כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

עינים של לוחם- פרק 14

קצה של חוט

בסופו של דבר, עידו חזר לבית החולים לומר למיכה שאנחנו חוזרים הבייתה. היו לי יותר מדי דברים בראש ולא הרגשתי בנוח לראות את התחבושות שלו.
הנסיעה עברה בשקט. אף שוטר לא רדף אחרינו ועידו לא ניסה להתחיל איתי שיחות. אני בטוחה שגם הראש שלו מלא במחשבות. לא הייתי צריכה לקחת אותו איתי. הוא רק בן עש- סליחה, אחד עשרה.
חניתי את המכונית ושנינו יצאנו ממנה. עידו רץ לדלת הבית כמו ילד קטן וחיכה לי עד שאפתח את הדלת. גם אז, הוא הלך לחדרו לאל מילה נוספת. השקט היה רועש מתמיד, וכבר יכולתי לשמוע בראשי את כל השאלות שעידו כן רצה לשאול מקודם, אבל אני לא הולכת לקחת את הסיכון הזה.

אחרי שעה בערך, ליאור התקשר לטלפון של הבית.
"הלו?"
"אלינור, את ביקרת את מיכה?" הוא שאל מיד. גילגלתי את עיניי והבטתי אל מחוץ לחלון.
"כן. ולצערי הרב גם עידו."
"מה?! למה לקחת אותו איתך?!" הוא צעק לטלפון. "הילד בן אחד עשרה! הוא לא אמור לראות את זה!"
"לא יכולתי להשאיר אותו בבית לבד. אם אמא הייתה יודעת היא הייתה הורגת אותי. חוץ מזה, ציפיתי לרגל שבורה או משהו! לא ירי!" צעקתי עליו בחזרה. "מה לעזאזל קורה כאן ליאור? אני מתחננת שתגיד לי."
"את יודעת שאני לא יכול, את גם לא קשורה לזה, אלי." הוא נאנח אחרי כמה שניות של שקט. "ככל שאת יודעת פחות, ככה הכי טוב לכולם."
"הכי טוב?! לפני משהו כמו חודש הייתי עדה למישהו יורה במישהו באמצע הרחוב! יום אחרי זה אני פאקינג נחטפתי על ידי החברים ההזויים שלך, ועכשיו זה?! אני כבר יודעת שלושה דברים יותר מידיי כדי לומר שאני לא קשורה לזה." הרגשתי את הגרון שלי נסגר לאט לאט. "כל מה שרציתי היה לחיות בשקט בתור בת נוער נורמלית ועכשיו נכנסתי לכל הדבר הזה בטעות. תאמין לי כשאני אומרת לך שבשלב הזה כדאי שאני אדע יותר כדי שאוכל להיות בטוחה יותר." הקו היה בשקט לשנייה, ואז לדקה, שתי דקות, שלוש דקות.
חמש דקות.
"ליאור?" הוא נאנח.
"כן, אני פה." הוא נשמע עייף. הבחור בן תשע עשרה. הוא לא אמור להישמע כמו אבא ביום החופשה שלו.
"איך הצבא לא יודע על זה?" שאלתי. הוא צחק קלות.
"הצבא לא יודע הרבה דברים." הוא אמר. "אם מישהו מהצבא או מהמשטרה היה יודע על זה, את חושבת שכל הדבר הזה היה עדיין עומד?"
"ומה לגבי שיחות הטלפון?" שאלתי עוד שאלה.
"למחוק את השיחות האלה כלא היו זו לא בעיה. אנחנו לא משתמשים כמעט בטלפון של הבית כך שזה לא מעורר חשד."
"אתה נשמע די גאה בעצמך כשזה נוגע למשהו לא חוקי." יכולתי כבר לראות אותו מושך את תפיו ומחייך חיוך גדול.
"חוקי או לא חוקי- זה עדיין הישג." לא יכולתי להאמין שהוא אמיתי.
"נראה אותך אומר את אותו הדבר לאמא." יכולתי לנחש שהחיוך ירד מהפנים.
"בכל מקרה, איך עידו הגיב?"
"ניסיון יפה אבל אתה עדיין צריך לענות לשאלה שלי. אבל עידו בסדר, אני חושבת. לא ממש דיברנו בדרך חזרה. אני אדבר איתו עוד מעט." השאלה שלו מיד החזירה אותי לדאגות שהיו לי ממקודם. עידו לא פצה את פיו במשך כל החצי שעה האחרונה. "וליאור?"
"כן?" נאנחתי.
"בבקשה תסביר לי מה קורה כאן." לחשתי.
"זו לא שיחה שאפשר לנהל בטלפון, אלי." הוא הסביר לי. "אנחנו נדבר כשאני ורואי נחזור, בסדר? אני מבטיח לך." ההייתה לי הרגשה שהטיול הזה לסופש יארך עכשיו שבוע לפחות, אבל הוא צדק. למרות שלא הבנתי מה קורה, ידעתי שהנוסא שיחה הזה הוא לא לטלפון.
"אני מבינה, אבל אני לא הולכת לוותר לכם יותר. לא אחרי מה שראיתי היום."

"עידו?" נקשתי על דלת חדרו שוב. הוא לא ענה לי או צעק עליי ללכת כמו שהוא עושה בדרך כלל. "עידו, אנחנו צריכים לדבר." שוב- שקט. התחלתי להכות בדלת. "עידו! אני אשבו-" הדלת נפתחה וכמעט הכתי את עידו שעמד מולי.
"מה?" האוזניות היו על צווארו והוא הביט בי במבט מבולבל.
"הא? או, אמ... אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר." כיחכחתי בגרוני. אז הוא שיחק....
"על מה בדיוק?" הוא שאל, ונכנס אל תוך חדרו כשאני בעיקבותיו. התיישבתי על המיטה שלו כשהוא יושב על הכיסא המסתובב. "על מיכה?"
"כן. זה פשוט שהיית בשקט כל הדרך ואני לא יכולה לדעת מה אתה חושב." הסברתי. הוא הביט בי בבלבול עמוק יותר עד שהוא חייך והתחיל לצחקק.
"את חושבת שאני מבוהל?" הוא שאל. הינהנתי בזהירות. "למה שאבהל? אם לומר את האמת, זה די מגניב."
"מה?!"
"כן, זה קצת מפחיד והכל אבל אף פעם לא פגשתי מישהו שירו בו!" הוא אמר בהתלהבות. לא יכולתי להאמין למה שאוזניי שמעו. "אני לא יכול לחכות לספר לחברים שלי. תמיד חשבתי שמיכאל משעמם, את יודעת? הבחור היה במודיעין ואף פעם לא הסתבך בצרות." החיוך שלו גדל עם כל מילה שיצאה מפיו. "סוף סוף משהו מעניין קורה לאידיוט הזה." פי היה פעור מעט, וגבותיי כמעט נגעו בקו השיער שלי. הוא היה רציני?! אלוהים, אני לעולם לא אדע על מה הילד חושב.
"או, אוקיי." לא ידעתי מה לומר או מה לעשות. כנראה חשבתי יותר מדיי. "ושלא תחשוב על לספר את זה למישהו." הזהרתי כשנזכרתי במה שהוא אמר בהתחלה.
"מה? למה?" הוא ילל.
"אני בטוחה שיש לך מספיק טקט כדי להבין למה. אם תספר לחברים שלך, לך תדע למי הם יספרו," ניסיתי להסביר לו. "ובסוף זה עלול לעבור לאבא או יותר גרוע, לאמא, ומי יודע מה קרה למיכה אם היא תגלה." צמרמרת עברה בי מרק לחשוב על זה. אם הוא לא ימות מהכדור, אז אמא כבר תדאג להרוג אותו. עידו הביט בי לכמה שניות, גילגל עיניים ונאנח בהגזמה.
"בסדר! אני לא אספר לאף אחד." כמעט צחקתי על הקול המבואס שלו, אבל ידעתי שזה רק יעצבן אותו יותר.
"ואם יש לך דאגה או משהו, תגיד לי, בסדר?" הוא הינהן וחזר למשחק שלו.
זה היה יום ארוך.

לומר שישנתי טוב יהיה שקר אחד גדול. מצאתי את עצמי במיטה של מיכה, מביטה בתקרה עד שלוש בבוקר, וכשניסיתי לישון, לא הצלחתי. בסופו של דבר ישנתי שעה והתעוררתי שוב בעשר מהצעקות של עידו על החברים שלו ששיחקו איתו בפורטנייט. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה האחים שלי, ותנו לי לומר לכם שזה לא היה מדאגה. הבחור חי אז הכל טוב, אבל העובדה שהם ממשיכים לשתוק גם כשהם יודעים מה קרה לי מטריפה אותי. ובדיוק כמו שחשבתי, שבוע עבר מאז שהתאומים הלכו לטיול הזה שלהם בכינרת והם עדיין לא חזרו. אמא ואבא חזרו לעבודות שלהם ודוד גם כן חזר לבית. את השהייה של מיכאל בבית החולים, הוא תירץ שהוא נמצא אצל חבר כי יש לו פרוייקט שהוא צריך לעבוד עליו. במשך כל השבוע חיכיתי שליאור או מישהו אחר יתקשר אליי כדי להסביר אפילו רק דבר אחד, אבל זה לא קרה.
השעה הייתה שתיים עשרה בצהריים כשאכלתי את ארוחת הבוקר שלי. לאמא שלי לא היה כח להכין אוכל אז דוד הכין כמה פנקייקים לפני שהוא הלך לחברים. טוב, לפחות זה מה שהוא אמר, אבל אני כבר ידעתי שיש להטיל ספק בכל מה שיוצא לבנים מהפה. עידו גמר את הלימודים שלו, ונכון לעכשיו הוא מבלה את כול הימים שלו עם חברים. אז אני נשארתי לבד בבית.
וככה עבר עוד שבוע.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
כבר חזרתי לדירה שלי. שום דבר יוצא דופן לא קרה, ואחים שלי שמרו ממני מרחק כדי להימנע משיחות.
עבר יותר חודש וחצי מאז שדיברתי עם מיכאל, אז החלטתי ללכת לבית החולים כדי לבקר אותו. לא ידעתי אם הוא שם או לא, ואיך זה עובד, אבל המחשבה על הסיכוי שהפציעה שלו חמורה יותר ממה שחשבתי הדאיגה אותי יותר. הגעתי לבית החולים אחר הצהריים- הפעם לקחתי מונית. לא ראיתי אף אחד מהחברים שלו או פנים מוכרות אחרות מחוץ לחדרו, אז הנחתי שזה היה בסדר להיכנס. כשפתחתי את הדלת, ראיתי את מיכאל מחוץ למיטה שלו מדבר בטלפון. הוא עוד לא שם אליי, אז החלטתי לחכות עד שיגמור את השיחה שלו.
"תקשיב, זה לא אפשרי עכשיו. אני משתחרר רק עוד כמה ימים, זה יהיה מאוחר מדי. תנסו לעקב אותם עד כמה שאפשר. אני אדבר עם אדם." אדם? הוא ניתק את השיחה ונאנח. התלבטתי אם לקפוץ עליו מאחור ולהפחיד אותו או לא, אבל אז נזכרתי שהוא עדיין לא בריא לגמרי.
"מי זה אדם?"החלטתי בסופו של דבר לשאול. הוא מיד הסתובב וקפץ קצת, ואז נאנק בכאב. "אני מניחה ההשפעה של המשככים נעלמת אבל זה עדיין לא פותר אותך מלענות על השאלות שלי. עכשיו," הנחתי את השקיות עם הבגדים שלו על אחד הכיסאות שהיו בחדר הקטן וישבתי על הכסא לידו. "מי זה אדם?" שילבתי את ידיי והנחנתי את רגלי הימנית על השמאלית. לא באתי לשחק משחקים. כבר כמעט חודשיים שניסיתי להבין מה הולך מבלי לדבר איתו או עם השאר, אבל לא הצלחתי להבין מה התמונה הגדולה. ואולי אפילו אפשר לומר שפחדתי לגלות מה היא. הוא נאנח והתיישב על המיטב שלו, מולי.
"אני לא יכול לספר לך הכל. לא כי אני לא רוצה אבל כי אני באמת לא יכול," הוא התחיל, "ואני גם ממש לא רוצה שתיכנסי לזה. אני לא יודע בדיוק מתי נכנסת לסיפור אבל אני מבקש ממך- כל מה שאני הולך לספר לך עכשיו, וכל מה שקשור לדברים האלו, אל תיכנסי אליהם. אל תתערבי ותשמרי מרחק מהבחורים שפגשת בפעם שעברה. במיוחד מהחברים של רוי וליאו." הבטתי בעיניו. לא רציתי לצאת מהסיפור. רציתי לדעת הכל- כל פרט ופרט. אני כבר לא יודעת אם זה היה מתוך דאגה או בעיקר מסקרנות. אבל אחרי כמה שניות הבנתי שזה לא רק בשביל עצמי, זה גם בשבילם.
"כל עוד אף אחד מכם לא יוכרז כמת בעתיד הקרוב, אני מוכנה לא להתערב." הוא קימט את מיצחו אבל עדיין הושיט את ידו ללחיצה.
"דיל."

*****************

היי אנשים!
סליחה שלקח לי כמעט חצי שנה להעלות פרק. היה לי מחסור כתיבה קטן לכמה זמן וגם כל העומס עם הלימודים אז לא היה לי הרבה זמן לכתוב.
תודה לכול מי שחיכה וממשיך לקרוא את העבודה שלי:)
אשתדל לכתוב את הפרקים במהירות :) מקווה שהשנה החדשה תעבור על כולם בשלום!
מקווה שנהניתם לקרוא,
תגובות יתקבלו בשמחה!
N. M

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

N M עקוב אחר N
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
חן בנלולו
חן בנלולו
אוהבת את הכתיבה שלך מחכה גבר לפרק הבא
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
N M
עיניים של לוחם- פרק 8
עיניים של לוחם- פרק 8
מאת: N M
חרטה של בוגד
חרטה של בוגד
מאת: N M
עיניים של לוחם- פרק 5
עיניים של לוחם- פרק 5
מאת: N M
עיניים של לוחם- פרק 6
עיניים של לוחם- פרק 6
מאת: N M
פשע
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
מאת: Avishai Hai
את היית הפרידה הכי קשה שלי.
את היית הפרידה הכי קשה שלי.
מאת: Avishai Hai
לא זמינה אלייך, מעכשיו.
לא זמינה אלייך, מעכשיו.
מאת: C Y
איך תוכלי לומר שזה אונס בכלל?
איך תוכלי לומר שזה אונס בכלל?
מאת: שירה כהן
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D