כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1

צייר לך עולם: פרק 11

יופי כל כך עצוב

עדן
החורף הירושלמי מכה בי בפרצוף בשנייה שאנחנו יוצאים מהבניין כאילו מישהו שפך עלי דלי עם קרח.
זה לא מפריע לי, להפך, אני מרגישה שזה מאפס אותי, מזכיר לי שאני כאן בשביל לתת לו מכחול ולא להכתיב לו מה לצייר.
אני צריכה להקשיב לו מבלי לחשוף את הרגשות שלי אליו.
הוא עוצר ליד האופנוע ומושיט לי קסדה.
"אני יודע שקר אבל אני מבטיח שזאת נסיעה קצרה ואני אסע לאט".
אני לוקחת את הקסדה מידו, בלי לומר מילה, האצבע שלי נוגעת בקצה של האצבע שלו, החמימות שלה גורמת לי לקפוץ בבהלה והמבטים שלנו נפגשים.
העיניים הכחולות שלו מסתכלות ישירות אלי.
המבט שלו ממגנט ובו זמנית מלא בכאב.
אני רוצה כ"כ לשכך את הכאב הזה שכל כך לא מתאים למסגרת הזאת, יופי כל כך עצוב.
אני קולטת פתאום שכבר כמה שניות אנחנו בוהים אחת בשני ולא אמרנו כלום.
אני ממהרת לשים את הקסדה על הראש שלי ומקווה שהיא תסתיר את הסומק בלחיי.
"בוא ניסע" אני מנסה לדבר בקול יציב ולהסתיר את ההתרגשות שבקולי ללא הצלחה.
"רגע" הוא מתקרב אלי והנשימה שלי נעצרת, הוא נוגע בסנטר שלי בעדינות ומהדק את הקסדה לראשי.
המגע שלו נעים כל כך ומשכר ואני תוהה איך אני ארגיש אם הוא יגע בי.... די אני מנערת את הראש, תפסיקי עם זה!
הוא עולה על האופנוע ומסמן לי עם היד לעלות, אני עולה בשקט ובלי לחשוב כורכת את הידיים שלי סביב המותנים שלו.
שיט! מה אני עושה לעזאזל! זה מאוחר מידי להתחרט, עכשיו זה כבר יהיה ברור. פשוט תשחקי עם המשחק, את אוחזת בו כי את מפחדת ליפול זה הכל, אין סיבה אחרת.
הוא מתניע את האופנוע ומזנק קדימה ואנחנו מגלגלים ברחובות של ירושלים לעבר הלא נודע.
אני יודעת שברגע שאני אשמע את הסיפור שלו, אין דרך חזרה.
ממישהי רנדומלית אני אהיה שותפה לסוד הכואב שלו והוא לא יסתכל עלי אותו הדבר והפוך.
אולי הוא מסוג הדברים שהכריכה שלהם יפה אבל מבפנים הכל רקוב, אולי לא כדאי לי בכלל לדעת.
זה מאוחר מידי.
אני כבר פה יושבת מאחוריו על האופנוע שלו, בדרך לשם וזה מאוחר מידי להתחרט.
"הגענו", הוא מודיע פתאום ומנער אותי מהמחשבות.
הנסיעה באמת לקחה חמש דקות והוא קיים את ההבטחה שלו לא נסענו מהר, רק המחשבות שלי רצו בזמן הזה.
הוא נוגע לי בסנטר שוב ומוריד מימני את הקסדה, הפעם בלי לשאול ושולף מתא האופנוע כיפה ומניח אותה על הראש.
עכשיו אני מבינה לאן אנחנו הולכים- הר הרצל.
רוח חזקה נושבת ואני מושכת את הצעיף שלי במעלה צווארי, הקור לא מעניין אותי עכשיו, רק הוא.
אנחנו נכנסים פנימה וסער עדיין שותק.
אני מנסה לנחש לאן אנחנו הולכים ומודה בלב שבצבא שירתתי כמשק"ית חינוך ואני מכירה את המקום כמו כף ידי.
הוא פונה ימינה ואני מבינה מיד, אנחנו הולכים לחלקה הצבאית.
סער הולך בשקט, הוא לא מסתכל לראות אם אני איתו בכלל, הוא הולך אחוז דיבוק על אוטומט לעבר נקודה מסוימת שלא ידועה לי.
הוא נעצר פתאום ותופס את ידי, אני נעצרת בהפתעה והוא משחרר את אחיזתו.
"ירון דוידי" אני קוראת בלב.
הקבר מלא בתמונות וסמלים של גולני.
אני קוראת את התאריכים שעל הקבר ובראש אני כבר מקשרת.
אנחנו עומדים שם בשקט מספר דקות שמרגישים כמו נצח ואני לא מעזה להסתכל עליו עכשיו.
הרגע הזה כ"כ שביר שאני מפחדת שכל תנועה או צליל ישבור אותו.
"ירון היה המפקד שלי בצבא" הוא אומר פתאום ושובר את הדממה.
אני מסתכלת עליו אבל מבטו מונח על הקבר ואני מבחינה בדמעות שעומדות בעיניו.
"הוא היה יותר מהמפקד שלי. הוא היה החבר הכי טוב שלי, הוא היה אח שלי. כולם אהבו אותו, הוא היה המפקד המושלם, המשפחה שלו הייתה גאה בו כ"כ, אני הערצתי אותו. הוא נועד לעשות דברים גדולים, הוא היה צריך להיות משהו בעולם הזה, והוא איננו. כדור אחד לקח אותו, אחד וזהו, הכל נגמר ברגע. היינו אמורים להשתחרר יחד, טיול גדול, דירה בתל אביב, תכננו כבר לטרוף את העולם. היינו אמורים להיכנס ולצאת מעזה ולהשאיר את הצבא מאוחר ולא אותו". הוא מנגב דמעה מהלחי ואני מבינה פתאום שגם אני בוכה. "הוא היה צריך להיות פה עכשיו, הוא היה צריך לחיות. אני עמדתי מאחוריו, אני הייתי צריך למות. הוא היה צריך להיות משהו בעולם הזה. הכדור הזה היה צריך לפגוע בי, אני הייתי צריך להיות זה שמת לא הוא". הקול שלו רועד ומתגבר "מה יש לי בכלל לתת לעולם הזה, אף פעם לא היו לי חלומות גדולים, לא נועדתי להיות שום דבר. איך אני יכול להיות מאושר כשאני יודע מה העולם הזה איבד". הוא קורס על הרצפה ומתייפח בבכי, ידיו מחסות את פניו. בכי שקט ועצוב.
אני כ"כ רוצה להגיד משהו, לעודד אותו, לחבק אותו אבל אני לא מסוגלת לעשות כלום.
אני עומדת מולו בוכה, קפואה ומלאת שנאה עצמית.
הוא משתתק פתאום מנגב את עיניו ונעמד.
הוא תופס אותי בכתפיים חזק ומביט לי עמוק לתוך העיניים, מנער אותי מהקיפאון.
העיניים שלו אדומות והוא נראה לי פתאום מאוד עייף ותשוש.
"רציתי שתדעי עדן, עד כמה אני דפוק. את מסתכלת עלי כמו שכולן מסתכלות עדן, אבל החיצוניות הזאת היא שקר. אני בן אדם עצוב ועייף מאוד. את לא כמו כולן, אני יודע, אני כבר ראיתי ועשיתי את כולן. את צריכה לדעת שזה מי שאני ואת צריכה לברוח מימני כמה שיותר רחוק". הוא לוחש לי את המילים לתוך הנשמה ומשחרר את אחיזתו בפתאומיות.
אני מסתכלת עליו בפה פעור לא מסוגלת לזוז.
דמעה זולגת על הלחי שלו לפני שהוא מסתובב ומתחיל ללכת.
אני עומדת שם קפואה בחלקה הצבאית, עם ירון ומתבוננת בו מתרחק, עד שנעלם.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Writer :) עקוב אחר Writer
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מקווכ שתמשיכי
הגב
דווח
Writer :)
Writer :)
ברור :)
הגב
דווח
ההיא מהדוכן
ההיא מהדוכן
מדהים מדהים מדהים
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
סיפורים אחרונים
אין כותרת
אין כותרת
מאת: Olive Tenant
שהכל נהיה בדברו 4
שהכל נהיה בדברו 4
מאת: שיר פיליבה
פוסט טראומה
פוסט טראומה
מאת: Alon PAGLIN
ההתנגשות הסופית חלק 16
ההתנגשות הסופית חלק 16
מאת: Miss D
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D