כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

ההתנגשות הסופית חלק 3

לשמור את הדמעות

תוכן עניינים 1. ההתנגשות הסופית חלק 1 2. ההתנגשות הסופית חלק23. ההתנגשות הסופית חלק 34. ההתנגשות הסופית חלק 45. ההתנגשות הסופית חלק 56. ההתנגשות הסופית חלק 67. ההתנגשות הסופית חלק 78. ההתנגשות הסופית חלק 89. ההתנגשות הסופית חלק 910. ההתנגשות הסופית חלק 1011. ההתנגשות הסופית חלק 1112. ההתנגשות הסופית חלק 12 13. ההתנגשות הסופית חלק 1314. ההתנגשות הסופית חלק 1415. ההתנגשות הסופית חלק 1516. ההתנגשות הסופית חלק 1617. ההתנגשות הסופית חלק 1718. ההתנגשות הסופית חלק 1819. ההתנגשות הסופית חלק 1920. ההתנגשות הסופית חלק 2021. ההתנגשות הסופית חלק 2122. ההתנגשות הסופית חלק 2223. ההתנגשות הסופית חלק 2324. ההתנגשות הסופית חלק 2425. ההתנגשות הסופית חלק 2526. ההתנגשות הסופית חלק2627. ההתנגשות הסופית חלק 2728. ההתנגשות הסופית חלק 2829. ההתנגשות הסופית חלק 2930. ההתנגשות הסופית חלק 3031. ההתנגשות הסופית חלק 3132. ההתנגשות הסופית חלק 3233. ההתנגשות הסופית חלק 3334. ההתנגשות הסופית חלק 3435. ההתנגשות הסופית חלק 35 - חלק אחרון!

*******
מריצה
אני יודעת שזה מטופש אבל אני באמת מרגישה מאוד לא בנוח כאן, זה נראה שכולם בוחנים אותי, הרי הירו מעולם לא הביא אף בחורה לפני הביתה, הירו בעצמו לא היה כאן כמעט עשר שנים, זה נורא מלחיץ. אני יושבת סביב שולחן האוכל העשוי מעץ יוקרתי, בשולחן השולחן מסודר ברמה גבוהה, עם 3 סוגי צלחות בגדלים שונים, כוס יין וכוס לשתיה רגילה, הצלחות נראות לי מחרסינה בצבע לבן עם עיטורי פרחים בצבע סגלגל בצדדים. זה גם נראה כמו צלחות שעברו מדור לדור. אני יושבת בשולחן, הכיסאות תואמים את צבע עץ השולחן, והם נוחים להפליא, נוחים יותר ממה שציפיתי שיהיו. אני מקווה שמה שלבשתי הולם את הארוחת הערב, לא לבשתי מפואר מידי, החלטתי לשים שמלת קז’ואל צמודה וסגורה מלפנים בצבע אפרסק, השמלה הייתה די פשוטה אבל איך שהיא יושבת ומחמיאה לגוף עושה את כל העבודה, היא לא הייתה ארוכה היא הייתה קצרה מעל הברכיים, הוספתי לה נעלי עקב בצבע ניוד, וענדתי את השרשרת שהירו קנה לי. השארתי את שערי חלק ופזור והתאפרתי קלות רק במסקרה וסומק.
התבוננתי בהירו היושב על ידי כשהוא לבוש רק בטי שרט לבנה עם עוד גינס שחור שלו, השיער שלו מסודר אחורנית, ולדעתי הוא עונד את השרשרת של המגן דוד שקנה לעצמו, השרשרת מוסתרת מתחת לחולצתו אבל אני חושבת שאני מזהה את החלק המבצבץ על צווארו. כמובן שהירו עונד את כל טבעותיו בצבע הכסף. הוא יושב בשולחן מקפץ את רגלו במהירות ונראה שהוא לחוץ. למה הוא עדיין כל כך לחוץ? הוא כבר עבר את השלב של לראות את כולם חוץ מאבא שלו, והאמת היא שאני שמחה שיש לי עוד קצת זמן מבלי הבחינה של אביו עלי, הוא באמת מפחיד אותי, אני חוששת מצעד אחד קטן שאני אעשה לא נכון ואביו של הירו יוכל להשתמש בזה נגדי ולגרום להירו לחשוב שוב אם להמשיך לצאת איתי. אני ידועת שזה טיפשי, כמו גם שזה טיפשי שאני לא מוכנה לשכב עם הירו עכשיו אבל אני באמת רוצה רק למנוע מצב לא נעים, לא רוצה שיהיה אפילו היסוכי שישמעו אותי או שיתפסו אותי, שיהיה הרושם שאני איזה מופקרת, הם נראים לי מסוג המשפחות שצריך לשמור את עצמך לחתונה.
אני שמה לב שיש עוד שלוש צלחות פנויות בשולחן, מי עוד מצטרף אלינו לארוחה חוץ מאמה?
אני מרגישה את ידו של הירו על הירך שלי. הוא מלטף את פנים הירך שלי בעודנו ממתינים בשולחן לבדנו. אני מסתכלת עליו בשאלה.
הוא מעלה מעט את ידו ומכניס את אגודלו לפנים השמלה שלי, מלטף את הירך שלי קרוב יותר למפסעה, רגליי רועדות תחת מגע אצבעותיו טבעותיו.
הוא רוכן לאוזן שלי. “אני מרגיש איך את בוערת בשבילי בייב, לא תחזיקי מעמד. ” בקצב הזה אני באמת לא אחזיק מעמד איתו, הוא מתגרה בי.
"אנחנו בשולחן האוכל הירו.. ” אני מנסה להכניס בו היגיון שהוא ממשיך להתקדם לכיוון המפסעה שלי אני רוצה לעצור אותו אבל לא יכולה, אני שבויה תחת מגעו, אני רוצה שימשיך, המוח אומר לי לעצור אבל הגוף לא מסוגל. לא רוצה.
"אז? ” הוא שואל, הוא מכניס את ידו יותר והוא מעביר את אצבעו על בד התחתונים שלי, בדיוק מעל הדגדגן שלי. אני משתנקת.
"אני יודע שאת רוצה את זה בייב. ” הוא לוחש לי. “אני יודע שאת אוהבת את זה, אני יודע שזה מחרמן אותך שאנחנו כאן בשולחן האוכל, ואני עושה לך טוב, אני עושה לך נעים. את רוצה לגמור? ” הוא שואל בלחש לתוך האוזן שלי.
אני עוצמת את עיני כשהוא לוחץ על הדגדגן שלי.
"כן.. ” אני נאנחת ופותחת את עיני, אני מסתכלת עליו ונושכת את שפתי.
"את רוצה שאמשיך, את רוצה שאגע בך נכון? ” הוא אומר כשהוא משחק עם בד התחתון שלי באצבעותיו, אני מתפתלת תחת מגעו, אני נעה קלות על הכיסא. אוי אלוהים מה הוא עושה לי עכשיו.
אני מנסה למצוא את הרוק שנאבד לי בעודי מצפה ורוצה שהירו ימשיך במעשיו.
אני מהנהנת, משתדלת לשמור על שפיות הנשימות שלי.
הירו מגחך בגאווה וניצחון. אני תופסת בחולצה שלו כשהוא מעביר את אגודלו על הדגדגן שלי.
"אבל זה יצטרך לחכות. ” הוא אומר ומוציא את ידו. מה?! הוא לא יכול להשאיר אותי ככה!
הוא מסתכל עלי בחיוךובבי כשפניי מתחלפות ממבט של הנאה למבט עצבני.

אמה מגיעה בדיוק בשמלה מהודרת צמודה עד המותניים וסגורה מלפנים ומהמתוניים היא נעשת רחבה יותר, השמלה בצבע בורדו. היא מגיעה בביטחון לשולחן ומתיישבת. אני מודה על כך שהירו הפסיק בדיוק בזמן, כנראה שהוא שמע אותה מגיעה, מה שאני לא. ואני נורא מקווה שאף אחד לא שמע אותנו. אני נשארת לא מסופקת ועם חשק עז שהירו ימשיך במעשיו, ואני מקללת בתוכי את אמה שהגיעה ברגע השיא.
"חשבתי שצריך לדייק לארוחות המזדיינות האלה. ” הירו מקניט את אחותו.
"צריך, אבל אני לעומתך יכולה לאחר ולשבת כאן, לי יסלחו על זה. ”אמה לא נשארת חייבת להירו ומקניטה אותו חזרה, אני מפחדת שהיא תלחץ על נקודה רגישה, או יופי אם הם יתחילו לריב עכשיו בשולחן זה יהיה מביך למדי. אני לוחצת על ירכו של הירו כסימן שיתעלם ולא יגרר לריב עם אחותו. הירו מגלגל את עיניו אל אמה ומניח את מרפקיו על השולחן.
"מי עוד צריך להצטרף אלינו? אבא מגיע? ” הירו שואל את אמה.
לא.. כמעט עשר שנים ושכחת עם אכלת בשולחן אה? ” אמה עדיין עקשנית כדי לריב עם הירו, הירו מחמיץ לה פנים. מי אמור להגיע? מי עוד יושב איתם לאכול? למה הכל כל כך דרמטי באחוזה הזו?
"עשר שנים זה לא מעט זמן אמה יקירתי. ” קול מבוגר נשמע, אני והירו מסתובבים ובכניסה לחדר האוכל עומדת אישה מבוגרת, מקומטת מעט בפניה, אני חושבת שהיא נמוכה ממני, עיניה כחולות כמו הים והיא נראת קלאסית לגמרי בחליפת מכנסיים שחורה כששערה אסוף אחורנית, תכשיטי כסף מעטירים את צווארה ועגילי כסף תואמים גדולים ובולטים.
זאת מי שאני חושבת שזו?
"סבתא. ” הירו קם מהשולחן כשהיא מתקדמת לעברנו יחד עם מישהו שעומד על ידה.
*******
הירו.
אני מביט בה, בסבתא שלי, זאת שהרסה את חיי גם כן, זאת שנתנה לי ליפול. לעזאזל, אני מרגיש כיאלו אני חוזר עשר שנים אחורה, זה נורא. כל הרגשות כל הדברים שחוויתי שבים ומציפים אותי, פאק איך מפסיקים את זה? זה היה קבור עמוק בתוכי במשך כמעט עשר שנים, הדחקתי, ברחתי מזה ככל האפשר ועכשיו, חלק מאוד גדול מזה עומד כאן מולי. לא דיברתי עם סבתא שלי בכל הזמן הזה, מעולם לא דיברנו מאז שעזבתי את האחוזה, היא תמיד תמכה באבא שלי, אף פעם היא לא תמכה בי, אני בטוח שהיא זאת שנתנה לו את הרעיון המזדיין הזה להציע כסף לאמרגן שלי כדי שיעזוב אותי. סבתא שלי היא זו שממנה הכל התחיל, היא רצתה לשמור על כבוד המשפחה, על המוניטין של משפחת נייט, מאז שסבא שלי נפטר מהתקף לב, היא העבירה לאבא שלי את הכתר, ואבא שלי היה שפוי בדעתו בנוגע לכל המסורת, עד שאמא שלי נפטרה. גם ככה מעולם לא הבנתי את המסורת המזדיינת הזו, בשביל למה אני צריך את התואר הזה? בשביל לעמוד ולחייך בטקסים חשובים? בשביל ארוחות תה עם עוד משפחות מלוכה? להיות צבוע? לעזאזל זה לא מה שאני מאחל לי. היה לי קשה לוותר על התואר שלי כי פחדתי להישאר באמת לבד, עד עכשיו בחרתי להישאר לבד, לברוח מהמשפחה שלי, אבל ידעתי תמיד בתוך תוכי שאם אני אקבל על עצמי את התואר ויעזוב את הכל כדי להיות הבן מלוכה שאבא שלי רוצה, הם יקבלו אותי חזרה הביתה, לכאן. אבל מאז שהכרתי את מריצה, לא הרגשתי את הצורך הזה יותר, לוותר על עצמי בשבילם. הרגשתי שסוף סוף מישהו אוהב אותי ומקבל אותי כמו שאני הדפוק שאני, המזדיין שאני, והמישהי הזו הצליחה לשבות את ליבי.
"הירו יקירי, המון זמן עבר. ” סבתא שלי מתקדמת לעברי, אני מהנהן אליה בראשי לכבוד.
"אתה יכול לשבת. ” היא מסמנת לי, אין טיפה של חיבה וחום. אני מתיישב.
אני מסתכל על מריצה והיא מנסה להרגיע אותי בעיניה, אני מושך את שערי לאחור והיא מניחה על הברך שלי את ידה.
"השתנת המון מהפעם האחרונה שראיתי אותך, אני זוכרת אותך נער מקסים עם חליפה, לא עם כל התכשיטים האלה על אצבעותיך, הציורים האלה גופך, מה עשית לעצמך? ” הנימה של סבתא שלי מאוד שפטנית.
היא מתיישבת מולי בוחנת אותי, כשלידה גבר מוכר בסביבות הארבעים לחייו, לבוש בדיוק כמו שסבתא שלי אוהבת, חליפה מהודרת ומכבדת. אני משתדל שלא להתעצבן ולהתחיל לקלל את סבתא שלי, אני מנסה לרסן את עצמי לעזאזל זה קשה.
"ומי הבחורה הצעירה שלידך? ” היא שואלת אחרי שאני נאנח ומגלגל את עיני.
"אל תגלגל לי את עיניך בשולחן האוכל זה לא מנומס, ותוריד את המרפקים שלך מהשולחן זה שולחן שאוכלים בו בחור צעיר. ” היא נוזפת בי. לעזאזל אני רוצה לברוח מכאן.
"אז מי את? ” סבתא שלי שואלת את מריצה ומפנה את מבטה אליה כשאחת עוזרות הבית מגישה את המנה הראשונה לצלחות שלנו.
"אהמ.. אני… אני החברה של הירו. ” מריצה אומרת בחשש.
"נעים מאוד. ” מריצה מושיטה את ידה לסבתא שלי. אוי לא.
"זה לא מנומס להושיט את היד ככה כשמגישים את האוכל. ” סבתא שלי לא רואה בעיניים היום לגבי נימוסים, לעזאזל הנימוסים המזדיינים האלה.
" סבתא בחייך, היא לא יודעת את הנימוסים של ארוחת הערב במשפחה. ” אמה יוצאת להגנתה של מריצה. מה לעזאזל? היא יכולה להיות נסבלת לפעמים.
"אני מתנצלת. ” מריצה מחזירה מהר את ידה לחיקה.
"זה בסדר יקירה, אמה צודקת. אז להירו יש סוף סוף חברה שהוא מכיר למשפחה שלו. ” סבתא שלי מחייכת חיוך קל ומסדרת את המפית שלה. מריצה מהנהנת ולא מוסיפה דבר, היא אדומה מעט בפניה היא נבוכה אני יכול לראות. לעזאזל, אני מרגיש אידיוט שהבאתי אותה לכאן, היא לא צריכה להכיר את המשפחה המזדיינת שלי.
"הירו אתה בטח זוכר את מר קאלן, כשהוא שמע שאתה מגיע הוא שמח נורא. ” סבתא שלי סוף סוף מציגה לי את הגבר המוכר שיושב לצידה, לא זיהיתי אותו, אבל עכשיו הכל מתבהר לי, הוא אבא של רבקה, בתו של הלורד ג’וזף קאלן. ברור שהיא תביא אותו לכאן, היא תנסה לשדך לי את רבקה שוב כמו שניסתה יחד עם אבא שלי וג’וזף לשדרך אותי אז לרבקה. אין לה בושה בעיניים. אני מציג בפניה את חברה שלי, את הבחורה שאני אוהב, והדבר הראשון שהיא עושה זה לנסות לשדך לי מישהי שתיהייה ראויה בעיניה למשפחה.
אני מגחך.
"סלח לי משהו מצחיק? ” סבתא שלי שואלת.
"ברשותך סבתא יקרה שלי, אני חושב שארוחת הערב הזו הספיקה לי. נתראה מחר. ” אני אומר כשאני קם מהכיסא שלי, מריצה לא מבינה כלל מה קורה, ואני כבר תשוש מכל היום המזדיין הזה, אני רק רוצה לישון בזרעותיה.
"הירו.. ” מריצה לוחשת כשאני תופס בידה ומסמן לה בעיני לבוא איתי.
סבתא שלי רק מגחכת, מר קאלן לא מבין למה אני קם, ואמה שותקת. אני לוקח את מריצה איתי לכיוון החדר שלי.

אני נכנס עם מריצה לחדר שלי וטורק את הדלת. “מה קרה הירו? ” מריצה שואלת אותי כשהיא עומדת בכניסת החדר שלי ואני מתהלך בחדר הלוך וחזור כשאני מניח יד אחת על המותן שלי ומעביר את שערי אחורנית בידי השניה, אני רותח לעזאזל. אני לא מצליח להבין את המשפחה המזדיינת הזו הם עד כדי כך שונאים אותי שכל מה שהם מאחלים לי זה להיות אומלל תחת כותרת של כביכול מאושר? לעזאזל כבר!
"הירו, דבר איתי בבקשה, מי זה היה האיש הזה? ” מריצה מתחננת שאשתף אותה במידע. אני מסתכל עליה ורואה את פניה המודאגות.
"זה אף אחד. ” אני אומר, אני לא רוצה לחשוב מה מריצה תרגיש אם היא תישמע שכנראה סבתא שלי מנסה לשדך לי את הבחורה "המתאימה" לי. פאק! לא יכולתי להיוולד למשפחה פשוטה? שהמסורת שלה לא כזו מזדרגגת? שהם לא מחליטים על כל צעד של בני המשפחה? לא יכולתי להיוולד למשפחה כמו של מריצה? שתומכים בה במה שהיא עושה ועומדים מאחוריה, מאחורי החלומות שלה, אני מקנא בה כל כך עכשיו. פאק!
"אל תגיד לי שזה אף אחד אחרי שהקמת אותי ככה מהארוחת הערב עם המשפחה שלך. ” היא משלבת את ידיה, היא נשמעת מעט עצבנית.
אני נאנח. אני לא רוצה לעצבן את הבחורה שלי. לעזאזל עם היום הזה, אני רוצה לברוח מלונדון רחוק ככל האפשר, אבל האבא המזדיין שלי שאפילו לא טורח להיות כאן לא משאיר לי ברירה.
"סבתא שלי ניסתה לשדך לי פעם את הבת שלו, ואני חושב שהיא מנסה גם היום. ” אני אומר ואני רואה איך העמידה של מריצה נעשית פחות נינוחה.
"אה. ” היא רק אומרת, לעזאזל.
אני צועד אליה ותופס בפניה. “תסתכלי עלי. ” אני דורש ממנה והיא עושה כמבוקשי. “זה לא משנה שום דבר בנינו את יודעת את זה נכון? ” אני שואל אותה כשאני מסתכל עמוק בתוך עיניה.
"המשפחה שלך עד כדי כך לא אוהבת אותי? ” היא שואלת אותי, והשאלה הזו שורפת לי מבפנים, איך אפשר שלא לאהוב אותה? רק מהחיוך שלה, מהעיניים האלה, איך אפשר שלא להתאהב? זה מה שרציתי להרחיק אותה ממנו, זה מה שניסיתי להרחיק אותה ממנו, המיטה החולה הזו, האנשים האלה כאן כולם, הם אנשים צבועים לא אמיתיים, הם יודעים לחייך ולהנהן לעולם ולמצלמה, אבל בתוך תוכם הם קבורים עמוק בתוך אפלה עמוקה וחסרת כל משמעות.
"זה לא קשור אלייך. זה אני, הם מנסים לפגוע בי, אבל אני לא אתן להם לעשות את זה על חשבונך לעולם בייב. לא הייתי צריך להכניס אותך לזה. אני מצטער. ” עשיתי טעות שהבאתי אותה איתי, חשבתי שהם יקבלו אותי ואותה, חשבתי שאני אוכל להתמודד יותר בקלות עם המשפחה המזדיינת שלי שמריצה לצידי, אבל הם פוגעים בבחורה שלי תוך כדי ואני לא אתן לאף אחד לעולם לפגוע בבחורה שלי, לא על חשבוני.
"אולי עדיף שתחזרי לניו יורק."אני אומר וצועד צעד אחורנית.
"לחזור לניו יורק?" פניה מופתעות. "אולי זה היה טעות שהבאתי אותך איתי, לא לקחתי בחשבון שגם את יכולה להיפגע. ” אני משחרר את ידי מפניה ואני מושך שוב בשערי אחורנית.
מריצה מושיטה את ידה ללחי שלי ומלטפת אותה. “היי, אנחנו בזה ביחד לא? ” היא שואלת אותי בקול רך ומתוק. לעזאזל איך היא יכולה להיות כל כך סבלנית?
"אני לא חוזרת לבד, אני כאן איתך, ואני חוזרת איתך, כמו שסיכמנו. ” היא מצהירה, ואני מתאהב בה מחדש. אני רק מגלה כמה הבחורה שלי חזקה מרגע לרגע, היא לא נותנת לשום דבר לשבור אותה ואני יודע שקשה לה אני יודע שכל המצב הזה מכביד עליה אני יודע שהיא רוצה להתמקד בקריירה שלה ובכל זאת היא כאן איתי, ולא מוותרת לא עלי לא עליה ולא עלינו.
"אני אוהבת אותך. ” היא אומרת ואני מנשק אותה. אני אוחז בפניה "את יודעת שאת הכל בשבילי נכון? ” אני שואל רק כדי לוודאות שהיא באמת מבינה שלא משנה מי ינסה לשדך לי מה או מי תעמוד לפניי אני מאוהב בה יותר ממה שרק יכולתי לדמיין שאוכל להתאהב בבחורה. “אני יודעת. ” היא אומרת ונושכת את שפתיה כששפתיה מתעקלות לחיוך קל.
אני מחייך ומנשק אותה נשיקה קטנה שוב.
"אבל אני עדיין רעבה. ” היא אומרת כששפתינו נפרדות. אני מגחך, באמת גרמתי לבחורה שלי לפספס את ארוחת הערב.
"בואי. ” אני אומר כשאני תופס בכף ידה ומושך אותה איתי.
"לאן? ” היא שואלת, אני רק מחייך אליה.

אחרי ששכנעתי את טים לתת לי את המפתחות למכונית המזדיינת שלו כדי שאוכל לקחת את מריצה לאכול משהו, אני יודע כמה הוא שונא שנוהגים לו באוטו, אבל בכל זאת הוא הנהג שלי של המשפחה, אז טכנית אני הבוס שלו אז אני יכול לבקש מה שאני פאקניג רוצה.
אני ומריצה יושבים באוטו אוכלים מקדונלס ליד הגרין פארק, לא רואים יותר מידי מהפארק בגלל שכבר חושך, מריצה מתענגת לה על הארוחת הנאגטס שהזמינה ואני על ארוחת המק רויאל שלי.
"אז אתה מכיר את המלכה? ” מריצה שאלה אותי כשהיא מנגבת נאגטס ברוטב ותוחבת לפה. אני מגחך מהשאלה שלה. “לא לא יצא לי להכיר את המלכה באופן אישי, אבל סבתא שלי מכירה אותה. אולי המלכה תגיע לנשף יום ההולדת של סבתא שלי. ” אני אומר למריצה ונוגס מההמבורגר שלי.
"מתי הנשף של סבתא שלך? ”
"בשמיני לאפריל. ”
"אה. ” זה כל מה שהיא משמיעה ונראה שהיא חושבת.
"למה? ” אני שואל אותה. “לא סתם. ” היא מושכת בכתפיה ונוגסת שוב בנאגטס.
"מחר יש לי ראיון עם מראיין של חדשות הבידור של לונדון. תבואי איתי? ” אני שואל את מריצה, אני מעדיף שהיא תבוא איתי אני לא רוצה ללכת לראיון הזה פאקינג לבד. ג’ון תמיד היה איתי בכל ראיון מטפל בכל השיט הזה אבל זאת הפעם הראשונה שג’ון לא יהיה איתי בראיון, ואני מרגיש די אבוד. תמיד היה לי את ג’ון שנותן לי תדריך לפני מה להגיד מה לומר, איך לחמוק משאלות על המשפחה שלי אם היו שואלים, מעולם לא דיברתי על המשפחה המזדיינת שלי בראיונות תמיד מצאתי דרך בעזרתו של ג’ון לחמוק מזה. לעזאזל עם ג’ון שלא יכול היה להיות איתי מחר.
"ברור שאבוא איתך. ” היא ישר מאשרת. אבן ירדה מליבי, אני לא רוצה לחנוק את מריצה היא בארץ אחרת אולי היא רוצה ללכת לטייל ללכת לראות קצת את לונדון, אני לא רוצה שיהיה לה זיכרון רע מלונדון בגללי ובנתיים הכל הולך לנו דפוק.
"יש משהו שהיית רוצה לעשות בזמן שאנחנו כאן? ” אני שואל.
"מממ.. ” היא חושבת.
"הייתי רוצה להסתובב קצת ברחבי לונדון, לראות את המקומות שהייתי בהם ועוד מקומות שלא הספקתי להיות בהם. ” היא אומרת. “אבל רק אם יהיה זמן. ” היא מוסיפה. אני מעביר את שערה אחורנית ביד אחת וביד השניה תופס את ההמבורגר שלי. “נוכל לפנות זמן למה שרק תרצי בייב. ” אני אומר. בתוך תוכי אני מקווה כשאבא שלי יחזור שהוא אפילו לא יחשוב על זה שאני אצטרך לתת לו דין וחשבון לאן אני הולך ומה אני עושה כמו כשהייתי ילד. הוא צריך להבין שאני כבר פאקינג התבגרתי והשיט הזה לא עובד עלי יותר. כמעט.
מריצה מחייכת כשהיא מכניסה עוד נאגטס לפיה, אני רוצה שלונדון תייהיה חוויה בלתי נשכחת בשביל שנינו, חווית תיקון בשבילי, כמעט עשר שנים שלא הסתובבתי ברחבי לונדון, שלא הייתי בבית שלי, הייתי כאן במשך כל הזמן הזה רק מספר פעמים להופעות וזה היה נטו להופעה, כשהופעה הייתה מסתיימת הייתי כבר אחרי חצי שעה מוצא את עצמי על פאקינג מטוס ליעד הבא שלי רק לא להישאר במקום שמביא לי כל כך הרבה זכרונות רעים.

***********
הירו
אני יושב מול המראה מחכה שיקראו לי בשביל להתחיל את הראיון. המאפרת בדיוק סיימה את הטץ אפ האחרון שלה ומריצה עומדת מאחוריי.
אני מסתכל מסביב ואני מרגיש את הצורך של שוט של ויסקי לפני הראיון הזה, לעזאזל אין לי הרגשה טובה, ג’ון לא כאן וזה מרתיח אותי. יותר מרתיח אותי שהסכמתי לראיון המזדיין הזה בלי ג’ון שילווה אותי, מזל שיש לי כאן את מריצה לפחות. “מה אתה מחפש? ” מריצה שואלת אותי כשהיא שמה לב שאני מסתכל סביבי.
"אני צריך לשתות משהו. ” אני אומר בקול קר.
"יש לי כאן מים. ” היא מושיטה לי בקבוק מנרלים שבידה, מצחיק שזה מה שהיא חושבת שאני צריך.
"אני צריך משהו חזק יותר. ” אני מגחך.
"אה. ” היא מופתעת. ממה היא כל כך מופתעת? אוקי אני לא שותה כמו פעם אבל אני לא מתכוון להתנזר משתיה לתמיד. אני קם מהכיסא ופותח את דלת החדר התארגנות שלי ומבקש מהבן אדם הראשון שאני רואה שישיג לי כוס ויסקי.
אני סוגר את הדלת אחרי וחוזר לכיסא שלי. “אתה לחוץ. ” מריצה אומרת. “למה? ” היא שואלת אחרי שאמרה בביטחון את מה שאני מתחמק להגיד.
"אני לא לחוץ. ” אני מתנגד לה כשאני מושך בכתפיי.
"אז למה אתה צריך ויסקי? ” היא שואלת אותי, פאק אני אוהב את הבחורה הזו אבל לפעמים היא יכולה להתנהג כמו אמא מבאסת.
"כי אני יכול. ” אני רוטן.
דפיקות נשמעות בדלת לפני שמריצה עונה לי, אני פותח את הדלת ועוזר הפקה עומד מולי עם בקבוק ויסקי וכוס, אני מהנהן אליו ולוקח את בקבוק הויסקי עם הכוס מניח על שולחן האיפור, פותח את הבקבוק ומוזג לעצמי כוס.
"למזוג לך? ” אני שואל את מריצה כשאני מסתובב עם הכוס שמזגתי לעצמי אליה, היא יושבת בספה כשידה מונחת על הברך שלה והיא משעינה את ראשה על כף ידה, מסתכלת בטלפון שלה.
"אני אוותר. ” הנימה שלה הייתה עוקצנית, היא לא מסתכלת עלי וממשיכה להסתכל בטלפון שלה. אני מתעלם מכך ואני לוגם את כל הכוס שמזגתי לעצמי בשלוק אחד, השריפה הזו בגרון, המוכרת הזו זאת שאיתה אני מקווה שכל פעם מחדש כל הצרות המזדיינות שלי ישרפו יחד עם הלגימה הזו.
"פאק. ” אני לוחש כשאני עוצם את עיני, אחרי הרבה זמן שלא שתיתי לא חשבתי שזה ישרוף יותר ממה שהייתי רגיל. אני לא מחכה רגע ומוזג לעצמי עוד כוס, אני קולט את מריצה דרך המראה מרימה אלי מבט, אבל היא לא אומרת דבר ומחזירה את המבט שלה לטלפון שלה.
שוב דפיקות נשמעות על הדלת.
"מר נייט אנחנו מתחילים. ” מישהו אומר דרך הדלת. אני לוגם את כוס הויסקי שוב בלגימה אחת. “בואי. ” אני אומר למריצה, מריצה לא אומרת דבר, רק הולכת אחריי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Rina Gidoni
Rina Gidoni
מחכה להמשך!!
הגב
דווח
guest
אפשר בבקשה המשך מהר?
הגב
דווח
guest
יוואו מחזיקה לו אצבעות
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
סיפורים אחרונים
לא הכל שחור לבן - פרק 8
לא הכל שחור לבן - פרק 8
מאת: V .V
הוא חזר בתשובה
הוא חזר בתשובה
מאת: מישהי .
אין שקט אחרי הסערה
אין שקט אחרי הסערה
מאת: Ira F.G
העונה האהובה עלי היא החורף
העונה האהובה עלי היא החורף
מאת: No One
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer