אולי 5 - ידידות ?
אני נסחף, אחר משהו שאיני יודע מהו - ואולי..
עוד סמסטר חולף, והגיע העת לשוב לבית החולים.
שוב אותם מראות קשים, אותו ייאוש מהול בתקווה בעיני נפשות שכל רצונן לחיות.
אך הפעם זה שונה.
ראשית, כי מדריכתי הפעם באמת רוצה שאצליח. היא מסבירה ומתקנת, בסבלנות אין קץ, בלי צעקות - וודאי שלא עלבונות. השבועות חולפים, והיא אפילו סומכת עליי מספיק בכדי לשלוח אותי לבדי למחלקות.
ולפעמים, ההבדל בין כישלון להצלחה, בין חיים ומוות, בין הגשמת חלום לייאוש ולדיכאון -
כל שילד זקוק לו הוא אדם אחד שיאמין בו.
..
אנחנו ממשיכים לדבר בהודעות -
או לפחות לנסות.
"תגיד אם אני מפריע לך", היא כותבת לי לאחר שאני אומר שתיכף מתחיל הרצאה.
"לא נראה לי שזה אפשרי", אני מחייך -
ומבהיל אותה עד מוות.
כך הולכות כל שיחותינו; מתחילים בהיסוס, נסחפים לשיחה, מתרגשים לגלות כמה משותף לנו -
ונחפזים לסגת, פן זה ייעשה רציני.
מבלי שנבקש זאת, אנו ממשיכים להיתקל זה בזו. תמיד במקרה, תמיד בטעות, תמיד בדרך אל יעד כלשהו. משוחחים, הולכים מעט יחד, עיניים חומות מביטות בעיניים שחורות, חיוכים חפוזים, צחוק מתגלגל -
חיבוק חפוז - וזה חולף.
שנינו מקבלים זאת,
יודעים שאל לנו לבקש יותר.
עד שיום אחד, אני מועד.
לא תיכננתי לומר זאת;
זרמנו לשיחה בהודעות עד לשעה מאוחרת -
כהרגלנו הישן חדש. שלחתי לה תמונות של ההרים הירוקים, השדות המזהיבים, מרבדים סגולים של פרחי תורמוס -
ושל הים.
"מוזמנית לבוא לראות בהזדמנות", אני מציע לקונית, חושש פן אחצה את הגבול, ואהרוס כל מה שעדיין לא בנינו.
"זה בקטע של ידידות, או בקטע רומנטי?", היא שואלת בנחישות המאפיינת אותה, ניגשת הישר ללב העניין.
אני מרים את ראשי ומביט אל הים הכסוף, בוהק בשמש המאדימה בערבו של יום אביב מושלם. רוח קלה משחקת בחולצתי הקצרה, לוחשת לי סוד -
שאיני יודע מהו;
שאסור לי לדעתו.
"מה את רוצה שזה יהיה? הראשון או השני?", אני שואל, נמנע במכוון מן האמת שבלבי.
"ידידות.
הראשון",
היא משיבה באחת.
ואני איני יודע מה זה אומר, ומה עליי להרגיש; כל חיי זילזלתי בחיי חברה, ביחסים, בחברויות. השקעתי את כל כולי בלימודים, בהגשמת חלומי להיות רופא. נכון, לעתים כאב הבדידות שבלבי הפיל אותי למשכב. אך הוא היה ונותר בסך הכל כאב -
וכאב אני יודע כיצד לשכך.
מה גורם לכאב? צריך לבדוק. אם ניתן, צריך לתקוף ישירות את הגורם. או לפחות לנסות.
לכן שמרתי עימה על קשר - היא הצליחה לשכך את הכאב שבלבי.
את מכאובי ההווה.
את פצעי העבר.
את האובדן.
הזיכרונות..
-
"אז ידידות אם כך", אני משיב בחיוך, שמזל שאיני חייב לאלץ את עצמי לעשות באמת.
היא משיבה לי בחיוכים רחבים, מאושרים.
ואיני יודע, כי זה עתה זרעתי במו ידיי,
את חורבני.
מכיוון, שעמוק בלבי, במקום נסתר,
היכן שנמצאת המוסיקה - ונשמתי,
המקום האמתי שיישאר שלי לעד,
שלעולם לא אחשוף בפני האחר,
למרות שאני עדיין מקווה,
עמוק בלבי הארור,
לצלילי השיר שלה,
אני מרגיש כך -
חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!
שלח תגובה
