כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

נימי- פרק 15

אני אשלח לנמרוד הודעה. מה כבר יכול לקרות?

15

קל מדי להיות סטוקרית.
תוך כדי ימי הסבל, שרק הולכים ומתמשכים, אני מגלה מי החברה בת המזל. מי זו שיותר טובה ממני. מי האחת שזכתה בלב שכל כך רציתי שיתחמם בכפות הידיים שלי. מספיקים כמה רמזים כדי שאאתר אותה במהירות בין החברים שלו ברשתות החברתיות.
אני לא יכולה לעשות הרבה. הפרופיל שלה נעול באינסטגרם, והפייסבוק שלה פעיל למשתמשים "זרים", אבל רק חברתית. היא פעילה חברתית ומשתפת המון בנושא. מושלמת מדי. עם השיער השחור המתולתל שלה, העיניים הירוקות הכובשות, האף הפצפון כמו כפתור והחיוך המלא שיניים ישרות ולבנות.
אחת החברות אומרת שזה עניין של זמן עד שאיתי יעלה איתה תמונות. זה גם עניין של זמן לדעתה עד שהוא ייקח אותה להורים שלו ואני אראה שאמא שלו העלתה תמונה איתו. כבר הרבה זמן שאני תוהה אם למחוק את אמא שלו או להשאיר. היא עושה לי לייקים מדי פעם וזה מוזר לי. לפני כמעט שנתיים, היה לאיתי קצת בלאגן במשרד ואין לי מושג איך, אבל היא הבינה ממנו או מאחרים שמאוד קרובים אליו שאני בעדו. היא שלחה לי הודעה יום אחד שהיא תשמח אם אוכל לספר לה מה קורה עם אחד מהמנהלים שהתאכזרו אליו. כבר אז היו רמיזות על כך שהוא יעזוב את המרכז יום אחד. אני פשוט התעלמתי מהסימנים ושמחתי שהוא צמוד אלי כל הזמן, כל בוקר.
אני מחליטה, מצעד של פחד בלבד, להפסיק להיות פעילה באינסטגרם. אני מתנתקת ממנו ומתחברת רק לכמה דקות בערבים כדי להשלים פערים. הוא לא חסר לי. הסקרנות ענקית, אבל האכזבה והחששות ענקיים יותר.
קשה מדי להיות רובוט.
כל יום עובר על אוטומט. יותר ריכוז. אין לאן לברוח, אין לאן להפליג בדמיון. אין פנטזיות כשכל בוקר נפתח ב-"די, יש לו חברה".
אני מעסיקה את עצמי טוב מדי בעבודה, אבל אחרי הצהריים, הערבים והלילות הופכים להיות מאיימים. אויבים שלי. לשכב במיטה ולהתמודד עם ריק הופך פתאום להיות פשוט מאשר להעביר עוד שעה ועוד שעה ועוד שעה בהבנה שאין כלום. כלום.
מעולם לא הרגשתי את המוח שלי מרוקן כל כך. גם מהמוזיקה שלי אני נפרדת לאט לאט, מעדיפה את העצובה והשקטה. מעדיפה למרר בבכי ולרחם עלי. מגיע לי. תרתי משמע. פתטית שכמותי. במקום להתחיל וליצור עולם חדש, מחשבות חדשות, להתחדש... אני בוחרת בצד הקל של העצב. וקשה לי. מרגיש כאילו השמש לא תזרח יותר אף פעם. כאילו לעד אהיה לכודה בחושך מתמשך כי בחרתי לתת את השמיים שלי למישהו שלא ראה כמה אני רוצה שיקשט לי אותם בו.

אני לא מאמינה שחולף שבוע ואז שבוע וחצי מהתגלית. הזמן לא נעצר. הוא לא כמוני. תקוע.
כשמגיע כבר יום רביעי, כאמור עשרה ימים מתגלית החברה, אני נוסעת למשרד מאוחר. יום השואה הבינלאומי אוטוטו, אם אני לא טועה ב27.01, וחלק מהעובדים במשרד בירושלים נוסעים לפולין. התפקיד שלי בנסיעה שלהם שולי ובו זמנית מרכזי. אני צריכה לעטוף את המתנות שהמשלחת תיתן, ולכן אני קונה מראש צלופן קשיח יותר מזה של משלוח מנות וסרטי אריזה בצבעי כחול-לבן. לא אשקר ואומר שהחיפושים האלה בימים האלה בין חנויות החד פעמי והמסיבות עשה טוב לנפש ולראש, אבל בא לי כבר להיות אחרי היום הזה.
הבוס שלי החליט שאגיע מרוכזת רק לאריזה, ואני העדפתי לשתוק ולא להגיד שעטיפת 30 מתנות לא אמורה לקחת יותר משעתיים. מה אכפת לי. נותנים לי להגיע ב-11, אני אגיד תודה. אעבוד לאט ואשקיע, כמובן. תרפיה טובה ואני מקבלת עליה כסף.
בדרך, באוטובוס, הנהג שומע את הפרויקט של עידן רייכל והשיר "מדברים בשקט". הוא גורם לי לדמוע תוך כדי שאני משעינה את הראש על זכוכית החלון הקרה. מזג האוויר עדיין קפוא, כמו שאמור להיות בינואר, אבל הגשם והסערה שככו. אין זכר לשיטפונות של שבוע שעבר. וכשהדמעות שלי מסתכמות בכמה טיפות? גם לשיטפונות שיצאו לי מהעיניים אין.
*
במשרד בירושלים יש בחור נחמד בשם בן. הוא דתי ושומר נגיעה, ולכן יושב במרחק מסוים ממני כשאני בהשתלטות גמורה על השולחן הענקי בחדר הישיבות. מספריים זרוקות, הרבה סלוטייפים ומתקן אחד גדול, סרטי האריזה, כרטיסים עם לוגו המשרד, מחורר ושקיות יפות. הוא אמור לקחת את המתנות כשאסיים לעטוף אותן ותוך כדי הוא מספר על החוויות מההכנה לנסיעה.
"הייתי בטוח זה כמו המסע לפולין. היית במסע לפולין?" הוא מגרד את ראשו וכמעט מפיל את הכיפה שלו.
אני מנידה את הראש ומסלסלת עם המספריים את חוטי המתנה הרביעית שבדיוק סיימתי. רק לעשות חור בכרטיס, להשחיל בחוט שאני משאירה כמו שהוא וזהו. להבאה בתור. בן כבר מכניס אותן לשקיות היפות ומספר שהם הולכים לשלם על מזוודה שלמה שתעלה איתם לטיסה רק כדי שלא ישברו.
"אז הייתי בטוח שניסע לשבוע, נסייר בין מחנות הריכוז וההשמדה. איזה. נוסעים ביום ראשון, כלומר בלילה בין שבת לראשון צריכים להיות בנתב"ג כבר וחוזרים בשלישי אחרי הצהריים. יום הזיכרון עצמו יוצא יום שני." הוא לוקח את המתנה שסיימתי איתה כאילו אנחנו במפעל עם סרט נע ומכניס אותה אל שקית כסופה. "הטיסה שלנו בשש בבוקר. בטח נגיע סחוטים וזה ישפיע עלינו בסיור במחנה השמדה באמת. אנחנו אפילו לא נגיע למלון מנמל התעופה, ישר ייקחו אותנו לשם."
"אכזרי," אני פולטת ומתקנת את עצמי, "טוב, מה שהיהודים בשואה עברו היה יותר אכזרי."
הוא נראה מובך וממלמל, "כן, משהו כזה."
"כמה אתם הולכים לישון בכל חדר? שניים או שלושה?" אני מציצה בשעון. בקושי אחת. כיף לעבוד לאט ובלי לחץ. כיף לעשות עבודה אחרת, שמשחררת יותר. אוי, לא, סתיו. בהקשר של השואה פתאום זה לא נשמע טוב.
"בעיקרון יש המון חדרים של שניים, מיטה זוגית אחת או שתי מיטות נפרדות. לנשים נתנו את החדרים הגדולים היותר. אני ישן עם נמרוד ועידן, את מכירה אותם?"
"בטח." אני נשמעת טבעית וזה טוב. "לא הכי מכירה, אבל יצא לי לדבר איתם כמה פעמים."
"כן, הם מאוד נחמדים. עידן קרוע וגם לנמרוד לא חסר. הזמינו לנו חדר טריפל שזה מיטה זוגית וספה נפתחת-"
"אני יודעת מה זה טריפל." אני קוטעת אותו. "איך הגעת לזה שאתה ישן איתם?"
"את האמת? זה סיפור מצחיק. רצו לשדרג אותי לחדר לבד, אבל כל הקטע בלהיות במקום שתרגישי בו תחושות כבדות זה לחלוק עם אנשים את התחושות." הוא רואה שאני רק מהנהנת וממשיך, "לא סיימתי לספר לך את הלו"ז, אז בראשון אחרי הסיור נגיע למלון ובערב ייקחו אותנו לארוחת ערב מכובדת ולאיזשהו כנס והרצאה של ניצול שואה. כחלק מההכנה וגם קצת להקל על האווירה הקודרת, עשו לנו השבוע ערב מאכלי עדות מפולין. את יודעת, להקל על האווירה. והפולנים, דגש על הפולנים היהודים, שיהיו בריאים, אין להם אוכל כזה טוב..."
אני פורצת בצחוק. "נתנו לכם לאכול גפילטע?!"
הוא עושה פרצוף נגעל. "ואיזו עוגה מוזרה בשם קוגל. זאת סוג של פסטה עם סוכר וקינמון. גועל נפש, באמת. כולם נגעלו ורק נמרוד הכוכב שלנו אכל כמו גדול. הוא אמר שיש לאוכל טעם של בית חולים, אבל עדיין אכל בזמן שכולם הסתכלו עליו ורצו להקיא."
"אני רוצה להקיא רק מלשמוע על זה."
משהו בי מתקשה לדמיין את נמרוד האדיש, השקט והמופנם כאדם מצחיק כזה. אני קורעת עוד סלוטייפ ומחכה שבן ימשיך את הסיפור תוך כדי. הוא עסוק בנייד שלו. למה הוא מפסיק את הסיפור דווקא כשנהיה מעניין? נחמד לגלות עליו דברים טובים וחיוביים מאנשים אחרים. נחמד לחבר את החלק הזה עם נמרוד הנחמד שפגשתי במסעדה בספטמבר ולא האחד שהתכתבתי איתו באינסטגרם ונעלב עד עמקי נשמתו בגלל טעות שלי. חוסר טאקט שלי. אני צריכה להיות קשה עם עצמי כאן.
"אז איך הגעתם לזה שאתם חולקים חדר?" אני שואלת תוך כדי שאני מסתכלת על גליל הצלופן ומקווה שהוא יספיק למתנות שנשארו.
"עידן הציע כשהעליתי את זה שאולי לא יהיה הכי נחמד לחזור לחדר לבד אחרי יומיים קשוחים. תוך רגע פתרו לנו את זה. ביום הזיכרון עצמו נהיה בבוקר באיזה מוזיאון שם ובערב יש טקס באנדרטה עם איזו זמרת מהקהילה היהודית ועדויות של אנשים, לא בהכרח יהודיים. יום שלישי ארוחת בוקר מוקדמת, יושבים באודיטוריום שבמלון לאיזשהו סרט דוקומנטרי של פחות משעתיים, יהיה פאנל של שעה עם שיתוף פעולה בין המשרד שלנו למשרד מקומי וזהו. ישר לנמל תעופה. אני בספק אפילו אם יהיה זמן להתקלח." הוא קם לפתע ומניח את הנייד שלו על השולחן בזווית כזו שהוא ממש מול העיניים שלי. "הנה, תראי את נמרוד הדפוק טועם את הגפילטע."
הסרטון עצמו בקושי 30 שניות. רואים את נמרוד מקרב את הצלחת עם הדג המפורסם אל האף שלו ומרחרח אותו. הוא לוקח מזלג, טועם חתיכה ובמקביל כל מי שברקע צועק "איכס", צוחק או מוחא כפיים. אני עוד מצליחה לשמוע את נמרוד אומר משהו עם בית חולים רגע לפני שמי שצילם את הסרטון עבר לחתיכת עוגה חומה ומוזרה.
"זה הקוגל," אומר בן ועוצר את הסרטון. "תראי עכשיו איזה צחוקים."
ציר הזמן מראה שנותרו בקושי 10 שניות, אבל הן מספיקות כדי לראות את נמרוד טועם את העוגה המוזרה ומעיף את הצלחת תוך כדי שהוא לוגם מכוס מים שבהישג יד וכולם שואגים מצחוק. פתאום אני מוצאת את עצמי גם שואגת מצחוק.
"וואי, זה מזה לא מתאים לו." אני פולטת. שיט. שלא יקשרו. אסור.
"כן, כן. הפתיע לטובה הבחור. הולך להיות קורע איתו ועם עידן." הוא אוסף בחזרה את ניידו והולך לכיוון הדלת. "אני יורד למטה לקנות צהריים. רוצה שאביא לך משהו?"
"אחרי סרטון כזה אין חשק לאכול בכלל," אני ממלמלת בחצי חיוך.
"כן, אה? בדיוק." הוא ממלמל חזרה. "אני פשוט חושב על זה ששם גם ככה אצום, אז עדיף שאתחיל לאגור אוכל בגוף כבר מעכשיו." והוא יוצא מהחדר ומשאיר אותי עם חיוך מוזר על הפנים. כזה שאני אפילו לא מנסה לגרש. הוא נעים לי ומשמח אותי. הוא אחר. נמרוד שבסרטון הוא אחר. אולי אשלח לו הודעה? מה כבר יש לי להפסיד? יותר מזה, מה כבר יכול לקרות?

אני מסתכלת על הבלון הענקי בצורת הסוכרייה שקניתי לבת של שכנה שלי, שקוראת לי דודה סתיו ובאמת כמו אחיינית שלי, ומרגישה גאווה על הבחירה. הוא כל כך יפה ומיוחד כמתנת יום הולדת חוץ מהמתנה עצמה, ואיזה כיף ששרדתי את ההליכה ברוח החזקה מהחנות עד לבית כדי לתת לה אותו.
היא כמובן מאושרת, משוויצה בפני החברות שלה לכיתה במתנה מדודה סתיו. אני אפילו לא יודעת איזו מתנה אמא קנתה לה, רק בטוח שמדובר במשהו שמאוד מוצא חן בעיניה כי היא מאוד קופצנית שם בהמשך הסלון.
אני יושבת עם המבוגרים על הספות שבאזור הכניסה למרפסת ומהר מאוד מתחילה להשתעמם. עם כל הכבוד לפשטידות שהשכנה האלופה שלי אופה, אין לי עם מי לדבר כאן. אמא מדברת עם אמא של השכנה, אחותי משחקת עם התינוקת שנולדה להם לא מזמן ואני משחקת בנייד. הודעה נכנסת מבן מזכירה לי את אתמול. הוא סך הכל שלח תמונה של המתנות במזוודה, מוכנות לטיסה, אבל הזכיר לי שלא שלחתי לנמרוד הודעה.
אני מסתכלת על צג השעון שבנייד ורואה ששבע וחצי. אני מתחברת לאינסטגרם אחרי שלא הייתי בו מאתמול בערב וכועסת על עצמי כי עוד מוקדם מדי להתחבר לכמה דקות האלה. אני מוצאת אותו ברשימה ומרגישה רע מאוד לראות את ההתכתבות האחרונה מאוקטובר. המילה SEEN גורמת לי לחלחלה רצינית. אני חייבת לסלוח לעצמי, אני יודעת.
אני לוקחת נשימה עמוקה וכותבת לו שאני זו שעטפה את המתנות לטיסה ובן הראה לי את הסרטון וסיפר על מה שקרה והוא היה מצחיק וחמוד. אני מוסיפה אימוג'ים בוכים מצחוק, משגרת את ההודעה ומתנתקת מהאינסטגרם. יאללה, שלא יענה. לא צריך. אני עשיתי את שלי. הוא באמת הצחיק אותי והיה חמוד שם. לא שיקרתי ולא התחנפתי.
אני נשאבת בארגון מחדש של הבית של השכנה, ניקיון וסידור ולא שמה לב שהזמן עף וכבר תשע וחצי. אני חוזרת הביתה, מתקלחת ומתיישבת על הספה בסלון. איזה יום חמישי מעפן. במקום לצאת וליהנות, אני בבית, בפיג'מה. אני רואה טלוויזיה קצת ולקראת אחת עשרה מרגישה את העייפות מנצחת. אני מוציאה את פונץ' לטיול לילה מוקדם וחוזרת עוד קצת לספה, עצלנית שכמותי. אני מתחברת לאינסטגרם שוב והלב שלי פועם מהר מאוד כשיש רק עדכון אחד והוא הודעה.
נמרוד.
זה ממנו.
הוא ענה.
הוא מחובר גם. הוא שלח את ההודעה לפני כמה דקות רק.

"זה נראה לך מצחיק. היו שם כמה מאכלים אלוהים ישמור"

אנחנו מתכתבים על הנסיעה ועל מה שסביבה. הוא לא ידע שאני זו שעטפה את המתנות, אבל הוא ראה אותן. הוא לא כל כך מתייחס לזה. טוב, גבר. מה אכפת לו מנייר צלופן וסרטים כחול-לבן. משום מקום, כשהשעה כבר אחרי 23:30, מופיעה ממנו הודעה שמריצה לי את הלב כאילו עכשיו עשיתי פעילות גופנית.

"את בירושלים?"

רגע. מה? הוא זוכר שסיפרתי לו באוקטובר שסבתא שלי גרה כמוהו בבירה שלנו? הוא חושב שאני אצלה? רגע, רגע, רגע. הוא רוצה להיפגש איתי. עכשיו. למה? לנסוע לשם? לא. סתיו. לא. המניע שלו אולי לא כזה טוב. אבל אולי יהיה לך טוב איתו? אולי יהיה כיף? תסעי. לא. לא.

"לא"

המילה SEEN מופיעה תוך רגע. אני מחכה שיקליד משהו. דקה עוברת, אחריה עוד דקה ועוד דקה. כלום. אני כולי מבוהלת, מרגישה התקף חרדה ובחילה לא נורמלית. לא הייתי צריכה להשתולל עם הפשטידות. לא להקיא.
אני יוצאת למרפסת עם הנייד, שמחה לקבל קצת אוויר צח. אני קוראת את השיחה שוב ושוב. יצאתי הכי בסדר שיש, אולי סקרנתי אותו וזה טבעי שירצה שניפגש. אולי הוא מחפש ריגושים וסטוצים. אני לא יודעת. עניתי טוב. עניתי בסדר. אני לא מהבנות האלה.
אני מתנתקת מהאינסטגרם. מספיק להיום. אני מתיישבת על אחד מכיסאות הפלסטיק שבמרפסת, קוברת את הראש בין הידיים ולא מאמינה למה שקורה פה. כל מה שעובר לי בראש, בכנות? הן רק שתי מילים. ועליהן אני חוזרת כמו תוכי עד שאני נרדמת.
אוי לא.
אוי לא.
אוי לא.
אוי לא.
אוי לא.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
גם אני הייתי חושבת כמוה שזה לא "כשר" להיפגש בשעה הזו, בטח שיום חמישי וסופ"ש ואולי הוא גם הוא רוצה 'תוכנית קצת אחרת'. טוב שהיא לא נסעה
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
חלק מהמחשבות שלה כאמור. היו עוד כמה
תודה על התגובה!
הגב
דווח
Talya Bar
Talya Bar
כיף שנמרוד חזר!
זה אומר שבקרוב מישהו אחר יקשט לסתיו את השמיים?
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 7 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
שהכל נהיה בדברו 2
שהכל נהיה בדברו 2
מאת: שיר פיליבה
שהכל נהיה בדברו 2
שהכל נהיה בדברו 2
מאת: שיר פיליבה
שהכל נהיה בדברו 2
שהכל נהיה בדברו 2
מאת: שיר פיליבה
פרח לב הזהב
פרח לב הזהב
מאת: רינה זיגדון
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D