ~ 29
מאת: lucine S
perfect imperfections
perfect imperfections
מאת: No Name Needed .
אני לא
אני לא
מאת: imagine me
גלי, קחי מספר.
גלי, קחי מספר.
מאת: gali the first