כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

נימי- פרק 14

לאיתי יש חברה

קשה לי. קשה לי לחזור לתקופה הקשה הזו ולשחזר אותה. אלה היו ימים מאוד אינטנסיביים רגשית, נפשית. גיליתי שלאיתי יש חברה בדרך מאוד לא הוגנת. הלב שלי נשבר. החיים והחלומות השתנו.
לפעמים, עמוק בפנים, אני מרגישה רע עם עצמי.
אני יודעת שאם לא הייתי מגלה שהוא הכיר מישהי, לא הייתי שולחת לנמרוד הודעה אף פעם. לא הייתי מכירה אותו אף פעם ככה. אולי לא הייתי זוכה להרגיש את הפרפרים בבטן שוב, תחושה ששכחתי מקיומה כמעט עד שנימי ואני חזרנו לדבר.

14

יש לי תחושה לא טובה בבטן.
היא גורמת לי להרגיש עייפות מסוימת, לא יודעת אם דיכאון היא מילה מתאימה. היא מחלישה אותי, הופכת אותי לגרסה רדומה ואנמית שלי. אני דועכת. ככה אני מסיימת את שנת 2019. זה היום האחרון שלה, ובמקום לחכות לחצות ולהרים איזו כוס שמפנייה, אני גוררת את עצמי לעבודה ורק מחכה שהיום הזה יסתיים כדי ללכת לישון, בתקווה שכמו שצריך.
הבוס שלי מאושר לקבל את הקופסה שלו ושואל איך היה. אני לא משקרת כשאני אומרת שכל מי שדיברתי איתו במשרדים בחיפה נחמד אלי, הרי זה נכון. איתי ואני לא דיברנו.
אני לא מצליחה לשכוח את המבט שלו. הוא צרוב לי בזיכרון והוא צורב לי. לאן הוא הלך? מה הידידה הזאת בשבילו? למה הוא כל כך כעס לראות את אמא? האם הוא היה מופתע? יכול להיות שהוא חושב שהגזמתי? אבל הוא לא באמת הייתה הסיבה שהגעתי לחיפה, הוא היה המניע. זה קצת שונה.
אני כמעט ולא מדברת או מתקשרת עם אף אחד במשרד שלנו ביום הזה. משה מרוחק ממני, ואני לא רוצה להפריע לו. אני מניחה שיש לו הרבה עבודה או שאולי אחרי מה שקרה באולם האירועים בראשון בערב הוא חושב שאני ילדה קטנה שמפחדת משינויים והתקדמות בחיים. עוד לא עברו אפילו 48 שעות מהאירוע הזה. זאת תקופה מאוד קשוחה בשבילי. כף יד אחת לא תספיק כדי למנות את ההקאות, ההתקפים, הבחילות, השלשולים, הרעד... לפחות המשקל נמוך. יש לי במה להתנחם.
כשאני עושה את הדרך הביתה, התחושה הזו יחד עם החושך שבחוץ מכניסה אותי עמוק יותר אל תוך עצמי. אני שומעת באוטובוס מוזיקה עצובה של טיילור סוויפט וכשמגיע שיר שמח- אני לא מצליחה להיסחף בקצב שלו, להזדהות עם המילים שלו. גם בבית עצמו אני די רדומה, ישנה עם עיניים פתוחות. אני מחזיקה את עצמי עד חצות, רואה את ה-00:00 בממיר ושומעת זיקוקים מהמסיבות שבאזור. שלום לך, 2020. אם לא קיימתי את מה שהבטחתי בראש השנה היהודי אולי אעשה זאת באזרחי? האם אתמול, שכבר שלשום מבחינת תאריך, הופיעה בפני ההזדמנות לה כל כך חיכיתי? המקרה הזה כאילו חותם באקורד סיום מר במיוחד את כל האירועים שקרו מספטמבר ועד עכשיו.
למחרת בערב, אני לבד בבית. אני צופה באח הגדול שבדיוק מתחיל, והבטן שלי מסרבת להירגע. במשרד היה יום רגוע, קליל. זה שיפר מעט את התחושה, אבל היא חזרה בגדולה כששבתי לבית ריק. אני לא מצליחה למצוא בריחה באסקפיזם הטלוויזיוני הזה. המחשבות מטרידות. איך עושים את הצעד הראשון הזה בכלל? מה עושים? מאיפה מתחילים? אני נרדמת ככה, מתעוררת שוב עם התחושה והזו ושוב הולכת לישון איתה. זה לופ כל כך מרגיז שהלוואי שהייתי יודעת איך לקטוע אותו.
בשבת בערב, אני מרגישה על דרך המלך. יש בטלוויזיה סרט שרציתי לראות הרבה זמן, ואני מחכה לשידור שלו ולפני אפילו הולכת לקנות מילקשייק בגלידרייה שליד הבית. למי אכפת שחורף וקר? כשאני מתיישבת מול הטלוויזיה, הווטסאפ של המשרד בדיוק מצפצף. תוך רגע אני רואה את התאריך ונזכרת בפגישה של המשרד בצפון עם המשרד בירושלים. זה היום. שוב בנהריה. איזה מצחיקים, הם לא מגוונים.
אני עוברת על התמונות שמיה שולחת לכולם, גם למשרד שלנו. איך היא אוהבת תשומת לב. כותבת שהמפגש שלהם יותר טוב וכולם צמודים ומכירים. אני רואה באחת התמונות את נמרוד ואיתי יושבים אחד ליד השני. הם לא חברים, אבל הם חייבים לתקשר בגלל העבודה. נמרוד לא מחייך בכלל. איתי נראה זעוף פנים. זה מצחיק אותי. אני צוחקת!
מיה בדיוק שולחת לי בנפרד את התמונה הזו. היא כותבת שנמרוד מייבש ויבש ונראה שאיתי סובל. אני תוהה לרגע מאיפה היא יודעת והאם סיפרתי לה. יש מצב גדול שפשוט השמועה שאני מאוהבת באיתי עוברת מפה לאוזן. אני לא יכולה לעשות עם זה כלום.
אני עוזבת את הנייד, ממשיכה עם הסרט ונמסה כשדמות הגבר מציעה לאישה נישואין. אוח, בא לי אירוסין כאלה עם איתי גם. די, סתיו. די. תפסיקי. אני שואבת את המילקשייק ומדי פעם מציצה, כאילו אני לא מצליחה להיגמל, בנייד כשעוד תמונות מופיעות. איתי מככב שם, והוא כל כך יפה בסריג לבן והשיער שלו מסודר לצד. נמרוד נראה די פשוט בסריג דק בגוון אדום-בורדו כזה. הוא כולו באמת יבש, הוא מתישהו מחייך? טוב, סתיו, את לא בסדר. הוא חייך אלייך במסעדה אז בספטמבר. זה לא נכון להעליל עליו שקרים מוחלטים. והנה עוד תמונה של איתי נשלחת. אני כולי מאוהבת.
מיה שולחת לי עוד תמונה של איתי, נמרוד, דני ומירב. מירב עובדת גם בירושלים ויצא לי לדבר איתה ממש ממש מעט. עם דני, שעובד עם איתי בצפון, התכתבתי פעם אחת כשהוא היה צריך עזרה בניסוח של איזשהו מייל. מעניין על מה הם מדברים. מעניין אם נמרוד ואיתי התיישבו אחד ליד השני בכוונה או צירוף מקרים. אף אחד מהם לא נראה מרוצה במיוחד. יש תמונה שנראה כאילו נמרוד מנשק את איתי בזווית מסוימת עוד רגע. אני כמעט נחנקת מהמילקשייק כשאני רואה אותה.
זה קטע.
אף אחד לא יודע חוץ ממני וממנו.
זה מדהים.
ואני מגדילה את התמונה, בוהה רק באיתי הנסיך שלי, שאני רוצה שיהיה בעלי ואב ילדיי, ונסחפת לי בדמיון תוך כדי שהסרט מתנגן...

הסרט שאני חיה בו ממשיך איתי גם למחרת. אני בבוקר של חלומות בהקיץ שממשיך לצהריים. המצב רוח הזה הופך את הכל לקליל יותר, עם כמה שהיום עצמו בעבודה די מסריח. תחושת הבטן הרעה הלכה כלא הייתה. גם ההבטחה שלי לעצמי. איתי יראה כמה אני איכותית ומדהימה, כמו שכולם אומרים, ובסוף נתחתן.
אני יוצאת מהמשרד מוקדם, מגיעה הביתה, מתקלחת ויוצאת לטיול עם פונץ' הכלב שלי. כשאני שוב בבית, השעה לקראת חמש. כיף לי לדעת שיש לי את כל הערב לעצמי. אני באה לשלוח הודעה לאחת החברות לראות אם היא רוצה להיפגש כשלפתע אני רואה הודעה בווטסאפ של המשרד שגורמת לי לחטוף התקף לב. הנשימה שלי פשוט נעצרת. אני רוצה לשאול את עצמי איך לנשום, רק שקודם הבטן צריכה לעכל את ההודעה הזאת.

"איתי, כולם מספרים כמה כיף איתך במפגשים האלה, אז אולי אתה תבוא לפה לבקר? כבר שכחת שהיית חלק מאיתנו עד לפני חצי שנה, אה? לא יפה בכלל... טוב, עכשיו כשאנחנו יודעים שיש לך חברה שגרה בתל אביב אנחנו מצפים שתפנה זמן גם לבקר. תמסור לה ד"ש. מתה לדעת לאן לקחת אותה בתור המומחה לעיר הגדולה".

אני מתיישבת על הרצפה בחדר, נשענת על הקיר, תופסת את הראש בידיים ותוך הרגע הבכי משתחרר. מהר מאוד אין לי אוויר. אני נחנקת. אני כועסת. אני מאוכזבת. אני לא מאמינה. אני לוקחת את הנייד שלי ומוחקת את כל צילומי המסך שעשיתי לסטורים שלו. אני מוחקת את הקיצור מהמחשב לאינסטגרם שלו, שהייתי בודקת כל יום כמה פעמים ביום. אני לא רוצה יותר קשר אליו.
זה לא מגיע לי.
מה קורה פה?
למה לא אני?
מתי הוא הספיק להכיר אותה?
האם כשהייתי בנהריה הם כבר הכירו?
אני כזאת פתטית.
אבא שלי שואל למה אני בוכה. במקום לתת לי חיבוק הוא צורח עלי שזאת אשמתי. אני אשמה שאני במצב הזה. כי האמנתי לו ובו. כי הוא לא שם עלי אף פעם. כי אני חיה בסרט.
בטקסט, אפשר פשוט לעבור ליום הבא. במציאות? בכיתי כל הלילה. ראיתי זריחה. ובכיתי גם למחרת.
*
בכי. בכי. בכי.
אחרי הצהריים, העיניים שלי כל כך אדומות שאני נראית כמו ארנב שעשו עליו ניסויים במעבדת איפור. אני לא מרגישה שהראייה שלי מטושטשת, אבל אני לא אוכלת ושותה וכואב לי הראש. אני אוסרת על עצמי לחשוב. אני עושה הליכות סביב הבית. בוכה. מנסה לישון. בוכה. הוצאתי אישור מחלה מהרופא, אמרתי לו שאני חושבת שהתקררתי. כשהוא שואל לכמה ימים אני רוצה את האישור, אני רוצה להגיד לו לשבוע. אחר כך אני מבינה שזה לא רעיון טוב להתבודד עם המחשבות ואומרת רק להיום. מחר אצטרך לחזור כמו חדשה. אני לא רוצה שיחברו כלום.
אני אוספת מהגן את הבת של שכנה שלי, שנתקעת בפקק, ומשחקת איתה תוך כדי שאני מרגישה פקעת עצבים. אני כל כך אוהבת את הילדה הזאת, ועדיין לא מצליחה למצוא בה את השלווה והרוגע שאני מחפשת. היא מעדיפה ללטף את פונץ' מאשר לשאול אותי כל רגע אם אני יכולה כבר להזיז את החייל שלי במשחק. הגוף פה. הראש לא.
משה מבין מה קרה ומה קורה. הוא שלח לי הודעה בצהריים וכשאני לא עונה לה, הוא שולח שוב עכשיו. הוא מעמיד עובדה שאנחנו נוסעים למסעדה עם עומרי. הוא אוסף אותי ולא אומר כלום כשרואה אני שותקת. במסעדה הוא ממשיך בהעמדת העובדות ומזמין בשבילי צ'יפס. אני לא נוגעת בו. אני בוכה כל פעם ומנגבת את הדמעות, אומרת שאני בסדר וזה בגלל העדשות.
"וואי, העיניים שלך ממש אדומות. את בוכה הרבה ככה? את רגישה לעדשות שלך כנראה. עזבי, ותרי עליהן." עומרי מרוקן את הבירה שלו.
אני לא עונה לו. כשהוא הולך בסוף הארוחה, משה מתייחס סוף סוף לעניין. במהלך הארוחה הוא ועומרי דיברו על העבודה וגם על טיסה לקלן, גרמניה בחודש מאי. משהו ששניהם רוצים לעשות ואולי אפילו ישנו באותו חדר כדי לחסוך עליות. זה מקל עלי שאני לא צריכה לדבר. רק להנהן.
אנחנו בדרך לרכב שלו, והוא מכניס את ידיו לכיסי המעיל שלו ואומר, "לא חכם מצידך להתאפר ולבכות, שתדעי."
"אויש, אני דוב פנדה?" אני מתחילה להשתעל.
"אולי תתחילי לאכול כמו שצריך? גם בקושי שתית." הוא מרים את הקול פתאום. "את יותר יפה ויותר שווה מזה ואת יודעת את זה, בסדר? אני אולי גדול ממך בתשע שנים, אבל הטעם שלי לא התקלקל עם כמה שהזדקנתי. שימי על איתי זין, בסדר? ילד מטומטם. את יודעת את זה טוב מאוד עמוק בתוכך. הוא לא מתאים לך."
ושיחת העידוד נגמרת כשאנחנו מגיעים לבית שלי. אני נותנת לו חיבוק ועולה הביתה. אני רוצה עוד חיבוק. אני רוצה מגע. אף חברה לא יכולה לחבק אותי. כולן עסוקות. זה מגעיל אותי. אני במצב חירום, למה אתן כאלה אמפטיות? מה יקרה אם תתנתקו טיפה מהשגרה שלכן?
מה שיותר מעציב הוא שהכלב שלי גם לא מתייחס אלי. אחת החברות כן מתפנה להתייחס, אבל בטלפון. אנחנו מדברות שעה שלמה. בסוף אני מתעייפת ואומרת לה שאירדם בגלל שבכיתי כל היום. השיחה איתה לא מנחמת אותי כמו שרציתי. אבל מה כבר ירצה אותי?
למחרת אני שוב נפגשת עם חברים אחרים ממסגרת אחרת לארוחת ערב בשרונה. אחת מהן מצליחה לשכנע אותי לאכול אחרי שיש לי סחרחורות, ככל הנראה מצניחת סוכר. היא גם משכנעת אותי לקנות מילקשייק, אבל אני חוזרת איתו הביתה ולא נהנית ממנו. השיחה עם החברה, שחזרה איתי באוטובוס כן מנחמת אותי ואולי גם כי פתאום אני מעכלת את העניין ולא קמה בבוקר אל מציאות רעה. קודרת. לא נעימה. אמיתית.
ואני מעכלת אוכל. וזוכה ליחס סוף סוף מהכלב שלי שמלקק את הדמעות שלי ויושב עלי ורוצה תשומת לב גם.
ואז מגיע שלב ההתמודדות. והריק. הריק עצום. לכתוב את כל מה שעברתי ולהבין שהגעתי לפרק האחרון.יחד עם הריק, מגיעים שיטפונות ומזג אוויר אפור-סגרירי, והם לא תורמים למצב בכלל. מעין תחושה שיישאר גשום לעד והלכה לי השמש, ולא רק בימים החורפיים האלה, כיאה לחודש ינואר.
אני נאבקת בעצמי בכל פעם. כל פעם. להפסיק לחשוב עליו כי יש לו חברה. וככה הימים עוברים ורק הפזמון נשאר קבוע:

מי זאת שיותר טובה ממני?
מי זאת שהצליחה איפה שאני לא?
מי זאת שכבשה לו את הלב?

בסוף השבוע של אותו שבוע והתגלית, וכמה הוא היה ארוך, השיר הזה התחיל להתנגן מחדש. הוא כיכב מחדש. בסוף קרסתי. המראה לא קיבלה אותי כמו שרציתי. כשעמדתי מולה גיליתי מישהי כל כך מכוערת ובכיינית, שלא מסוגלת לקבל לא ושיש מישהי אחרת. ושלחתי לחברה שכבר לא חברה שלי היום את התמונה. והיא שם. ורואים אותי בוכה. אומללה. ככה בכיתי לילות שלמים...

בסוף השבוע של אותו שבוע והתגלית, וכמה הוא היה ארוך, השיר הזה התחיל להתנגן מחדש. הוא כיכב מחדש. בסוף קרסתי. המראה לא קיבלה אותי כמו שרציתי. כשעמדתי מולה גיליתי מישהי כל כך מכוערת ובכיינית, שלא מסוגלת לקבל לא ושיש מישהי אחרת. ושלחתי לחברה שכבר לא חברה שלי היום את התמונה. והיא שם. ורואים אותי בוכה. אומללה. ככה בכיתי לילות שלמים...

אולי הפעם ישאר
הבחור שאותו אני אוהבת
ואתן לו את ליבי את כל כוחי
כשיבוא ויכנס בדלת
אנשים עוברים בדרך לידי
אנשים עוברים בלילה ובבוקר הם הולכים
אנשים קשים מדי בשבילי
אז היום, היום אני עוזבת.

אולי הפעם ישאר
הבחור שאותו אני אוהבת
ואתן לו את ליבי את כל כוחי
כשיבוא ויכנס בדלת
אנשים עוברים בדרך לידי
אנשים עוברים בלילה ובבוקר הם הולכים
אנשים קשים מדי בשבילי
אז היום, היום אני עוזבת.

אנשים עוברים בדרך לידי
אנשים עוצרים לרגע
מסתכלים ואז הולכים
אנשים קשים מידי בשבילי
אז היום, היום אני עוזבת.

אנשים עוברים בדרך לידי
אנשים עוצרים לרגע
מסתכלים ואז הולכים
אנשים קשים מידי בשבילי
אז היום, היום אני עוזבת.

אני בוכה לילות שלמים
עלייך ועלי על איך שפעם
ועל איך שלא עכשיו כשמתנפץ חלום של סתיו
על איך רציתי ואתה לא
על איך שהיא ואיך אני לא.

אני בוכה לילות שלמים
עלייך ועלי על איך שפעם
ועל איך שלא עכשיו כשמתנפץ חלום של סתיו
על איך רציתי ואתה לא
על איך שהיא ואיך אני לא.

ובאמת שהתכוונתי לעזוב, לא רציתי להישאר בעבודה יותר. אבל בפרק הבא הבנתי שיש מישהו שרוצה להכיר אותי בקידומת 02, בבירה שלנו. והוא היה שם כל הזמן הזה, מתחת לאף... ניפגש

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
ומתי המשך?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
אשתדל עד שבת
הגב
דווח
guest
אז את ונמרוד תדברו בפרק הבא?
הגב
דווח
טען עוד 12 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 113
להילחם בשבילו- פרק 113
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan