כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

איפוס מחדש פרק 40

" נועם לא כדאי לך לחבב אותי" " למה לא?" " יצאו לך קרניים? יצמח לך זנב?"

" קחי את התרופות האלו פעם ביום עד לניתוח" הנהנתי בפניי הרופא כשביקרתי בבית החולים, לא רציתי להיות כאן.
" מה הסיכוי שאשרוד?" פניתי אל הרופא הזר שלא הכרתי, וזאת משום שדוקטור אלקובי לא נמצא היום.
" תראי אנחנו כאן לא באים לפתח ציפיות אך במחלה שלך יש סיכויים לא גדולים להחלים, אבל זה אפשרי"
לא הגבתי הסתכלתי על הקיר הלבן בעל התארים הגדולים שדוקטור אלקובי קיבל.
" זורי אני צריך שתעשי בדיקה הערב"
" עוד אחת?" כמעט קיטרתי, הייתי קרובה לקיטורים על אף שאני לא קוטרית מטבעי.
" אז אני לא יכולה ללכת הביתה?" הוא הנהן.
" האחות תלווה אותך לחדר פנוי" הבנתי שאני צריכה להתאשפז ללילה, אם יש משהו שאף פעם לא אהבתי זה בתי חולים אבל זה טיפשי מצדי לומר זאת הרי מי אוהב בתי חולים? זה המקום האחרון שמישהו אי פעם יבקש להיות, זה לא שעומדים שיירות של אנשים ומתחננים שיאשפזו אותם... טוב נו רק אלו עם התסמונת הזאת שהם חוזרים לבית החולים כל פעם עם תירוץ אחרת.

...

הבדיקה טשטשה אותי לא ידעתי אם אני הוזה, אך בכניסה של החדר שלי עמד מישהו עם מצלמה. אולי הוא חושב שאני מליקה? ולמה אין לי פרטיות גם ברגעים האלו?
" זו הסיבה שדחית אותי?" אמנם הראייה שלי הייתה לא טובה, אך הקול נשמע כמו נועם.
" נועם זה אתה?" הוא התקרב ועמד על יד מיטתי.
" את לא רואה?"
" שמו לי חומר אני די מטושטשת"
" אני יכול לצלם אותך?" לא היו בי כוחות לדבר כל כך.
" אתה הולך לפרסם את זה?"
" התפטרתי, אני לא עובד בזה יותר" העיקר המצלמה הייתה תקועה על הפנים שלי.
תצלם אלו אולי השנים האחרונות שלי... אולי השנה האחרונה שלי.
" על מה את חושבת?" שאל אבל לא עניתי.
" נועם אני עייפה מצטערת אין לי כח לדבר" ראיתי אותו מהנהן וגם את זה בקושי ועצמתי את עיניי.

.....

" אז מה את מבקשת לשנה החדשה?" שאלה אותי רעות.
" שנמשיך להיות חברות עד שנהיה זקנות" שכבתי על הבטן, הרמתי את רגליי למעלה ואת ידי הנחתי בצידי הלחיים. זכרתי את המשפט שלה " אנחנ נהיה" אבל זה מעולם לא קרה.

....

התעוררתי ומצאתי את עצמי מוקפת בקופסאות אוכל, וודאי רינת ביקרה אותי כמה אנוכי מצדי לישון כאשר מישהו הגיע לביקור.
" זורי שיהיה בתיאבון, אקח אותך בערב" ואז הסתמן לי שרק בערב משחררים אותי מכאן. הראייה שלי חזרה אליי, על אף שביקשתי מהאחות חדר עם שירותים וכי אשלם לה על זה במחיר מלא לא נותרו החדרים האלה, במקום איכלסו עוד אנשים במחלקה הזאת.
לכן דידתי בקושי לכיוון השירותים ובדרך את מי פגשתי? נכון את נועם שצילם אותי הולכת עם שקית מים ובגד לא מחמיא ( לא היה לי מבחר זה של בית החולים).
" אתה נהנה מזה?" ניסיתי להסתיר את עצמי עם הפנים.
" את גם ככה יפה"
" תפסיק זה לא נכון"
" לי לא משנה איך את נראית"
" אפשר לשאול לאן את הולכת?"
" לשירותים הוד רממותך" אמרתי בצינית.
" את צריכה עזרה?"
" לא, אני לא צריכה אף עזרה!" הרמתי את קולי שלא בצדק.
" מה אם תיפלי בטעות? או תחליקי?"
" אני לא אפול משו..." רציתי להמשיך אבל מעדתי פתאום.
" ווווווו....." התחלתי לצעוק.
" תפסתי אותך! עכשיו את מאמינה לי שאת צריכה את עזרתי?" הידיים החזקות שלו אחזו את מותניי ומנעו מגופי ליפול בכל המדרגות הללו.
" אני מצטערת... אני פחות אוהבת שעוזרים לי"
התפניתי בשירותים וגם זה לקח יותר מעשר דקות וכל זה בשל כל החוטים שהיו סביבי.
" הינה את!" הוא חיכה לי ביציאה והושיט לי ממתק.
" נחמד מצידך אבל אסור לי"
" את בדיאטה?" הנדתי בראשי.
" אז למה?"
" אני חולה, נועם"
" חשבתי את פה לבדיקה והולכת" אני רואה שהוא חקר עליי יותר מדי פרטים.
" זו הבדיקה מספר 121 מאז שנולדתי"
" אני מצטער"
" אין לך על מה..." ישבנו בקומת הגג והבטתי בנוף.
" אתה לא אשם" הוספתי לאחר התמהמהות קלה.
" השמיים יפים כל כך!" הרמתי את ידיי מעלה כאשר הזונדה הנוראית הזאת סביב שפתיי וחייכתי אל אלוהים או לפחות מי שנמצא שם.
" יש עוד משהו טעים?"
" נשאר מלפפון" הרים אותו מהשקית שאחז והראה לי.
" אני רוצה מהמלפפון הזה" הושיט לי אותו במהרה.
" קחי רק אל תאיימי" צחק איתי.
" זה הסוד שהסתרת? שאני לא אוהב אותך כי את חולה? שאני אירחם?" הנהנתי.
" זה לא מעניין אותי... זאת אומרת עצוב לי שאת חולה אבל זה לא מפריע לי, את בחורה טובה זורי בנט"
" אתה שוב מצלם?"
" אולי בסוף אעשה סרט עלייך"
" זו וודאי תהיה הגסיסה שלי" צחקתי על חשבוני.
" את לא תמותי, את תמותי מזקנה בעוד כל כך הרבה שנים" עודד אותי על אף שהרגשתי שהוא מסתיר הרבה ומדחיק אותם.
" כן בטח"
" תגיד המתנה שנתת לי... איך ידעת איזו לבחור?"
" הייתה לי עזרה קטנה מאחי" אותו אח תאום שסיפר לי אז.
" את לא פוחדת?" שאל אותי לפתע וכיוון את המצלמה על פניי.
" פוחדת? ממה בדיוק?"
" למות"
" לא המוות מפחיד אותי, אלא העובדה שאישאר לבדי מבלי שמישהו יזכור שפעם הייתה מישהי כמוני. לא כמו מליקה, כמוני ואם אמות עוד מעט איש לא יזכור"
" למה את צריכה אישור של מישהו בשביל זיכרון?"
" אני צריכה אהבת חינם, נועם ללא אף תנאי"
" איך זה בא לידי ביטוי?"
" מישהו שידאג לכסות אותי כשקר, שיחייך אליי ואז ארגיש כאב בטן והתרגשות."
נמאס לי לקבל אישור מאחרים על מה שאני עושה או לא עושה"
" את לא צריכה, את יודעת יש אנשים שמעולם לא משתנים וחוזרים על הדרך שלהם"
" את מתכוונת לאחותך?"
" תראה אני גאה באחותי על כך שהצליחה, אף פעם לא ביקשתי להצליח או להיות מפורסמת. תהילה עולה לאנשים בחיים שלהם, באושר שלהם. כשהייתי מליקה לא הייתי מאושרת" אני מניחה שגם עכשיו אני לא מאושרת... תהיתי מתי יהיה והאם האושר קיים בכלל, לאן הולכים אנשים מאושרים? כיצד הם מרגישים?
" תביא לי את הדלי ששם" הדלי הירוק והלא מחמיא הגיע במהירות היישר אל פניי, הוא הכיר אותי ואני אותו. ראיתי את פניו המבוהלות של נועם כאשר ראה שהכתמתי את כל הדלי.
" אם זה מפחיד אותך, תלך"
" אני לא משאיר אותך לבד" הושיט לי נייר לנגב את הדם שעוד נשאר לי על הפנים.
" אתה תמיד כזה אצילי?"
" המילה אצילי מחזירה אותי למאה ה18"
" או ואיך זה מרגיש?" הייתי צינית.
" את זה הגלגול שלי יכול לענות לך" צחקתי על אף שהיה לי כואב לצחוק.
" זה בסדר אם אירדם?" הוא הנהן בזמן שהעיניים נעצמו מעצמן.

....

" איך את מתכוונת להתפרנס ממלצרות?" אף פעם לא הייתה לי הזדמנות להוכיח שהעבודות המזדמנות האלה הן הסיכוי היחיד שלי להרוויח כסף, להשתוות למליקה על אף שמעולם לא השתוויתי אליה משום שהיא מרוויחה מליונים.
" ארוויח מטיפים זה הרבה כסף"
" זו לא עבודה בשבילך, את מגושמת מדי את תפילי כל מגש שתרימי" דרכה עליי במילותיה ואבא שתק.
" זה לא שאמרתי שאני הולכת לעבוד בזנות, זו מלצרות"
" איך את מדברת!"
" את יודעת אימא, כל החיים ידעתי שאני שונה ממליקה ויודעת מי עזר לי לראות את זה? את! רגע... ואולי זו שמחה? ... מפני שאני שמחה שאני זורי ולא מליקה... אם הייתי מליקה הייתי אוהבת רק את אימא שלי ואת עצמי" התחצפתי היא לא אהבה את זה וסטרה לי חזק.
" את מרוצה?" שאלתי בכעס.
" בחיים לא הרבצת למליקה ולי את מעיזה לעשות את זה!" היו לי דמעות שיצאו מיד מחיתי אותן.
" מליקה לא מתנהגת כמוך!"
" נמאס לי לשמוע כל היום מליקה! אם את כל כך אוהבת אותה אז תתגרשי מאבא ותתחתנו שתיכן" רקעתי ברגלי ועדיין יכולתי להרגיש את הלחי שלי בוערת.
" איך יכולתי ללדת בת כמוך! " דחפה אותי תוך כדי, לא זזתי.
" את אף פעם לא הקלת עליי בין אם זו המחלה שלך, האופי שלך. זה למה קל יותר עם מליקה... היא עצמאית, חברותית, חכמה! למה שלא תלמדי מאחותך?"
" אני מעדיפה למות מאשר ללמוד ממנה" ברגע שאמרתי את זה היא ירקה לי בפנים.
" אז קדימה תמותי! נו לכי! למה את לא הולכת!" לא זזתי, רציתי לבכות בכי תמרורים אבל עצרתי בעדי, לא אתן לה את התענוג. רק לאחר שהם הלכו לא הפסקתי לבכות... בכיתי לילה שלם וקמתי יום למחרת עם כאב ראש.

....

" זורי את רותחת!" כמעט לאחר כל סיוט חום הגוף עולה לי, המערכת החיסונית שלי מתחילה להכות בשנית.
" חכי אקרא לרופא"
לא ידעתי מה הפלא שגרם לי להרגיש טוב יותר, אבל זה עבד.
נועם עמד מולי עם הידיים בכיסים וחייך.
" אני שמח שאת מחייכת"
" נועם לא כדאי לך לחבב אותי"
" למה לא?"
" יצאו לך קרניים? יצמח לך זנב?"
" תפסיק להצחיק אותי כואב לי... זה בגלל שעדיף לך לצאת עם מליקה"
" אני לא חושב שמליקה מתאימה לי"
" אתה בכלל מכיר אותה?"
" לא, אבל אני בטוח שאת היית זו שהתחבבה עליי" מתוכם הבחור.
" מה יש לך להגיד להגנתך?" שוב כיוון את המצלמה עליי.
" אם אבריא אתה ואני נצא לפגישה"
" את תבריאי, אני בטוח בזה!" אמר קריאת עידוד ועשה גם עם היד בתנועה חדה.
" אני חושב שמתקשרים אלייך"
ראיתי על צג המסך שכתוב אימא, סיננתי.
" אם לא ענית זה כנראה לא חשוב."
" אתה לא הולך?"
" לא, אני נשאר איתך"
" זה בסדר אתה יכול" ניסיתי לגרש אותו בעצמי.
" את לא תיפטרי ממני כל כך מהר, גברת בנט"
" אף פעם לא אהבתי בתי חולים" הוא פלט והביט סביב.
" אני חושבת שאף בן אדם שפוי שחי בעולם הזה לא אוהב בתי חולים"
" זה מזכיר לי את אימא שלי"
" אימא שלך?"
" כן, תקופה ארוכה."
" אני מצטערת"
" בואי לא נדבר על זה... רוצה לשחק?" לשחק? עכשיו? על מה הוא מדבר?
" עכשיו?
מרוב כל כך הרבה מדינות לא הצלחתי לזכור ערי בירה, על אף שהייתי בקיאה וידעתי תמיד ערי בירה.
" תפסת אותי ביום לא טוב"
" אני מוותר לך, לכי לישון" הנהנתי ומיד נעצמו לי העיניים.

...

" את באמת עוזבת?" ארזתי את כל הדברים שלי בזמן שמליקה בהתה בי.
" כן" אמרתי בעצבים כשסגרתי את המזוודה.
" עד שאטוס יהיה לי חדר משלי"
" כמו שרצית" עניתי ברוגע.
" את עוד כועסת על אימא?" הזכירה לי את מה שקרה השבוע, כל זה התחיל בגלל מליקה בכלל כיצד כל הריבים המטופשים האלו הם בגללה.
" את לא היית כועסת אילו הייתה יורקת לך בפנים?"
" לא יודעת"
" עכשיו את מנסה להגן עליה"
" אולי... את לא יוצאת?" נדמה לי שהיציאה שלי מהבית היה הדבר המשמח עבור מליקה ובעיקר עבורי.
אימא לא ליוותה אותי החוצה גם לא דיברה, אבא נתן לי חיבוק חזק והצטער על מה שקרה.
" התרגלתי להיות הכבשה השחורה" נופפתי לו והלכתי לדירה החדשה שלי.

המשך יבוא...

Maya B עקוב אחר Maya
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
דיקלה נ
דיקלה נ
נועם מושלם, מחכה להמשך...
הגב
דווח
1 אהבתי
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
אהבה ושכל
אהבה ושכל
מאת: Little girl
הלבד שנהפך לחלק ממך
הלבד שנהפך לחלק ממך
מאת: Alon PAGLIN
כמו ציפור את חופשיה
כמו ציפור את חופשיה
מאת: AYASHYI NO CERES
קר לי
קר לי
מאת: imagine me
המדורגים ביותר
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה