כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

נימי- פרק 16

אני לא יודעת לשחות בעולם האמיתי

16

לא ראיתי את נמרוד מאוקטובר.
באיזשהו מקום במוח שכחתי איך הוא נראה. גם העיניים מתקשות לצייר אותו כפי שהוא היה בפעמים שנפגשנו, אולי כי הוא אף פעם לא היה במרכז. אולי כי העדפתי להסתכל לכיוון אחר, למרות שהוא תמיד היה שם, במרבית הפעמים. אולי כי אני לא נמשכת אליו ומדובר בריגוש רגעי, בתחושה של להיות מחוזרת לכאורה, לעניין מישהו.
אני מתהפכת במיטה כל הלילה בסופו של דבר. כאב הבטן לא ברור לי. האם אכלתי יותר מדי במסיבת יום ההולדת? האם הוא בכלל מחרדה? או האם ייתכן שאני מתרגשת ממנו? שהוא גורם לי לפתח ציפיות ש... שמה? אני לא אצא איתו כדי שאיתי יקנא. אני חושבת ששמתי את הפרק הזה באוקטובר. אבל היצר הזה קיים. והוא חזק. ואני לא חזקה עכשיו. אני ההיפך מזה. אני על סף עוד התקף חרדה. כבר אין לי כוחות אליהם.
כשהבוקר מגיע, אני נוסעת לקניון שבעיר כדי לעשות 'סידורים'. זה יותר להעביר את הזמן ולא לחשוב. ולא לחסוך כסף גם. כשאני מגיעה הביתה, עוד לא בפתח, אני מקבלת הודעה שמכונת המילקשייק שהזמנתי מחכה לי בחנות האופניים שברחוב המקביל. אני מגלגלת את העיניים וממלמלת בכעס שחבל שההודעה לא הגיעה כמה דקות קודם.
אני יוצאת בקור אל הרחוב, עטופה במעיל שלי. יש רוח מאוד חזקה ואור השמש מוסתר כולו. מזג אוויר אפור למדי. אני נאבקת בה לרגעים מסוימים כשאני מרגישה שהיא מושכת אותי לאחור. איזו טעות הייתה לוותר על הרכב הפעם. אני והניסיונות שלי להאריך את הדרך, רק לא להיות בבית, להתפתות ולהיכנס בטעות לחשבון אינסטגרם של איתי.
כשאני מגיעה לחנות, אחד המוכרים שואל בטון מעצבן למה באתי רק עכשיו אם המכשיר כאן כבר מיום שני. אני עונה שזה מעצבן שבכלל לא קיבלתי את ההודעה הראשונה, אוספת את החבילה הגדולה שהקרטון שלה די מפורק ויוצאת חזרה אל מזג האוויר הסוער. רק שלא ירד גשם בדקות הקרובות. אין לי כוח לזה, שכל העולם נגדי. נכון שאולי עכשיו נמרוד לא, אבל יש בי איזשהו חשש לפתוח את האינסטגרם ולגלות עוד הודעה ממנו. מה הסיכוי? אני מתפללת שלא בעודי מתחברת אליו לכמה שניות. שום דבר חדש. מזל. אני מתנתקת מחדש ושואלת את עצמי ממה אני מפחדת. אני יודעת ממה.
אתמול קרה משהו אמיתי.
משהו אמיתי.
זה לא בראש שלי, זו לא פנטזיה. זו לא התחלה שמבוססת על מציאות ואני מתחתי את הקווים אל עולם חדש ולא ברור. אני אפילו לא שם במקרה הזה ומקווה מאוד שלא אהיה. זה מלחיץ אותי.
כשאני מגיעה הביתה, אני שמה ישר את המכונה על השיש. עכשיו לקרטון מותר להיקרע. בכיף, מה שנקרא. הוא נקרע. חה חה. אבא ניגש אליה, בוחן אותה, פותח את הפריזר ומרים גבה. "מכונה יש וגלידה אין. הסופר כבר סגור. מאיפה תביאי גלידה?"
"מי אמר שצריך לנסות אותה דווקא עכשיו?" אני מתיישבת על הכיסא שבשולחן המטבח. "מקסימום אני אקפוץ לתחנת דלק יותר מאוחר." לפחות הגעתי הביתה לפני הגשם שעכשיו נראה חזק במיוחד ועם רוח. לא נעים היות בחוץ בכלל.
"אני לא יודע כמה הגלידות שיש בתחנת דלק איכותיות מספיק למילקשייק טוב." אבא ממש חוקר את הכוס הנלווית של המכונה.
"בן אנד ג'ריס זה לא איכותי? אתה רציני?" אני פותחת עליו זוג עיניים.
"בשביל מילקשייק לא. זאת גלידה שנועדה לאכילה כגלידה. את צריכה אחת שקונים במשקל, היא יותר רכה. תיסעי לסניף של 'גולדה'. ננסה במוצאי שבת את המכונה הזאת. נראה לי מגניבה, אני אבדוק אותה בוודאות." אבא שולח מבט אל המרפסת. "תחכי שיירגע קצת ותיסעי גם אם יש גשם עוד. מה יש לך לעשות? תביאי כמה טעמים. מקסימום אם לא ילך תהיה לנו גלידה טובה לאכול ככה."
אני מרגישה סוג של עצבים בגוף כשאני הולכת לחדר. אני יודעת שקשה לי להיות חסרת מעש, אבל עכשיו סוף שבוע. שוב. אין לי מה לעשות. במזג אוויר כזה גם אין לי עם מי לצאת. לא רוצה לתת למחשבות לנצח, ולכן לוקחת את מפתחות האוטו ונוסעת לסניף הגלידרייה המפורסמת שיש בקצה השני של העיר בה אני גרה. אני דופקת ריצה אל הרכב ומתיישבת בתוכו דקות ארוכות לפני שאני מתחילה לנסוע. מזל שהחלפתי השבוע וישרים מרב שעמום. כמה כסף בזבזתי- רק לא לחשוב. רק להיות בפעולה. פעם אמרו לי שככה המוח עובד פחות, שהפנטזיות משותקות.
מאז הנסיעה לאילת אני שומעת את שרית חדד הרבה. אני שמה מיקס שירים קלאסיים שלה ביוטיוב ויוצאת לדרך. נוסעת לאט בכוונה. אין לי לאן למהר. אין לי למה לחזור. אין לי שום חלום לחיות. להחיות.
אני נשארת באוטו עוד דקות ארוכות נוספות כשאני מגיעה לחנות והגשם יורד. הוא עושה דווקא? הוא רוצה להכניס אותי לדיכאון יותר? לא, אני לא יכולה לשאוב משיחה בת חמש דקות עם נמרוד כלום ושום דבר. אני עדיין כבויה. עדיין עצובה. עדיין מקנאה בחברה של איתי. עדיין רוצה אותו.
אני משחררת את החגורה ומתרווחת במושב. המשענת לא נוחה במיוחד. לא נוח לי במיוחד במציאות הזאת. אני חושבת על אתמול. משחזרת אותו. האם נמרוד הוא התפשרות?הוא הרי כל כך דומה לאיתי בהמון מובנים: יש את החיצוניות שבה יש הרבה קווי דמיון ויש את העבודה המשותפת שחושפת צדדים טובים גם אצל נמרוד. הנסיעה לפולין רק מוכיחה את זה. האם תורי ליזום או לנסות לפחות להיפגש איתו ולבדוק דברים? האם אני מוכנה אליהם או שזה עוד מוקדם מדי ואני קופצת מהר מדי? מה כבר היה בשיחה הקצרה הזו שגורמת למוח שלי לסעור ככה? ולגוף? הו, התקפי החרדה. הו, כאב הבטן. זה לא משהו שאני מרגישה כלפי כל בחור.
כשיש פנטזיה? אין סכנה בכלל. כשיש מציאות? אני צועקת הצילו. תוציאו אותו מהים הזה, תראו אותי שם בסוכת ההצלה. אני לא יודעת לשחות בעולם האמיתי.

מילקשייק כושל, מכונה כושלת
מילקשייק כושל, מכונה כושלת

במוצאי השבת אבא מכין חצי כוס מילקשייק. אני צוחקת עליו וצוחקת איתו וגם על החצי מחצי הקילו שהלך על הניסיון הכושל הזה. מכונה גרועה. לא שווה מאה שקלים בכלל.
השבת עברה. אני לא מאמינה שצלחתי עוד אחת. ראיתי סרטים, דיברתי עם חברות בווטסאפ, ישנתי הרבה ושיחקתי עם איפור. בשבוע הבא אני אצטרך להתאפר לא מעט כי יש לי במסגרת העבודה יותר מדי אירועים. בבקשה שהם יעברו בשלום ובלי שאלות על 'האם ראית שאיתי העלה תמונה עם החברה' או משהו כזה. לא. לא ראיתי. אני כמעט לא באינסטגרם. כמעט ממשיכה בקו שלי. כמעט.
כשאחותי הולכת לחברה, אני נכנסת לאינסטגרם שלה דרך המחשב וישר מחפשת את היוזר של איתי. תמונת הפרופיל שלו מוקפת בטבעת הכתומה של סטורי. אני לוקחת חתיכת נשימה עמוקה, כזאת שעלולה לקרוע לי את הריאות, ומקליקה על הטבעת. יש שם וידאו.
איתי יושב בבר עם החברות שלו. אותן אני מכירה. החברה לא שם. גם לא בתיוג. זה גורם לי להרים גבה. אמרו לי שכשהוא יהיה בזוגיות, הוא יהיה איתה הרבה. הוא כבר לא יסתובב עם החברים שלו מהצפון. טוב, זה לא נכון ב-100%. הוא רב עם אחת מהן על כך שהוא פנוי להיפגש איתה לצהריים כי המשרד שלו ושלה נמצאים במרחק הליכה זה מזה. מי שהעלתה את הסטורי עשתה סקר מי צודק. איתי רק שיתף אותו אצלו, ולכן אני לא יכולה להצביע גם אם הייתי רוצה.
אני צופה בסטורי הזה כמה פעמים עד שנמאס לי ואני סוגרת אותו. הוא כאילו התכער בצפון. הוא לובש סתם ז'קט שחור משעמם וג'ינס לבן משעמם עוד יותר. גם השיער שלו מבולגן. מה, אני מנסה שירד לי ממנו בכוח? למה אני נמשכתי בו בכלל? טוב, זה לא נכון. אני יודעת למה. ואני יודעת שזה לא יהיה פשוט לשכוח.
אני מקווה שאחותי לא תכעס עלי על כך שעשיתי את זה מהמשתמש שלה. אולי איתי בכלל לא יקשר. יש לו איזה 600 עוקבים. אני עוזבת את החדר שלה ותוהה מה לעשות עכשיו. אני כועסת על עצמי על זה שלא התאפקתי ונכנסתי לו לסטורי. התמונות עצמן שבפיד נשארו אותו דבר. מישהו פעם אמר שלא מעלים ישר תמונות עם בת הזוג לפיד כי הן קבועות וקשר בהתחלה שלו נוטה לכאן ולכאן. אוף, זה לא ענייני. אני צריכה להפסיק לחשוב על זה.
אני נכנסת לחדר שלי ובדיוק טלפון מחברה מגיע. יש. אני אוהבת לדבר איתה.
"היי." אני משתדלת להישמע שמחה.
"היי גם לך. רציתי לבדוק איך את. אתמול הייתי עסוקה עם חבר שלי ואחיינים שלו אז לא ממש יכולתי לדבר," היא אומרת. "השבת עברה בסדר?"
אני כנה ישר, לא יכולה לשקר. "נכנסתי לאיתי לאינסטגרם. אין כלום עם החברה. רק עם החברות באיזה בר. סטורי מטופש, לא מעניין."
"אוקי." היא נשמעת קרה, יותר ממזג האוויר שבחוץ. אני מניחה שהיא הניחה שהעובדה שיש לאיתי חברה תגרום לי לדבר עליו פחות. "נמרוד כתב לך משהו נוסף?"
היא לא ממש מכירה את נמרוד. סיפרתי לה עליו מאוד בקטנה בחודשים שעברו, אבל אף פעם לא ציינתי אותו כאופציה או כבחור שמוצא חן בעיניי. פתאום בשישי בבוקר, כשכתבתי לה הודעה על מה שקרה, היא מאוד הופתעה. לא הבינה מאיפה צץ הכיוון הזה בכלל. הרגשתי שהיא הרגישה שזה בטח לא הוגן שלא סיפרתי לה עליו, אבל באמת לא לקחתי בחשבון שהוא יופיע בצורה כזאת. צורה של 'בואי ניפגש', אם הבנתי אותו נכון.
"לא." אני מפחדת שהיא תפשוט אותי שוב, ולכן לא מרחיבה במילים.
"אני חושבת שאת מחפשת תחליף. במקום להתמודד עם הריק ולהישאב אל תוך מצב חדש, שאת לא מכירה ובטוח לא נוח, את בוחרת לברוח למקום אחר." היא נכנסת לנעליים של הפסיכולוגית, ולפעמים אני שונאת את הצד הזה בה. "לפי מה שאת מתארת, יש בניהם קווי דמיון. גם את שניהם הכרת כשהם עבדו במרכז ועכשיו שניהם מפוזרים בארץ. בעיניי, זה לא יפה להשתמש בו ככה."
"להשתמש בו?!" אני לרגע חושבת שאני לא שומעת טוב.
"כן. להפוך אותו להיות זה שימלא את הריק ואולי את בכלל לא רוצה אותו. מגיע לך מישהו שתתאהבי בו באמת, לא תקפצי אליו למיטה ישר, ואולי זה מה שהוא רוצה, כן? אני לא יודעת. אני כן יודעת שאת לא רוצה אותו בכלל." היא ממשיכה עם הקו האדיש. "ואת תזיקי לעצמך. מאוד."
"אז מה אני אהיה כמו בשיר של שרית חדד 'תני לו את הלב'? אשב ואחכה עד שאכניס את עצמי למלוכדת שאין לה מוצא?" אני מרגישה כיווץ מעצבן בחזה. הדברים שלה נוגעים בי ובעצבים החשופים שלי. הכל אצלי חשוף כבר.
"את מחכה להודעה מנמרוד, לא? את מחכה גם לאיתי. זה עצוב, הציטוט הזה מתאים לשניהם," היא ממלמלת ואז אומרת בקול בטוח, "את אמורה עכשיו להיות בנקודת התחלה וכמו תינוק שלומד ללכת לעשות צעדים ראשונים. צעדים בלי איתי. נמרוד הוא לא הליכון כזה שנותנים לילד כדי לחזק את הצעדים שלו או לגרום לו ללכת מהר יותר. להאיץ, את יודעת. צעדי תינוק, סתיו. ללכת בלי איתי. לא לחפש תחליפים שימלאו את הריק. להכיר את סתיו שבלי איתי. את סתיו לבד. זה הזמן."

אך את בשלך
כל כך בטוחה
יושבת שעות ומחכה
ואת עצמך עמוק מכניסה
אל מלכודת שאין לה מוצא

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
יותר מדי מחשבות זה גם לא טוב. צריך לחיות את החיים
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
מעניין...
הגב
דווח
guest
היי זאת רומי!
אני תוהה לעצמי אם החברה שלך באמת חברה עם איך שהיא מדברת אלייך....
הגב
דווח
טען עוד 10 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 113
להילחם בשבילו- פרק 113
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
פסיכולוגיה
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
מאת: אתי בן ארויה
שלא תעז
שלא תעז
מאת: אתי בן ארויה
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
פסקול
פסקול
מאת: 217 א
פרפרים בבטן
פרפרים בבטן
מאת: 217 א
ריק קיומי
ריק קיומי
מאת: Rubi Rubi
שהכל נהיה בדברו
שהכל נהיה בדברו
מאת: שיר פיליבה