כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2

נימי- פרק 26

"אולי תירדמי אצלי?"

חוף דור הבונים
חוף דור הבונים

26אם חשבתי שיום שבת הוא סיבה לישון יותר ויתנו לי לישון יותר- אני כמובן טועה. אמא מדברת בקולי קולות עם חברה שלה שחזרה מתאילנד ביום שישי לפנות בוקר ועכשיו בבידוד. החברה על ספיקר, ממש חטא על פשע, ומספרת על ביקור של המשטרה אצלה היום בבוקר כדי לבדוק אם היא בבית. אסור לה להפר בידוד, והיא יכולה רק לצאת להצביע בבחירות עם חליפת קורונה לבנה עבה שמזכירה חליפה של נאס"א.
"מצאת יופי של זמן לנסוע למזרח עם הקורונה הזאת!" אמא צועקת.
אחותי מצטרפת אל השיחה, כנראה זו הסיבה שהחברה על ספיקר, "מה, ממש אסור לצאת מהבית? גם לא לזרוק את הזבל?"
"כלום! העירייה דואגת לי לקניות..."
אני מתהפכת ועם הפנים אל הקיר. המגפה הזאת בארץ, סופית. ראיתי משהו בחדשות עם הפיראט האדום וניסיתי להתעלם, רק שאי אפשר. אני צריכה לשמור על עצמי עכשיו. לא לצאת כמעט מהבית והמשרד, להיפגש עם כמה שפחות אנשים. אני רק חושבת מה יקרה אם אדבק ואצטרך מחלה. יהרגו אותי זה עוד עונש קל.
בסופו של דבר אני קמה לשבת משעממת במיוחד. אני יודעת שהשבוע לא יהיה כזה, כי מצפה לי הרבה עבודה וגם השתלמות יום שלם מחר בתל אביב. יום שלם זה אמנם מהבוקר עד ארבע, שעות נחמדות ביחס למה שאני רגילה, אבל עדיין אני מחוץ לאזור הנוחות שלי ומרגישה די מאוימת. הבוסים החליטו שצריך לחדד אותי. הגדרה מטומטמת. אני עושה מעל ומעבר, והם עדיין רוצים שאהיה עוד יותר טובה. בן אדם לא רובוט, אני לא חושבת שזה אפשרי. עוד רוצים להתקן לי איזו תוכנה במחשב כדי שאוכל להקל על הלחץ במשרדים ולעבוד מהבית מדי פעם. מעניין אם זה יצא לפועל בסוף. הבוס שלי אמר לי להתנגד וגם שהוא שונא את המנהלים שלמעלה. חבל שהוא לא הבוס שלי באמת.
במשך כל היום, אני משחזרת את שישי בראש. משהו בי רוצה לשלוח לנמרוד הודעה, אבל משהו אחר לא מרגיש שלם מספיק. הרי דיברנו אתמול ובמקרה שלו זה מעל ומעבר. מה אני כבר יכולה להוסיף? אני מתיישבת על המיטה, כולי עייפה למרות שישנתי הרבה. אני נכנסת לאינסטגרם, והיוזר של נמרוד קופץ ראשון בסדרת הטבעות הכתומות. אני נכנסת לסטורי שלו ומחייכת כשאני רואה שהנקבה החביבה עליו בימים אלה היא הכלבה עליה דיברנו אתמול. בסטורי עצמו רואים רק את הכלבה ואת הזרוע שלו. על פרק כף היד שלו תלוי השעון היוקרתי ששמתי עליו עוד במסעדה אז בספטמבר, יש לו טעם טוב. הוא משחק עם הכלבה במקל נשיכה ומצחקק ברקע כשהיא לא מצליחה לקחת לו את המקל. אני צופה בסטורי הזה שוב ושוב ובסוף ממלמלת לעצמי שזה לא הגיוני שאני מקנאה בכלבה.
ביום ראשון על הבוקר אני מתעוררת במצב רוח די טוב. אולי כי חודש מרץ פה רשמית והוא לא כזה נורא כשאני יודעת שנמרוד נולד בו, ואולי כי ההשתלמות תתחיל רק ב-11:00 בסוף ועדיין תסתיים כרגיל ב-16:00. פחות שעות, פחות אי נוחות. משום שמחר נערכות הבחירות המי יודע כמה בשנה הזו, אני מקבלת הודעה על כך שמשקפי השמש שרציתי ירדו ל-90 שקלים. המחיר המקורי שלהם מעל 200. אני מדלגת לי אל החנות ומקווה ששום דבר לא יהרוס לי את היום הזה, אבל תקוות לכוד ומציאות לכוד.

"היי, את בסדר?" שואלת שרי, מישהי מאוד נחמדה מהמקום בו היינו אתמול בהשתלמות. היא ביקשה ממני את הנייד שלי כשראתה שאני עצובה. אמרתי לה שזה לא משנה למה אני עצובה, והיא נתנה לי חיבוק ואמרה שתיצור קשר. פחות מ-24 שעות אחרי היא מקיימת.
אנחנו בדרך לחוף דור הבונים לטיול הבחירות הקבוע, אחרי עצירה בקלפי, כמובן. המשפחה לא רצתה לנסוע לרחוק, והנה אני באוטו עם אמא, אבא ואחותי. אני לא מרגישה בדיוק פרטיות ברכב, אך יחד עם זאת אני לא יכולה להיות רעה כלפי שרה, בטח אחרי מה שקרה אתמול.
"מנסה להיות. היה יום קשה," אני עונה ומחליפה עם אבא מבט דרך המראה.
"אני מבינה שהוא היה קשה. מה קרה בדיוק? את יצאת עצובה. את בכית גם, לא?" היא ממשיכה לשאול. הטון שלה לא נדחף או כזה שרוצה מידע, הוא באמת מתעניין בי.
אני מנסה ללחוש, "כן, אבל זה לא היה קשור למה שקרה שם אצלכם. התווסף עוד גם מהחיים אישיים."
"מה קרה עם העבודה?"
"סתם, את יודעת איך זה בטח. מרגיש כאילו לאנשים עם קומבינות קל יותר בחיים. הם לא עובדים קשה, הם לא מתאמצים, הם לא מגדילים את הראש... ובסוף הם זוכים להקלות ומקבלים אפילו טיסות ובונוסים רק כי הם מקורבים לצלחת."
"ולקקנים."
"כן."
"אוי, מותק. זה לא נעים לשמוע. באמת שהיית מדהימה אתמול. אני בטוחה שיבוא יום ותהיה עבודה שתדע להעריך אותך. וגם אם לא, כי זה קשה בתחום הזה, תדעי להעריך את עצמך. את עובדת טובה במיוחד."
אני מודה לה, והשיחה מסתיימת. אבא ממשיך להרצות שככה זה בכל מקום עבודה עם המקורבים, וזה למה הוא עזב את מקום העבודה שהוא אהב. הוא אומר שלא תהיה לי ברירה ואצטרך יום אחד לעזוב גם אם זה ימשיך ככה. אני מהנהנת בלי להשיב, ממשיכה לבהות בנוף. זה לא הדבר היחיד שגרם לי להיות עצובה אתמול. מה שגרם לי לבכות היה שילוב של מה שקרה שם עם עוד משהו שלא הייתי מוכנה אליו, אבל כן לקחתי בחשבון שיכול לקרות.
איתי אתמול הגיע למשרד שלנו. אולי זה עוד היה ידוע קודם, פשוט לי לא. קיבלתי יותר מדי הודעות אם אני רוצה לבוא לראות אותו. מה, הוא קוף בגן חיות? בשביל זה אני אבוא במיוחד, בטח אחרי יום כזה? ואז הכל נופל לי בפרצוף. היא נופלת. האמת. זה מה שעשיתי בעצם כל הזמן. הגעתי ללא מעט מקומות בגללו, כי רציתי לראות אותו. עניתי לכולם שלא, וגם כשקיבלתי בכוח תמונה שלו בסלפי עם כמה עובדים- מחקתי אותה ישר. לא מספיק כואב לך בלב, מחפשים להוסיף לך עוד כאבים בגוף.
*
רוח קרירה מעיפה לי את השיער ככל שאני מתקדמת יותר במעלי חוף הצדפים. וואו. זאת ממש רצפת צדפים. ואני מרסקת את הדבר העדין הזה בכל צעד שלי. האלפים שנמצאים כאן מרסקים אותם, את המסכנים. הם כמוני. לא צריך לדרוך עליהם, צריך לתת להם להיות חופשיים.
אחותי ואני מצטלמות ומצלמות הרבה, ולכן אין לי ממש זמן להמשיך ולחשוב. כשאנחנו עומדים על גבעה קטנה בסוף חוף הצדפים, הנשימה שלי נעתקת. איזה נוף. כמה טוב לצאת קצת מהבית. מהשגרה. כמה טוב זה יום שבתון. כמובן שהנייד שלי יכול לצלצל בכל דקה, אבל כל עוד הוא, אני מעדיפה לא לשגר ליקום מחשבות שיכולות להפוך למציאות. אני לא מעוניינת בכך כרגע.
הכחול של הים, הלבן של החול והירוק המעורבב עם צהוב מהצמחייה עושים לי נעים בעיניים. אני פותחת את האינסטגרם, רוצה לעלות את מה שאני רואה לעוקבים שלי וקולטת שזה בלתי אפשרי. הכל יפה יותר במציאות. המצלמה לא מצליחה לתעד, לתפוס, אפילו רבע ממה שאני רואה. אני מתיישבת על חלקת חול תוך כדי שהמשפחה הולכת לחפש שירותים ונושמת עמוק. אני צריכה את זה.
המחשבה אוטומטית נודדת לרגע מוזר שקרה היום בבוקר. הייתי ערה בקושי כמה דקות, אבל זה הספיק כדי לשוטט באינסטגרם. ומישהו שרציתי למצוא שם נעלם. לרגע חשבתי שנמרוד חסם אותי. ישר שלחתי לאחת החברות הודעה וביקשתי שתנסה לאתר אותו אצלה. גם היא לא הצליחה. אחר כך גיליתי שהוא השבית את החשבון שלו והחזיר אותו מאוחר יותר בבוקר. מה הקטע שלו? הוא רמז לי בעצם על המהלך או על מהלך שהוא מתכנן בשיחה ביום שישי?
השמש מסנוורת אותי. אני מחזירה לעיניים את משקפי השמש החדשות שלי ושמחה שלפחות דבר אחד טוב יצא מאתמול. הן כל כך יפות ומחמיאות למבנה הפנים שלי. אני אעלה מאוחר יותר תמונה שאחותי צילמה איתן על רקע הצדפים האינסופיים. עכשיו ליהנות מהרגע. להירגע. לנשום. להתרכז בנוף.
כשאני פותחת עיניים לרגע אני רואה את אחותי מנופפת לי מרחוק. אני מסמנת כמה דקות ורואה אותה הולכת לכיוון קיוסק על גלגלים. בטח היא והמשפחה קונים ארטיקים. הראש שלי כבר מתחיל בכתיבת קטע שאעלה בערב. הוא על איתי, כמובן. הכל עליו. גם ביום הבחירות אני חושבת עליו. רוצה שהוא יבחר בי. והמשפחה רוצה שאחזור כבר אליהם כי נוסעים הביתה.
אני יורדת אל קו החוף ועוצרת ליד הקיוסק. אבא בדיוק מושיט לי גומיגם. אני מודה לו, מוציאה את הנייד מהתיק ובודקת מה השעה. רק שתיים. מחליפים החודש שעון מחורף לקיץ, זה למה היום נראה לי ארוך מדי. יש שם רק הודעה אחת, שיכולה בקלות הייתה להרוס לי את היום. היא לא. היא נוטעת תקווה קל בלבד. מבקשים שאסע יום רביעי גם לירושלים, לדבר הזה שנמרוד דיבר עליו ביום שישי, אבל רק אם אני יכולה. ישמחו לקבל את העזרה שלי, אבל רק אם ארצה לנסוע. לא מכריחים אותי וזה בסדר אם לא יסתדר. אני כותבת מהר שאחזיר תשובה עד מחר בצהריים, והתהיות מתחילות.
אני לא מצליחה ליהנות מהדרך היפה חזרה לרכב וגם לא מהמקדונלדס, שעדיין טעים לי בגיל 26. גם במקלחת המחשבות עובדות נון סטופ. התעייפתי כבר מהרדיפות האלה אחרי איתי, ואני ממש לא רוצה שידור חוזר. האם אני רוצה שוב לנסוע רחוק אחרי מישהו? כי אני חייבת לנסוע עם הרכב שלי. אין מקום ברכבים האחרים. זה טוב, אני לא רוצה להיות תלויה באף אחד אחר. זה רע, אם יראו אותי מדברת עם נמרוד כבר עלולים לקשר.
תוך כדי שאני מטפטפת מים על סף יציאה לחדר שלי כדי ללבוש את הפיג'מה, היום נגמר והשעה אפילו לא שש ולא חשוך עוד, אני מקבלת הודעה משכנה שלי. היא נוסעת עוד שעה להופעה של ליונל ריצ'י והשיר הידוע HELLO ושואלת אם אני יכולה לבוא לשמור על הבת שלה. היא כותבת שתחזור מאוחר בלילה ולא יהיה לה נעים לאסוף את הילדה מאחת החברות ותשמח אם אגיע. אני כותבת שכן, גם ככה אין לי מה לעשות, ולובשת בגדים אחרים. בסוף מאוחר בכלל לא היה לילה.

ד"ש מרצפת הצדפים
ד"ש מרצפת הצדפים

אני מתחילה להרגיש כאבי בטן מעצבנים כשהשעה כבר אחת עשרה וחצי, והשכנה לא חזרה ולא מראה סימנים של לחזור. הילדה שלה כבר הספיקה לבכות פעם אחת ובדרך לבכי חוזר. היא כולה קטנה ויש לה רק אמא, זה די מובן. אני על סף לשאול אותה שוב אם היא רוצה שאחייג לאמא כשהשכנה מתקשרת. הן מדברות בניהן, והשכנה מנתקת. אני עומדת לחזור אליה כשפתאום הודעה מפחידה מאוד מופיעה על המסך.
"אולי תירדמי אצלי? אני רוצה להישאר לילה אצל הבן זוג".
תוך רגע סתיו של גיל 4 מופיעה לי בעיניים. אני רצה לשירותים כדי לשטוף פנים, תוך כדי שאני שומעת את הילדה בוכה. "אמא בדרך," אני אומרת לה. עוד לא פתחתי את ההודעה. מה להגיד? אני שוטפת פנים. לא, אני רוחצת פנים. לא, גם לא. אני משפשפת אותן בכוח. אני קורעת את העור שלי. מה יש לך, סתיו? את בוכה גם? לא, אני לא רוצה להיות פה. אני לא רוצה להיות אחראית על מישהי קטנה כשאני קטנה בעצמי. הטראומה עוד שם, הנסיעה לנהריה לא באמת עזרה. זאת אומרת, אני לא יודעת אם אקיא פה. אני רוצה. המקדונלדס עולה. גם הזיכרון ההוא מהאסלה בבית של סבתא.
כשהייתי קטנה, נהגתי לישון רק אצל סבא וסבתא מצד אמא. סבתא וסבא מצד אבא היו מרוחקים יותר, וכשהייתי ישנה שם ההורים תמיד היו איתי. יום אחד בקיץ ההוא בגיל הזה, סבא וסבתא מצד אמא לא יכלו שאגיע לישון אצלם. אמא ואבא החליטו שאסע להורים שלו. בהתחלה היה לי כיף. שיחקתי במחשב עם דוד שלי, אכלתי לחם מטוגן כמו שאני אוהבת וסבתא ואני ראינו ביחד חינוכית. אחר כך כבר היה מאוחר, וסבתא אמרה שצריך ללכת לישון. ופתאום רציתי הביתה. הרגשתי חנוקה. בכיתי. רצתי לשירותים, לאסלה, והקאתי. ואבא לא הסכים להחזיר אותי הביתה. אמר שאני צריכה להישאר.
וככה חצי לילה קפצתי מהמיטה של סבתא, ישנתי איתה במיטה שלה, אל השירותים. הקאתי באחת הפעמים. הרגשתי הקלה כששטפתי פנים, אבל כששוב הייתי במיטה החנק הזה הופיע. אני רק רציתי הביתה, לאמא ואבא, למיטה שלי. סבתא שאלה אם אני רוצה לראות טלוויזיה והייתה מאוד רעה כשאמרה שאבא לא יבוא הלילה לקחת אותי. אני צריכה להיות ילדה גדולה. הריח של הבית שלהם עשה לי רע. המחנק הזה בגוף עשה לי רע. שוב הלכתי לשירותים.
ושם, שמתי את הראש על האסלה, ובכיתי בשקט. הדמעות זלגו וזלגו, ואמא ואבא לא באו. סבתא הציע מקודם שאלך לסלון ואשחק עוד קצת במחשב. אני לא רציתי. רק רציתי הביתה. עליתי על השרפרף שאיתו יכולתי להגיע לכיור, הסתכלתי על עצמה במראה ונבהלתי. הייתי כולי אדומה, עיניים אדומות. הקארה שלי היה מבולגן. הפיג'מה עם קצת סימני קיא עליה. אני צריכה להיות ילדה גדולה.
אבא בא למחרת בצהריים לקחת אותי. הוא שאל למה הייתי ילדה רעה תוך כדי שסבתא מכינה לנו פירה ושניצלים. לא הייתי ילדה רע. רק רציתי שהוא יבוא לקחת אותי. שיהיה כבר בוקר.
לסתיו שמסתכלת עלי עכשיו מהמראה יש כבר שיער ארוך יותר. הרבה יותר. היא גם בוכה. אסור שהילדה תדע את זה. אני צריכה להגיד שזזו לי עדשות המגע ושאמא בדרך ושתלך לישון. להמשיך בשקר. אני אומרת לה את זה גם כשאני בשירותים, מתיישבת על האסלה ומנסה להרגיע את הבטן. בסוף יוצאים שלשולים. נו, מה חדש. ואם כבר חדש, אני צריכה להחזיר לשכנה תשובה.
אני קמה מהאסלה מהר, שוטפת ידיים ואז שוב את הפנים. לנשום. זה חשוב. אני בסך הכל בניין אחד מהבית. אני כבר אדם בוגר, אני יכולה לעשות את זה. ואם כבר יכולת, אני לא יכולה להרשות לעצמי תיק של חברה יוקרתית שאני מאוד רוצה. הכסף הזה ייקח אותי לשם ב-75% ממנו. אני כן יכולה להוסיף 25%. אני אקנה אותו בכסף של הלילה הזה ואוכיח לעצמי שגם אם לא ישנתי מחוץ לבית במשך כל כך הרבה שנים לבד, שלא עשיתי צבא בגלל זה, שהגיע הזמן לשים את הטראומה מאחוריי. עשיתי את זה בנהריה ואיתי היה התירוץ. הפעם זה יהיה התיק. לחשוב על התיק. אני פה עם הלפטופ. אשים ברקע את האתר עם התיק ואחשוב עליו כל הלילה. אני לא אלך לישון. אספור את השעות עד הבוקר. יאללה. אני אומרת כן. התיק הזה יהיה מזכרת ללילה אמיץ.
כשאני משגרת את התשובה החיובית, אני משגרת את עצמי מחדש לשירותים ומשלשלת שוב. לפחות אני ארד במשקל ואפטר מהמקדונלדס. לא, זה לא מצחיק אותי. אני רוצה שהשעות יעברו. אני לא רוצה לישון אצל השכנה במיטה, אבל זה בדיוק מה שהיא כותבת. היא מזמינה אותי באהבה לישון שם. לא, לא, אני אסתפק בספה בסלון. אני מבקשת מאחותי שקית עם שמיכת פליז, כרית, מברשת שיניים ואת בובת דב הפנדה שלי שאני ישנה איתה. כן, אני ישנה עם בובה כבר חמש שנים. ואפרופו בחירות, קניתי אותה בבחירות ב-2015. היא באה איתי לכל מקום בעולם ובארץ שהוא לא הבית, גם לנהריה. כן, במלון היא ישנה איתי.
באיזשהו שלב של ההתקף שאני עוברת, ההתקף של הילדה נגמר. היא נרדמת בסלון עם הטלוויזיה דלוקה על איזו סדרת נוער. כשאני מעירה אותה ללכת לחדר כי "אמא אמרה", היא מקשיבה והולכת.
עדיין לא חצות, אבל יש מדגמים כבר בערוצי החדשות ואני יודעת שגם לכתבים שם יש לילה לבן. מישהו יעביר את הלילה הזה איתי. הרבה אנשים יעבירו. המשדרים האלה עד הבוקר. אני מביאה לעצמי כוס מים ואז יושבת ורועדת על הספה. כשאחותי מביאה לי את הדברים, היא כולה צוחקת עלי. זה לא מצחיק. "למה היא רוצה לישון אצל חבר שלה?" היא מושיטה לי את השקית. אני לא עונה, רק מודה לה וחוזרת אל הדירה.
אחרי שבמשדר הבחירות יוצאים לעוד הפסקת פרסומות, אני מחליטה לנצל את הנטפליקס של השכנה וצופה בסרט הדוקומנטרי של טיילור סוויפט. כשהוא נגמר, כבר שתיים בלילה. אני מצחצחת שיניים וחוזרת אל הספה. אני עייפה מהיום הזה, מההליכות, מההתקף, רק שאני לא מסוגלת לחשוב על להירדם. אני צופה בעוד פרשנויות במשדר ומרגישה איך העיניים שלי נעצמות. אני אכבה את הטלוויזיה כי האור מפריע לי ואם לא אצליח לישון- אדליק שוב. רעיון טוב. אני מכסה את עצמי בשמיכת הפליז שלי ובודקת אם סגרתי את השמשה של המרפסת. כן. אני בלי פיג'מה, עדיין בטרנינג שיצאתי איתו מהמקלחת. לא נורא. אני לא באמת אירדם. לא באמת קר לי, זה מההתקף.
אני שוכבת על הגב ומסתכלת על התקרה. לחשוב על התיק. לחשוב על הנסיעה לירושלים מחרתיים, זאת אומרת מחר. לא, לא, לא. לא לחשוב עליה. היא מלחיצה אותי פתאום. לחשוב על איתי? מחשבות על איתי לא מלחיצות כי הן לא אמיתיות. לדמיין את הילדה שתמיד רציתי איתו? טוב. קדימה. לעצום עיניים. הכי קל להיכנע לעצמי כשאני במצב הזה. בהתקף שהורס לא רק את הבריאות שלי, אלא גם את כל מה שאני בונה בשפיות. ואני שפויה בשבוע הזה, מסתבר. גם בקטע שכתבתי והעליתי כאן כשעוד חשבתי שאלך הביתה אוטוטו הייתי שפויה. אז אני אחלום עליה. אני רוצה לקרוא לה יסמין, ואני רוצה שיהיו לה גומות יפות כמו של אבא שלה ואני רוצה ש...
משום מקום, הנייד שלי שעל הרצפה מצלצל. אני מתעוררת בבהלה ורואה אור ראשון של בוקר. מעין תכלת עדין. רגע, מה, הלילה עבר? נגמר? יפתי צדק? אני מרימה את הנייד, בקושי רואה משהו. זאת שכנה שלי שמחייגת. שש וחצי. אני לא מספיקה לענות לה. וואו, נתפס לי הגב מהספה. אני מחזירה לה שיחה, היא ענה אחרי צלצול. אומרת שהיא יוצאת עכשיו ועניין של חצי שעה עד שהיא תגיע. אני מרגישה חתיכת הקלה בחזה וקמה מהספה.
עשיתי את זה.
אני בוהה בעצמי תוך כדי צחצוח השיניים, כולי בהלם. הצלחתי. אני לא מכירה את התחושה הזו באירועים מהסוג הזה. למעשה, היה לי רק אחד כזה בנהריה בדיוק לפני שלושה חודשים. סימבולי? לא חושבת. אמיץ? בהחלט. זאת הצלחה. זאת התוצאה שלה. כן, יש לה מחיר כבד. אני עולה על המשקל שיש לשכנה שלי במטבח ורואה שאני פחות 600 גרם. ועוד עם בגדים. כן, גם לשלשולים יש מחיר.
אני מתחילה לארוז אל תוך השקית הגדולה את הכל בחזרה. לאט לאט. מקפלת את השמיכה יפה, מכניסה את הכרית ואת הבובה. את מברשת השיניים הרטובה עם המשחה אני שמה בשקית סנדוויצ'ים שאני מוצאת במטבח. אני מניחה אותה על הספה לידי ומסתכלת על השמיים. השמש פה. גם הציפורים שרות. הן שרות לכבודי.
השכנה שלי מבהילה אותי כשהיא פותחת את הדלת. אני מחייכת אליה כשהיא מספרת על הלילה שלה, עומדת לומר לה משהו כשפתאום הבת שלה רצה מהחדר. היא רצה אל זרועות אמא שלה וכולה מתחילה לבכות.
"מה קרה, מתוקה?" השכנה נותנת לה נשיקה.
"אמא, כבר בוקר!" היא אומרת לה, כולה מתרגשת. וואו. כבר בוקר.

כעבור חודש קניתי אותו!
כעבור חודש קניתי אותו!

מקווה שהצלחתי להעביר את התחושות מיום מורכב שכזה. את האמת, גם אלה שהיו אחריו הרגישו את אותו דבר, פשוט הם היו עם שינה בבית. בפרק הבא האמיצה שבי תחזור לעיר הבירה שלנו, אבל תגלה שבירושלים של זהב, לא הכל זהב.
עד אז, הנה שיר ששמעתי בבחירות ההן ומתאים לאווירה הכללית. ניפגש ביום חמישי, כשתחלוף בדיוק שנה מהנסיעה לירושלים.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
תודה על השיתוף!! יש בכתיבה שלך משו סוחף(ולא כי זה סיפור אמיתי ,אני קוראת את כל הסיפורים שלך כבר ממזמן ולא משנה מה התוכן פשוט הכתיבה שלך מרתקת) שכיף לקרוא,לא משנה אם הסיטואציה שאת מציגה שמחה או עצובה יש לך יכולת להעביר את זה לקורא תחושות ורגשות וזה כישרון מאד מיוחד(לא לכולם יש את זה)!!!
בכל אופן תודה על השיתוף והאומץ.. בטוחה שזה לא קל לכתוב את הטראומה שלך ולחשוף את הסיפור שלך, זה נותן לכולנו קצת פרספקטיבה לאיך אדם מרגיש שהוא בחרדה ומחדד לי כמה צריך שניהיה חברה מכילה לא משנה מי עומד מולנו. אז תודה על השיתוף!
ובטוחה ומקווה שסימנת לעצמך את היום הזה כניצחון שלך מול עצמך!! אז תודה וכיף לקרוא! שירה (כותבת בכוונה את השם כי זה אנונימי וזה קצת מוזר לפרגן באופן הזה, עד שאקבל אומץ לפתוח חשבון משלי וגם להתחיל לשתף את הטקסט שלי)♥️
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה לך על התגובה העמוקה וארוכה, שירה♥
מקווה שמתישהו תאזרי אומץ ותפרסמי גם טקסטים שלך כאן
הגב
דווח
Talya Bar
Talya Bar
הכתיבה שלך מרתקת וכנה כל כך
ההצצה שנתת על הסיבה לטראומה הייתה חשופה וכנה וכאב לי על סתיו הקטנה שאחרי הלילה הקשה שעברה כונתה ילדה רעה אם רק היו אומרים לה ששמעו שהיה לה קשה אבל מתגאים בה שהצליחה אולי הטראומה הייתה פחות קשה
שמחה שהיא התגברה עליה שוב! והתיק יפיפייה!!
הגב
דווח
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 113
להילחם בשבילו- פרק 113
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
סיפורים אחרונים
שהכל נהיה בדברו 4
שהכל נהיה בדברו 4
מאת: שיר פיליבה
כמו משוגע 3- פרק כ"א: ליאן קיבלה תשובות ונועם מוכן!
כמו משוגע 3- פרק כ"א: ליאן קיבלה תשובות ונועם מוכן!
מאת: תומר דגן
איפוס מחדש פרק 47
איפוס מחדש פרק 47
מאת: Maya B
הלב שלי עייף
הלב שלי עייף
מאת: אבודה באפלה
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D