כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2

נימי- פרק 27

לא הכל זהב ואור בירושלים

"ירושלים של זהב
ושל נחושת ושל אור"

לא, לא. סליחה מכל הלב, נעמי שמר. הנסיעה הזו נפתחה בשקיעה, אז אוטומטית היה פחות אור. וזהב? אולי שחור. שחור קודר כזה, כמו הלילה שהגיע ואיתו ההבנה שאני אפילו חלשה יותר מנחושת. מתכת לא חזקה במיוחד, בטח בהשוואה לברזל שבחיים לא יזרום לי בעורקים, עוקפת אותי במד האיתנות.

"אוויר הרים צלול כיין
וריח אורנים"

גם אליו מישהו נדחף וזיהם אותו לגמרי. חלמתי, ראיתי, רציתי את הנסיעה הזו אחרת. הלוואי שהיא הייתה אחרת. האורן הוא עץ מחטים. ומישהו דאג להשתמש בכל מחט ולדקור אותי. חשבתי שתהיה לי עוד הזדמנות לתקן, אבל האופטימיות התפוגגה כעבור 72 שעות.

27

אני יודעת שאין טעם לחזור לישון בשביל גג שעה, ולכן מתיישבת על הספה כשאני חוזרת הביתה ומדליקה את הטלוויזיה על המשך החדשות. שם לא ישנו לילה שלם, מה שאני לא יכולה להגיד עלי. וואו, הלילה הזה עבר. הכסף שביד שלי, ועוד חסר קצת, מוכיח את זה. אני עומדת להניח את הראש על המשענת כשפתאום הנייד שלי מצלצל. זה הבוס שלי.
"הלו?" אני עונה וקולטת שאני נשמעת ערנית לגמרי.
"אל תגידי שתפסתי אותך כבר בדרך." הוא נשמע מעט לחוץ.
"לא, לא. קרה משהו?" עכשיו גם אני לחוצה. עד שנרגעתי...
"לא משהו שמצריך שתגיעי לפה. מחר אל תבואי בכלל, נתחיל מזה. את נוסעת לירושלים בסביבות שלוש, לא?"
"משהו כזה." עדיין לא חישבתי את שעות הנסיעה, למען האמת.
"אם אם את צריכה להיות שם מחמש עד עשר, תצאי בשעה הזאת. הצעתי להם שם לשחרר אתכם כבר בתשע, אבל יש הרבה עבודה ואמורה להיות גם עוד ביום ראשון הבא. ידברו אתכם בטח. לי זה לא משנה. מה שכן משנה הוא שיש לי המון מסמכי וורד מבולגנים ולא מסודרים. כל מיני מכתבים שאני צריך להעביר, לחתום עליהם בשמי. אני צריך קודם לסדר את הגופן המתאים, גודל, מרווח שורות... יש לי איזה 100 מסמכים כאלה, אני לא מגזים. דחיתי הכל ובסוף בום טראח, אני צריך לשלוח הכל. רוצה לעשות את זה? את יכולה לעשות את זה מהבית, אז את לא חייבת לבוא היום. ברגע שתסיימי את חופשייה, ואני יודע שאת אלופה בוורד אז בטח כל מכתב ייקח לך איזה חמש דקות. תאמיני לי, לא כדאי לך לבוא היום למשרד." והוא עובר ללחוש, "יש פה דיבורים שעוברים מהר מדי מפה לאוזן על מה יקרה למקום בגלל הנגיף הסיני הזה. אני יודע שקשה לך עם דברים כאלה וכלום לא וודאי עכשיו. הכל בגדר ניחושים. תישארי בבית."
אני מסתכלת על השעון. יש לי פתאום שעתיים שלמות לישון. אני אומרת כן, מנתקת את השיחה אחרי הרבה 'תודה' והולכת למיטה שלי. אני יודעת שלא אצליח להירדם באמת בגלל סוף הדברים שלו. אני יודעת שהוא ינסה לשמור עלי, אבל האחרים שמקושרים שם למעלה? הם רק ינסו להיפטר ממני ולהאשים את הנגיף. כל כך ברור לי שזה מה שיקרה.
*
שי לא מניח לי מהרגע שגילה שאני גם מצטרפת לביקור בירושלים. מסתבר שהוא בכלל לא גר בירושלים ונע באמצעות תחבורה ציבורית. כשאני כותבת, ואיזו טעות זאת הייתה, בקבוצת הווטסאפ של העבודה כשאני באה גם- הוא נכנס למצב קרצייה. הוא רוצה שאקח אותו מהבית שלו ואחזיר אותו לבית שלו. אני מנסה בכל דרך לרמוז שהעיר שהוא גר בה לא בדרך שלי, והוא ממשיך וממשיך וממשיך בשלו.
גם כשהבוקר מתחלף בצהריים שמתחלפים לאחרי הצהריים, הוא לא מניח לי. אני מטיילת במחסן הממתקים הגדול שיש ליד הבית שלי ומתחילה להעמיס בעגלה כל מה שאפשר. אבא צייד אותי באשראי שלו כי חג פורים בשבוע הבא פה וצריך להכין משלוחי מנות. סיימתי לעבוד מוקדם מהצפוי, ולכן אני לוקחת את הזמן בשיטוטים שלי, בוחרת כל ממתק וחטיף בקפידה. תוך כדי אני מקבלת הודעה מהשכנה לבוא אליה לקחת את סכום הכסף הנוסף שהיא חייבת לי. וואו, עוד לא חלפו 12 שעות מאז העזיבה שלי את הדירה שלה וזה נראה נצח. הבוקר והצהריים עברו בצ'יק עם סידור המכתבים. שמעתי מוזיקה טובה, אפילו הספקתי לאכול צהריים כמו שצריך. אולי באמת עדיף ככה. ימים פחות לחוצים. אבל שי מלחיץ אותי. הוא ממשיך לכתוב שהוא ישמח אם אקח אותו ואחזיר אותו ובכיף הוא יבוא איתי... ממש מנחית את עצמו עלי. מה עושים? איך מתחמקים?
אני הולכת לישון ככה. מוטרדת. מוטרדת יותר מהלילה שעבר. אני לא מאמינה שדבר כזה, ממישהו שפתאום דוחף את עצמו בכוח אלי ולא רק בכך שהבחין במה שקרה עם נמרוד ביום שישי, משפיע עלי ככה. זאת תחושה כל כך לא נעימה. היא יושבת במרכז החזה, בדיוק כמו שהוא יושב. למה הוא לא מבקש ממישהו אחר שייקח אותו או יחזיר אותו? איזה תירוץ כבר יש לי לתת? כששיתפתי את מיה רגע לפני שהנחתי את הראש על הכרית היא ענתה בזריזות: 'תגידי לו שזה לא בדרך שלך'. זה לא עזר. הוא כתב שאין לו איך לחזור כי השעה מאוחרת. אני לא אוהבת שדוחקים אותי לפינה, שמעמידים אותי במצב לא נעים. אני לא אוהבת אותו, בטח אחרי מה שקרה בשישי.
מה שהכי הרגיז אותי בשיחה שלנו שם, אחרי שהוא קלט את נמרוד ואותי חוזרים ביחד, היה משפט מנותק שלו. לא מציאותי. "אני לא מתערב," הוא אמר בקול עמוק כזה, מרגיז. והוא אפילו לא קלט שמה שהוא עושה, דחיפת האף הזאת לתוך מה שהוא ראה, זאת הכי התערבות. מה אכפת לו מה יש בין נמרוד לביני? אז מה אם הוא ניסה לעזור לי עם איתי לפני הרבה זמן? זה היה לפני הרבה זמן! מגיע לי להמשיך הלאה, מגיע לי לעלות למעלה. למה תמיד אנשים מנסים להוריד אותי למטה?

אני מתעוררת יחסית מוקדם, למרות שהיום שלי אמור להתחיל בצהריים. קבעתי עם הקוסמטיקאית שלי כי אני רוצה להגיע הכי יפה שאפשר, בלי אף שיערה מיותרת על הגבה או בשפם. אני מרגישה טוב, בתוך ענן של אנרגיות חיוביות מהמחשבה שאראה את נמרוד .
אני לוקחת את פונץ' איתי אל המקום שהיא עובדת בו, כולי מדלגת ומחייכת. רק כשבאמצע הדרך, שי שוב שולח לי הודעה ושואל אם אני באה לקחת אותו מהבית והאם אחזיר אותו לבית בלילה. תוך רגע החיוך שלי נמחק, והבטן מתכווצת מחדש. אני מבינה שכבר לא אוכל לברוח מזה. ממנו. אני בלית ברירה כותבת שאני נוסעת לסבתא בהלוך והאף מתחיל לכאוב לי מהשקר. הוא מוצלח. שי כותב רק "אוקי". כשאני מניחה שנפטרתי ממנו הוא שואל: "אז אסע ברכבת בצהריים ובלילה תחזרי אותי?"
עכשיו כבר כל הלב מתכווץ. החזה. אני נושמת עמוק. זאת מועקה כל כך מעצבנת, היא לא הולכת. אני רוצה להגיד למיה שתוריד אותו ממני, אבל אני יודעת שהיא נגיד שאני ניידת ומה הבעיה שאני אחזיר אותו. בלית ברירה אני כותבת כן, ומקווה שקארמה לא תעשה שדווקא היום נמרוד ירצה להיפגש איתי.
אני נכנסת לקוסמטיקאית שלי כבויה, והיא שואלת מה קרה. אני עונה לה שיש לי יום ארוך בעבודה, והיא סוגרת אחריה את הדלת, מלטפת את פונץ' וממלמלת שלכל אחד יום ארוך. היא צודקת, אבל לא כל אחד צריך לסבול עכשיו מהמחשבה על הנסיעה חזרה הביתה, כשהיום הזה בכלל עוד לא התחיל.
אנחנו מדברות על הרבה נושאים, והיא שואלת מתי יהיה לי מישהו. אני מתחילה להסמיק כשאני מספרת שיש מישהו שמוצא חן בעיניי והוא גר בירושלים. היא מספרת שהבת שלה לומדת בירושלים. אני כולי מתרגשת מהנסיעה ומשתפת אותה בכך שזאת הפעם השנייה סך הכל שאסע לעיר הבירה שלנו. תוך כדי שהעיניים שלי עצומות, והיא מנקה לי את הגבות, אני נזכרת בנסיעה הראשונה. אוקטובר. כמה עברתי מאז. עוד לא חלפה חצי שנה. זה מטורף. למי אכפת פתאום מזה שרק לפני חודשיים, 60 יום, גיליתי שיש לאיתי חברה? בסוף העולם שלי לא התהפך כמו שחשבתי. המהפך היחיד שקרה הוא האופציה להבחין שיש עוד אנשים. ויש. והם היו, הוא היה, מתחת לאף שלי כל הזמן הזה. אני נזכרת בחיוך שלי ביום שישי ומחייכת. והחיוך נמחק הפעם מסיבה טובה- הגיע הזמן לעשות שפם.
בדרך חזרה הביתה, והדרך מאוד ארוכה, אני נותנת לפונץ' להוביל ומובלת גם ידי המחשבות. אני צריכה להיות אופטימית. היום הזה יכול להוביל להרבה אפשריות. אם באמת יום ראשון יש המשך ליום הזה ואצטרך שוב לנסוע לירושלים- אני כבר יכולה להישאר לישון אצל סבתא. זה יהיה תיקון טוב למה שקרה לי בגיל ארבע. אני גם מוכנה אחרי נהריה ואחרי הלילה אצל השכנה. אני מקבלת סמס לאסוף חבילה מהסופר, וכולי מרגישה נהדר. טוב יותר. אני לא רוצה לתת לנסיעה הזו בחזרה להעכיר על הכל. יש לי הרבה לעבור עד שאגיע אליה. יש זמן.
בחבילה יש עיפרון גבות וזה טוב לי אחרי שהגבה השמאלית שלי לא כזאת מלאה. אני מציירת אותה כשאני מתחילה להתארגן. התקלחתי כמעט שעה, כאילו אני מתחתנת. אני לובשת שמלה שחורה וז'קט ורוד מעליה. מעל אני שמה מעיל ורוד. למרות הקור הירושלמי, אני לא רוצה לבלוט יותר מדי עם המעיל הלבן שלי. אני יוצאת מהבית קצת לפני הזמן, מתדלקת וקונה בקבוק מים גדול שיהיה לי לנסיעה הארוכה ואז מכוונת את ה-WAZE ומתחילה את הדרך. המוזיקה שמלווה אותי היא של עפרה חזה ז"ל ובסוף שלה יגיע ה-שיר שמתאים להיום: "ירושלים של זהב". אני מאוהבת בגרסה שלה. לה יש, היה, קול פעמונים, לא לרוח המדוברת בשיר.
הדיבורים על הקורונה בקבוצות הווטסאפ השונות בהן אני חברה הולכים ומתגברים. אני מנסה להתעלם מהחדשות על כך שהוא כבר בארץ ומופץ באוויר, לא מבינה מאיפה הוא צץ. אני מתרכזת בדרך. הנסיעה קשה, במיוחד העליות. לא זכרתי אותן ככה. ה-WAZE גם עושה לי בלאגן ומוציא אותי מכביש 443 במקום כביש 1. כולי לחוצה. נושמת עמוק, אבל רועדת מהפקקים. אני מרגישה את השרירים ברגליים מתחילים להיתפס לי, את הקוצים המעצבנים האלה בישבן.
כשאני מגיעה לכניסה לירושלים הנשימה שלי נעתקת. פתאום השמש במצב של כמעט שקיעה מוחלטת. כדור כתום ויפה. העיר ההררית והקדושה כולה פרושה מול עיניי, מחייכת אלי בגווני חום-זהב. אני נפעמת. אני רוצה לצלם את התמונה הזו, אבל אני כמובן לא יכולה. הרגליים מתחילות להציק לי. אני מסתכלת על מספר הדקות שנשאר שאגיע. ואז בתיאום מושלם, מתנגן השיר "ירושלים של זהב" ואני מתחילה לזייף אותו ומתרכזת בו. גם כשאני רואה הודעה קופצת בזווית העין ממספר שלא שמור באנשי הקשר שלי, אני ממשיכה בשירה. ככה, עד החנייה.
כל החניות בכניסה המוכרת מלאות ובמזל אני מוצאת אחת פנויה. היא קשה מדי מבחינת רוורס, אבל אחרי כמה ניסיונות אני מצליחה. אני מורידה את החגורה, קופצת החוצה מהאוטו אל האוויר הירושלמי והקריר ומרגישה חתיכת הקלה. השרירים סוף סוף זזים. אני מוציאה את הנייד החוצה ורואה שמי ששלח את ההודעה הוא לקוח שהייתי אמורה להיפגש איתו ביום שני. הוא כתב שהוא בדיוק חזר מספרד ובבידוד. הידיים הרועדות שלי, שלא מאמינות שהן שוב עשו את הנסיעה הזו- הפעם למישהו אחר- מקלידות שירגיש טוב. אני מעיפה את השיחה אל הארכיון ומתחילה את ההליכה אל הדלת הענקית שאני מכירה מזיכרונות לא טובים, ברובם נמלטתי מכאן החוצה. למעשה, בפעם האחרונה שעשיתי את זה, לא ידעתי איזו הפתעה תחכה לי בהמשך, שהתחילה כאן.
*
"מה זאת אומרת קפסולות?" אני שואלת את אריאל, אחד האחראים במחלקה בירושלים, בעודי מתיישבת על הכיסא הראשון שאני רואה בחדר הישיבות שלהם.
"הקורונה הזאת. אי אפשר להתקהל בחדר 50 איש עכשיו. החלל פה ממש קטן. כאן תהיו 25 ובגג יהיו 25-30. הכמות היותר גדולה בטוחה באוויר הפתוח." הוא מדליק את הטלוויזיה שכאן על אחד מערוצי החדשות, והנה גברת קורונה במהדורה של שעה חמש. "אין, זה בכל מקום."
"אני לא מאמינה! המשחק של הפועל בלי קהל! הייתי אמורה ללכת לשם עם אחי." מיה נכנסת אל החדר כשהיא לבושה במעיל האדום שלה. מיה אוהדת של הפועל ירושלים בכדורסל, אם אני זוכרת נכון. הראש שלה עמוק בתוך הנייד שלה. "קלוט, אריאל. החליטו לא לקחת סיכון ואסרו על קהל לבוא. מה אני עושה? כל היום שלי היה סביב זה."
"את רוצה להישאר?" הוא שואל. "אני בטוח שיהיו כאלה שישמחו ללכת. לכי תראי מי רוצה ללכת ותישארי במקומו."
"עדיף לעשות כסף מלשבת בבית. יו, איזו באסה." היא מניחה את התיק שלה על הרצפה וכשמבחינה בי עוזבת את הנייד. "סתיו, היי. סליחה שאני כולי בדאון, הייתי אמורה עכשיו ללכת הביתה, להחליף בגדים ולנסוע למשחק. הודיעו ממש הרגע שאין קהל. יו, המצב הזה מדאיג."
עדיין לא ראיתי את נמרוד, וכשהיא מתיישבת לידי אני מבינה שאצטרך לחכות קצת עד שראה אותו. "אל תהיי עצובה, תהיי איתי." אני מחייכת אליה ורואה את אריאל ממש תופס את הראש לאור עליית החולים.
"תשמעו, זה מפחיד פתאום לצאת מהבית. גם כשאני יוצא לפה אני פוגש אנשים. לכו תדעו עם מי כל הצעירים האלה הסתובבו. יש לי אישה, ילדה בקושי בת שנה וחצי. מפחיד." הוא יוצא מהחדר כשהוא רואה מישהו שחולף על פניו במסדרון ומשאיר אותנו לבד.
מיה מחבקת אותי. "מה קורה איתך?"
"מקשיבה הרבה לשרית חדד. רוצה שאני אזייף לך את השיר 'לדמעות שלך יש פה'? את מכירה אותו?" אני מנסה כמה שאפשר להתעלם מהטלוויזיה. זה קשה. המנחה כולו היסטרי, ואני מפחדת להידבק במצב הרוח הזה.
"אני אתן לך לזייף כמה שאת רוצה, והלוואי שתזייפי לי לנצח מאשר הדבר הזה, כן? מאיפה בא הוירוס הזה?" היא מסובבת חצי גוף אל הטלוויזיה שלה. "אוף, זה כל כך מסתכל. אני כולי מקווה שתהיה טעות, אבל יודעת שלא."
לאט לאט החדר הגדול מתמלא. נמרוד לא מופיע. לא בעיה לעשות 1+1 ולהבין שהוא בגג. אני כבר על סף תחושת עצבות, בטח כששי מופיע ומתיישב לידי, כשפתאום נמרוד נכנס וסוגר אחריו את הדלת. יו. הוא פה.
הוא לובש סווצ'ר אדום משעמם וג'ינס שחור עם נעלי ספורט בצבע טורקיז. השם ישמור את הטעם המזעזע שלו. גם הגלח שלו לא מוסיף לכל זה, למרות שהשיער קצת מתחיל לצמוח, אפשר לראות קצוות חומים בהירים מופיעים שם במרכז הראש. אוח, סתיו. על מה את מסתכלת? ואם כבר להסתכל, הוא לא מסתכל עלי בכלל. כל הערב. שי מדבר איתי, חופר לי על הכל וגומר לי את האוויר, ונמרוד מתייחס אלי כאילו אני אוויר. למה הוא כזה רציני?
לקראת השעה עשר, כשאווירת סוף היום מציפה את המשרדים, עידן עושה סיור במקום למי שרוצה. אני מצטרפת. נמרוד הספיק להיעלם לי ופתאום אני מבינה שגם ככה לא יקרה כלום היום. הוא לא מרגיש מספיק משוחרר פה כנראה, ואין ברירה ואצטרך לשלוח לו הודעה על יום ראשון. מעניין אם הוא זוכר את מה שהוא אמר לי על הצ'יפס. כשעידן מגיע אל הכניסה לחדר הכושר הקטן, שם הוא טוען שבאים כדי לצבור אנרגיות חדשות ולחשוב, אני קולטת שרק אני איתו לבד. כל מי שהיה איתנו נשאר במסדרון ליד המעליות.
"אז סתיו, אני המדריך הפרטי שלך." עידן עושה פרצוף מתנשא ודופק על הדלת. "אני חושב שיש שם מישהו כי אני רואה את האור דולק."
אני מרימה גבה. "בשעה כזאת? עד איזה שעה אתם פה בכלל כל יום?"
עידן לא עונה, אלא פותח את הדלת. הוא מסתיר לי את מה שנמצא בפנים, ולכן אני מגלגלת את העיניים וכמעט מסתובבת חזרה אל הכניסה גם, על סף ויתור לראות את החדר הלא כזה מעניין. כשעידן אומר 'נימי', הלב שלי מחסיר פעימה ואני מסתובבת ישר.
נמרוד רוכב על אופני כושר די רגילים ומשעממים ומסתכל החוצה דרך החלון הגדול על ירושלים בלילה. נוף יפה, ללא ספק. הוא גם יפה בפרופיל. נמרוד, לא הנוף. טוב, שניהם. עידן אומר משהו על זה שהוא לא התכוון להפריע ואומר לי שנלך. נמרוד לא אומר כלום. עידן כבר בחוץ, ואני סורקת את החדר עוד פעם אחת, מסתכלת על נמרוד בפרצוף די מבוהל. אני אפילו לא זוכרת איך מחייכים. מזל שהוא כן, וחיוך קטנטן מופיע בתוספת קריצה. הם מרככים אותי מיד. אני באה לומר לו משהו כשמשום מקום שי מופיע ושואל אם אנחנו הולכים.
"היא לוקחת אותי הביתה וכבר מתחיל להיות מאוחר," הוא אומר לנמרוד. ונמרוד לא אומר כלום. וגם לא יגיד. הוא אפילו לא מהנהן. מסובב את הראש חזרה, וגורם למועקה הזאת שהספקתי לשכוח ממנה לכמה שניות טהורות להתפשט לי בתוך הדם. אני מסתכלת עליו ארוכות בעודי סוגרת באיטיות את הדלת עד שאני לא יכולה לראות אותו יותר והולכת חזרה אל הכניסה.
אני לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה גם את נמרוד. *

ה-גרסה לשיר הזה. תדליקו רמקולים ותיהנו. ניפגש בפרק הבא...

*לכל מי שסקרן לגבי הכוכבית. זאת הייתה הפעם האחרונה עד נובמבר. הסיפור יסתיים בקרוב הרבה לפני הנקודה הזו, אבל נמרוד ואני נפגשנו כמה פעמים שוב. זה התחיל פה: בשורה הכחולה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Talya Bar
Talya Bar
כתוב מדהים כמו תמיד
סתיו יותר מידי נחמדה וצריכה להיות ישירה עם שי ולהגיד לו שלא מעוניינת בנוכחות שלו לדעתי זה נראה שהוא מטריד ומעיק עליה
היא לא תראה את נמרוד יותר בגלל הקורונה?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
חכי, זה רק חלק א' עם שי. בנסיעה בחזרה היא תגלה דברים, שהוא יספר לה כמובן, שהיא הייתה מעדיפה לא לדעת. השאלה כמה הם טהורים או נגועים באינטרסים. ואני בספק אם יש למישהו אומץ להגיד למישהו שהוא לא מעוניין בנוכחות שלו כשהוא מנחית את עצמו עליו ככה ומציק. פשוט מציק.
נכון מאוד. בפרקים הבאים, שלושת האחרונים, נמרוד יישאר בטלפון הירוק וברשת עם המצלמה, אבל הקורונה לא תיתן לפגישה לקרות
תודה שאת מגיבה כל הזמן! זה לא מובן מאליו וזה משמח אותי ♥
הגב
דווח
guest
את כותבת מרתק וסוחףף
ונהניתי לקרוא כל מילה :)
ולא הבנתי מה זא נפגשו פעם אחרונה?
הם לא יהיו ביחד בסוף?
הגב
דווח
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 113
להילחם בשבילו- פרק 113
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D