כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

נימי- פרק 25

"יש בינך לבין נמרוד משהו?"

25

אני ערה בקושי עשר דקות, די סהרורית, וכבר ניגשת לנייד שלי כדי לבדוק מי שלח לי הודעות בסביבות שש בבוקר. מכורה שכמותי.
הבית מלא בריח הבישולים של שישי. וואו, כבר שישי. צלחתי את השבוע, מי היה מאמין? עוד שבוע. למרות שבעבודה התחושה הייתה שהוא עובר לאט, בטח אחרי יום שני הארוך, גם רגשית, הוא הסתיים. אני רוצה להקיא את התחושה של שאריות משחת השיניים, שלא שטפתי כמו שצריך מספיק. העצלנות מנצחת, ואני לוקחת נשימה עמוקה ובולעת הכל ברוק. איכס. השעה עשר וחצי, יש לי מספיק זמן להתארגן לישיבת שישי בצהריים עם כמה עמיתים לעבודה. אני לא בדיוק רוצה ללכת, אבל גם לא רוצה לצאת סנובית. חוץ מזה, נמרוד יהיה. זה תירוץ וזו סיבה מספיק טובה כדי לצאת מהבית. הפעם רק הוא לבד, בלי הסחות דעת.
ואז הסחת דעת אחת גדולה מופיעה בווטסאפ. רצף של הודעות מחברה שהלכה לחגוג אתמול יום הולדת לחברה אחרת וראתה ככל הנראה את איתי באחד מהברים בתל אביב. היא כותבת שמישהו שיש לו חברה לא אמור להיראות "ככה", כלומר מוקף בבנות. כל ההודעות שלה מפורטות, אני כמעט לא צריכה לבקש מידע. יש אפילו תמונה מגובה. אני לא צריכה להפריע לה לישון. איתי אמנם חסום, אבל אני מקבלת מידע ממנו ועליו עדיין.
בתמונה הוא עם חברים ברקע די חשוך, משהו שבאמת נראה כמו מועדון לילה. מצולמים בתמונה רק בנים. אני לא יודעת אם חברה שלו הגיבה, כי מדובר בצילום מסך, ואסור לי להתפתות ולהרוס את מה שאני עובדת עליו. אסור. הוא עושה פרצוף די מטומטם, אבל עדיין חתיך וכל כך יפה, נאה, הורס, מושלם... די. די. די. אוף, למה החברה עשתה לי את זה?
רק שהדבר הזה לא יעכיר לי על היום.
אני עומדת מול הארון שלי. מה לובשים לשעתיים-שלוש ישיבה בבר בצהריים? שותים הרי משקה קל או בירה/יין, מנשנשים משהו וזהו. אין פה מסיבה עכשיו, זה נטו לגיבוש והיכרות. אני לא יודעת מי יזם את המפגש הזה, אני כן יודעת שברגע שמשה הזמין אותי לבוא הבנתי שאני לא יכולה לברוח. כבונוס, קיבלתי ממנו את הבשורה שגם נמרוד יהיה. אין לי ציפיות או משהו כזה, נטו מחשבה שאולי לפגישה הזו תהיה תפנית מעניינת. בונוס.
בסוף אני בוחרת באותם הבגדים שלבשתי בנסיעה לנהריה. שחזור טוב, ככה יהיו זיכרונות ידידותיים יותר מהסריג האפור הזה. לעומת הנסיעה ההיא, אני מוותרת על המגפיים ובוחרת בנעלי ספורט. אני לא מנסה להרשים אף אחד היום. אני נכנסת להתקלח, וכשאני יוצאת וכביכול מוכנה מבחינת לבוש, אני מרגישה שמשהו כן חסר לי בהופעה הזאת, ולכן אני מוסיפה את צמידי הפנדורה שלי, את כולם. זיכרון מאוגוסט קופץ לי לראש. יובל אמר שאם אהיה חברה שלו הוא יקנה לי עוד צ'ארמים לצמיד. אני מזכירה לעצמי את אחד השירים האהובים עליMY LOVE DON'T COST A THING של ג'ניפר לופז בעודי מתחילה להתאפר. איפור מאוד קליל ולא בולט. נהיה בשמש רב הזמן, כך שאני מאמינה שאצטרך את משקפי השמש שלי. אני מזכירה לעצמי לקנות חדשים כי הידיות של אלה שקניתי לפני כמעט שנתיים מתחילות להיות רפויות ונתפסות לי בשיער.
כשאני מסיימת את כל ההתארגנות, השעה 12:00. קבענו בשתיים ואין טעם לצאת לפני הזמן, אם כבר עדיף לי לאחר. אני עוברת על העדכונים בנייד ותוך כדי נכנסת הודעה מהחברה שפגשה את איתי אתמול, ככל הנראה. היא עדיין לא 100% בטוחה, רק 99.99%. היא מראה לי משהו שגורם לבטן שלי להתהפך: הוא נכנס לה לסטורי. שוב. כאילו כל מה שקרה בקיץ לא הספיק. וואו, אני זוכרת איך באתי זועמת למסעדה ובסוף יצא ממנו משהו טוב. הרי שם בעצם נחשפתי לנמרוד מחדש. זאת אומרת, שם הייתי עוד מגעילה אליו. אני זוכרת בדיוק מה עבר לי בראש כשדיברנו. והיום אני משתוקקת שנדבר. מצחיק.
אני לא יודעת איך לספר לחברה שאני אשמח אם לא תשתף אותי בכל מה שקורה. ככה אני לא אתקדם בחיים. אני רוצה להתקדם בחיים, נכון? אחרת לא הייתי הולכת למפגש הזה עם תחושות מוזרות בגוף. אני לא מזהה אותן, זאת אומרת שהן בוודאות לא ציפיות. השאלה מה הן? התרגשות או תקווה או אולי נחת? אני רגועה. אני לא בהתקף חרדה. זה טוב. הדבר היחיד שמפר את השלווה הוא החברה שמוסיפה עוד מידע. שוב מתארת בפירוט על הבנות שרקדו איתו ועם חבריו. בבקשה, די, תפסיקי. אני לא רוצה לדעת. זה פוגע בי. זה שובר אותי. בבקשה, די.

פארק פרס בחולון מלא באנשים מכל הגילאים. את קבוצת הגיל שלי אני מוצאת מהר מאוד בבר המפורסם "סעידה", על ספות אדומות בחוץ. קיבלנו מקום טוב, עם שמשיות, ליד האגם המלאכותי וברבורי הפדלים. לא רע בכלל.
אחרי סבב שלום שלום, אני מתיישבת ליד משה ששמר לי מקום. אני יודעת שהמקומות פה לא באמת משנים ובצהריים האלה נשחק בכיסאות מוזיקליים. אני סורקת את המוזמנים ורואה שמירושלים נמצאים רק עידן, שי ונמרוד. אני מסיטה את משקפי השמש שלי ומעבירה אותם אל השיער, בתקווה שלא יתנפח עם הרוח. סך הכל יום יפה ושמשי. כן קצת קר, אבל לא מזג אוויר כזה שדורש מעיל.
"איך הייתה הנסיעה?" שואל משה כשאחד המלצרים מגיע לקחת הזמנות.
"זרמה. לא היו פקקים, למה שיהיו בעצם? יום שישי." אני אוספת את אחד התפריטים שעל השולחן ותוך כדי שולחת מבט אל נמרוד.
הוא לובש קפוצ'ון שחור רחב שנראה מאוד גדול עליו. הוא לא מחמיא לו, אבל אוברסייז זה באופנה עכשיו. המכנסיים שלו הם מכנסי ספורט כאלה רחבים במיוחד של נייק. וואו, אין לו חושים או שהוא לא יודע מה המידה שלו? הוא לא מלא בכלל, למה הוא מטביע את עצמו בבגדים ענקיים שכאלה? והשיער שלו. אוח. אין שיער, יותר נכון. עבר מה, חודש? למה הוא לא צומח? למה הוא קיצץ אותו כל כך שגם אם כן, זה לא נראה יפה כמו הארוך שהיה לו לפני. מעניין אם הוא מודע לדברים האלה או שלא אכפת לו לא להיראות טוב. אולי אני שטחית בעצמי ואולי לא. סך הכל הופעה טובה גורמת לתחושה טובה וכמו אפקט גם הביטחון עולה.
"מה את רוצה?" שואל המלצר ומעיר אותי אל מצב של בהייה אמיתית בתפריט. כל האותיות נראות כמו ערפל אחד גדול.
"אפשר עוד כמה דקות?" אני מנסה לחייך ומתחילה לעבור על המשקאות. אני נוהגת, זה טוב. אני שונאת בירה, זה גם טוב. יין? אסור לי. מה מותר? וכשאני רואה אייס קפה אני ננעלת עליו ומזמינה אותו רגע לפני שהמלצר עוזב. "עם צ'יפס גם."
עידן, שיושב בזווית לא הכי נוחה למקום שלי, מזדקף לאחור כך שהמבט שלנו מצטלב. "אמיתי?" הוא פותח עלי עיניים כחולות, שמאוד מבריקות באור השמש. "איזה שילוב מעניין."
משה מצנן את האווירה. "היא תמיד ככה, אל תתרגש."
אני חושבת שנמרוד מחייך כי השפתיים שלו מתעקלות כלפי מעלה, אבל אני לא בטוחה. אני כן בטוחה שהוא מקשיב לשיחה שלנו. הוא יושב ליד עידן, כצפוי, אבל המקום שלי יוצא כמעט מול שלו, כך שהמבט שלנו יכול להצטלב תוך שניות.
אני מנסה לפתח שיחה עם עידן, אולי ככה נמרוד יצטרף ויואיל בטובו לדבר. "מתי חזרתם יום שני מתל אביב לירושלים?" הכריות שמאחוריי לוחצות לי בגב, ולכן אני מעבירה אחת לכיוון בו יושב משה.
עידן עונה במהירות, "סביבות אחת עשרה. מיה רצתה שנעצור בדרך לאכול באיזה טאבון שהיא ראתה."
"מיה כוכבת," אני ממלמלת, אבל מספיק חזק כדי שהוא ישמע.
הוא מרים את שתי גבותיו ועונה מילה אחת, "מסכים."
אני מנסה לשאול עוד שאלה, כשפתאום דניאלה אומרת בקול, "אתם קולטים שמחר יש תאריך של פעם בארבע שנים?! 29/02! יו, תארו לכם איזה נורא זה להיוולד ביום הזה."
עידן עובר לדבר איתה ואומר, "יש לי חבר שנולד ב-01/03 בחצות וכמה דקות בשנה כזו. יש לו יותר מזל משכל, תאמיני לי. לחגוג פעם בארבע שנים זה לא כיף."
וככה שיחה חותכת שיחה. משה ואני משתתפים בדיונים כאלה ואחרים, ואני מרגישה טוב. משוחררת. אני כמעט לא נוגעת בצ'יפס, כן מסיימת את האייס קפה שלי ומרגישה עדיין צמא. אני מבקשת מים מהמלצר שוב ושוב, והוא מתעלם ממני. בלית ברירה, אני קמה ועושה כבר כמה פסיעות, אי אפשר לומר צעדים כשהיושבים חוסמים אותי, לכיוון פנים הבר. לפתע יד נוגעת בי ועוצרת אותי.
"הכל בסדר?" נמרוד שואל.
אני רוצה לענות לו שלא, שבשתי המילים שלו הוא הריץ לי את הלב פתאום. אני לא ציפיתי שפעולה די מטומטמת שלא הייתה אמורה לקרות, לבקש כוס מים, כן? תמשוך את תשומת הלב שלו. דווקא הפעולה הזו.
"אני צמאה והמלצר פה לא מתייחס. סך הכל ביקשתי כוס מים." אני כמעט לוחשת. מה קורה לי?
"אה." הוא עונה מילה אחת. אני עושה צעד נוסף, עכשיו אפשר כבר לצעוד, ועוברת אותו. הוא עוצר אותי בשנית וגורם לי לסובב את הצוואר אליו כשאומר, "חכי, אני אבוא איתך. גם אני רוצה מים."
"או... אוקי." אני מרגישה איך זרם עובר לי בגוף. אני רועדת. העור שלי הופך מנוקד תוך שניות. אני מסתכלת על השולחן, רואה שהוא הזמין בירה ורוקן את הכוס. בטח הוא גם צריך לשירותים והוא מתבייש לספר לי. אני שולחת עוד מבט אחד אחרון אל הקבוצה שלנו. משה מסתכל עלי וקורץ וזהו. אף אחד אחר לא מסתכל או שם לב. זה טוב. אני עומדת לסובב את הראש חזרה כשאני קולטת ששי דווקא כן מסתכל.
הלב שלי ממשיך לפעום מהר כשעכשיו תורי להיות מאחורי נמרוד ולא הפוך. זה לא בגללו, זה בגלל הפחד שמישהו יקשר. עוד מוקדם מדי. אני זוכרת מה אמרו לי. זה לא טוב שזה ליד כולם. לא טוב בכלל.
אני רואה שנמרוד מנסה לפתח שיחה ולא בדיוק הולך לו כשהוא אומר משהו על זה שצריך מים בהיכון תמיד אחרי דברים חריפים. לא שמתי לב מה הוא אכל בכלל. אני רואה שהוא מסתכל עלי כל הזמן הזה כשאנחנו עושים את דרכנו אל פנים הבר. אני כולי מפוחדת, על סף להרוס לעצמי את הרגע. איכשהו, כשאנחנו בתוך הבר וכבר אחרי הבקשה של שתי כוסות מים, האומץ שלי יוצא החוצה.
"איזה חמוד הכלב שהעלית איתו תמונה אתמול. הוא שלך?"
הוא עונה בקלילות, "זאת כלבה. היא של אחותי. אנחנו קרובים, כל האחים, ואני הולך אליה הרבה. היא ובן הזוג שלה גם גרים במרכז."
אני לא יודעת למה הוא אמר את שאמר על מקום המגורים. הוא יודע שאני מהמרכז הרי. האם יש כאן רמיזה? העיניים שלו עמוק בשלי, ואני מבחינה בכך שהצבע שלהן עכשיו הוא בדיוק ירוק. הייזל קלאסי. קרני השמש צובעות אותן בגוון היפה הזה ומעלימות את החום כמעט לגמרי.
"גם לי יש כלב," אני אומרת.
הוא מהנהן. "אני יודע, ראיתי בפייסבוק." משום מקום, חיוך רחב מתפשט לו על הפנים. יש לי מעין קטע כזה שאני מתאהבת בחיוך של גברים.
לנמרוד אמנם אין גומות, אבל השיניים שלו ממש לבנות וישרות. כל שן מסודרת במקום שלה בצורה מושלמת. אני מרגישה חצופה כשאני רוצה לשאול אותו אם היה לו גשר או שזה טבעי. אם זה טבעי הוא חתיכת מניאק. סתם. באמת אכפת לו מהחיצוניות שלו אם הוא מטפח אותן ככה. זה לא רק בריאותי, מי יכול להחזיק לובן כזה אם צחצוח פעם-פעמיים ביום? אולי בעצם הוא עשה הלבנה? החיוך שלו ממיס אותי. הוא כזה יפה. למה הוא רציני רב הזמן אם הוא קיבל מתנה מאמא טבע? חבל.
"לא חשבתי שאתה טיפוס של כלבים," אני אומרת ומרגישה אחרי כמה שניות של שקט חרטה. איך טיפוס של כלבים אמור להיראות?
"מה, כי אני לא מעלה תמונות איתה?" החיוך שלו נשאר למרות שהוא מדבר על משהו רציני כשממשיך, "אני לא אוהב רשתות חברתיות, אין לי כוח לעלות כל רגע מה אני אוכל ומה אני עושה. אני יודע שכולם ככה וזה חלק מהיומיום, אבל מעדיף פנים מול פנים."
אני נדבקת בחיוך שלו, אף על פי ששלי ממש מכוער ויש לי שיניים עקומות. שלא ייבהל. "כן, קשה היה לפספס את מה שאמרת אז כשמיה העלתה לייב." רק שלא יחשוב שאני סטוקרית כשאני זוכרת משהו כזה.
הוא לא אומר כלום, אבל הלחיים שלו נצבעות באדום. הוא מסמיק. רגע, הבכתי אותו? למה אני חושבת על זה? למה אני חושבת יותר מדי? כשאני חושבת, אוח אני ממשיכה, מה לומר כדי שהשיחה תמשיך, הברמן מושיט לנמרוד שתי כוסות מים. נמרוד נותן לי את שלי, ואני לוגמת ממנה כל כך מהר שזה משעשע אותו.
"מישהי פה ממש צמאה," הוא אומר אחרי שתי לגימות.
טוב, נושא הרשתות החברתיות נגמר. נחזור לכלבים? אני מחייכת במבוכה, הפעם תורי להסמיק ומרוויחה עוד כמה דקות בכך שאני מבקשת כוס מים נוספת. נמרוד מנומס ולא הולך. "אייס קפה זה מצמיא," אני עונה בטבעיות. הו, אני טבעית. זאת התקדמות.
"עם צ'יפס, לא?" משהו בטון שלו מקניט אותי. לו מותר. אני מרשה לו.
אני מרימה את שתי כתפיי. "אפשר ליהנות מכל העולמות ככה."
כשהברמן מחזיר את כוס המים שלי, אנחנו מתחילים בדרך חזרה אל המקום. אני שמה לב שהשיחה שלנו לא הייתה ארוכה מדי. זאת אומרת, אף אחד מאיתנו לא האריך במילים.
"יש צ'יפס ממש טוב בירושלים במחנה יהודה. ברכבת הקלה זה יוצא לא רחוק מהמשרדים שלנו. צ'יפס כזה כמו באירופה, בהולנד, אם היית. אם תבואי ביום רביעי תקפצי לשם לפני," הוא אומר, ומאכזב אותי מיד.
הוא לא בקטע שלי.
חשבתי מהפתיחה שהוא עומד להזמין אותי ללכת לשם ופתאום אני אמורה ללכת לבד. מה, אין לו ביטחון לעשות את זה במציאות? הוא מתבייש? ומה עם הפסטה שדיברנו עליה בדיוק לפני חודש? אז זה כן היה שם קוד ובמקום בישול הייתה הזמנה לסקס? הוא הבין שאני תמימה והמשיך הלאה? או שעצם הייבוש שלי בכך שלא נתתי תשובה מידית, אלא כללית התפרש בפניו כחוסר רצון?
"מה יש ביום רביעי?" אני מסתכלת עליו לשבריר שנייה במקום על הדרך וכמעט מועדת. מזל שהוא לא שם לב. ואם כבר לשים לב, זה סימן שאני צריכה להיות ממוקדת בדרך ולא בו.
"מה, לא הוזמנת?" עכשיו תורו להסתכל עלי. אני רואה את זה קורה בזווית העין ולא מחזירה מבט.
אני נושכת את הפלסטיק שסביב הכוס. "אני לא הכי מעודכנת."
נמרוד מהנהן. "חלק מהמשרד שלכם באים יום רביעי ויום ראשון הבא אלינו לאיזשהו עבודה משותפת על הרבעון הראשון של 2020. אני גם לא הכי מעודכן, רק יודע שאנחנו לא מסתדרים לבד. אנחנו כאילו מפגרים אחריכם וביקשו עזרה... אולי באמת לא ביקשו ממך או שאולי זה לא התפקיד שלך."
"לא ממש," אני ממלמלת.
"כן, משה אמר שהוא לא בא ואתם פחות או יותר על אותו תפקיד, אז הנחתי שגם את לא."
רגע, רגע, רגע. אני לא מדמיינת. יש משהו, טון, מאוכזב בדיבור של נמרוד. הוא רוצה שאני אבוא? מה זה הבלבול הזה שאני מקבלת? לשאול אותו את זה? להשתפן? נו, מהר, סתיו. עוד רגע הדרך נגמרת וכל אחד יחזור למקום שלו ומי יודע אם תהיה לכם הזדמנות לדבר. "אז הנחתי שגם את לא", הוא אמר. הוא חשב עלי כשמשה אמר לו שהוא לא בא? אז הוא כן בעניין, אולי לפחות קצת?
"אז הצ'יפס יחכה," אני משיבה משפט די מטומטם. הוא גורם לנמרוד להגדיל את החיוך. איזה קטע שבדיוק כמו במלון, הוא לא מוריד את החיוך כשהוא מדבר איתי. זה לא תואם בכלל לבחור שכולם מכירים. אני לא רוצה להשלות את עצמי. אולי הוא גם ככה גם עם אחרים אחד על אחד ופשוט ביישן בפני כולם.
"כן, אה." הוא מרצין במכה כשאנחנו מגיעים חזרה אל המקום, ועידן שואל אותו אם יש תור ארוך בשירותים. אני מניחה שהוא שכח שהוא היה צריך שירותים, כי הוא אומר לו שהוא הלך להביא מים ועדיין לא מתיישב חזרה במקום. עידן קם, עוקף אותי ותוך רגע שניהם עושים את הדרך חזרה אל הבר.
אני חוזרת למקום שלי ורואה שמשה עסוק בשיחה עם דניאלה. אין לי מושג על מה הם מדברים ואני לא יכולה להצטרף אליה כי שי מתיישב במקום הפנוי ליידי. הוא מאוד ישיר כששואל, "תגידי, יש בינך לבין נמרוד משהו?"
אני אוספת את כוס המים שלי ולוגמת ממנה. מזל שביקשתי עוד אחת. חם לי פתאום. אוי, לא.
"מה?" אני מנסה להרוויח עוד כמה דקות. אני לא יודעת מה להגיד, אני שונאת שעוקבים אחרי ועולים עלי. עשיתי הכל כדי לטשטש עקבות. הכל. אוף.
"אף פעם לא ראיתי אותו מחייך ככה. אף פעם. הוא תמיד רציני, פרצוף תשעה באב כזה," שי עונה וממשיך, "הוא לא אישר אותי נגיד בפייסבוק אף פעם. הוא לא מאוד חברותי, הייתי אומר. אולי הוא מחבב אותך."
אני מרימה גבה, מנסה להעמיד פנים שלא. "בסך הכל הלכנו להביא מים, אני לא חושבת."
"ואת מחבבת אותו?" הוא שואל. הוא כולו נדחף. זה לא שלו. שיניח כבר. למה הוא כזה רכלן מעצבן? די. למה כולם לא מניחים לי היום? אני מתפתלת במקום, לא יודעת מה לענות. מזל שהוא מדבר הרבה וממשיך, "אני יודע על איתי."
אני קופצת על הזכרת השם שלא שמעתי ממנו כבר כמה שעות. שיא עולם חדש. "כן, טוב, כולם יודעים."
"אני ניסיתי לעזור לך איתו, אל תשכחי." שי זוקף את חזהו. מה הוא רוצה ממני? פרס על זה שהוא שאל את איתי למה הוא לא מאשר אותי בפייסבוק?
אני מסננת, "זה היה מזמן."
הוא לא מרפה. "אני חושב שמגיע לך מישהו הרבה יותר טוב מנמרוד או מאיתי, זה הכל. מפה זה שיקול שלך."
אני מנסה לא לצאת רעה מדי כשאני מחייכת חיוך מאולץ. "נכון."
אני חושבת על לקום וללכת הביתה כשמשה פתאום מסתובב אלי וכאילו קרא את המחשבות שלי. "אני מיציתי פה ונראה לי שגם את. רוצה שנלך?" אני קופצת על המציאה, משאירה שטרות של 50 ו-20 שקלים בתוך דלי מתכת שבמרכז השולחן ומתחילה לאחל 'שבת שלום' המוני לכולם. כשמשה ואני במרחק מסוים מהאחרים, הוא אומר, "שמעתי מה קרה עם שי."
"מעצבן. נדחף לי." אני כולי עצבנית.
"כן, אה? חופשי נדחף." ואז משה עושה בדיוק את אותו הדבר כשאנחנו חולפים על פני הבר ובדיוק נמרוד ועידן יוצאים. הוא מדבר עם שניהם ואפילו לא מאפשר לי להיפרד מנמרוד.
שום דבר במבט שלו לא מתפרש כפרידה. הוא בכלל לא מסתכל עלי. הוא כמו פסל. גם לא מהנהן כמו עידן כשמשה מספר על איזה משהו. בסוף יוצא שגם אני פסל. נמרוד ואני בכלל לא קשורים לשיחה הזו. אנחנו עומדים, מקשיבים, מאבדים סבלנות. אצל נמרוד זה בולט יותר כי הוא מוציא מכיס המכנסיים שלו לרגע את מפתחות הרכב ואז מכניס. אני לא רוצה להסתכל עליו יותר מדי. מתחילה לכאוב לי הבטן. אני חושבת שזה רגע בו אני משתפנת. אני יכולה הרי בקלות לפתח איתו שיחה במקביל ולא עושה את זה. והוא לא עושה את זה גם. ואין זכר לחיוך שלו. יש פה אדם חתום פנים, שנראה מאוד מאיים ולא נעים בכלל. הוא מעביר משקל מרגל לרגל עד שנמאס לו והוא מאחל למשה שבת שלום. איך אני יודעת שזה לא אלי? כי הוא הסתכל רק עליו. וככה הוא חולף על פני. זהו. כשאני מסתובבת כל שנייה לאחור ומצפה שהוא יסתובב בחזרה, זה לא קורה.

חלמת על אהבה, חלמת על בית,
חלמת על משפחה וחום,
אך יד רעה הגיעה אל שפתייך,
ובלי מילים גדעה את החלום.

מלאך, אם מרחף, הוא לא הופיע,
את כל המצוקה הוא לא שמע
ולא הייתה שם יד אשר תושיע
כשאת צללת לשחור של הדממה.

לדמעות שלך יש פה
והן רוצות לצעוק
לדמעות שלך יש פה,
הן לא רוצות לשתוק
אז ספרי, ספרי הכל
אל תשמרי בלב
כי הדמעות האצורות
מרות מכל כאב

את יכולה להיות פה ומפורסמת,
או נערה עם ג'ינס ותלתלים,
או רק ילדה שאת עיניה לא עוצמת
כי בלילות חוזרים שוב הצללים.

אני כאן לידך, גוזל פצוע,
את מה שלא תאמרי אני אשמע
אני איתך זועקת ודורשת
את עלבונך ואת הנקמה

השיר הזה כיכב ביום הזה ולא בגלל נמרוד. באתי הביתה לערב שישי, אל כלום שום ודבר. יש לי אפילו סלפי ששלחתי לחברה שפגשה את איתי יממה קודם, בו אני אוכלת קרואסון אחרי שכאב הבטן מהסוף נרגע. ככה נהגתי הביתה, עם בטן מתכווצת וכואבת. המציאות כואבת. לא כי היא רעה, הפגישה ההיא עם נמרוד לא הייתה רעה, היא פשוט הייתה אמיתית מדי. אין בה את הפילטרים של הרשתות החברתיות וצריך להתמודד עם הרבה הבעות פנים, לא סתם מקלדת האימוג'ים רחבה כל כך ולא מסתכמת רק בשמחים ומחייכים.
יצא פרק ארוך מדי, אני יודעת. פשוט היום הזה היה משמעותי בדרך לשבוע משמעותי שנפתח ויהיה בפרקים הבאים. ציר הזמן מראה שנה אחורה ואתם זוכרים מי הגיעה רשמית כבר במרץ אל ישראל? היא תקפיא את הכל, אבל לפני שניגע להקפאה ולהפשרה צריך את ההתחממות בקשר של נמרוד ושלי. היא התחילה ביום שישי ההוא ונמשכה לשבועות ספורים בלבד. הפרק הבא יהיה יותר ממוקד בטראומה שלי מגיל 4, זאת שכביכול התגברתי עליה בנסיעה לנהריה. ניפגש

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מתי תעלי המשך?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
מחר
הגב
דווח
guest
מושלם! מחכה כמו תמיד להמשך:)
הגב
דווח
טען עוד 10 תגובות
כותבי החודש בספרייה
טיולים
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
זה לא הזמן שלנו
זה לא הזמן שלנו
מאת: Danielle Salama
עצירה
עצירה
מאת: Shira Mualem
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
דרושים עובדים לעבודה מהבית במגוון תחומים
דרושים עובדים לעבודה מהבית במגוון תחומים
מאת: עדן לוי
כמו משוגע 3- פרק כ': שיחת הטלפון תמה, והנה אחת נוספת
כמו משוגע 3- פרק כ': שיחת הטלפון תמה, והנה אחת נוספת
מאת: תומר דגן
ההתנגשות הסופית חלק 15
ההתנגשות הסופית חלק 15
מאת: Miss D
שהכל נהיה בדברו 4
שהכל נהיה בדברו 4
מאת: שיר פיליבה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan