כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 1

ההתנגשות השניה חלק 41

אל תוותר עלי, אלחם עליך- פרק אחרון

תוכן עניינים 1. ההתנגשות השניה חלק 1 2. ההתנגשות השניה חלק 2 3. ההתנגשות השניה חלק 3 4. ההתנגשות השניה חלק 4 5. ההתנגשות השניה חלק 5 6. ההתנגשות השניה חלק 6 7. ההתנגשות השניה חלק 7 8. ההתנגשות השניה חלק 8 9. ההתנגשות השניה חלק 9 10. ההתנגשות השניה חלק 10 11. ההתנגשות השניה חלק 1112. ההתנגשות השניה חלק 12 13. ההתנגשות השניה חלק 1314. ההתנגשות השניה חלק 14 15. ההתנגשות השניה חלק 15 16. ההתנגשות השניה חלק 16 17. ההתנגשות השניה חלק 17 18. ההתנגשות השניה חלק 18 19. ההתנגשות השניה חלק 19 20. ההתנגשות השניה חלק 2021. ההתנגשות השניה חלק 21 22. ההתנגשות השניה חלק 2223. ההתנגשות השניה חלק 23 24. ההתנגשות השניה חלק 24 25. ההתנגשות השניה חלק 24 26. ההתנגשות השניה חלק 2527. ההתנגשות השניה חלק 2628. ההתנגשות השניה חלק 27 29. ההתנגשות השניה חלק 2830. ההתנגשות השניה חלק 29 31. ההתנגשות השניה חלק 3032. ההתנגשות השניה חלק 3133. ההתנגשות השניה חלק 3234. ההתנגשות השניה חלק 3335. ההתנגשות השניה חלק 3436. ההתנגשות השניה חלק 35 37. ההתנגשות השניה חלק 3638. ההתנגשות השניה חלק 37 39. ההתנגשות השניה חלק 38 40. ההתנגשות השניה חלק 3941. ההתנגשות השניה חלק 4042. ההתנגשות השניה חלק 41

******
מריצה
אני מוציאה את ידי שמתחת לידו של תומאס ומחזירה את ידי לחיקי. אני מבינה שתומאס תפס מכך שאני רוצה לדבר איתו כיוון אחר לגמרי, אין מצב לעולם שאחזור על אותה הטעות פעמיים, באתי כדי להוציא אותו מהחיים שלי לתמיד ולא להכניס אותו שוב.
"תומאס אני חושבת שאתה מתבלבל.." אני אומרת קצת נבוכה.
"למה את מתכוונת?" הוא שואל מבולבל, פרצופו מסגיר כמה הוא היה בטוח שאני הולכת כנראה להצהיר על אהבתי אליו או משהו כזה.
"אני לא כאן בשביל לחזור להיות איתך בקשר אם זה מה שאתה חושב." הסתכלתי על השולחן שאני אומרת את זה, אבל זה מה שהפה שלי פלט, הוא פלט מה שהלב וגם המוח שלי חושבים.
"חשבתי ש... חשבתי שהבנת שזה שנפגשנו כאן במקום הכי לא צפוי בעולם, שהבנת שזה סימן שהסיפור בנינו לא נגמר, שאני ואת.."
"אני ואתה כלום תומאס." קטעתי אותו, אני אפילו לא רוצה לשמוע את זה, בדרך לכאן הזיכרונות הכואבים על כמה בכיתי בגללו, כמה הרגשתי כלום ושום דבר בגללו, כמה הייתי כבויה וכמה איבדתי את עצמי בגללו עלו לי והזיכרונות האלה הם מה שנותנים לי את הכוח לעצור אותו ולא להישאב שוב אליו, אני גם לא רוצה להישאב אליו, פעם אם הוא היה אומר לי את המשפט שאמר עכשיו כנראה שהייתי נמסה וקופצת על ההזדמנות הזו, אבל עכשיו שאני יודעת מה מגיע לי ושאני יודעת שיש לי טוב יותר ממנו, שיש לי את הבחור המדהים שמחכה לי, שאוהב אותי ושאני אוהבת אותו בכל מאודי, שאהבה שלי להירו גרמה לי להבין כמה האהבה שלי לתומאס הייתה מזערית ולא משתווה אפילו בעשירית לאהבה המטורפת שלי להירו, לתשוקה המטורפת שלי אליו. ואני כאן כדי להשלים את המטרה לשמה הגעתי לכאן, אני כאן כדי לסגור את המעגל בנינו להגיד את הדברים שלא אמרתי, ולשכוח את הסיפור הזה מאחורי כפרק סגור.
"תומאס... אני אהבתי אותך, אני הצעתי את הלב שלי על מגש, את כל הלב שלי, ללא תנאים, אבל אתה... בחרת שלא. בחרת בלב של מישהי אחרת ולא בלב שלי, השארת אותי בלי כלום, כי אני נתתי לך אותו בלי שתדע, ולקח לי... המון, אבל המון זמן להחזיר אותו בחזרה, הייתה תקופה שעשית לי טוב, שגרמת לי להרגיש טוב, אבל נעלמת והלכת עם מישהי אחרת, ואני נשארתי מאחור כאילו לא הייתי, כעסתי עליך בגלל זה, שנאתי אותך בגלל זה, קיללתי אותך, איבדתי את עצמי בגלל זה. הבטחת לי עולם, ונעלמת. אני לא כאן היום כדי לשנוא אותך, אני לא כאן היום כדי לכעוס עליך, אני כאן כי מעולם לא הייתה לי ההזדמנות להסביר לך איך הרגשתי, לא העזתי לומר לך איך הרגשתי, איך פגעת בי, איך שברת.... איך שברת לי את הלב, היית הראשון ששבר לי את הלב באמת.
אני כאן כדי לסגור את המעגל הזה, ולהגיד לך את הדברים האלה, כדי לסלוח לך, כדי לסלוח לעצמי על כך ששנאתי את עצמי כל כך שנתתי לך לשבור לי את הלב.
אתה יודע? הייתי שואלת את עצמי הרבה פעמים אם ככה זה נגמר, למה אלוהים הציב אותך באותו היום שהתנשקנו? למה הוא הכניס אותך לחיי? ואז הבנתי, אומנם לקח לי די הרבה זמן, אבל הבנתי. אתה באת ללמד אותי, לאהוב את עצמי, להעריך את עצמי, טוב לא בדיוק אתה, אבל סערת הרגשות שעברתי איתך, הסיפור שעברתי איתך, הוא לימד אותי המון, מצאתי את עצמי, התחלתי לעסוק בעצמי, להקשיב לעצמי, להיות אני מי שאני באמת בלי מסיכות, כי בשבילך ניסתי להיות מישהי אחרת, מישהי שאני לא, מישהי שבסופו של דבר מצאת במישהי אחרת, ואחרי הרבה זמן שניסיתי להבין למה היא כן ואני לא, הבנתי כי אני לא היא, ואני גם לא עצמי, ואני צריכה למצוא את עצמי, ואז מצאתי. לקח זמן אבל מצאתי.
אז אני כאן כדי לסלוח לך וכדי להגיד לך תודה, תודה על מה שעברתי, ואני רוצה לסגור את הפרק הזה, אני רוצה להמשיך הלאה מזה, היית חלק מאוד גדול בחיים שלי, אבל היית, אני המשכתי הלאה, אתה המשכת הלאה וככה עדיף לשנינו, שכל אחד מאיתנו יהיה בדרך שלו, הדרכים שלנו נפרדות, והם הצטלבו מבחינתי עכשיו כדי שאוכל סוף סוף לסגור את הסיפור הזה את המעגל הזה אחת ולתמיד, כדי שאוכל להנות מהסיפור החדש שלי, כמו שצריך.
אני מצטערת אם חשבת לרגע שזה משהו אחר, אבל מישהו כבר הספיק לשבות את ליבי עד כדי כך שאני לא יכולה וגם לא רוצה להסתכל על אף אחר, אני אוהבת אותו מידי בשביל לעשות את זה."
שפכתי את כל ליבי לתומאס, והוא יושב מולי שותק לגמרי, הפרצוף שלו לא מסגיר דבר ממה שהוא חושב, האמת היא גם שלא כל כך אכפת לי, אני כאן בשביל עצמי לא בשבילו. אך ורק בשביל עצמי.
תומאס אחרי כמה שניות שהוא קפוא ובוהה בי במבט משותק, הוא מהנהן ובולע את הרוק שלו.
"אני מניח שאני יכול רק לאחל לך חיים מאושרים." הוא מסתכל לכל עבר רק לא לכיווני. הוא קם מהכיסא שלו. אני קמה אחריו והוא זורק שטר של חמישים דולר, שנינו לא אומרים דבר והוא יוצא מבית הקפה. אני מסתכלת עליו הולך, כשאני מרגישה נקייה לגמרי ויודעת שכמו שהוא יצא מכאן כך הוא גם יצא מחיי- לתמיד.

אני נכנסת לביתה של אלי, כשהיא באמת מחכה לי עם עוגיות ותה כמו שהבטיחה, אני יושבת בספה לידה, לא מדברת יותר מידי.
"בדיוק באת בחלק הטוב של הסרט." אלי מחייכת אלי וכשהיא מביטה בי היא שמה לב לפרצוף שלי, אני עדיין לא מעכלת שאמרתי את כל מה שרציתי להגיד לתומאס, התסריט הזה התרוצץ בראשי במשך שנתיים, לא חשבתי לעולם שתייהיה לי ההזדמנות להגיד לו את זה, אבל התמזל מזלי והייתה לי ההזדמנות לסגור את הפרק הזה, לסיים אותו אחת ולתמיד.
"היי, את בסדר? קרה משהו?" אלי שאלה אותי כשהתיישבתי לידה בספה.
"אני יותר מבסדר." הנהנתי בראשי כשדמעות הציפו אותי.
"היי, מתוקה למה את בוכה?" היא מתקרבת אלי ואוחזת בכתף שלי.
"עשיתי את זה אלי, העזתי לומר מה שלא העזתי להגיד במשך שנתיים, הצלחתי." אמרתי בגאווה מאושרת. אני באמת מרגישה נקייה, חדשה.
"מה עשית?" היא שואלת אותי ורואה כמה אני נרגשת.
אני מספרת לאלי הכל, והיא מקשיבה לי, לכל הסיפור מההתחלה ועד הסוף. היא מחבקת אותי. "אני לגמרי מאמינה בסימנים מריצה, וטוב שהקשבת ללב שלך וסגרת את המעגל הזה איתו, את אמיצה, לפתוח תיבת פנדורה של כאב זה לא משהו שקל לעשות." היא לוחשת לעורפי בעודה מחבקת אותי חזק חזק.
"תודה." אני אומרת כשהדמעות יורדות מעיני.
אנחנו משתחררות מהחיבוק "עכשיו די לבכות יש לך גבר מהמם שמחכה לך." אלי מחייכת אלי ואני מוחה את דמעותיי מפניי. אני צוחקת "את צודקת. כדאי שאתקשר אליו."
אני לוקחת את הטלפון שלי ומצלצלת להירו, הוא לא עונה לי. אני מנסה שוב, אבל הוא לא עונה, כנראה שהוא עסוק.

כבר הספקתי להתקלח, הספקתי לסדר בגדים למחר לעבודה, אפילו לסיים סקיצה של שמלה שהתחלתי לצייר, והירו עדיין לא חזר אלי, אני מתקשרת שוב והוא לא עונה, אני מנסה שוב פעם, והוא לא עונה. מה קורה איתו? הוא אמר לי שהוא יקח אותי מאלי, למה הוא לא עונה לי?
אני מנסה שוב להתקשר אליו והוא שוב לא עונה.
הוא בסדר? קרה לו משהו? למה הוא לא עונה לי?
אולי הוא נרדם? טוב מקסימום אני אסע במונית אליו לדירה, אני רוצה להיות איתו, יכול להיות שהוא פשוט מנמנם, עוד לא שמונה בערב. אני מתקשרת להזמין מונית ובנתיים נועלת נעליים, אני אבוא להירו כבר עם הטרנינג שעלי.
אני לוקחת את התיק שסידרתי לעצמי ויורדת לכיוון הסלון. "אני נוסעת להירו" אני צועקת לאלי.
"הוא לא בא לקחת אותך?" היא שואלת מופתעת.
"הוא כנראה נרדם, אקח אליו כבר מונית." אני אומרת כשאני כבר בפתח הדלת.
"אוקי, נתראה מחר בעבודה מתוקה." אלי צועקת לי מהסלון ואני יוצאת מהדלת למונית שכבר הגיעה ומחכה לי בחוץ.
אני מנסה כל הדרך במונית להתקשר שוב פעם להירו אבל הוא עדיין לא עונה לי, אני כבר מספיקה להגיע לבניין שלו, אני נכנסת ללובי הבניין, השומר כבר מכיר אותי ונותן לי להיכנס בזריזות, אני עולה במעלית לוחצת על כפתור הקומה האחרונה ורק מחכה כבר כדי לראות את הירו ולספר לו על תומאס, אני גאה בעצמי שעשיתי את זה, הוא בטח יתעצבן בהתחלה, אבל כשישמע שסיימתי עם תומאס אחת ולתמיד, הוא בטוח יהיה מאושר, ואז נוכל להנות אני והוא, רק אני והוא. אני שלו כמו שהוא שלי, כך הוא נוהג להגיד.
המעלית נפתחת ואני מגיעה לדלת הכניסה של הירו, משום מה, הדלת מעט פתוחה, ואני מתחילה להילחץ קצת. אני נכנסת בשקט וסוגרת אחרי את הדלת, אני עוברת את מסדרון הכניסה ומגיעה לסלון, ואני רואה את הירו נשען על האי שמפריד בין הסלון למטבח כשראשו בידיו, כוס ויסקי לצידו, ובקבוק שלם של ויסקי ריק לגמרי. מה קורה כאן?
"הירו?" אני שואלת. הוא מרים את ראשו ומסתכל עלי, הוא נראה רע, נראה כיאלו הוא... כיאלו הוא בכה, מה קרה לו? העיניים שלו נפוחות, השיער שלו לא מסודר, מה קרה לו?
למה הוא שותה פתאום שוב? והוא עוד סיים בקבוק ויסקי לבד, בתוך תוכי אני מקווה שגון היה כאן עם עוד כמה אנשים והם שתו כולם מהוויסקי הזה, אבל אני יודעת שלא.
"שתית." אני אומרת באכזבה.
"מה אכפת לך?" הוא אומר בגישה המגעילה שלו, הגסת רוח. הוא נעמד עם כל הגובה שלו, כל המטר תשעים.
"כמה שתית?" אני שואלת מנסה להיות רגועה, אני כבר הספקתי להבחין כשהירו שותה זה סימן שקרה משהו, אולי קרה משהו עם המשפחה השלו?
הוא שותה את כל הכוס שנשארה לו ולי זה כואב בלב.
"אתה לא עונה לטלפון שלך." אני משלבת את ידי ועל פני אפשר לראות שאני מאוכזבת בשילוב של כועסת.
"מה לעזאזל את רוצה?" הוא פותח את ידיו בשאלה, למה הוא מדבר אלי ככה?
"האמת היא שרציתי לדבר איתך." אני אומרת מנסה להעלים עין שהוא שיכור למדי, אוף למה הוא ככה? רציתי כל כך רק לספר לו.
"מעולה, גם אני רציתי לדבר איתך." הוא אומר כשאין שום חיבה על פניו והוא מפנה את ידו האוחזת בכוס אלי.
"על מה רצית לדבר איתי?" אני שואלת כשאני מקמרת גבותי בשאלה.
"אני אעשה את זה מהיר בשבילך, בואי נסיים עם זה כבר." הוא אומר מסתכל עלי ואני רואה כעס בעיניו הירוקות, רק שעכשיו הם לא נוצצות כמו שנצצו הבוקר.
"לסיים עם מה?" הוא מבלבל אותי לגמריץ
"איתנו, לסיים את זה, מה שזה לא יהיה, את יכולה לרוץ לתומאס המזדיין שלך, עשיתי את זה פאקינג קל בשבילך."
מה?
"על מה אתה מדבר?" אני מתקרבת אליו.
"אל! פאקינג אל תשחקי איתי משחקים! ראיתי אותכם, בבית הקפה, ראיתי איך הוא מחזיק לך את היד. את ... את שיקרת לי! את שקרנית, אני לרגע באמת פאקינג האמנתי לך שאני ... לעזאזל! תלכי אליו כבר!" הוא נוהם עלי, והלב שלי נשבר לראות אותו ככה, הוא חושב דברים הפוכים לגמרי ממה שהם.
"הירו זה לא מה שאתה חושב." אני מנסה להישאר רגועה למרות הטון שלו למרות המבט הזועם שלו למרות העובדה שהוא ככה שיכור.
"אל תנסי עלי את השיט הזה של משפטים מסרטים רומנטים, אין פאקינג דבר כזה סוף טוב, רק שבירות לב!״ הוא נוהם ומניח את הכוס שלו בחוזקה על האי והיא מתנפצת. אני נבהלת.

אני עומדת המומה מול הירו, עדיין לא ראיתי אותו במצב כזה, ראיתי אותו שיכור והמון פעמים, אבל ככה כועס, עם מבט זועם כלפי. אני מרגישה נורא, הייתי צריכה לספר לו, הייתי צריכה להגיד לו לפני, אני לא יודעת איך הוא יודע שנפגשתי עם תומאס, אבל זה לא חשוב, כי מה שהוא חושב זה לגמרי הפוך מהנכון ועד שהגענו למקום כל כך טוב בקשר שלנו, אני הרסתי את זה. הפעם אני זו שהרסה אותנו.
אני שומעת צלצול בדלת אבל מתעלמת מכך וגם הוא.
אני לא מפחדת ממנו, אני רואה כמה הוא פגוע ממני, ואני מרגישה את הנורא מכל שאני גרמתי לזה .
ראשו מושפל לכיוון האי, הוא לא מסתכל עלי.
״רק תלכי מכאן.״ הוא לוחש בקול צרוד. הלב שלי נקרע לשניים.
היד שלו מדממת מחתכים שהזכוכית של הכוס עשו לו.
אני לא מוותרת עליו, זה לא יקרה. הצלצולים מהדלת של הירו לא פוסקים, שנינו מתעלמים מצלצול הדלת.
״הירו.. בבקשה תקשיב לי לפני הכל.״ אני צועדת אליו ומתחננת בקולי.
״אתה מדמם, בוא ננקה את זה בייב.״ אני מבקשת ממנו כשאני אוחזת את ידו המדממת בשני ידיי, הוא שולף את ידו ממני באחת, מרים את מבטו אלי, ואני רואה את המבט של עיניו הירוקות הכבויות.
״בייב. חרף כל השקרים שלך, ואת קוראת לי בייב?״ הוא מגחך לעצמו.
הצלצולים בדלת ממשיכים.
״שרה! תפתחי כבר את הדלת המזדרגגת!״ הירו צועק לשרה בטירוף, היא כאן? שומעת את כל הריב שלנו? , טוב אני צריכה להתרגל לזה ששרה שומעת כאן הכל.
שרה צצה משום מקום והיא לא מסתכלת לכיוון שלנו, היא ממשיכה למסדרון הכניסה לפתוח את הדלת.
״הירו אתה לא תרצה שיראו אותך ככה.״ אני מנסה להישאר רגועה, אם אני אשבר בעצמי, אני לא אצליח לסדר את מה שעשיתי.
אוף איתי, הייתי צריכה לספר לו, הרי ברור שהדברים לא יסתדרו כמו שאני מצפה.
״אף אחד מזדיין לא מעניין אותי עכשיו ולא מעניין אותי מי יראה אותי.״ הטון של הירו עדיין עצבני וזועם. אני באמת משתדלת לשמור על רוגע, טעיתי.
״גם אם זה לא אבא שלך?״ קול בריטי מבוגר נשמע אני והירו מרימים את ראשנו, פרצופו של הירו מיד משתנה מהזעם והכעס, לפרצוף חושש ונרתע.
הלורד ויליאם נייט עומד מולנו בחליפה אפורה, כשהשיער האפור שלו מסודר, והוא מגולח לגמרי, מפית בצבע אדום מבצבצת לה מכיס הגקט שלו. הוא נורא דומה להירו, או יותר נכון הירו דומה לו, רק ששניהם הפכים לגמרי.
״מה אתה לעזאזל עושה כאן?״ הירו פונה לאביו בקול נמוך. אביו מגחך ומכניס את ידיו לכיסי המכנס שלו.
״כמה אבסורד יכול להיות הבן שלי שאני צריך לעזוב את לונדון רק בשביל להגיע לכאן כי הוא מסנן את אחותו, את איזבלה, את אבא שלו?״ הטון שלו מתגבר כשהוא מזכיר את עצמו, אפשר לראות שאבא שלו עצבני עליו מאוד, אבל מאוד.
הירו שותק, הוא לא מדבר.
״וכמובן שאתה מתאר לעצמך שלא חשבתי שאמצא אותך במצב אחר, עם עוד בחורה זולה, וויסקי. אבל כנראה שהפרעתי, לאור הבלאגן שאני רואה כאן, אז אעשה את זה מהיר, את מוכנה לתת לי עם בני רגע?״ הוא עוקץ את הירו, חיוך מתנשא מרוח על הפנים שלו, וכשהוא פונה אלי, אני מעט נלחצת, אני מנסה לא לקחת ללב שהוא קרא לי בחורה זולה, הוא אפילו לא זוכר אותי. כנראה כי הוא רגיל שהירו מחליף בחורות כמו גרביים.
״תעזוב אותה, תשאיר אותה מחוץ לזה.״ הירו דופק עם ידיו על האי.
״איך שתרצה.״ ויליאם מושך בכתפיו, הוא כל כך מלא ביטחון מול הירו, ואני יכולה רק מהעמידה של הירו, מהפרצוף שלו להבין כמה הוא חסר ביטחון ליד אבא שלו, הוא חושש ממנו, הוא מפחד ממנו, הוא נרתע ממנו. מה אבא שלו כבר עולל לו חוץ מכך שניסה להרוס את הקריירה שלו שהירו ככה מגיב אליו?
אני רוצה לחבק אותו, אני רוצה להצמיד אותו קרוב אלי כדי שידע שאני איתו, אני רוצה לראות את הירו החזק הירו שאני יודעת שאף אחד לא יכול עליו מול אבא שלו, אבל במקום זה, הוא נראה כל כך חלש... ויליאם מחליש את הירו שלי.
״אז ברשותך, אני אעשה את זה מהיר, כי באמת אבל באמת, אין לי מצב רוח וזמן להתעסק בזה, אתה מסנן אותי אתה מסנן את כל המשפחה שלך ואתה מתחמק, לא עוד בני היקר. אתה תגיע ליום הולדת של סבתא, אתה תעלה ותצהיר שאתה היורש של המשפחה, שאתה הלורד הבא, בדיוק כמו שאמרת, בדיוק כמו שפירסמנו. נתתי לך יותר מידי זמן של חופש כדי להבין שמה שאתה עושה זה ביזיון והכפשת המוניטין של המשפחה שלנו, אבל לא עוד בן יקר. אתה תגיע, כי אם לא, אני יכול להבטיח לך שאתה תתחרט על זה מאוד, מה שאני אעשה יהיה מזערי מאוד לעומת מה שאתה חושב שאני מסוגל לעשות. אתה לא תשחק איתי יותר משחקים, אתה בן 26 הייתי מצפה ממך ליותר בגרות כבר. אני לא שואל אותך, מחכה לראות אותך, גם אחותך, גם סבתא שלך.״ ויליאם ממשיך לדבר במבטא הבריטי המתנשא שלו, הוא מדבר אל הירו בכל כך זלזול והתנשאות כלפיו, והירו שותק, הירו לא מדבר, הוא רק מסתכל עליו ואני יכולה לראות את הפחד בעיניו, הוא במשך שנים ברח מאבא שלו, ברח מעצמו, והגיע הרגע שהוא צריך להתמודד עם אבא שלו והוא שותק. אני עומדת שם כמו בול עץ רק מעבירה את מבטי מדמותו של ויליאם לדמותו של הירו.
״אני שמח שזה ברור לנו.״ הוא מחייך.
״אני לא אחזור לכאן שנית, ואני מאוד, אבל מאוד מקווה שהמסר שלי הועבר, כדאי לך לא להתעסק איתי, אני מבטיח לך את זה.״ החיוך של ויליאם ערמומי לגמרי.
מה אבא כבר יכול לעולל לבן שלו? למה אבא של הירו שונא אותו כל כך שהוא לא מוכן לתת לו להיות מי שהוא באמת?
הירו בקושי מצליח לבלוע את הרוק שלו.
״ברשותכם, אתם יכולים לחזור לעניינים שלכם.״ הלורד מסתובב והוא יוצא לכיוון מסדרון הכניסה כששרה מלווה אותו.
הירו מסתכל עלי ואני מסתכלת עליו, שנינו שותקים, הירו נראה מאוכזב מעצמו, הוא נראה מפוחד, הוא נראה עם סערת רגשות מטורפת שמתחוללת בתוכו.
הירו לא אומר עוד מילה ופונה לכיוון המדרגות, הוא עולה במדרגות ואני נשארת לסדר את בלאגן הזכוכיות המנופצות שעל האי ועל הריצפה.

אני מסיימת לנקות את הזכוכיות, כשאני מריצה בראשי מה להגיד להירו, אני לא חושבת שאצליח לתאר מה הוא מרגיש עכשיו, הוא חושב שבגדתי בו, אבא שלו הגיע ברגע הכי לא טוב, ברגע שהירו כבר שבור, וגרם לו להישבר עוד יותר. אני מרגישה נורא, אני מרגישה טיפשה, אולי הייתי אמורה להגיד משהו לאבא שלו? להגן עליו? אבל אבא שלו מלחיץ אותי, הוא באמת מלחיץ, הוא נראה בן אדם כל כך טוב מבחוץ, אבל כשהוא פותח את פיו, הצורה והדרך שהוא מאיים על הירו, הוא ללא ספק לגמרי מפחיד.
תמיד חשבתי שהירו אמיץ מולו, הרי הירו תמיד עשה מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, הוא לא דפק דין וחשבון לאף אחד, ואני הייתי בטוחה שהוא לא דופק דין וחשבון במיוחד לאבא שלו. מסתבר שטעיתי, הירו מבועת מאבא שלו, הוא לא הצליח לעמוד נגדו.
״מיס מריצה, אני הייתי מנקה את זה, לא היית צריכה לעשות את זה.״ שרה ניגשת אתי ומושיטה את ידה לקחת את המטאטא והיאה מידי, אני נותנת לה אותם. אני רק מחייכת אליה.
״אני חושבת שעדיף שתיגשי אליו.״ שרה ייעצה לי. שרה, ייעצה, לי? המצב כנראה על הפנים.
״הוא בגג.״ היא מחייכת אלי. ״תודה.״ אני מחזירה לה חיוך והולכת לכיוון הגג.
אני פותחת את דלת הכניסה לגג ורואה את הירו יושב בתוך עצמו על ריצפת הגג, כל המטר תשעים החזק הזה, כפוף בתוך עצמו, כואב לי וקשה לי לראות אותו ככה.
אני מתקרבת אליו, הוא מרגיש אותי שאני צועדת אליו כי הוא מסובב את ראשו, הוא רואה אותי ומחזיר את ראשו להניח אותו על ברכיו.
אני צריכה לפני הכל, לתקן את הטעות שלי, אני צריכה להחזיר את האמונה של הירו בי, כדי שיוכל לסמוך עלי שאני פה בשבילו, לעזור לו בהכל. אני לא יודעת כל כך מאיפה להתחיל לדבר, מה להגיד, אני לא רוצה להגיד משהו לא נכון שיגרום להכל להתלקח, שוב.
״אהבתי את תומאס,״ אני אומרת ומתיישבת על ידו.
אני מסתכלת עליו- ״אהבתי אותו, הוא היה משמעותי בשבילי, אבל זה העניין... הוא היה הירו.״ הירו מרים את מבטו אלי, ואני יכולה לראות את עיניו העצובות.
״אבל אתה.. הירו אתה הרבה יותר מזה בשבילי, אתה הרבה יותר ממה שאתה חושב, מעולם לא הרגשתי לאף אחד מה שאני מרגישה כלפיך, מעולם לא אהבתי אף אחד כמו שאני אוהבת אותך, אתה הרבה יותר משמעותי בשבילי יותר מכל אחד אחר שאתה חושב.
אני יודעת שטעיתי, הייתי צריכה לספר לך שאני נפגשת איתו, אבל נפגשתי איתו רק בשביל לסגור את הסיפור הזה מאחורי אחת ולתמיד, להגיד לו מה שלא העזתי להגיד לו אז, לשחרר אותו ממני לגמרי, כדי שאוכל להיות שלך, שלך לגמרי.״ הקול שלי חלש ורגוע, אני מדברת אליו באמת מהלב שלי, מתוך הלב שלי עמוק עמוק, כי לשם הירו הצליח להגיע, עמוק לתוך הלב שלי.
״אני אוהבת אותך כל כך, שאני לא מוכנה לוותר, אני לא מוכנה לוותר עליך, אני אלחם, על שנינו, יהיה אשר יהיה, אני אלחם עלינו. אז בבקשה, אל תוותר עלינו.״ אני מתחננת בקולי להירו, אני מצמידה את המצח שלי למצחו, אני יכולה להריח את ריח הויסקי שיוצא ממנו.
הירו מצמיד את שפתיו אל שלי, ומנשק אותי, הוא מנשק אותי בעדינות, ועד מהרה הנשיקה שלנו הופכת להיות תשוקתית, אני יודעת שבאופן שהוא מנשק אותי ככה הוא משחרר את כל סערת הרגשות שמתחוללת אצלו בפנים, אני נותנת ללשון המתוקה שלו להיכנס לתוך פי, אני נהנת ממגע של שפתיו הרכות והמלאות.
אנחנו מפסיקים להתנשק כשכבר לא נשאר לשנינו אוויר.
״אני אוהב אותך, אל תעשי לי את זה שוב בבקשה, לעזאזל, כל חיי רק משקרים לי מריצה, אל תשקרי לי, זה כל מה שאני מבקש.״
הסדקים של הירו מעברו עולים, ואני רק שואלת את עצמי, מה הוא עבר, אני יודעת עליו רק דברים כל כך קטנים מכל התקופות הקשות שעבר, ואפשר להבין שעם כל התדמית של הילד הרע בעל הביטחון העצמי הגבוה, מרגע לרגע אני רק רואה שהחיים שלו לא כאלה קלים כמו שנראים.
״אני מבטיחה לך.״ אני אומרת לשפתיו, הוא מנשק אותי עוד נשיקה.
״בואי איתי ללונדון.״ הוא מבקש לשפתיי.
מה? לונדון? עם המשפחה שלו?
אני מסתכלת עליו המומה לגמרי מבקשתו. לונדון?
״בבקשה, אני צריך אותך, אני מצטער שאני אומר שאני פאקינג צריך אותך, אבל זה נכון. אני צריך אותך. בבקשה.״ הוא מתחנן לתוך עיני, עיניו הירוקות שוב חזרו להיות מעט זוהרות.
איך אוכל לסרב לו? כנראה שאני צריכה להכין את עצמי נפשית, להיות בסביבת המשפחה המרתיעה של הירו.
אני מהנהנת עם ראשי. ״אבוא איתך.״ אני אומרת, הוא מחייך אלי, ואני מחייכת אליו חזרה, כשכולם מבועתת מהמחשבה של ההרפתקאה שמצפה לי בלונדון יחד עם הירו.
אבל אני לא מוותרת, אני נלחמת עלינו.

*********^*
וזהו לחלק הזה של הסיפור! הסיפור הזה מוקדש לכל אותן נשים שנשבר להן הלב, ושהרגישו שהצליחו להפיל אותם חזק, אל תוותרו על עצמכן, אל תתנו לעצמכן ליפול עוד, תרימו את ראשכן, אתן ראויות, אתן שוות, אתן בעלות משמעות! אל תפסיקו לעולם לחלום, ותמיד תזכרו שהסוף הטוב מגיע לכולנו! אל תפסיקו להאמין ברומנטיקה ואהבה, הם קיימות.
אני רק רוצה להודות לכל הקוראות/ קוראים, התגובות שלכן, הדעות שלכן, אני קוראת את הכל ומקבלת הכל באהבה! תודה שאתן לוקחות חלק במסע של הירו ומריצה.
אשמח לדעת ושתגיבו לי אם הייתן רוצות את ההמשך של הסיפור, אם כן, מבטיחה שאחזור בקרוב עם החלק האחרון.
תודה! :)

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 18 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
אוף מה אין המשך? בבקשה
הגב
דווח
1 אהבתי
Miss D
Miss D
אחרי פורים מבטיחה :)
הגב
דווח
guest
יהיה המשך?
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 17 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Miss D
ההתנגשות חלק 40
ההתנגשות חלק 40
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 16
ההתנגשות השניה חלק 16
מאת: Miss D
ההתנגשות הסופית חלק 21
ההתנגשות הסופית חלק 21
מאת: Miss D
ההתנגשות חלק 37
ההתנגשות חלק 37
מאת: Miss D
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה