כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

נימי- פרק 23

התרחקות

23

אני הולכת לישון רועדת ומתעוררת ישר אל העבודה. כשאני במטבח, די רדומה וחסרת אנרגיות להתחשב בכך שאני לא אוכלת מהחרדה, אני שומעת שיחה שגורמת לי לאטום אוזניים.
"אומרים שבאיטליה המצב על הפנים. הוירוס הזה יגיע לפה, תזכרי את זה," אומר ירון, בחור ששיחות שלי ושלו הן משהו נדיר בנוף.
עומר, אחת מחשבות השכר או משהו כזה, אף פעם לא הבנתי את התפקיד שלה, מתקדמת אל השיש. "חברה שלי חזרה מרומא השבוע והכניסה את עצמה לבידוד מרצון. אין לי ספק שהמצב על הפנים, השאלה מה זה יעשה לנו כשהוירוס הזה יגיע לפה."
"בטח נלך עם מסכות כמו אז בשפעת העופות." ירון כולו משועשע, צוחק, למרות שהשיחה הזאת לא מצחיקה בכלל. שמעתי בחדשות שבאיטליה יש כבר מתים מהוירוס הסיני הזה.
"הלכת עם מסכה בשפעת העופות?" עומר מרימה גבה תוך כדי שהיא בוחשת את התה שלה. היא מוציאה את השקית שבתחתית הכוס ומעיפה לפח לא לפני שאומרת, "יש לי תחושה לא טובה."
"די, נו. אל תגזימי. את לוקחת את זה רחוק." ירון נשען על הקיר ומשלב ידיים. מה, אין לו עבודה? "ולא, לא הלכתי. אני פשוט רואה היסטריה בגלל משהו שדומה לשפעת. לא מאמין שיהיה איזה משבר עולמי בגלל הוירוס הזה."
עומר מתחילה ללכת לכיוון היציאה מהמטבח. "אני די בטוחה שהוא פה כבר, פשוט לא מודעים אליו. אני אומרת לך, העולם עומד להשתנות."
"מדברת שטויות זאת," ירון אומר לי ונזכר להכין לעצמו לשתות.
אני מוזגת לעצמי כוס מים נוספת, השלישית שלי כבר בדקות האלה, ויוצאת החוצה מהמטבח בלי לומר כלום. בקושי הנהון החזרתי לו. שינויים ואני זה משהו שלא הולך ביחד ועד שהתרגלתי לעבודה וללחץ ואני מתחילה להרגיש יותר טוב מיום ליום? אני מקווה שלא אחזור עשרים צעדים אחורה.
כשאני חוזרת למקום שלי, אני רואה את משה יושב בכיסא הפנוי. "לאן הלכת?" הוא שואל בקול חוקר, ואני מחקה את הרמת הגבה של עומר.
"מים." אני מרימה את הכוס וכמעט שופכת חלק ממנה. מזל שקלטתי את זה בזמן.
"אני מתכוון אתמול. לאן הלכת אתמול? חיפשתי אותך כמה דקות אחרי ש..." והוא עובר ללחוש, "אחרי שאיתי ואני סיימנו את השיחה. פתאום קלטתי שאת לא בגג בכלל. נכנסתי לדירה, ירדתי במדרגות גם. כלום, נעלמת כמו רוח רפאים."
"התקשרת אלי?" פתאום אני מתחילה לפחד שמרב חרדה לא שמתי לב לדברים שקרו במציאות.
הוא מניד את הראש. "לא. לא רציתי לדבר ליד כולם. נשארתי שם גם עד מאוחר יחסית. מה, הלכת בגללו? בגלל השיחה שלנו?"
"הוא כאילו עושה את זה בכוונה. זאת כבר פעם שנייה." אני רוטנת.
"די, נו. אל תגידי שאת חושבת שהוא עושה את זה בכוונה." משה מתחיל עם ההתנשאות המרגיזה שלו. "הוא הרגיש שזה הזמן לתפוס אותי לשיחה של שנייה. את איתי במרבית הזמן. די, נו. אל תקחי את זה לשם."
"איך לא? ולמה הוא לא מדבר איתי? אומר שלום? -"
"למה את לא אומרת שלום?" משה קוטע אותי. "וחוץ מזה, מה אכפת לך ממנו? אתמול נמרוד היה ולא החלפת איתו מילה."
"שששש אל תצעק את השם שלו." אני לוחשת בקול רם, שזה משהו דבילי בפני עצמו.
"סליחה." הוא מהנהן, מבין. "ולמה לקחת אותו לצד או משהו? כלום כלום?"
"הוא תמיד היה עם החברים שלו, זה הרגיש בלתי אפשרי." אני לוגמת מהמים ובלי לשים לב מרוקנת עוד כוס.
משה קם ומובן לי כי הוא צריך לחזור לעבודה. לפחות מישהו עובד פה. "ובגלל זה חתכת? חבל. היה אחלה ערב. בכל מקרה, שלחי לו משהו בווטסאפ. חבל, המומנטום הולך." והוא הולך בעצמו.
*
אז באותו הרגע הקשבתי למשה, בערך. את הנייד של נמרוד, למרבה ההפתעה, אין לי. במקום להשיג אותו ולשלוח לו הודעה, אני עושה משהו "קל" יותר: מחזירה לו את העוקב באינסטגרם. ועכשיו כבר ערב, והוא לא החזיר לי בחזרה. שטותי משהו, נכון, אבל מעליב. זה סימן שהוא לא מעוניין בחזרה או מתעניין בי? אולי אני בכלל לא צריכה סימן שאלה.
ימי רביעי וחמישי עוברים, וכשמגיע חמישי בערב אני מוצאת את עצמי לבד. כולם יוצאים, ולי אין עם מי לצאת. זה מבאס אותי. חברות משתפות בלוקים השונים לפי היציאות שלהן, ואני בודדה בבית עם הפוך. אני יושבת עם הנייד וגולשת ברשתות החברתיות. כשאני נכנסת לאינסטגרם בפעם השנייה בחצי השעה הזאת, אני רואה שנמרוד הספיק לעלות סטורי. הוא סיים ריצה של 20 ק"מ ותיעד את עצמו בסיום. הוא לא נראה חתיך בכלל בתוספת הזיעה וכמובן הגלח. אוח, השטחיות שלי לא נרגעת. המספר 20 KM מהבהב בסטורי בסגול-כחול-אדום כגיף מודגש במיוחד. בלי לחשוב יותר מדי, אני שולחת תגובה של מחיאות כפיים.
אני נכנסת ליוזר שלו בפייסבוק "באופן יסודי" בפעם השנייה מאז שהוא אישר אותי, ומרגישה די אובססיבית סביב העובדה שהיה לו קשר כל כך ארוך עם מישהי. כבר אמרתי שהחברה יותר יפה, גבוהה, רזה ועוד כל מיני דברים ממני. אולי אני באמת לא הטעם שלו, והוא רק חיפש ריגוש רגעי. אני ממש מתעכבת על התמונות מימי ההולדת של שניהם ומחופשה באחד מאיי יוון בקיץ של לפני שנתיים. הם נראו זוג כל כך יפה. כף היד הענקית שלו כמעט בולעת את כף היד העדינה שלה באחת מהתמונות. גם הירכיים שלה כאלה דקיקות שכשהוא מניח את כף היד שלו על אחת מהן בתמונה מהחופשה, רואים שיש לה מבנה גוף כמו של דוגמנית. היא נראית דוגמנית.
חברה בדיוק שולחת לי הודעה שאעזור לה לבחור שפתון שיתאים למה שהיא לובשת רגע לפני שהיא גם יוצאת למועדון, ואני מפסיקה את החיטוט בפרופיל שלו וסוגרת אותו לגמרי. כשהיא ואני מסיימות את השיחה, אני נכנסת להודעות באינסטגרם. יש רק מילה אחת מתחת לתגובת מחיאות הכפיים שלי:
SEEN.

אני מרגישה ממש רע לפעמים כשאנשים נכנסים בכוח לתפקיד הפסיכולוג. אם אתמול החברה עשתה זאת בסוג של תגובה לא מחייבת כשאמרה "גם אני לא עונה שאנשים שולחים לי תגובות כאלה", אז משה גורם לי להרגיש רע יותר. רע יותר מאיך שהרגשתי כשקלטתי שנמרוד בעצם מתעלם ממני.
"אמרתי לך כבר." הוא נשמע כועס. "הוא נמשך אלייך באיזשהו אופן, אז זה לא נכון. אי אפשר להגיד שהוא לא מעוניין או מסנן. היית צריכה לכתוב לו משהו, לנסות ליצור רמיזה שתוביל לפגישה. משהו מצידך! הוא יזם כבר. יזם פעמיים, לא? את היית יוזמת עם מישהו אחרי פעמיים?"
"עם איתי-"
משה מרים את הקול. "איתי זה לא דוגמה, טוב? די כבר! את אוהבת את הרעיון של לאהוב אותו ולא יודעת מה זה לאהוב אותו. נמרוד נותן לך פה הזדמנות אמיתית ומראה לך שהוא בעניין, באיזשהו אופן כמובן. קחי את זה כמחמאה שהוא רוצה לשכב איתך! מה יש לך? תעשי את זה. תחווי. למה את מפחדת מסטוצים כל כך? לכו אליו לדירה, תשתו יין ותתחילו להתמזמז. מהר לך מדי? תגידי לו שאת רוצה לאט."
אני מבולבלת, מרגישה איך חוסר הביטחון משתלט עלי ומציף אותי. איזו טעות הייתה לשתף אותו. טעות לערב את כולם שוב במשהו שאמור להיות שלי. ברור שלא כולם, אני עדיין מרגישה שזה בשליטה לעומת מה שקרה עם איתי. ועדיין. הכל ישיר מדי. משה ישיר מדי. איך אני אהיה ישירה ככה עם נמרוד? להגיד לו שאני רוצה?
אני באמת רוצה?

אני יושבת על ספסל במתחם שרונה מחוץ לקפה נמרוד עם בלון וברכה ומחכה לחברה שתבוא. אנחנו חוגגות לה היום יום הולדת, והיא החליטה, לשם הצחוק כמובן, שנחגוג כאן. אחלה שם לקפה. עכשיו לו יש לו משמעות וכן, הוא מעלה חיוך.
הרוח של סוף פברואר גורמת לי להדק את המעיל אל הגוף ולהציץ כל רגע אל שלושה כיוונים: הנייד שלי- במידה ויש הודעה חדשה, השמיים- כדי שהבלון לא יעוף פתאום ולכיוון הבית הקפה- אם היא תופיע.
הלכו לי על הברכה שלה כמעט שעתיים שלמות. גם בניסוח, כדי שיהיה מצחיק, גם בחיפוש תמונות הצנון, כי ככה קוראת לאיתי, וגם בצביעה של הברכה עם צבעי עץ. אין לי דיו צבעוני ואני מאלה שאוהבות להשקיע בחברות שלהן. מגיע לה, גם אם רציתי שהיא תהיה שם בשבילי כשגיליתי שלאיתי יש חברה והיא אמרה שהיא עסוקה עם הלימודים ולא יכולה. קיבלתי בסוף חיבוק מחברה אחרת. הודעה בנייד גורמת לי להחסיר פעימה לרגע. שוב איתי. למה לא חשבתי על מיליון דולר?
היי סתיו, זה אלי שאחראי על קשרי הקהילה בחברה שלנו, מה קורה?
נתנו לי את הטלפון שלך כדי להודיע שביום שני, כלומר מחר, אנחנו מתחילים אחרי הצהריים את התכנון השנתי למארזים של חג פסח. אני לא יודע אם את יודעת, אבל כל שנה אנחנו תורמים למשפחות נזקקות מארז צנוע של אוכל וכלים כמו קערת החג המסורתית, ומכל מחלקה נרתמים לעזור כמה עובדים. כאמור, אמרו לי שאת טובה באריזות של דברים ושאדבר איתך. הבנים בדרך כלל אחראים על האריזה בקרטונים עם הדבק הענקי הזה של הארגזים והעמסה. לפני זה יש את הפצפצים לכלי חרס, יהיו גם כוסות קידוש לארבע כוסות אני מאמין. יש מצב שתסייעי גם?
אנחנו עושים את זה בבניין ברמת החייל שנותן לנו את המזון ושאר הדברים במקום להעביר הכל למשרדים בתל אביב ויש סכנה שישברו דברים... אנחנו מתחילים בשעה שש. אם תוכלי להגיע, וכמובן שאשמח אם כן, תסמסי חזרה ואשלח לך את הכתובת ואישור כניסה לחניון.

אני כמובן עונה בחיוב, כי אם אתחמק אני יודעת שזה יכול לעלות לי ביוקר. כבר הבהירו לי ביום שחתמתי חוזה שצריך להיענות תמיד בכל מה שקשור למחלקה הקהילתית והנתינה חזרה לחברה, גם אם זה מעבר לשעות העבודה. הייתי כבר בנובמבר בערב התרמה, ולמען האמת לא היה כזה נורא.
מיה מתקשרת אלי שנייה אחרי שאני משגרת את ההודעה וכרגיל, כולה אנרגטית וחיובית. "ידעתי שאחרי המתנות שארזת לפולין יפנו אלייך! דיברו אז כמה יפה ארזת אותן, אז פצפצים קטנים עלייך."
אני מגחכת מעבר לקו, לא יודעת באמת מה לומר.
"אני באה ברכב עם עידן ונמרוד. זהו, רק שלושתנו באים מפה. הרב אמורים להיות מהמחלקה שלכם. בתכלס, גם שניהם לא רצו לבוא, אבל הם קיבלו בוקר חופשי בתמורה. מפונקים. אני מתה על המזדה שלוש של נמרוד, כזאת גדולה וכיפית. אם כבר לעמוד בפקקים, לפחות ככה." שומעים כמה היא שמחה מהיציאה מהשגרה. "רציתי להכין אותך רק לזה שאיתי יהיה גם."
"הייתי צריכה לנחש," אני ממלמלת, ופתאום בא לי לבטל.
"כן, טוב, הוא לא אמור היה. פשוט הוא ישן אצל חברה שלו ובתמורה יום שלישי הוא לא יהיה בעבודה. בקיצור, חוץ ממני וממך נראה לי כולם התקמבנו על ימי חופש." היא צוחקת בקול.
"איך את יודעת את כל זה?" אני שואלת ומנופפת לחברה שבדיוק מגיעה מאחד הכיוונים.
מיה מבינה שאני לא יכולה להאריך בשיחה ועונה, "איתי מתכתב איתי, מספר הכל. הוא לא אחד ששומר בבטן, אמרתי לך. יאללה, אני רואה שאת עסוקה. נתראה מחר, מתוקה. מחכה!" והיא מנתקת.
אני מספרת לחברה על מחר. זה כבר המפגש המי יודע כמה של איתי, נמרוד ושלי יחד באותו חלל בפעם המי יודע כמה החודש. זה הורס לי את התיאבון, אבל אני יודעת שאנחנו פה כדי לחגוג לה יום הולדת, ולכן חולקת איתה מגש פיצה זיתים ושותה מיץ ענבים.
אנחנו מפטפטות על עוד נושאים, והיא אומרת פתאום שאני נראית כבויה. אני כנה איתה, מספרת לה על התקפי החרדה ואיך אני מרגישה בתקופה האחרונה. היא אומרת שהיא מרגישה את זה. אנחנו מחליטות שבגלל המחיר היקר לא נחזור יותר לקפה נמרוד ואולי נמרוד יהיה אחד שיכין לי קפה בעתיד. זה מצחיק אותי. כשאנחנו הולכות לעזריאלי לחפש לה הלבשה תחתונה חדשה, היא אומרת שכבר הייתי אמיצה בלילה ההוא בבית המלון וכל מה שנשאר זה עוד קמצוץ של אומץ ולהגיד לו שאני בעניין.
אני באמת בעניין?

אל תמהרי לצאת
אל תמהרי לפסול
את מה שהיה אתמול
פעימה בגוף גדול
יד אוחזת במכחול
זה נראה ציור גדול

עליך ועלי
אפשר לכתוב סיפור חיי
עומדת לי בתוך רחוב
וליבי ליבי רטוב
עליך ועלי
אפשר לכתוב סיפור חיי
עומדת לי בתוך רחוב
וליבי מת לאהוב

איך ורוד הפך אפור
בליבי כבה האור
לא נוכל לשם לחזור
מסתכלת ובוהה
התמונה שלך קפאה
אהבה שלי יפה

עליך ועלי
אפשר לכתוב סיפור חיי
עומדת לי בתוך רחוב
וליבי ליבי רטוב
עליך ועלי
אפשר לכתוב סיפור חיי
עומדת לי בתוך רחוב
וליבי מת לאהוב

שיר שמאוד התחברתי אליו בחורף הקפוא של 2020, כשאני בעצמי הרגשתי קפואה בתוך התקפי חרדה שלא עוזבים. בתוך סיטואציה שאני רוצה לקום וללכת, להמשיך הלאה, ליזום, ולא ידעתי איך להפשיר את הרגליים.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Talya Bar
Talya Bar
מרגיש לי שהיא לא בעניין של נמרוד באמת וכנראה מתפשרת עליו
אולי כשאיתי יצא מהתמונה כמו שכתבת פה בתגובות שהיא לא תראה אותו יותר
הדברים יראו אחרת.
מחכה להמשך!!!
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
או שהיא מבולבלת ולא מבינה ומאיפה זה בא וקוראת את זה כהתפשרות. המשך בקרוב
תודה שאת עוקבת ומגיבה!
הגב
דווח
guest
מתי תעלי המשך?
הגב
דווח
טען עוד 13 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 113
להילחם בשבילו- פרק 113
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan