כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

זהב מלוכלך - פרק 2

"אני פשוט מעדיפה שאנשים יכירו אותי קודם... ולא את המשפחה שלי"

אדיסון גילברט הייתה ביתו הבכורה של אלייז'ה סוליס גילברט, מדען מצליח ושחקן גולף לא רע בכלל. היה לה אח קטן, תומאס שמו (כן, היא מודעת לאירוניה, אבל מה אפשר לעשות שהוריה היו מעריצים מושבעים? ) שעדיין למד בתיכון.

"אז אבא שלי גילה איזו נוסחה מסובכת שהייתה חשובה מאוד לפיתוח תרופה לזאבת" אדיסון סיפרה לי בשעמום. בחצי השעה האחרונה היא הציגה את עצמה בפני וסיפרה לי קצת על משפחתה. "מאז 2012 הכל השתנה; עברנו לבית עצום, נהג פרטי, פתאום יש עוזרת 24/7, החיים הטובים" היא סיכמה.

חייכתי אליה. אדיסון חיה את החיים הטובים 8 שנים, לעומתי, שנולדתי אליהם. בחרתי לא להעלות את זה והמשכתי לשבת ולשמוע על אחיה תומאס, שמסתבר שהתחיל "לעשות ביד" לאחרונה.

"אז נכנסתי לו לחדר לראות אם הוא גנב לי שוב את המטען והכל היה חשוך, ואז פתאום שמעתי-"

"טוב טוב הבנתי!" אמרתי לה בגועל, ממש לא רציתי שתמשיך.

"ממש נסיכה, זה סתם ילד חרמן בן 14" היא צחקה. "אז מה הסיפור שלך נסיכה?".

לא ממש אהבתי את הכינוי שהדביקה לי, אבל כחכחתי בגרוני ואמרתי "אבא שלי הוא סיימון קלארק, אני גרה אצל ההורים שלי ב-"

"סיימון קלארק ברצינות?!" היא קטעה אותי בהפתעה. "הבמאי? זה שעשה 'צרות בגן עדן' ואת 'גיבור נופל'?".

"אממ כן" אמרתי לה, מעט מודאגת מתגובתה.

"וואו אלו סרטים גדולים! הוא גם ביים את כל העונה הראשונה של 'החיים מעיניו של מקס', הסדרה לא אותו הדבר בלעדיו!" היא אמרה בעצב והמשיכה לירות שאלות.

קיוויתי שמפני שמדובר באוניברסיטה יוקרתית וידועה, רוב הסטודנטים פה יהיה די עשירים ובעלי הורים מפורסמים כך שאני לא ממש אבלוט. אבל תגובתה של אדיסון הפריחה את התיאוריה שלי ויצרה אצלי לא מעט דאגה.

"תקשיבי הוא עשה סרטים מדהימים, איזה כיף לך שאת הבת שלו" היא אמרה בהתרשמות, ואני רק הנהנתי מעט במרירות.

"אממ אדיסון?"

"כן?"

"תוכלי אולי... לא לספר לאנשים על אבא שלי?" שאלתי בחשש והיא הביטה בי בהפתעה.

"בטח, אבל למה לא?"

"אני פשוט מעדיפה שאנשים יכירו אותי קודם... ולא את המשפחה שלי" השבתי לה והיא הנהנה בהסכמה.

"בסדר, את יכולה לסמוך עלי" היא קרצה ובאותו רגע באמת סמכתי.

אחרי השיחה המעט מתוחה על המשפחות שלנו, אדיסון עברה איתי קצת על המפה והוסיפה הערות משלה כגון "כאן הכי טוב לשתות בירה עם חברים בערבי שבת" או "זה ספסל מעולה למזמוזים כי יש עץ ענק שמסתיר אותו מהשביל הראשי".

אחרי כמה שעות של הסתגלות לחדר ודיבורים עם אדיסון, גיליתי שהיא מתחילה את שנה ב' שלה באוניברסיטה, עם התמחות בביולוגיה. היא ראתה איך המדע והידע שינו את חייהם וקיוותה להמשיך בדרכו של אביה.

"אבל אני אעשה את זה הרבה יותר מעניין" היא הבטיחה. "שום נוסחאות כימיות משעממות, אני ממש אהיה בשטח ואעשה ניסויים והכל". היא שקעה לרגע במחשבה ואז התנערה ממנה ושאלה "מה איתך, מה החלטת שיהיה החוג הראשי שלך?"

"בעיקרון רציתי ללמוד פילוסופיה וספרות... אבל אבא שלי לא ממש אהב את זה" בלשון המעטה. "אז בסוף התפשרתי על לימודי משפטים. אם אצליח אולי אכניס כמה קורסים בנושאים שמעניינים אותי" סיכמתי ביובש, לא נכנסת לריב הגדול שהיה לנו על זה. מצחיק איך לאבא שלי לא אכפת כמעט משום דבר בחיים שלי, אבל פתאום כשרציתי ללכת ללמוד הייתה לו דעה כל כך נחרצת.

אדיסון הביטה בי בעצב "ואין דרך שתוכלי ללמוד את החוג שאת רוצה?".

"לא אם הוא משלם" והוא באמת שילם, על הכל. לא היה לי כסף משלי, לפחות לא נזיל. כשסבתא שלי נפטרה היא הורישה לי סכום נאה של כסף, אבל הקרן הזו תיפתח רק כשאהיה בת 21, עוד קצת יותר משנה, עד אז אני תלויה בכרטיס האשראי של אבא, שיושב לו בשקט בארנק שלי, מלא אפשרויות אך גם כל כך מוגבל.

"טוב, אולי יצא ממך איזו עורכת דין תותחית מיה!" אדיסון צחקה.

"אבא מכוון יותר לשופטת, אבל כן" חייכתי אליה ביובש.

"טוב, די עם השיחה המדכאת הזאת" היא פסקה. "אני מתה מרעב, הגיע הזמן לסיור ממשי בשטח האוניברסיטה, בו אראה לך בדיוק איפה המסעדות ובתי הקפה שהכי כדאי לאכול בהם" היא קרצה והתרוממה בזריזות מהמיטה שלי.

האמת שבאמת הייתי קצת רעבה. נעלתי את המגפיים שלי ולבשתי שוב את המעיל, מתכוננת לקור המקפיא שבחוץ.

לילי'ס קופי היה בית קפה עשוי עץ ומוקף שולחנות ברזל בצבעי פסטל בהירים. היו לו חלונות זכוכית רחבים ולא מעט עצים סביבו. הוא נמצא בקצה המערבי של האוניברסיטה, ליד מסעדת ברביקיו גדולה וחנות קטנה לציוד משרדי.

השולחנות העגולים מחוץ לבית הקפה כוסו שכבת כפור דקה ואף אחד לא ישב על ידם, מלבד בחור במעיל גשם שחור שישב ועישן סיגריה, פולט עננות עשן שהשתלבו עם אדי כפור.

אני ואדיסון נכנסו פנימה וגל חום מלווה בריח סוכר שרוף הכה בנו מיד; המקום היה מואר היטב והקירות צופו בלוחות עץ בצבע דבש. שולחנות כמו אלו שבחוץ מלאו את חלקו הקדמי של בית הקפה, בעוד חלקו האחורי היה מלא ספות וכורסאות מרופדות ונוחות למראה, ושולחנות עץ כבדים.

אדיסון ניגשה אל הדלפק ואני עקבתי אחריה, צופה בה מעיינת בתפריט שהיה כתוב בגיר על לוח גדול ושחור, שהיה תלוי על הקיר מאחורי הדלפק.

"אני אקח קפה מוקה עם מייפל" היא אמרה בשובבות והוסיפה "וניוקי ערמונים ושמנת". לאחר מכן היא הביטה בי וכך עשתה גם הקופאית בדלפק. סרקתי במהירות את התפריט, עוברת על המנות הראשונות והעיקריות.

"אני אקח... שוקו חם, עם מרשמלו" אדיסון הביטה בי בחיוך מעודד שסימן לי כי היא התרשמה מהבחירה הלא שגרתית שלי. "ו... המבורגר צמחוני עם צ'יפס".

אחרי שניגשנו לצד הדלפק לחכות למנות שלנו, אדיסון הביטה בי בסקרנות.

"המבורגר צמחוני... ?" היא אמרה בשאלה.

"אני לא אוכלת חיות" אמרתי במבוכה, אנשים לרוב לא אהבו לדבר על צמחונות. לפחות מהניסיון שלי. לרוב הייתה לי תחושה שזה נבע מתחושת האשם; כשאנשים אכלו בשר הם לא דמיינו בעל חיים שעמד מאחורי המנה הטעימה שלפניהם – ואני ואנשים אחרים כמוני הזכירו להם את מה שהם העדיפו לא לחשוב עליו.

"כן גם אמא שלי" אדיסון אמרה וחייכה, ולא המשכנו לדבר על כך. מה שהפתיע אותי לטובה, ממש לא התחשק לי לנהל שיחה על הרגלי האכילה שלי.

אדיסון סיפרה לי קצת על המקום; מסתבר שהתפריט משתנה כאן כל כמה ימים, לכן התפריט הוצג על לוח ונכתב בגיר.

"אני הכי אוהבת כשהם מכינים מרק תפוחי אדמה מוקרם! או פטריות ממולאות! ואת חייבת לטעות את הפחזניות קרם שלהם..." מבט חולמני התפשט על פניה.

אחרי כמה דקות נכנסו לבית הקפה שלושה אנשים שגרמו לאדיסון לחייך ולנופף במרץ. הראשונה הייתה בחורה גבוהה עם שיער שחור שעבר מעט את קו הלסת שלה; השפתיים שלה היו צבועות באדום והעיניים שלה היו כחולות, היא נראתה כמו דוגמנית ובהחלט יכול להיות שהייתה כזאת. האדם השני שנכנס היה בחור עם פנים נעימות ושיער כהה ומתולתל, הייתה לו לסת מרשימה ושפתיים מלאות. גופו היה מוצק והזכיר לי מעט את שחקני הפוטבול מהתיכון שלי. הבחור השלישי לבש מעיל גשם שחור וזיהיתי אותו כבחור שראיתי מעשן בחוץ כשרק הגענו. עכשיו כשהוריד את הברדס מראשו ראיתי ששערו כהה וכך גם עורו שהיה בצבע מוקה. היו לו עיני שקד חומות וזיהיתי על צווארו קווי קעקוע שהסתתר מתחת לחולצתו הבהירה, הוא היה נאה מאוד, אבל היה במבט שלו משהו כועס. אולי עבר עליו יום רע, חשבתי לעצמי.

להמשך הפרק מוזמנות ומוזמנים להיכנס לבלוג שלי.

לסיפורים נוספים עקבו אחרי דף הפייסבוק שלי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Amy Wall עקוב אחר Amy
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
All the faces in the world are mirrors
All the faces in the world are mirrors
מאת: Naoziy Yao
שלחת לי פרחים
שלחת לי פרחים
מאת: A &A
אולי
אולי
מאת: Carmel Levy
הוא הגבר הזה כלכך יאהב אותך.
הוא הגבר הזה כלכך יאהב אותך.
מאת: Yahalom Naus
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan