כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

נימי- פרק 12

איזה כיף להקיא תוך כדי מקלחת

את הפרק הזה אני כותבת בקושי רב, אחרי שהטיוטה גם ככה הלכה לפח. בבקשה אל תשפטו בתגובות.

12

אני טובעת בשגרה ושמחה מכך שכל ערב שלי פתאום מלא. אמנם הנסיעות לאילת ולנהריה נראות כמו חלום רחוק ועבר בקושי שבוע, אבל ככה אין לי התקפי חרדה. אין לי גם שעות שינה. אני רצה מאירוע יח"צ של קבוצת רכיבה ישראלית לאיזושהי הפקה על מגני תחתונים, או בשמם היומיומי פדים, לנשים. לפחות אני לא תקועה במשרד ורואה את תל אביב מכל צד אפשרי, רק שבשלב מסוים גם זה נמאס לי. במקביל, אמא ואני משנות את היעד מפולין לפורטוגל. השלג והקור עושים את שלהם כשאנחנו חושבות על הנופש הקצרצר, וליסבון נראית כמקום טוב יותר. למרבה ההפתעה, מרב שאני מצטיינת בשבוע הבודד הזה, אף אחד לא כועס שאני שוב נעדרת ליומיים. להיפך. הבוס שלי אומר שזה עדיף לו מאשר עובד שנעלם לשבועיים שלמים. זה גורם לי להרגיש טוב, וככה אני נכנסת לסוף השבוע. אני אמנם ישנה ברובו, אבל גם מוצאת זמן ללכת עם אחותי לסרט מטופש בשם "חיים שלי". חאליסי מ"משחקי הכס" כל כך מטופשת שם שברב הסרט אני מגלגלת את העיניים. היא דווקא מרוצה ומשום שהיא עוברת זמן קשה בצבא, אני שמחה שלפחות היו לה כמה שעות של אסקפיזם טהור.
אני מורידה אותה בבית וממשיכה לארוחת ערב ספונטנית במסעדה עם כמה חברים מהעבודה, בניהם משה שמשכנע אותי לבוא. הוא יושב עם עומרי, בחור חמוד מהקומה שמעל שאני מדברת איתו לעיתים. אני לא יודעת איך, אבל אנחנו מגיעים לדבר על כך שלדעת עומרי מגיע לי מקום עבודה יותר טוב ושאני יותר מוכשרת ממה שאני חושבת. כל השיחה הזו גורמת למוח שלי לעבוד יתר על המידה, וכצפוי אני מקיאה את הארוחה והולכת לישון רועדת. גם ככה קר. אולי אני צריכה להקשיב לעצה של אחת החברות ולחמם את המיטה מראש עם המפזר לפני השינה כדי למנוע את השקשוקים האלה. אני שונאת לריב עם המחשבות שלי, שונאת לחשוב על מצב של אי ודאות שבטח יקרה מתישהו. אני יודעת שלא אשאר בעבודה הזו לנצח ועומרי צודק, אבל כל החיפושים של עבודה אחרת וראיונות ועניינים... שוב?
גם השבוע עד ההגעה לליסבון עובר עם המון עבודה והמון מתחים. אני מצליחה לתמרן, לאזן ועולה על המטוס במצב רוח, לא לפני שאני קונה לעצמי סופגניות ראשונות כי חנוכה יתחיל, כלומר נר ראשון, השבוע במאפיה מוקדם בבוקר הטיסה. הטיסה מתעכבת, סערה, מתח, הרבה שירים של טיילור סוויפט ומחשבות תוך כדי ישיבה סגורה במטוס כשבחוץ גשם חזק והמתנה לאישור לצאת.
אני מקשיבה יותר מפעם אחת לשיר שלה בשם DEAD BY THOUSAND CUTS ומתחברת למילים שלו. גם אני אשמח לשאול את הרמזורים ברחוב אם יהיה בסדר ומניחה שאקבל את התשובה: "אנחנו לא יודעים".
במשך כל הטיול, השופינג, המתח, הצחוקים, הריבים והבכי עם אמא מקיפות אותי גם המחשבות של מה הלאה. מרגיש שאני לא יכולה לעשות כלום יותר ונמאס לי להעמיד פנים שאפשר לשנות משהו. זה מוות על ידי אלפי חתכים. אני לא יכולה להעמיד פנים כשהכל בסדר שאני לא.

Gave you too much but it wasn't enough
But I'll be all right, it's just a thousand cuts

אבל שום דבר לא הכין אותי ליום רביעי ה-25.12.2019.
אני הולכת לעבודה עם הסריג החדש והסגול שלי, כמה אני אוהבת את גוון הלילך, ומכנסי עור שחורים צמודים. כיף להשוויץ בבגדים שקנית בחופשות, לא משנה אם הן בפורטוגל או בנהריה. אני מקבלת מחמאות, אוספת אותן בשמחה ומחליטה שאמשיך עם הבגדים האלה לאירוע יח"צ על איזשהו גג עם בריכה בבית מלון בנתניה.
הנסיעה לשם לא עוברת בקלות, יותר בלחץ. שוב לחץ. אני נוסעת באוטו והגשם פשוט מטיח את עצמו על החלון שלי בכל שנייה אפשרית. הבנתי שהגג של המלון מקורה, הבריכה מקורה, אבל עדיין זה נראה לי מטומטם לקיים את האירוע הזה. ההתעקשות של אנשים לגרור מוזמנים בכל מזג אוויר היא טמטום בעיניי.
כשאני מגיעה אל החניון הגדול שבמלון, אני נשארת באוטו עוד קצת. השעון שבצג מראה שרק חמש. אני מניחה שעד שבע-שבע וחצי אהיה בחוץ, אבל קודם שאהיה מחוץ לאוטו. הבאתי איתי מעיל והוא זרוק במושב האחורי. אני מושיטה יד לא ארוכה במיוחד, מצליחה לשלוף אותו ולובשת אותו בלית ברירה. אני מוציאה את המטרייה המתקפלת מהתיק שלי ומכינה את עצמי לריצה מהירה. מזל שאני עם סניקרס. רציתי להביא את המגפיים והעקבים, אבל כשאמרו שהחנייה היא חיצונית הבנתי שאין מצב שאני רצה או מתרטבת כהוגן+ סכנת החלקה ושבירת ראש, חלילה. זה רק אירוע שאני צריכה להראות בו נוכחות, לשלוח מייל קצר ומתומצת לעבודה עם נקודות מפורטות מה אפשר לתקן/ להוסיף ואני חופשיה.
אני פותחת את דלת הרכב, עומדת לצאת החוצה ופתאום הנייד שלי מצפצף. זאת הודעה ממשה.
משה: "היי, מה קורה? לאן הלכת?"
אני: "אני בנתניה".
משה: "אה, נכון. האירוע הזה. עד מתי את שם?"

אני: "מקווה שאלך כמה שיותר מהר".
משה מקליד משהו כמו שתי דקות שלמות שמרגישות נצח. הגשם נכנס אל האוטו, לכן אני סוגרת את הדלת ומחכה כבר שההודעה הארוכה ממנו תופיע. מה הוא מקליד, את מגילת הגשם? אני מרגישה עצבנית ככל שהדקות מתארכות. בסוף הוא מועיל בטובו לשלוח את ההודעה, ויש רק שורה אחת ומאכזבת.
משה: "בהצלחה לך עם זה. אני נוסע יותר מאוחר למסעדה שהיינו בה בספטמבר בראשון לציון עם כמה מהעבודה, רוצה להצטרף?"
אני חושבת על זה לכמה רגעים. אני לא יכולה להתחייב כי אני לא יודעת מה יהיה. תוך כדי אני רואה אותו מקליד שוב. הפעם ההודעה מגיעה מהר.
משה: "תחזירי לי תשובה כשתראי מה המצב במלון ואם את יכולה לחתוך. יכול להיות שגם כמה חבר'ה מירושלים יבואו. לא יודע".
אני: "מה הם קשורים?"
משה: "לא יודע. הבנתי שעידן ונמרוד אמורים להיות וגם בר תצטרף אליהם עם עוד שניים שאני לא מכיר."
אני: "טוב, אני אחזיר לך תשובה. נדבר".

הוא עושה לי אימוג'י של אגודל זקוף שאני כל כך שונאת ומתנתק. הוא לא יודע כלום על נמרוד. אף אחד לא יודע. זה כאמור הסוד שלי, אבל גם לא בדיוק סוד. אני לא מרגישה אליו כלום ושום דבר. אני אפילו לא מתלהבת ללכת היום, לדבר איתו שם, לברר דברים. אני בספק אם נמרוד חושב עלי בכלל מאז כי אני בוודאות לא.
אני יוצאת מהרכב ומתחילה את הריצה אל פתח המלון. אני מגיעה אל הגגון שבכניסה שלו מתנשפת ומסדרת את הנשימה. יש דלי מעפן לשים בתוכו את המטריות. אני זורקת בתוכו את שלי ועושה את הדרך עד לגג המפורסם של המקום במעלי הקומה ה-30. רגע לפני שדלת המעלית נסגרת לגמרי, מישהו מצליח לפתוח אותה.
"רגע, רגע," הוא אומר ודופק חיוך ענקי כשהוא מבין שהניסיון שלו צלח. "יש, אני לא צריך לחכות עכשיו עד שהיא תחזור."
"אתה מדבר אלי?" אני מסתכלת על עצמי במראה ומסדרת את השיער שלי, שלמזלי לא התבלגן.
הוא מהנהן. "אז לעצמי? אני חושב שאנחנו מכירים מאיזשהו מקום ואני לא זוכר מאיפה. קוראים לך אביב, לא?"
"סתיו." אני מרימה גבה ומסתובבת אליו. "ומי אתה?"
"דימה." הוא משלב ידיים ולא אומר כלום.
"ואיך אנחנו מכירים?" אני שואלת.
הוא עושה פרצוף. "אמרתי לך כבר שאני לא זוכר מאיפה."
"אוקי," אני ממלמלת ובשיא החוצפה מפנה לו את הגב ויוצאת מהמעלית אל מסדרון ארוך. הוא עוד הולך אחריי ונראה מרוצה למדי. הוא מחייך. אני מחליטה להתעלם, נותנת לו לעקוף אותי ומחווירה כשאני נזכרת מאיפה אני מכירה אותו.
דימה. הוא היה חבר של הבחור הראשון שהייתי מאוהבת בו בחיים האמיתיים שאחרי התיכון. כשהייתי בת 18 והייתי מבולבלבלת. חלפו 8 שנים. וואו. מה הוא עושה פה? אני לא מספיקה לסדר את המחשבות ופתאום אני רואה את יאן מולי.
יאן ששבר לי את הלב.
יאן היפה, שכבר לא כל כך יפה בעיניי, אוסף גביע שמפנייה ומנופף אל דימה שיתקדם אליו.
נכון. הוא גר בנתניה. רגע, הוא עובד פה? הוא שייך למלון? שותף? סתם מוזמן? מה קורה פה? אני מכריחה את עצמי לא להיסחף במחשבות. אני מתקדמת אל האנשים שאני מכירה, אוספת לעצמי כוס מיץ תפוזים, בכל זאת נוהגת, ומתחילה להתערבב.
*
כשאני מרגישה שהלסת שלי כואבת מרב שיחות, אני מתיישבת על אחד מהכיסאות הנוחים שכאן ומוציאה את הנייד. אין הודעות חדשות. יש. השעה רבע לשבע. יופי, סתיו. את יכולה לעוף מפה תוך פחות מחצי שעה אם תקתקי את המייל. האוכל גם ככה לא טעים. אני מקלידה ומקלידה ומקלידה עד שמישהו שואל אם הוא יכול לשבת לידי. אני לא מרימה את העיניים אליו, רק עונה שכן.
"ככה אומרים שלום, סתיו?"
הקול המוכר גורם ללב שלי להחסיר פעימה. אני מסתכלת על רקע הבריכה והאורות הסגולים והזהובים שבה רגע לפני שאני מעבירה את העיניים אליו. אל יאן.
"שלום." אני לא רוצה לצאת חמוצה, ולכן אני מרימה את הנייד שלי. "אני עובדת."
"אני רואה." הוא לובש את החיוך היפה שלו. כמו שזכרתי: הרבה שיניים ישרות ולבנות (לבנות יותר מדי הפעם. התמכר להלבנה כנראה) ושפתיים עבות ובשרניות במיוחד לבחור.
אני לא רוצה להגיד לו שאני רואה שהוא התחתן. אני יודעת את זה כבר. הוא גם משחק עם טבעת הנישואין שלו עכשיו. אני לא רוצה להגיד לו שאני יודעת שיש לו כבר בת בגיל שנתיים. ראיתי הכל בפייסבוק. הוא מעולם לא טרח למחוק אותי, גם כשדחה אותי.
"רציתי רק לשאול מה חדש, מה קורה. עבר הרבה זמן, את יודעת," הוא אומר.
אני מבינה שאצטרך לעזוב את הנייד לכמה דקות. "עובדים, חיים, מטיילים." אני בלית ברירה ובנימוס שואלת מה איתו.
"את כבר יודעת שהתחתנתי," הוא עונה ולא מחדש לי. "ילדה שנייה בדרך. אשתי, שתהיה בריאה, אני רק עושה אפצ'י לידה והיא כבר בהיריון."
אני עושה פרצוף מתרשם מזויף מאוד. "יפה יפה. מזל טוב."
"קשה להיות אבא. מעייף." הוא מחייך אלי. "יש לך חבר? מה חדש איתך בחיים האישיים?"
"בעיקר עבודה שמשתלטת על החיים האישיים. יהיה בסדר." אני מכריחה את עצמי לנשום למרות שהתגלית החדשה מעבירה בי רעד לא ברור.
"לא טוב, לא טוב." הוא מסמן עם האצבעות למישהו שמסמן לו לבוא להמתין. "טיפ קטן ממני, בתור מי שעובד בעירייה של נתניה: ברגע שאת מורידה טיפה עומס ומפנה זמן לעצמך- את מגלה דברים שלא חשבת שתגלי אף פעם."
"טוב." אני מגלגלת עיניים. "תודה לך על הטיפ."
"החיים הם לא רק טיולים ועבודה. ראיתי שהיית בפורטוגל." הוא עדיין לא קם, ואני לא מבינה למה. "איך את חושבת שבסוף הבנתי שאשתי היא האחת? כשעזבתי את המגזר הפרטי לעירייה התפנו לי הערבים וזה היה כיף אחד גדול לצאת איתה יותר, להכיר אותה."
"אתה נשמע זקן יחסית לבן 28." אני מתחילה לרעוד.
"28 נשוי +2 בקרוב. את בת 26, לא? תתחילי לתקתק דברים." הוא ממשיך לחייך. "תעזבי את הנייד, צאי מהעולם הזה של המיילים. סבבה, לטוס לחו"ל שלוש פעמים בשנה זאת הפסקה טובה, אבל תשקיעי את הזמן גם בלמצוא זוגיות טובה."
כשהוא הולך, ואני אפילו לא עונה לו, אני מסיימת בכוח את המייל. אני מרגישה שבא לי להקיא, אבל לא אכלתי כלום. אני יוצאת בהליכה מהירה אל המסדרון, מזמינה את המעלית ומרגישה הקלה רק כשאני שוב באוויר הפתוח בדרך אל האוטו.
להצטרף למשה למסעדה? לראות את נמרוד? אולי דווקא אני צריכה לדבר איתו ולנסות לבדוק מה קרה והאם פגעתי בו?
השעון ברכב מראה שהשעה שבע וחצי. אני זורקת את המעיל והמטרייה במושב האחורי, את התיק במושב שלידי ומוציאה את הנייד. להגיע לראשון לציון ייקח לי שעה בדיוק. אני אאריך לשעה וחצי עם דברים לא צפויים בוויז או קצב נסיעה שלי. רבע שעה לחפש חנייה ולהתאפס על עצמי. לא, זה לא רעיון טוב להגיע בהתקף חרדה. אני ממשיכה הביתה, אפילו לא כותבת למשה כלום.
הרעד והבחילות מתגברים. אני נכנסת לאוטו ונוסעת לבית הכי מהר ובו זמנית הכי לאט והכי בטוח שאני יכולה. כשאני מגיעה, אני מתיישבת על הספה בסלון לא לפני שאני פותחת את הוטרינה ומקבלת אוויר קר שמקל עלי. מה הוא כבר אמר שמלחיץ אותי ככה?
אני שונאת שמדברים איתי על החיים שלי.
למה אנשים לא יכולים להתרכז בחיים שלהם?
תעזבו אותי.
תניחו לי.
אחרי שעה בערך, אני שונאת להיאבק בתחושת הרעב ובבטן המקרקרת והולכת למקרר. פרוסה עם גבינה לא תזיק לאף אחד. אני מכינה אותה ותוך כדי שומעת את הנייד שלי מצלצל. אני נותנת ביס בפרוסה ואוספת אותו. משה שלח לי תמונה שלו עם עידן ובר. בר כולה לבושה כאילו היא בחתונה. אני מתעכבת על התמונה עוד טיפה ורואה את נמרוד ברקע, יושב לידם. הוא מחייך! זה חתיכת הישג. בטח כיף להם שם. בטח הם מדברים על דברים טובים ולא מלחיצים.
אני עוזבת את הפרוסה כשהכל עולה מחדש ומחליטה שאתקלח. מקלחת תעשה טוב יותר. רק ששם השיחה איתו וכל מה שקורה עם איתי, ויקרה, עולים. הפרוסה עולה לי. והמיץ. ואני ככה, עירומה, מקיאה לי במקלחת. והקיא מסרב לרדת. איזה כיף לי.
אני רועדת.
יושבת עם הברז על הגוף הקפוא שלי והמים החמים לא עוזרים.
כלום לא עוזר.
אני מתחילה לבכות.
אמא שואלת אם אני בסדר מחוץ לדלת. אני משקרת שאני עייפה וכנראה זה משפיע. היא לא מאמינה. אין לי כוחות לשכנע אותה. אני שוכבת על הגב והקרמיקה הקרה גורמת לי לרעוד יותר. איזה מטומטמת. הייתי צריכה ללכת.
הייתי צריכה להיות איתם.
הייתי צריכה לדבר עם נמרוד. זה פחות מלחיץ ממה שאני עוברת עכשיו זה בטוח.
למה יאן המשיך הלאה ואני לא מצליחה? למה אני תקועה על איתי? מה קורה לי? מה עכשיו?
אני עוצמת את העיניים והרעש היחיד שנשמע הוא השיניים הנוקשות שלי.

I take the long way home
I ask the traffic lights if it'll be all right
They say "I don't know"

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מדהימה! הכתיבה שלך סוחפת אני פה עוד מהסיפורים הראשונים שלך! שירה
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה!! איזה כיף!!
הגב
דווח
guest
נימי זה קיצור של נמרוד? יש פה בעצם רמז להמשך?
הגב
דווח
טען עוד 9 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 113
להילחם בשבילו- פרק 113
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
סיפורים אחרונים
לב לבן
לב לבן
מאת: Xx-badbitch xx
שהכל נהיה בדברו
שהכל נהיה בדברו
מאת: שיר פיליבה
התמכרתי
התמכרתי
מאת: Ravid Kori
שהכל נהיה בדברו
שהכל נהיה בדברו
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D