כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

נימי- פרק 24

ההתמכרות אליו צריכה להסתיים

וכל פעם כשאת אומרת שאת נפרדת- את באמת מתכוונת לזה?
מסקרה יוקרתית זרוקה על השידה, נעליים מנומרות בהיכון, מעיל הפרווה שהפך לסמל ההיכר בחורף ספק מחמם ספק נלבש שוב בשביל הפוזה. שיגידו מה שיגידו, כבר התרגלתי.
בנשימות כבדות וצעדים שפחות או יותר היו באותו האופן, הלכתי למה שהייתה הפעם האחרונה. לא ידעתי שהיא תהיה כזו, הרי אמרתי ביי ביי לפני זה כל כך הרבה פעמים ושיקרתי. זה לא קרה. ולפני שנה זה כן, וככל שעוד יום עובר בלוח השנה יש את הכאב הזה שנקרא מציאות. מה, ככה זה נגמר? זה לא שיר של שימי תבורי פה "נפרדים רק במבט בלי לומר מילה" כי יש את הטלפון הירוק. אבל הוא כלום ושום דבר. כמו המעיל הירוק שמנפח אבל כשמורידים אותו יש אישה דקיקה (לא בהכרח במשקל) שהכל נלקח ממנה מאז.
ואם כבר מוזיקה, יש לטיילור סוויפט שיר בשם "עשרת אלפים חתכים", בתרגום חופשי. "לומר להתראות זה כמו מוות על ידי עשרת אלפים חתכים... ניסיתי להרוג את הזמן שלי אז הארכתי את הדרך הביתה. שאלתי את הרמזורים אם יהיה בסדר והם ענו שהם לא יודעים". פתאום אני מגחכת כי הרמזורים בדרך לשכונה שלי התקלקלו זה אחרי זה, והנהגת הלא כל כך חדשה נזכרה בחוקי התיאוריה וצלחה את הנסיעה בשלום. אולי כדאי שאתן להם לחזור לעבוד לפני שאני שואלת אותם שאלות...

24

אני מרגישה עצבנות בלתי מוסברת ברגליים בעודי מסיימת להתאפר. אני לובשת שמלה שחורה עד הברך עם שרוולים ארוכים ומקווה שיהיה לי נוח איתה. הכל מוגזם מדי לערב הזה, אם מסתכלים עליו בקנה מידה של עיניים חיצוניות. בעיניים שלי, אני באיפור די פשוט לעומת הכנס וזה רק המעיל הירוק דמוי הפרווה שמושך תשומת לב. גם ככה אוריד אותו ישר כשאתחיל לעבוד.
לא משנה כמה אני אעבוד על עצמי, אני מבינה שנמרוד לא יהיה מרכז תשומת הלב היום. קודם כל, זה לא תואם לאישיות שלו, שלרב נחבאת את הכלים. איתי הוא הכי ההיפך ממנו: מוחצן, מדבר הרבה וגם אהוב. אני יודעת שלא אוהבים את נמרוד ואני לא יודעת למה. חוץ מזה, שמתי לב שכשניהם נמצאים איתי באותו החלל, העוצמות שאני מקבלת מאיתי הרבה יותר חזקות. אצל נמרוד זה חוסר ביטחון, התרגשות ממשהו לא ידוע ובאיזשהו מקום גם אכזבה.
אני יוצאת לדרך עם הדיסק LOVER של טיילור סוויפט באוטו ומופתעת לגלות שהדרך כל כך זורמת, שבטעות אני מקדימה בעשרים דקות שלמות. אני נשארת בתוך הרכב, בוהה בנייד שלי. יום שני 24.02.2020 מקבל אותי מסך הנעילה לאחת כמה שניות. יש לנמרוד יום הולדת עוד חודש אם אני לא טועה. אני עומדת להיכנס לפרופיל הפייסבוק שלו כדי לבדוק כשלפתע רכב נכנס אל תוך החניון ברעש גדול. האנשים שבתוכו שומעים את עומר אדם וגורמים לי לגלגל עיניים. אני מנסה להבין מי הם וכשאני מזהה שסוג הרכב הוא מזדה שלוש ואת הפנים של עידן אני מבינה ישר.
"וואי וואי, כמה אין לי כוח עכשיו לארוז את כל חלוקת המזון הזאת." עידן יוצא מהמושב הקדמי, מתמתח בהגזמה ומפהק בקולי קולות. "איזו נסיעה קשוחה זאת הייתה," הוא אומר תוך כדי.
מיה יוצאת מהצד שלו ומיד מחלצת איברים. "איכס. שעה נוראית לבוא למרכז. אתה חושב שלי יש כוח? נו, נעשה מצווה. את האמת? אמרו בהתחלה תכנון ובסוף ישר אורזים וגם פורים בכלל עוד לא היה. אני לא מבינה מה הלחץ."
"זאת הקורונה הזאתי אני אומר לך. חכי חכי תיכף כולנו נהיה מושבתים עם מסכות אב"כ ברחוב." עידן עושה סיבוב ודופק על השמשה של מושב הנהג. "נו, נימי. צא כבר! כמה זמן אתה מתכתב עם החברה שלך?"
נמרוד פותח את חלון הרכב, והוא כולו מסמיק. "זאת לא חברה שלי, יא זין. זאת אחותי."
"יש לך חברה?" מיה לובשת את המעיל שלה, אבל לא סוגרת אותו עד הסוף. הוא אדום וארוך ודי מתאים למזג האוויר הירושלמי והקר.
"לא." נמרוד מרצין, יוצא מהרכב והדבר הראשון שהוא עושה הוא לתת לעידן אגרוף בכתף. "תרגיע כבר, יא בן זונה. זה לא מצחיק אותי."
אני מרגישה משועשעת. אני מנסה לא לצחוק בקול כדי שהם לא יראו שאני כאן. מאיפה שהם עומדים זה אפשרי, רק אם מתאמצים במיוחד. מיה ועידן מתחילים ללכת, נמרוד עדיין מאחור בודק שכל דלתות הרכב נעולות. אני חושבת שהאוטו שלו חדש מהניילונים, אבל זה לא משהו שאמור לעניין אותי. אני לא מהבנות שנמשכות לכסף. אני מחכה עוד קצת עד שאני יוצאת לגמרי מהאוטו, ובסוף מגיע מצב שאני מאחרת ובעצם האחרונה להגיע.
*
איתי שולט בשטח, כצפוי. הוא מדבר בקול רם, מנהיג את כולם בדרך כזו או אחרת. משום שאני לא אחראית על "התוצר הסופי", אלא אורזת בצד את הדברים השבירים, הוא לא מדבר איתי. אני מרגישה הקלה מסוימת ככה. כל מי שפה בערך, אולי חוץ מנמרוד ועידן, יודעים שאני בקטע שלו. אין טעם ואין צורך למשוך תשומת לב מיותרת.
איתי מושך המון. האנשים פה ממש מבקשים אישור שלו לפני שסוגרים ארגז, והוא סופר ועושה בדיקות שהכל במקום. אני לא יודעת איך אני מרגישה עם זה. אני בוהה בו הרבה, ומשום מה המבטים שלנו נפגשים לא מעט, מה שאומר שגם הוא בוהה בי. הלוואי שהייתי יכולה לדעת מה הוא חושב. אני מניחה שהוא חושב שאני אובססיבית אליו אם הגעתי עד לפה. לפעמים הוא בטח שוכח שאנחנו חולקים את אותה העבודה אם אנחנו רוצים ואם אנחנו לא. אני יודעת שאחת החברות שלי רוצה שאעזוב את העבודה, כי גם ככה לא הכי טוב לי בה, אבל היא לא מבינה שזה יוסיף עלי יותר לחצים להתנתק מהכל במכה. גם ממנו. עצם זה שהוא עבר לצפון מקשה עלי גם ככה. החודש הזה והפגישות התכופות והרבות איתו הוא משהו שלא חשבתי שיקרה בשנה הזו בכלל. הערכתי שתהיה לנו גג פגישה אחת בחודשיים-שלושה, לא חמש בחודש, אבל מי סופר? כמובן שאני.
כשאלי מכריז על חצי שעה הפסקה, מיה מופיעה מולי. היא קצת התעלמה ממני כשנכנסתי וישר התחלתי לחפש את הציוד שלי. לא נעלבתי שלא רק היא לא אמרה לי שלום, אלא כל הנוכחים בחדר. אני גם קצת ביישנית בעצמי.
"שלום לך, גברת יפיופה." היא עוטפת אותי בחיבוק. "את באה איתי לעשן? יש לי קצת רכילות."
אני אוספת את המעיל שלי ולובשת אותו תוך כדי הליכה. אני כמעט מתנגשת בנמרוד שבדיוק עושה את אותה הדרך החוצה. אני מסתכלת עליו והוא מסתכל עלי. אף אחד מאיתנו לא אומר אחד לשנייה כלום. אני ממשיכה ללכת אחרי מיה אל המעליות שבבניין ומבינה שהיום נמרוד יהיה כאן רק על תקן תפאורה. גם כאן מסוכן לדבר איתו ליד כולם. האם מתישהו תהיה הזדמנות לא מסוכנת? האם בכלל מתישהו תהיה הזדמנות?
"את יודעת שאני לא מעשנת, נכון?" אני שואלת את מיה כשאנחנו במעלית.
"ברור." היא כולה מחויכת, בודקת אם לתקן את השפתון האדום שלה. "פשוט שמעתי דברים מעניינים שאולי גם יעניינו אותך. זה קשור באיתי." היא מרימה את הגבות שלה ביחד בכוונה.
"סיקרנת." אני מקווה שהבטן לא תתהפך לי ואני אקיא במקום. מה אכלתי היום בכלל? רגע, אולי מה שאותה חברה שדיברה איתי על העבודה אמרה וקורה: איתי הכיר את החברה להורים שלו.
אנחנו יוצאות אל הכניסה, ומיה מתרחקת עד שהיא מוצאת מקום בו תוכל להעמיד את כוס המים שלקחה ועוד כוס שתהיה מאפרה. היא מדליקה את הסיגריה שלה במהירות וממלמלת, "הנסיעה לפה הייתה סיוט. אני מקווה שבחזרה עידן ידבק מנמרוד באופי השקט וישתוק קצת. הוא חפר לי!" היא מרימה את היד הפנויה שלה ומצמידה אותה לראשה.
אני מעמידה פנים שלא ראיתי אותם בחנייה. "על מה... על מה כבר דיברתם?"
"לא זוכרת כבר. סתם, אין לי כוח אליו. לשניהם בעצם. גם נמרוד מכונס בתוך עצמו בעולם שלו, כמו אוטיסט. פעם הייתי בטוחה שהוא אוטיסט, אגב. לא יודעת מה יש לו. נוהג ולא מדבר. פעם הבאה אני אומרת לא כשמנדבים אותי לדבר הזה." היא לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה. "עדיף היה שאני הייתי נוהגת בעצמי לפה."
אני ממלמלת, "אבל אין לך רישיון, לא?"
מיה צוחקת בקולי קולות. "זה בדיוק הקטע. טוב, עזבי אותך משני הדפוקים האלה. ההתנהגות שלהם אגב היא הסיבה שאין להם בנות זוג. על עידן אני יודעת שהוא כל היום בטינדר וזה. נמרוד? מי תסתכל עליו בכלל? בחור נחמד, סבבה. זה לא מספיק."
"אולי הוא ביישן." אני מנסה לא להסגיר את עצמי יותר מדי, ולכן מחליטה לסגור את הנושא על ידי פתיחת אחד אחר, כזה שיותר מעניין אותי. "נו, מה גילית על איתי?"
היא פותחת עלי זוג עיניים חומות. "את לא מבינה! נכון אמרתי לך אתמול על החברה שלו? שהוא ישן אצלה וזה? שמעתי שהיה להם ריב קטן. איתי אמר לעידן מקודם שפתאום היא החליטה לטוס לחו"ל, כאילו אין את המגפה המסתורית הזאת עם העטלף, והוא בינתיים ישן אצל חבר שגם גר פה, בתל אביב. את לא מבינה איזה פרצוף הוא דפק כשהוא אמר את זה, והוא נשמע עצבני."
"אבל הם עוד ביחד, לא?" המידע הזה לא נוגע בי בכלל. הגוף שלי נרגע תוך שניות: פעימות הלב חוזרות לקצב הרגיל, הדם מתקרר ואפילו הרעידות חלפו.
מיה מהנהנת. "כן, כן. זה פשוט לא מריח טוב שעל ההתחלה היא ככה נוסעת בלי לספר לו."
"אמרת ספונטני, לא? מותר לה." אני שמה לב שאני נהיית אדישה וממהרת ללבוש חיוך מזויף. "הוא נראה מאושר. רואים את זה עליו. רגוע כזה, במקום טוב. אני צריכה להיות מאושרת בשבילו גם, אין לי הרבה מה לעשות. בעצם אין לי כלום לעשות." ומשום מקום, גשם של עצבות יורד עלי. אני מרגישה שהדמעות עומדות לזלוג לי מהעיניים ומעמידה פנים שהעדשה זזה לי.
מיה בדיוק מסיימת את הסיגריה שלה, מועכת אותה עם המגפיים ומסמנת עם המבט חזרה לכיוון הבניין. אמנם הראייה שלי מטושטשת, אבל אני עדיין מצליחה לזהות כמה פרצופים מוכרים. אני רואה את אחת החברות של איתי מהצפון עם עוד בחור על הספסל ממש מול הכניסה. בתוך הלובי, ליד המעלית, עומדים שניים מהחברים שלו ומצחקקים. הם נראים דבילים לגמרי. מיה בוהה בהם בצורה לא מנומסת, ממש סורקת אותם מכף רגל ועד ראש.
"אתם לא עובדים פה, נכון?" היא שואלת בלי היסוס.
"בטח, ממש." אחד הם צוחק בקול רם. "אנחנו פה בשביל חבר שלנו, מחכים לו שיסיים כבר את המצווה הגדולה שהוא עושה."
"צדיק שלנו," ממלמל הבחור השני. הוא, לעומת הראשון, מסתכל עלי. הלב שלי מחסיר פעימה. מעניין אם הוא מזהה אותי או מקשר. אני מזהה את כולם מהאינסטגרם, בכל אופן. הסטוקרית שבי אמנם חסמה את איתי, אבל לשכוח פרצופים היא לא מסוגלת.
כשאנחנו נכנסות חזרה למשרדים בהם אנחנו אורזים, הבנים נכנסים אחרינו. יותר נכון לומר מתגנבים. הם לא מפסיקים לצחקק, נוגעים בכל מיני דברים ובסוף מבהילים את איתי. הוא לא מצליח להתאפק ונדבק בצחוקים שלהם מהר מאוד. גם כשהוא מנסה להרצין ומסבר לאנשים שבסביבה שלו דברים, לא הולך לו במיוחד. משום מקום אלי מגיע עם עוד ארגז אחד וכשהוא מניח אותו על השולחן, הוא מנער את ידיו ואומר, "אחרון. יש פה עוד שלושה או ארבעה פריטים. כשאת מסיימת את יכולה ללכת. הרב פה לקראת סיום גם ככה, אני פשוט מאמין שאת תסיימי עשרים דקות-חצי שעה לפניהם. תודה על הכל, סתיו."
"אין על מה." אני חצי מחייכת, לא הולך לי עם חיוכים אמיתיים היום, וחוזרת לאריזה, הפעם בעמידה.
אני מציצה לעבר איתי והחברים שלו כל כמה דקות. קשה שלא לשמוע אותם. קשה גם להתעלם מהם. הם ממש מציקים לו ושואלים מתי הוא יסיים, ובמקום לעזור הם פשוט צופים מהצד. הם מדברים באמת על ללכת לדירה של אחד מהם, ואיתי שואל אם הם הביאו איזשהו משחק. אחד החברים מציע להביא אוכל ולעשות ערב של גברים ואיזה כיף שאיתי פנוי עכשיו. רק עכשיו. השני אומר שהוא לא ייכנס לזוגיות בחיים, לא משנה לו שאיתי והחבר הנוסף בזוגיות. זאת נהיית שיחה שעלולה להלחיץ אותי כי כאמור זה לא ייתן לי כלום אם חסמתי אותו ואני עדיין שומעת הכל. אני מסיימת את האריזה, הולכת לשירותים לשטוף ידיים וכשאני חוזרת אני מכריזה שהפריטים שהיו באחריותי מוכנים. כמובן שהקול שלי מושך את תשומת הלב של איתי, ולא בכוונה.
הוא מסתכל עלי, משהו בו לא בטוח. אני לא יודעת אם הוא מהוסס או מרגיש שזה לא המקום לפתוח דברים. זה בעצם אף פעם לא יהיה המקום. אני זו שעוזבת את המבט ראשונה. אני מרגישה לא נעים כשהעיניים החומות והגדולות שלו ממש בתוך שלי. הוא רציני. אין זכר לצחקוקים ולחיוך שהיה שם לפני כמה שניות. זה בגללי.
אני מחפשת את נמרוד. למה אני עושה את זה בכלל? אני לא מוצאת אותו וללכת פתאום לאיזשהו חדר סמוך זה חשוד מדי. לא באמת כולם עוקבים אחריי, נכון? זה מרגיש לי ככה. ממש פרנויה. יאללה, סתיו, תלבשי את המעיל ותלכי. אה, את כבר לובשת אותו. את אפילו לא שמה לב מה את עושה מרב שאיתי מערפל את המחשבות שלך. את לא צלולה, זה לא טוב. הוא לא טוב. גרוע יותר מאלכוהול. זהו, ההתמכרות אליו צריכה להיגמר. תיפרדי, תגידי שלום ולא להתראות, וזהו.
ואז מגיע קול הצחוק בגוף. הוא מזכיר קצת את של החברים של איתי. "את תמיד שאומרת שאת נפרדת ממנו ובסוף את אף פעם לא!" הוא אומר, בועט ברצפה מרב שהצחוק שלו רועם ומוגזם. "את תמיד תמצאי דרך למצוא אותו. תמיד איכשהו תגרמי לכך שתיפגשו. את מתה על זה! את אוהבת שהוא מסתכל עלייך! אז מה אם זה לא נותן לך כלום? אז מה אם זה לא נעים לך? אז מה אם יש לו חברה? אז מה צריך לקרות, עלמתי הנכבדה, כדי שתמשיכי הלאה? על מי את עובדת? עוד שבוע תהיי בדיוק באותו המצב."
אני מסתכלת על איתי. הוא עצמו עסוק באיזושהי שאלה על סידור. אני מרימה את התיק שלי ומתחילה לצאת מהמשרד חזרה אל המעליות. אפילו לא אמרתי שלום לאחרים, אני אראה אותם גם ככה בקרוב. כשאני חולפת על פני דלת היציאה, מישהו שאני לא זוכרת איך קוראים לו תופס אותי לשיחה קצרה. אני עם פתיל קצר, רוצה כבר להיות בבית, אבל משתדלת לענות על מה שהוא שואל. כשהוא מסיים, ואני כבר על סף הגעה למעליות, אני רואה את אחת היציאות הנוספות שיש מהמשרדים הפנימיים אל הלובי. אני מרימה גבה כשאני רואה את איתי שם עם החברים. איך הוא הגיע לשם? הם צוחקים והוא כולו יפה וקורן. הגומות שלו בולטות גם כשאני במרחק ממנו. מהר מאוד הוא הופך להיות עם הגב אלי וטוב שכך. שלא יראה אותי. המעלית בדיוק מגיעה, ובלב אני אומרת לו שהיום אנחנו נפרדים, אבל ההיגיון וקול הצחוק שעושים עכשיו חתונה יודעים שזה לא נכון.
כשאני במעלית, אחותי שואלת אם אני יכולה להחזיר אותה מחברה. הבית שלה גם ככה בדרך שלי ואני עונה שכן. הייתי שמחה לנסיעה לבד, לעבד ולעכל את מה שקרה, אבל לא קרה כלום. תמיד לא קורה כלום. כשאני יוצאת עם הרכב החוצה, אני מזהה חברה נוספת שלו בקלי קלות עם בן הזוג שלה. למה כולם פה? מה הם עושים ערב גיבוש כי איתי במרכז? אני שוב תוהה אם החברה מזהה אותי, כי אני רואה אותה מסתכלת עלי. מצד שני, הרכב שלי די חשוך. אני שמה שוב את הדיסק של טיילור סוויפט ויוצאת לדרך.
כל הנסיעה אני מרגישה רע. מעין דכדוך וריק כזה. לא רוצה להגיד דיכאון, זה קיצוני מדי. תחושה שמזכירה תקופות בהן אין משהו לצפות לו. באמת אין לי משהו לצפות לו עכשיו.
המראה בבית מקבלת אותי יפה כל כך. אני מעלה סלפי ומצטטת את השירDEATH BY THOUSAND CUTS של טיילור סוויפט בתיאור התמונה. מהר מאוד הלייקים מגיעים, אבל הם גורמים לי להרגיש טוב רק לכמה שניות. כמה שעות אחר כך, רגע לפני שאני במיטה, אני נכנסת ליוזר של איתי מהאינסטגרם של אחותי. אני כל כך חלשה, לא מסוגלת לעמוד במילה שלי. הוא באמת העלה סטורי מהדירה של החבר והם משחקים שש בש, אם אני לא טועה. ואם כבר טעויות, מסתבר שבטקס הפרידה שם בתל אביב רגע לפני שהלכתי, צדקתי.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את איתי במציאות.

I can’t pretend it’s ok when it’s not
No it’s not
It’s death by a thousand cuts
Trying to find a part of me that you didn’t touch
my love
But it wasn’t enough, it wasn’t enough, no, no I take the long way home
I ask the traffic lights if it’ll be all right
They say ‘I don’t know’

Gave you too much but it wasn’t enough
But I’ll be all right
It’s just a thousand cuts

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Loren ..
Loren ..
כמה שיחות היו לנו על הפרידות לא פרידות האלה...
אחת מהן ממש מחוץ למנורה אחרי שהשומר החתיך ממש לא רצה לעזור לי חחחח
ועדיין, אני חושבת שבלב עדיין לא נפרדת עד הסוף כמו שאמרתי לך באחת השיחות שלנו.
❤️
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
כן, אני זוכרת שממש חפרתי לך עליהן, כי כל פעם הייתי בטוחה שזהו ובסוף לא.
חחחחחח וואו זה היה ערב קורע עם השומר החתיך
וכן אני מסכימה איתך שבלב זה עדיין לא נגמר 100%. אתמול דיברתי על זה בטיפול שהתאריך הציף את זה מחדש.
לב חזרה ♥
הגב
דווח
Talya Bar
Talya Bar
אני לא מבינה למה כולם כל כך נגד נמרוד? מיה עושה רושם של בחורה נחמדה שאוהבת ומתחברת עם כולם היא לוקחת איתו טרמפ ועוד אחרי זה אומרת שלדעתה הוא אוטיסט?? זה ממש מוזר וצבוע
ואני עדיין חושבת כמן בפרק הקודם שמי שסתיו רוצה ומי שמנצח במחשבות ובלב זה איתי
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 9 תגובות
כותבי החודש בספרייה
לילה מטורף
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
הבת זונה הזו כמוני
הבת זונה הזו כמוני
מאת: קריסטין .
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
סיפורים אחרונים
שהכל נהיה בדברו 4
שהכל נהיה בדברו 4
מאת: שיר פיליבה
כמו משוגע 3- פרק כ"א: ליאן קיבלה תשובות ונועם מוכן!
כמו משוגע 3- פרק כ"א: ליאן קיבלה תשובות ונועם מוכן!
מאת: תומר דגן
איפוס מחדש פרק 47
איפוס מחדש פרק 47
מאת: Maya B
הלב שלי עייף
הלב שלי עייף
מאת: אבודה באפלה
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself