כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

נימי- פרק 13

מהתקף חרדה לאחד נוסף

13

בצעדים כושלים, אני הולכת אל החדר שלי להתלבש. כולי עדיין עירומה ורועדת, המגבת בקושי מכסה משהו. בטוח לא מחממת. אני מדליקה את מפזר החום, מה כבר אכפת לי להתחשמל, ושומעת את אמא אומרת לאחי לעזוב אותי לנפשי. אני בהתקף חרדה. הם כבר יודעים. הם לא יודעים את מי פגשתי היום. הם לא יודעים כלום על איתי ועל זה שאין כלום.
אני כולי משקשקת, מצליחה בקושי לשים את הפיג'מה שלי. אין לי כוח לייבש את השיער. הכרית תוך רגע מתרטבת כשאני שוכבת במיטה. אפילו לא צחצחתי שיניים. שמעתי על בנות שמרב שהן הקיאו נשרו להן השיניים. אני לא רוצה להיות כמוהן. אני גם לא רוצה לקום מהמיטה. אני רוצה שיהיה בוקר והלילה יעבור בשלום. בלי מחשבות, נטול חלומות.
השיניים שלי ממשיכות לנקוש זו בזו בחוסר רצוניות. אני לא שולטת במה שקורה לי עכשיו. הבטן מתהפכת לי. אני מרגישה שאני צריכה להקיא עוד, אבל יודעת שאלה מיצי קיבה ויכאב לי. ישרוף לי. לנשום עמוק. לחשוב על משהו. על מה? מה יוציא אותי מזה? הכל נהיה שחור.
אולי לחשוב על הפעם הבאה בה אראה את איתי?
לא, זה מלחיץ מדי.
אולי לחשוב על יום שישי? אני מוזמנת למסיבה של חברה.
לא, זה מלחיץ מדי. גם לא בא לי ללכת. טוב לי בבית.
אולי לחשוב על איזשהו משהו שאני צריכה לכתוב עליו?
על מה?
לנשום...
לנשום...
לנשו...
לנש...
לנ...
ל...

אני מגרדת את עצמי בכוח למחרת מהמיטה ומרגישה הקלה עצומה לראות שתי הודעות:
1. היום במשרד יהיה קצר והוא לא במשרד בכלל.
2. החברה שואלת אם בא לי שנחגוג לה מחר בבוקר רק שנינו לבד בבית קפה, כי במסיבה הרב יהיו דוברי רוסית והיא יודעת שלא ארגיש שייכת.
כמובן שאני מסכימה.
ההקלה מתחלפת בעייפות וכאבים בגוף ככל שאני נעשית יותר ויותר ערנית. זו תמיד אותה מזכרת מהתקף חרדה. שאריות שלא יעזבו גם עוד כמה ימים.
אני מגיעה לא מאופרת כמעט ועם משקפי שמש ענקיים אל הבר-מסעדה בו נערך גיבוש סוף השנה של המשרדים שלנו, בתל אביב. הוא אמור היה להיות ביום ראשון, אבל חלק גדול מהעובדים, כולל אני, נהיה באיזשהו אירוע באולם "בית השמחות" בעיר. אין לי כמעט תיאבון למרות מגשי המזון שנראים מגרים. אני מנסה לשדר עסקים כרגיל, אבל מרגישה תשושה מתמיד. המלצרית שמגישה אוכל לשולחן שלנו שמה לב שמשהו לא בסדר איתי וכשכולם מתחילים ללכת, היא ניגשת אלי עם שקית נייר אטומה. אני לא מבינה מה היא רוצה ומציצה בתוכה. יש שם הרבה אוכל שנשאר. היא מחייכת אלי ומתרחקת. אני מחייכת חזרה ובבית נתקפת רעב, מה חדש, ומחסלת את האוכל במכה.
גם לחברה למחרת אני לא מספרת את התמונה המלאה בדיוק. אני מנסה לדוג פסטה שטובעת בשמנת ומכחישה את זה שיש לי סוג של הפרעת אכילה מהלחצים האלה. להקיא, לאכול במכה, להקיא, להסתכל על המשקל... תוך כדי אני מהנהנת שהיא מספרת לי שהיא עוברת לגור עם חבר שלה והיא חושבת שזה זה וכמה טוב לה. וכמה היא ממליצה שאנסה גם באפליקציות השונות. וכמה היא לא מבינה אותי. אני מאוהבת וזה לא הדדי. אני צריכה להמשיך הלאה, אני יודעת. אני לא רוצה? אני לא יודעת. אני לא רוצה שיגידו עלי שאני משוגעת.

אני לוקחת את שישי שבת כדי להירגע ובו זמנית מכינה את עצמי ליום ראשון עמוס במיוחד. למרבה ההפתעה, עד הצהריים שלו הוא עובר די רגוע. אני עוברת על הרעיונות השונים לאיזושהי פרסומת שרוצים שאגיע אל הצילומים שלה כשמתחילים לדבר על ארוחת הצהריים. להתחשב בזה שהיום נשארים עד הערב, אני מחליטה להצטרף אל כמה מהעמיתים לעבודה, מזמינה נודלס ומגיעה אל חדר הישיבות (שגם חדר אוכל במרבית הזמן) כאשר נמצאים בו כבר לא מעט אנשים.
הבוס שלי אוכל סודוך ולא מפסיק לקלל את ההחלטה שלו לא לקנות שווארמה. "תזכרו שסודוך אוכלים שאין ברירה," הוא אומר בפה מלא ועושה פרצוף נגעל מעוד ביס.
אמא בדיוק שולחת לי הודעה בווטסאפ שהיא רוצה שניסע לחיפה מחר בספונטניות לראות את קישוטי הכריסמס במושבה הגרמנית.
"עכשיו חזרנו מפורטוגל. ראינו בליסבון את כל זה ופי אלף יותר." אני מקליטה לה הודעה בכוונה תוך כדי שאני שואבת עוד אטריות מהקופסה. "יש לי גם בערב איזה אירוע באולם בתל אביב. בטח הוא יסתיים מאוחר ואני אהיה עייפה, אחר כך אקום לעבודה ואז אצטרך לנסוע איתך. עזבי, תוותרי על חיפה מחר."
כשהבוס שלי שומע את המילה 'חיפה' הוא הופך להיות כלבלב. לא הייתי אומרת שהאוזניים שלו ממש הזדקפו, אבל הוא התחיל לזנק בכיסא.
"חיפה!" הוא קופץ ממש. "חיפה! את נוסעת לחיפה? אני שמעתי נכון?"
"לא, שמעת אותי אומרת שלא יהיה לי כוח." אני מחפשת מפית בהישג יד. אסור לי להתלכלך כי אני לבושה בשמלה חגיגית, שאני מקווה שלא תתקמט מרב שאני יושבת. לא אכפת לי מהאיפור, אני אחדש אותו בשירותים לפני שאנחנו נוסעים לאירוע.
"אני אשחרר אותך מהגעה מחר לפה אם תיסעי למשרדים בחיפה ותביאי לי איזו קופסה עם תייקיה וכל מיני דברים שאני צריך לקחת משם. האידיוטים לא שמעו על לשלוח בדואר ומטריחים אותי." הוא מעיף במכה את הסודוך שלו. "איכס, זה לא טעים. נו, מה את אומרת? את מטיילת עם אמא ומקבלת יום חופש לכל דבר ואני נותן לך יום עבודה מלא על סמך שנייה שאת לוקחת בשבילי קופסה. אני יכול להמליץ לך גם על מסעדות טובות עם בשר מעולה של בני דודינו הערבים."
המוח שלי פתאום מתנתק מהגוף. איתי. איתי. איתי. אני הולכת לראות את איתי. הוא יהיה מחר בוודאות. איתי. איתי. איתי. זאת ההזדמנות שלי לדבר איתו. שם, במקום החדש שלו, שאף אחד לא מכיר אותי. איתי. איתי. איתי.
אני הופכת לכלבלב בעצמי וקופצת במקום. "כן!"
*
"אני מכיר את הפרצוף הזה." משה לוקח מאחד המלצרים עוד שניצלון על קיסם. "אוח, האוכל פה כל כך טעים. אני לא יכול לפסיק לקחת עוד משהו ועוד משהו. ויש עוד ארוחה, לא?"
אני מרימה את שתי כתפיי. "שבעתי מהנולדס בצהריים."
"ראית שמירי מהמשרד המתחרה פה גם?" הוא מכסה את פיו כשהוא מדבר. "דיברתי איתה מקודם. היא מאוד נחמדה."
"כן, אני אלך להגיד לה שלום עוד מעט. דיברתי איתה המון פעמים בווטסאפ, אבל אף פעם לא במציאות." אני לוגמת מגביע הסודה שלי.
"כדאי לך." הוא מסובב את ידו ואוסף את הגביע שלו, שעוד רגע מתרוקן.
"אתה חושב שהיא תוכל להכניס אותי למשרד שלהם?" אני קצת מהססת ומהוססת. לעלות את זה בקול לא מרגיע את כאב הבטן הקל שלי.
"אם לא תנסי לא תדעי. תתחילי בזה שתדברי איתה פנים מול פנים. יש לה המון כוח שם, היא יכולה לפתוח לך את הדלת." הוא פתאום מנופף לה כשהיא עוברת לידנו.
השיחה איתה עוברת בצורה מרשימה, טובה מאוד. גם היא אומרת שתנסה לפתוח לי את הדלת ואדבר איתה ברגע שיתפנו תקנים. עכשיו הכל תפוס, אבל היא בטוחה שבהמשך יתפנו תפקידים. היא מחמיאה לי שאני מאוד מוכשרת ובמקום לשמוח אני רוצה להקיא. מזל ששירי, עוד עובדת מהמשרד שלה, נכנסת לשיחה ואומרת לי לסמוך על מירי רגע לפני שהיא לוקחת אותה לשיחה אחרת.
אני יוצאת אל האוויר הצח עם לב דופק מהר ורועדת. משה יוצא אחריי.
"את רצינית? זאת הזדמנות אדירה עבורך!" הוא כולו מתלהב.
"סבבה, כן. מותר לאדם להיות לחוץ, להתרגש, לפחד." אני נשמעת רעה עם הטון הכועס שלי ומתנצלת. "סליחה. גם מחר פתאום לא בא לי טוב."
"כמו שאמרתי לך רגע לפני השיחה עם מירי: אני מכיר את הפרצוף הזה. זה לא רעיון טוב בכלל לנסוע מחר לחיפה. למה את צריכה את זה? לא הספיק לך ההרפתקה בנהריה לפני כמה שבועות? אה, ועם ירושלים בסוכות? חלאס, חנוכה. נר אחרון היום. תעשה לעצמך נס ותסיימי את הקראש הזה כבר. תתגברי עליו." הוא מסתכל לכיוון הכניסה כשבדיוק ירין או רון או לא זוכרת את השם שלו קורא למשה לבוא.
אני מנצלת את זה שאני לבד ובמקום לחזור אל תוך אולם האירועים גם, אני רצה אל תחנת האוטובוס שמול. הביתה.

השיר הזה ליווה אותי חזק באותו היום.

"נמאס לי מזה, אני לא יכולה יותר. אני קרועה עכשיו," אני שרה לעצמי תוך כדי תרגום השיר TORN של אווה מקס בעודי מתארגנת לנסיעה לחיפה.
אמא בחדר, שומעת מוזיקה של שנות ה-80 בהתלהבות. אני לא אכבה לה אותה וגם לא ההיעדרות הקצרה שלי במשרד בחיפה. יש מולו גן שעשועים רחב ידיים ולמרות הקור אמא אמרה שתחכה שם ותדבר בטלפון עם חברה שמנסה להשיג אותה כל הבוקר.
אני מקבלת סמס בנייד כשחבילה שהזמנתי הגיעה. אני מסמנת לאמא שאני הולכת לרגע למכולת להביא אותה וכשאחזור ניסע. רק שביציאה משם אני נחשפת לתמונה לא כל כך נעימה. אחד מהלקוחות המבוגרים של המכולת שומט את השקית שלו וכל המצרכים נשפכים ומתגלגלים על הכביש. אני כמובן רצה ועוזרת לו, אבל מרגישה שהוא מובך כשהוא צועק עלי שאפסיק ואתן לו להסתדר לבד. כל מיני ישראלים חצופים ומצויים צופרים לי ומתלוננים שאני חוסמת את הכביש. כשהם רואים מה קורה, במקום לעזור לי ולזרז את שחרור התנועה הם צורחים מהחלונות, "כל הכבוד!" ו-"תזכי למצוות". האדם המבוגר לא מדבר איתי כמעט כשאני שמה את המצרכים חזרה בשקית אחרת שבעל המכולת מביא.
אני מרגישה רע בשבילו כשאני חוזרת הביתה. אני חושבת על המקרה הזה כל הנסיעה ברכבת לחיפה כשבאוזניים שלי טיילור סוויפט שרה. שוב LOVER. שוב האם אני יכולה ללכת לאן שאתה הולך? הו, כן, איתי. אני באה לחיפה. השתגעתי לגמרי. והפעם לא תכננתי כלום. זאת אמא שלי.
*
טל, המנהל של המשרד בחיפה, כותב לי לבוא בשש לבניין שאף פעם לא הייתי בו. הוא ממליץ שאקח מונית מהמושבה הגרמנית כי הוא בצד אחר של חיפה וכידוע, זאת עיר ענקית. אני יודעת שאזכה לראות את איתי שם כי אלה היומיים האחרונים של שנת 2019 ויש עומסים בכל המחלקות בארץ. הכינו אותי לזה שמחר אולי אשאר עד 9 בערב.
אני לבושה בסתם סריג לבן ואותם מכנסי דמוי עור שלבשתי ביום רביעי רגע לפני התקף חרדה גדול. אמא ואני מתלהבות מהאורות והקישוטים, יושבות לאכול במסעדת בשרים ממש טעימה ומטיילות בין הדוכנים ההמוניים. מרגיש כאילו כל עם ישראל פה. זה גורם לי לגלגל עיניים ולעלות סטורי. ועוד אחד. ועוד אחד. מתלהבת שכמותי.

אמא מסמנת לי להיכנס אל הבניין תוך כדי שהיא עוברת את הכביש לעבר גן השעשועים. היא ענתה לחברה שלה במונית ואמרה לה שתיכף היא תתקשר אליה והן ידברו.
אני נושמת עמוק, בודקת במראה במעלית איך אני נראית תוך כדי שאני עושה את הדרך אל הקומה שטל כתב לי בהודעה. השפתון הוורוד שלי, שחידשתי בשירותים במסעדה, לא נמרח. יופי. גם השיער נראה טוב. האיפור הפשוט. זה מפתיע אותי שלא דפקתי הופעה, אבל זה יום טיול. אין צורך. אין לי גם תקווה גדולה כל כך שאצא מכאן עם שינוי גדול בחיים בנוגע לאיתי ולי. לא נראה לי ששיחה של כמה דקות תעשה אותנו זוג, כמו שאני רוצה כל כך.
כשאני יוצאת מהמעלית, הלב שלי מחסיר פעימה כשבדיוק איתי בכבודו ועצמו עומד מולי. הוא נראה מופתע מאוד לראות אותי, מרים גבה. אני יודעת שאם אומר משהו אגמגם, ולכן אני עוברת אותי וממשיכה ללכת. אני רואה מבעד לכתף שהוא מסתכל עלי ולאן אני הולכת. הוא בטח תוהה מה אני עושה פה ולא רוצה לדעת מה עובר לו בראש. שוב.
רותם מזהה אותי. ברור שיזהה, עברו שלושה שבועות בערך מהנסיעה לנהריה. וואו, היא נראית כמו חלום רחוק כל כך פתאום. כמה הספקתי. כמה עברתי. הוא לוקח אותי למטבח רגע לפני שאני מתחילה בחיפושים אחרי החדר של טל. הקומה הזו במשרד שלהם נראית די רגילה. יש בה שטיח שחור או כחול כהה די ענקי ויש הרבה בנות שיושבות עליו ומתייקות מסמכים.
"סוף שנה, את יודעת." רותם מסביר ומרתיח את המים. אני לא צמאה במיוחד ומסרבת לתה. אני כן מוזגת לעצמי כוס מים וכשאני באה ללגום ממנה איתי חולף על פני המטבח וגורם לי להיחנק. רותם כבר יודע. "רוצה שאקרא לו?"
"מה פתאום." אני מניחה את הכוס מיד על השיש. הבטן מתחילה לכאוב לי. אני צריכה לשירותים. רק שלא אקיא את ההמבורגר או הקבב שאכלתי. אוף. אוף. זה לא הוגן שיש לו כזאת השפעה עלי.
"הפסד שלך, לא מתערב." הוא לוקח את הכוס שלו לכיוון החלק עם הכפיות. "אני חושב שגם ככה הוא צריך ללכת עוד מעט. שמעתי אותו אומר שאחת הידידות שלו ואיזה חבר שלו לוקחים אותו לאן שהוא. משהו שהם תכננו הרבה זמן."
"אה, וואלה." אני מנסה לשחק אותה קולית תוך כדי שהבטן ממש מתהפכת לי. אני שואלת איפה השירותים כשאני מרגישה שאני לא יכולה יותר ו... קורים לי בתוך התא דברים לא נעימים. אני מנסה להכריח את עצמי להפסיק לרעוד. המבטים האלה של איתי לא נעימים לי. שיפסיק להסתכל עלי וידבר איתי. יגיד משהו. יגיד שהוא רוצה, בסדר? שיגיד שאעזוב אותו, עם כמה שזה קשה, בסדר? רק שיגיד משהו. די עם המבטים האלה.
כשאני יוצאת, אני רואה שרותם כבר עמוק בתוך המחשב שלו. בלית ברירה, אני ניגשת אליו ושואלת איפה המשרד של טל. הוא מסמן עם כף ידו שאתקדם עד הסוף. אני לא מסתבכת. טל גם לא תופס אותי להרבה זמן. הוא נותן את הקופסה, אומר בחצי חיוך שהבוס שלי חתיכת עצלן אם הוא שלח אותי וממשיך לדבר בטלפון עם מישהו.
אני מבינה שסיימתי את תפקידי כאן ומרגישה סוג של אכזבה. אני מסתכלת מסביב, מחפשת את איתי. זהו, אני הולכת לדבר איתו. לא משנה מה. זהו, אני עושה את זה. נמאס לי כבר. אם לא, אני אצטרך להבין כבר ולהפנים שהוא לא רוצה. זהו.
אני חולפת על פני המעברים השונים ולא רואה אותו. אני זוכרת שהוא לבש חולצה סגולה וג'ינס. אני ממשיכה לחפש עד שאמא מתקשרת. היא שואלת אם אגיע עוד הרבה זמן כי מתחיל להיות לה קר. אני מציצה בשעון ורואה שאני כאן כבר ארבעים דקות. וואו, לא נעים. אני אומרת לה שאני כבר באה ונותנת לתחושת האכזבה להציף אותי. לאן הוא נעלם?
כשאני מגיעה אל הכניסה ויוצאת אל הרחוב, אני חושבת שאני עומדת למות. הנה איתי. הוא לא לבד. הוא מחויך כולו, נותן כיף לבחור ואז מחבק מישהי שאני לא מכירה חיבוק ארוך. הזרועות שלו ממש עוטפות אותה. כפות הידיים נוגעות לה במותן. היא צורחת עליו שבגללו הלכה לה הסיגריה והיא מדליקה חדשה. יורד גשם. אני מתחילה להתרטב. אני רואה את אמא מרחוק ומסמנת לה לבוא. אני אזמין מפה מונית לרכבת או שנמשיך למושבה הגרמנית לטייל, מה שהיא רוצה.
הבחורה מסתכלת עלי. היא גורמת לאיתי לסובב את הראש. הוא נועץ בי את העיניים הגדולות והחומות שלו וכשהוא מבחין באמא הוא מחזיר אלי מבט זועף. אני מנסה לא לקחת אותו ללב, אבל כולי צמרמורות. הוא נכנס לרכב יחד עם החבר והבחורה ונעלם, מה שאי אפשר להגיד על כאב הבטן שלי.
אמא רוצה שנחזור הביתה. אנחנו מנסות לתפוס מונית ולא מצליחות כמעט חצי שעה. אני תוהה אם לעלות למשרד לעשות צרכים שוב. מה קורה לי? אני על סף בכי. אני מנסה שהקופסה לא תתרטב. נסיעה מטומטמת. אני מטומטמת.
בתחנת הרכבת אני מגלה שאין לי זמן לרוץ לשירותים. יש לנו עוד להגיע לרציף והרכבת פה עוד כמה דקות בודדות. אמא כולה מאושרת, אומרת שהיה לה יום נהדר כשאנחנו יושבות על ספסלי הברזל הקפואים. כשהרכבת מגיעה, אני מרגישה הקלה שהיא די ריקה. אני ישר אומרת כשאני צריכה לשירותים כשאנחנו מוצאות מושב. התחושה בגוף כל כך לא נעימה, תרתי משמע. אני מבינה שאצטרך להתקלח שוב בבית.
לא רציתי שככה חג חנוכה יסתיים. רציתי נס, כמו שמשה אמר אתמול, וקיבלתי את ההיפך. קיבלתי מציאות עגומה, נעילת שנה עגומה והרגשה עצובה שלא מוסיפה לכלום. אני מורידה לשנייה את החסימה מהבחורה שאני חושבת שזיהיתי. כן, זאת היא. היא לא העלתה שום סטורי. אני חוסמת אותה בחזרה, יוצאת חזרה אל המושבים בחזרה לחיים שלי.
בבית, אני מנסה להרגיע את עצמי עם כוס תה מול הטלוויזיה. המבט של איתי מסרב לעזוב אותי. אין לי כוח לעוד התקף חרדה, אבל הגוף מסמן שהוא כבר בתוך אחד כזה. האם זה מה שרציתי? האם זה השינוי? זה הרמז? האם שנת 2020 תהיה שנה בה לא אראה את איתי יותר? אולי אני אבטיח את זה לעצמי עכשיו? באותו יום של ה-30.12.2019 הבטחתי לעצמי שאפסיק. זה קרה, אבל לא כי תכננתי. כי עוד כמה ימים יקרה משהו שהייתה לי הרגשה שתבוא, שהיא תבוא. ולא הייתי מוכנה לזה. בכלל.
הנסיעה הזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את איתי מרצון שלי.
___________________________________________________

כדי שלא תסיימו בתחושה לא טובה, הנה מה שקרה ב-30.12.2020. נימי תיכף יגיע לסיבוב נוסף בחיים שלי... קודם, אני צריכה לסבול עוד קצת. קצת הרבה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Talya Bar
Talya Bar
כל פרק מדהים מחדש!! מחכה לשובו של נימי ושהדברים יתחילו להסתדר
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
נימי יחזור בפרק 15 ובימים הראשונים אני אבהל ממנו ואברח לו, אז אל תצפי למשהו שמח על ההתחלה
הגב
דווח
1 אהבתי
Talya Bar
Talya Bar
זה מה שאני אוהבת בכתיבה שלך שהיא אמיתית ולא מחפשת לרצות את הקהל!!
הגב
דווח
טען עוד 13 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 113
להילחם בשבילו- פרק 113
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
מסתורין
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
תעזוב לי את היד. עכשיו.
תעזוב לי את היד. עכשיו.
מאת: C Y
לצאת עם בחורה מהרשת החברתית
לצאת עם בחורה מהרשת החברתית
מאת: Eran Shmuel
Smells Like Teen Spirit
Smells Like Teen Spirit
מאת: Sophia Rose
סיפורים אחרונים
לב לבן
לב לבן
מאת: Xx-badbitch xx
שהכל נהיה בדברו
שהכל נהיה בדברו
מאת: שיר פיליבה
התמכרתי
התמכרתי
מאת: Ravid Kori
שהכל נהיה בדברו
שהכל נהיה בדברו
מאת: שיר פיליבה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan