כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

נימי- פרק 17

קלקול קיבה ושיברון לב

17

קלקול קיבה.
איזה כיף לי.
גם כשהמשקל יורד ויורד, אני מרגישה כמו סמרטוט, שלא לדבר על כך שיש לי חום. אני המומה מעצמי שאני מסוגלת לתפקד עם 38.2 מעלות. יש לנו סופ"ש גדול בעבודה, המון אירועים. לקחת מחלה? לא בא בחשבון. גם כשרואים שאני לא במיטבי ביום רביעי, אומרים לי להחזיק מעמד כמו גדולה עד יום ראשון ואז גם ככה יהיה לי יום מנוחה טבעי ולא אצטרך חופשת מחלה. אני רואה את יום ראשון רחוק כל כך, נצחי, כשאני שוב מתעוררת עם חום בחמישי בבוקר לעשות תסרוקת עם פן וצמות לכבוד האירוע הראשון.
אני הולכת ברגל למספרה ותוך כדי חוזרת למשה שהתקשר אלי בשתיים בלילה. שיהיה בריא הוא והשעות שהוא ער בהן.
"סיימת להדביק את כל המשרד בשפעת שלך?" הוא שואל בטון מלגלג ועוקצני.
אני מגלגלת את העיניים. "יש לי קלקול קיבה, זה לא מדבק."
"אה, מזל. אחרת לא הייתי מתקרב אלייך ואפילו יותר- שומר מרחק גדול היום בערב." הוא כולו משועשע. "מה אכלת כבר? שוב סודוך?"
"לא. אל תשאל." אני מרגיש בושה לפתוח את זה.
"אני ועוד איך שואל." הוא נרגע שם מעבר לקו. הצחוק שלו מתחיל להיעלם כשהוא שם לב שאני שותקת לכמה שניות ארוכות.
"זוכר שיום ראשון הייתי בהכנה לתערוכה באזור המשרדים של רמת גן-בני ברק?" אני לא מאמינה שעברו ארבעה ימים רק מהיום הזה, הוא נראה כאילו הוא קרה לפני מיליון שנה מרב שכל יום עמוס יותר מהאחר.
"כן. אז מה, הזמינו לכם שם אוכל מקולקל?" הוא שואל בסקרנות. אני שומעת ברקע שהוא בדיוק נכנס לאוטו שלו ומעביר אותי לדיבורית. אני שונאת את זה, בקושי שומעים אותי ככה. ושיהיה בריא איך הוא נוהג אחרי שבטח הלך לישון שוב בשלוש, ארבע או חמש לפנות בוקר.
אני פונה אל רחוב של המספרה ומקווה שלא הקדמתי יותר מדי. קבעתי עם הספרית בתשע ועכשיו שמונה ארבעים וכמה דקות. עד שאגיע אל החנות שלה יעבור עוד זמן. אני מבינה שלא משנה כמה ארצה להקדים את הלו"ז שלי- הוא לא תלוי בי. אני תלויה באחרים היום. אני שונאת את כל כך. תנו רק להגיע לי לערב, או הלילה. אל כוס התה שלי והפוך והמיטה.
אני חוזרת אל השיחה. "לא, הביאו סושי וכל מיני דברים מגעילים. חשבתי שאחזור הביתה רעבה, ופתאום גיליתי ליד התחנה שאני מחליפה בה אוטובוס שיש שם בורגראנץ'. גם ככה הייתי צריכה לחכות איזה חצי שעה לאוטובוס-"
"אוי לא!" הוא קורא בדרמתיות. "יא מגעילה שכמוך. אכלת בורגראנץ'?! טוב, מגיע לך לחטוף קלקול קיבה."
"איזה רשע אתה," אני מסננת.
"זה מה יש," הוא מדקלם קלישאה ופתאום משנה את הטון שלו. הוא רציני מדי, וזה מלחיץ אותי. "תקשיבי, נכון בפברואר יש את הכינוסים השנתיים של כל המחלקות בארץ?"
אני מהנהנת למרות שהוא לא רואה. "נו."
"שנה שעברה אנחנו ישנו שלושה ימים בירושלים, לפני שנתיים זה היה בצפון-"
הפעם תורי לקטוע אותו. "אני לא הייתי לפני שנתיים. רק בשנה שעברה. אני זוכרת שאתה לא היית בכינוס בירושלים. חלקתי חדר במלון עם נופר, שחר ואביטל. היה די צפוף. לא התקמצנו עלינו כי החדר כלל שתי מיטות זוגיות נוחות, אבל עדיין לא היה הכי פרטי. למה אתה מציין את זה?"
"כי שמעתי דיבורים אתמול על זה שהשנה שוב הכינוס אצלנו, ככה שאנחנו לא ישנים במלון וזה טוב. אין כמו לחזור הביתה. כן, אני לא הייתי בירושלים כי הייתי בחו"ל. בכל מקרה, התחילו לחלק אותנו מבחינת עם מי נהיה יותר. אני ביקשתי להיות עם הירושלמים ואולי כדאי שתבקשי גם את, את יודעת, פחות אי נעימויות עם איתי." את הסוף הוא לוחש.
הבטן מתהפכת לי והיא גם ככה כולה חלשה. הוא לא יודע שגם בירושלים יש לי עכשיו משהו. מישהו.
"אני אחשוב על זה." אני בכלל חושבת על איך להימנע מהאירוע הזה. רק חסר לי לדבר עם נמרוד כשכל העולם ואשתו נמצאו. איזה שם רע יעשו לי. יגידו שאני עוברת מאחד לאחד, לא רצינית, פותחת רגליים ועוד כל מיני דברים רעים. וזה לא נכון. לא נכון בכלל. העיניים שלי מתחילות לדמוע כשאני מעלה כל מילה אפשרית, תיאור אפשרי, שיגידו עלי.
"ניפגש בערב. אל תאכלי כלום ותשתי הרבה מים." והוא מנתק.

כל מי שאני מכירה מהעבודה ונמצא בתערוכת הרכבים מחמיא לי על התסרוקת. מחר יש לנו בצהריים עוד השקה באולם אירועים ובשבת בבוקר משהו במחלקת הספורט שאני צריכה להתלוות אל איתמר, אחד העובדים שם ולעזור לו. אין לי כוח. אני רק רוצה שיהיה מוצאי שבת. רק עוד 48 שעות.
אני הולכת אל הבר ולוקחת עוד כוס סודה. זאת השלישית שלי כבר, אחרי שהמים כאן לא טעימים לי. אולי קלקול הקיבה דפק לי את חוש הטעם, מרב שהקאתי הרבה בימים האחרונים. רק שלא ייפלו לי השיניים. זה מפחיד אותי.
רגע לפני שאני מסתובבת חזרה אל האנשים מהמשרד שלי, מישהי מאוד מוכרת עוצרת אותי. אני מרימה גבה כשהיא בוהה בי.
"הכל בסדר?" אני שואלת את דניאל, שפעם עבדה במשרד מתחרה והיום כאן על תקן לא יודעת מה. לפעמים אנשים שעוזבים מקבלים עדיין הזמנות מטעמי כבוד לתערוכות והשקות. אני לא הייתי מגיעה אף פעם אם לא העבודה.
"כן, סתם, לא חשבתי שתבואי. זה פחות לנשים כל העניין הזה." היא מביטה עם העיניים על הסובבים לנו.
"אני יכולה להגיד את אותו דבר עלייך, לא?" אני מרגישה חסרת ביטחון.
"אה, לא, לא. אני פה נטו כי חבר שלי מתעניין ברכבים. הוא סיים את התואר שלו ברפואה בשעה טובה והחליט לפנק את עצמו ברכב יד ראשונה ככה שימכור אותה יגיד שהיא יד ראשונה מרופא." היא מגחכת. "כן, בדיחה חלשה. הוא איפשהו פה עם אחד מהבעלים. היה לי מאוד קשה להשיג הזמנה זוגית."
עכשיו שאני יודעת מה היא עושה פה, אני מנסה לחשוב על מה עוד לדבר איתה. אני ממשיכה את הקו שלה ושואלת, "הוא יעבוד פה? אני יודעת שהוא למד ברומניה."
"כן, כן. שם התנאים ללימודים פחות מחמירים מפה. אני חושבת שפעם דיברתי איתך על זה." היא משלבת ידיים פתאום. "אני לא רוצה שהוא יעבור לגור בדירה שלי עדיין מהסיבה שיש לו המון המון ציוד שהוא מביא איתו משם. הרבה בלאגן."
"הו, כן." אני מקווה שאני נשמעת אמינה מספיק.
"מה איתך?" היא שואלת ועונה בעצמה, "את יודעת שיש לאיתי חברה, נכון? את עוד בקטע שלו? תקשיבי לי, תעזבי את זה כבר." היא מתקרבת אלי ממש בסוף השיחה.
"כן, שמעתי על זה. איך את... איך את יודעת?" אני מנסה להרגיע את הבטן שלי, שממש רוטטת.
"אה, הוא סיפר לי על זה למישהו מהעבודה שאני עוד בקשר איתו. אמר שהוא מצא את האחת שלו. זה די נדיר לשמוע את זה ממנו, אני זוכרת אותו כחתיכת ילד. הוא ילד. אני ממשיכה לומר את דעתי שהוא לא יתחתן לפני גיל 30, אבל לכי תדעי. אולי זאת תפסה אותו חזק." היא מחייכת חיוך לא שלם במיוחד. "מה, את עוד בקטע שלו? אמיתי?"
"לא, לא." אני מעבירה יד בשיער. הצמות שלי עוד במקום. "תגידי, אם את כבר פה. פעם עבד אצלכם בחור בשם נמרוד שהיום אצלנו בירושלים. זוכרת אותו?"
"כן. איכס. הוא כזה מכוער. אל תגידי לי שאת בקטע שלו." היא עושה פרצוף נגעל. בתוכי אני חושבת שזה ממש לא נכון כי הוא נהיה מאוד חתיך. אני גם אומרת לעצמי בלב שאני חייבת להתחמק.
מזל שאני יצירתית. "לא, לא. מה פתאום? סתם, נפגשתי איתו כשהייתי שם בביקור בירושלים ואני לא ממש מכירה אותו." אני מרגישה צמרמורות בכל הגוף. אני מפחדת שאני מתפתלת. "את יודעת, עבודה."
היא עושה פרצוף משועמם. "בקושי הצלחתי להחליף איתו משפט. עזבי משפט. מילה. כזה אדיש. מה את צריכה לעבוד איתו? מסכנה."
"לא רק איתו." אני מחייכת חיוך מזויף. "מאמינה שאחרים יעזרו לי. הוא פשוט ביישן, לא?"
"לא כזה אכפת לי." היא מסתכלת מעבר לכתפה. "חבר שלי קורא לי. יאללה, סתיו, שימי את איתי מאחורייך. הגיע הזמן." והיא מתחילה ללכת לכיוון בחור שמנופף לה. אני לא מתעמקת בו ולא בדברים שלה על נמרוד. רק על אלה שאיתי מוזכר בהם. וכואב לי הלב. וכואבת לי גם הבטן.

בשישי בערב אני מוצאת את עצמי בוכה על הכרית בבית. הגעתי מאולם האירועים ישר למקלחת, לקחתי את פונץ' לטיול בפיג'מה עם מעיל מעליה ועכשיו אני עמוק עמוק בתוך הפוך. אני צריכה לצאת ממנו להחליף ציפית לכרית, אבל אני כל כך חלשה שאני לא מסוגלת.
גם שם דיברו איתי על איתי. השם שלו בכל מקום. מדברים איתי עליו עכשיו יותר מאשר דיברו לפני תגלית החברה. עד שהתחלתי להרגיש הקלה עם הלב והבטן היא זו שכואבת, עכשיו הכל התהפך שוב. הבטן מפסיקה להתהפך, אגב.
איך סיפרו שהוא נראה מאושר והוא לא מפסיק לחייך. איך אמרו לי 'יאללה, תמשיכי הלאה', כאילו זה כל כך פשוט. ואף אחד לא שואל לשלומי, לאף אחד לא אכפת. משה בעצם היחיד. הוא ליווה אותי לרכב לקראת סוף האירוע ואמר לי להיות חזקה כמו שאני תמיד. ואז נשברתי וסיפרתי לו על נמרוד.
הוא פתח עלי זוג עיניים כחולות. "נמרוד נמרוד? מירושלים? זה אמיתי? מתי זה הספיק לקרות?"
הייתי מובכת כשהתחלתי עם האירוע של תחילת השנה והמשכתי בעלילה. הוא כמובן עצר אותי כשסיפרתי על איך העלבתי אותו והעליב אותי כשאמר שאני לא חכמה במיוחד.
"לא התכוונתי." השפלתי את המבט אל רצפת האבנים בחניון.
"את לא יכולה לבוא לבן אדם ולומר לו בפנים את מה שאומרים עליו או מה שאת חושבת עליו ככה, ישירות. יש לך מזל שהוא בכלל ענה לך להודעה בשבוע שעבר." הוא נשען על דלת הרכב שלו. "אז מה תעשי? תיפגשי איתו?"
"גם אם לא בפרטי, זה יקרה בכינוס. אין שום מצב בעולם שאני הולכת להיות עם איתי. שום מצב." אני מתחילה לרעוד מהמחשבה הזו.
משה לא שם לב לכך. "את לא תוכלי לברוח ממנו לעד, את יודעת. בשלב מסוים, ולא משנה כמה תימנעי ממנו, את ואיתי תראו זה את זו."
"אני אעשה הכל כדי שזה לא יקרה-"
"די, נו. את לא ילדה. תפסיקי כבר."
"תפסיק אתה!" אני מרימה את הקול שלי בלי להתכוון. "כולם רק אומרים לי כמה הוא מדהים וכמה הוא מאושר וכמה שמח עם החברה שלו! ומה איתי? לי אסור? אז טיפה מישהו מחזר אחריי ומתעניין ובי וכבר מכבים אותי?"
"תגידי, את חושבת שאת מרכז העולם או מה? מה, את חושבת שלי לא שברו את הלב? לא התנהגתי כמוך." הוא מתעצבן. "תעשי מה שאת רוצה עם נמרוד. בעיניי זה מסוכן."
"כן, יגידו שאני עוברת מאחד לאחד-"
"למה את צריכה את זה? את הדיבורים? תיפגשי איתו בלי שיראו. אני בטוח גם שאת עושה מזה ביג דיל ולא הרבה ירכלו, אלא יפרגנו לכם. מה לעשות שיהיו כאלה שלא. ככה זה בכל מקום עבודה." הוא פותח את דלת הרכב שלו. "אני כבר שבוע שלם טוחן לך בשכל כמה את בן אדם טוב, מדהים וכו'. את שקועה רק בעצב שלך על איתי במקום להסתכל מה טוב בך. אני כבר לא יכול לעזור. שבת שלום."
הוא לא נתן לי לומר כלום. ככה הגעתי הביתה וניסיתי להיות כמו רובוט, כמו שאני בעצם פועלת בימים האחרונים מאז תגלית החברה. איזה פרק זה בחיי, ממש דרמתי: תגלית החברה.
ואין לי לאן לברוח. אין לי פנטזיה יותר. אין לי חלומות בהקיץ, אין לי משאלות לב שלא יתגשמו. אין כלום. יש ריק אחד גדול שאיתי השאיר אחריו.
יש את נמרוד. זה נכון. אבל הוא לא נראה אמיתי מספיק גם אם הוא אמיתי. הכל איתו אמיתי. למה אני לא שלמה עם זה? זה רק הפחד? יש מחשבה מרגיזה כזו שאולי הוא מנסה עם כל בחורה? אני פשוט נתתי לו את הדרך המקוצרת ובמקום שהוא יתחיל, בלי להתכוון בכלל, אני התחלתי?
אני צריכה לשלוח לו הודעה?
כאבי הבטן של המתח מגיעים. לחץ. זה לא טוב כי הבטן שלי חלשה. רק הבוקר חזרתי לאכול וגם זה היה מעט מאוד. עד שהחום סוף סוף ירד לי... אולי ירד לי ממנו? למה אני נזכרת בו פתאום? זה לא יפה. החברה צודקת, זה רק כדי למלא את הריק. זה לא יפה. זה לא מגיע לו. גם לא מגיע לי ככה.
וככה אני חוזרת לכרית הרטובה עד שאני נרדמת.
*
אני בדרך הביתה, באוטובוס, ומתחילה לרעוד כשאני רואה את הסטורי שאיתי העלה. זה לא עוד סטורי משעמם מהעבודה או עם החברות שלו. זה איתה. עם החברה. הם מחובקים באיזה נוף של טבע בצפון. היא מחייכת את החיוך המושלם שלה, ואני כולי מקנאה. בה. בו. איך הוא מחבק אותה, עם היד על המותן. איזה כיף לה.
נגמר לי האוויר. מזל שאני בדיוק יורדת בתחנה. אני מעבירה את הסטורי שלו בין חברות, וכולן המומות שהוא העלה איתה תמונה כבר. בקושי שלושה שבועות מהתגלית, והם ביחד אולי חודש. מה, אני סופרת להם? אני אמיתית?
ואם כבר אמיתי, התמונה הזו מגבירה בי את הצורך לשלוח לנמרוד הודעה. אבל איך? מתי? מה כותבים? למה? איזו סיבה תצדיק את זה שאני חוזרת אחרי שבועיים? ואולי הוא כבר המשיך הלאה עם מישהי אחרת? מה אני עושה?
אני בוהה בתמונה של איתי והחברה ארוכות ולא מרגישה את הכאב שהרגשתי כשגיליתי עליה. כשגיליתי מי היא. יכול להיות שזה בגלל מה שהספיק לקרות בין לבין? למה אני לא בוכה עכשיו? למה אני לא נשברת? נקרעת לרסיסים? למה אני לא שובתת רעב, אלא רעבה ואבוא הביתה לאכול משהו? למה אני מרגישה לחץ בגוף כל פעם כשאני מתחילה לחשוב על ליצור קשר עם נמרוד? זה אומר שזה אמיתי ולשם אני צריכה לכוון? האם כל הזמן הזה האהבה הייתה מעבר לפינה ובכלל לא ידעתי? זה בכלל לא היה מי שחשבתי?

בתור ילדה לא סבלתי את השיר הזה ובטח שלא את הסדרה. באותו יום ובשבועות שאחרי הוא קיבל אצלי משמעות אחרת. יש לו מילים חזקות. אני זוכרת בעיקר נסיעה עם פונץ' בגשם לעשות ציפורניים רגע לפני שאיתי, נמרוד ואני נפגשנו באותו מקום, אותו חדר. המשך יבוא...

החלומות שלי פורשים עכשיו כנפיים
כמו פרפרי הלילה המואר
כל העולם שוב משתנה מול העיניים
ורק הלב כואב כמו בעבר

פתאום ביום בהיר נזכרתי בעיניך
ובתוכי בכתה הנשמה
ושוב בכל העיר חיפשתי את פניך
האהבה מעבר לפינה

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
ונמרוד יהיה בהמשך?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
כן
הגב
דווח
guest
מתי המשך?
הגב
דווח
טען עוד 7 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 113
להילחם בשבילו- פרק 113
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D