כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

ההתנגשות השניה חלק 2

שנתראה שוב

***********
פקחתי את עיני לנוכח השמש היוקדת, הסתכלתי בשעון של הטלפון שלי השעה כבר הייתה 12 אחר הצהריים, ואו כמה זמן לא קמתי בשעה כזו, ולחשוב שאתמול נכנסתי לישון בסביבות השעה עשר, אבל ללא ספק הייתי צריכה את הזמן הזה לישון, כשקמתי מהמיטה גילתי שהבית ריק מאנשים, טוב מן הסתם כבר יום ראשון, ההורים שלי בעבודה אחי בלימודים. חזרתי לחדר שלי פתחתי את התיק שהבאתי איתי, כשהמועקה הציפה אותי, עוד לא צחצחתי שיניים וכבר הכאב השתלט עלי. הוצאתי משם את הבגדים שהספקתי לקחת מהירו, בתוך כל הבלאגן של התיק הזה השמלה שלבשתי לתצוגת האופנה בצבצה לי, הוצאתי אותה וכשפתחתי אותה לראות אותה נפל ממנה המפתח לדירתו של הירו, כנראה שגלגלתי את המפתח שלו בשמלה בלי לשים לב, הייתי צריכה להחזיר לו את המפתח שהביא לי, אבל אני נשבעת שהייתי בטוחה שהוא יעצור אותי שהוא יעשה הכל כדי להחזיר אותי אליו, זה מה שעושים בסרטים לא? אבל אני צריכה להבין שאנחנו לא בסרט רומנטי.
אני מודה שהדמעות עמדו לי בגרון אבל לא נתתי לעצמי לבכות עליו, לא שוב.
אני צריכה להסיח את דעתי. ניגשתי למטבח ואמא שלי השאירה לי פתק שהיה כתוב עליו את שמי, הפכתי את הדף והיה כתוב- 'ארוחת ערב כולנו הערב, אוהבת.'
עוד ארוחת ערב, אני מקווה שגם היום יהיה שניצלים.
הכנתי לעצמי כריך לארוחת בוקר, כמה שהתגעגעתי למטבח ביתי, למוצרים הישראלים, לבית.. לקחתי כמה ביסים מהכריך וכבר הייתי שבעה, לא היה לי כל כך תאבון, בכל רגע קופצים לי תמונות ורגעים מניו יורק במחשבותי, קופצת לי השאלה מה אם? מה היה קורה אם לא הייתי מגלה? אם הירו לא היה אנוכי? אם הפנטזיה שלי הייתה אמתית? לחשוב שעכשיו הייתי אמורה להיות תחת זרעותיו של הירו, כרוכה בהם, אני מתגעגעת אליו. מתגעגעת למה שחשבתי שיש בנינו.
לא יכולתי להישאר בבית עוד ולהמשיך לחשוב, הייתי חייבת לצאת להתאורר, לבשתי ג'ינס סיקני בצבע כחול בהיר עם סריג אפור וסניקרס הנייק הלבנות שלי, השארתי את שערי להיות חלק ואספתי אותו לקוקו נמוך ויצאתי להליכה כשאני שומעת את השירים שמרוממים את המצב רוח שלי, מצאתי את עצמי אפילו שומעת האוזניות שלי לקט של שירי היי סקול מיוזיקול, מדמיינת בראשי את סצנת הסיום של הסרט השני, טרוי הוא הירו ואני גבריאלה. אני מדמיינת את עצמי בשמלה הלבנה כשאני שרה את החלקים של גבריאלה בדואט עם טרוי כשאני מדמיינת את הירו לבוש כמו טרוי בולטון בחליפה לבנה. נורא נכנסתי לחלום בהקיץ הזה שלא שמתי לב לשום דבר מסביבי והייתי בתוך עולם משל עצמי כשאני שומעת את הדואט של השתיים, רק מה ששונה זה שאם פעם הייתי מדמיינת את זאק אפרון, כרגע אני רואה את פניו של הירו במקום, כמה שזה לא מציאותי, הירו בחליפה לבנה, הוא שונא חליפות, הפעם היחידה שראיתי אותו בחליפה שלמה הייתה במסיבת האלווין.. כשהוא התחפש בשבילי לגטסבי... בסופו של דבר הסוף שלנו הוא כמו הסוף הטרגי של גטסבי.
בזמן שאני מדמיינת ומפנטזת זה גורם לי להבין לפעמים כמה אני בתוך תוכי עוד רוצה להיות ילדה שמאמינה בזה, מאמינה בקלישאות סרטי הדיסני האלה, חלק בי רוצה להשתחרר מזה, רוצה להפסיק להאמין בזה, כי בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי עם לב שבור... חלק אחר בי לא רוצה לשחרר את הילדה הזו שבי, לא רוצה להפסיק אותה, כי זה מי שאני, זה מה שהופך אותי למיוחדת בסופו של דבר, להיות חולמנית, לפנטז, להאמין בסופים טובים... להאמין בנסיך המקסים. הלכתי ברחובות העיר שלי, נהנתי מהאוויר הנעים למרות שכבר נובמבר עדיין נורא נעים בחוץ, נהנתי מהנוף המוכר שלא ראיתי במשך כמה חודשים טובים, לשמוע את השפה העברית בכל מקום, האוויר ההישראלי.
רציתי ללכת לחוף הים למקום שלי שבו אני יושבת כשאני מרגישה רע, המקום בו אני מרגישה שאני בעולם משלי בלי אף אחד מסביבי, ואני יכולה פשוט לשפוך את כל הרגשות שלי, את כל התחושות שמציפות אותי, אבל לא רציתי לחזור על הדפוס הישן הזה, לא רציתי להפוך את המקום הזה למקום כואב שאני בוכה בו על הירו, משום מה רציתי להשאיר את המקום הזה בחוף הים שאני תמיד מוצאת את עצמי יושבת בו וחושבת, והפעם האחרונה שהייתי בו זה היה לפני שטסתי לניו יורק והתחושות שהשארתי שם הם היו תחושות של אושר ושמחה למשהו חדש שאני עומדת להתחיל, אני לא רוצה להחזיר את המקום הזה למקום עצוב וכואב. התחלף לו השיר וזה היה שיר של הירו. כבר שכחתי שהוספתי שירים של הירו לפלייליסט שלי בכל התקופה הזו. הרגשתי את הזעם והכעס מתלקחים בי כשאני שומעת את קולו ונזכרת באותם רגעים ארורים. לא יכולתי להמשיך לשמוע עוד שניה מהשיר ומהקול שלו והעברתי את השיר. החלטתי לשמוע יותר אריאנה גרנדה אולי זה יצליח להרים לי את המצב רוח בזמן שאני הולכת.

למרות שלא סיפרתי לאף אחת מחברותיי על חזרתי לישראל, ידעתי שמלודי החברה הטובה שלי מכולם, זאת שהייתה איתי ברגעים הכי גרועים שלי, ברגעים הכי שפלים שלי, כשליבי נשבר מתומאס, היא זאת שעודדה אותי, היא זאת שנתנה לי את הכלים להתגבר עליו, ומשום מה מצאתי את עצמי מחוץ לדלת ביתה, הרגשתי שהיא היחידה שיכולה עכשיו לעזור לי, לתמוך בי. אני עדיין לא עניתי אפילו לכריס יאן, ולמרות שאלי ובריידן ניסו להמשיך לדבר איתי אחרי שהודעתי להם שהגעתי בשלום לישראל גם להם לא עניתי, קשה לי, קשה לי יותר מידי, אני הרוסה, לעולם לא חשבתי שאחרי שנפלתי פעם אחת אוכל ליפול ככה שוב, וחזק יותר, וכל זה רק כי התאהבתי נואשות בעוד פנטזיה שלא קיימת.
נקשתי על דלת ביתה של מלודי בתקווה שהיא תיהיה בבית ותפתתח לי את הדלת, הרי היא לא יודעת שאני כאן. מלודי היא בת עשירים, אבא שלה מנהל חברת תכשיטים נורא יוקרתית, חברה בינלאומית, הבית שלה הוא כמו אחוזה, יש לה שומר בכניסה, כמובן שהשומר מכיר אותי ככה שהוא נתן לי להיכנס לפתח דלת ביתה, הבית שלה מרהיב לגמרי, עם חצר ענקית ובריכה, תמיד אנשים מתלהכים בתוך ביתה אם זה עוזרת הבית, הנהג, אנשים מהחברה של אביה, אבל זה ללא ספק מגיע לה, להם, אבא שלה עובד מאוד קשה, אמא שלה לא נשארת עקרת בית והיא עוזרת לאביה בחברה שלו.
עוזרת הבית פתחה את הדלת, זאת הייתה עוזרת בית חדשה שלא זיהתה אותי. "היי, אני באתי בשביל מלודי, היא בבית?" שאלתי בחיוך.
"תמתיני." היא אמרה בגסות, אני לגמרי מעדיפה את העוזרת בית הקודמת, אולי שרה צריכה ללמד אותה כמה נימוסים. אוי אני מתגעגעת לפנקייקים של שרה..
שוב מחשבותי נודדות לחשוב על הירו, הסתכלתי בטלפון שלי כדי להסיח את דעתי עד שמלודי תגיע לפתח הדלת, הסתכלתי בנתיים על ההודעה מכריס יאן, כשאני מתלבטת מה לענות, מה לרשום, להגיד לה שאני לא מתכוונת לחזור? להשאיר את הדלת הזו פתוחה? אני לא יודעת..
"או! מי! גאד!" שמעתי את קולה של מלודי.
הסתכלתי עליה וחייכתי כשאני מכניסה את הטלפון לכיס הגינס שלי, איך שהתלבשתי היום לעומת הסטייל שלי בזמן האחרון היה כל כך שונה, בניו יורק דאגתי להופעה מתוקתקת גם אם הייתי יורדת לקנות משהו מאיזה מכולת, בישראל אני יכולה לשים גינס עם סריג פשוט וסניקרס וסידרתי לעצמי הופעה.
מלודי חיבקה אותי חזק שהרגשתי את עצמי נמחצת תחת זרעותיה.
"אני לא נושמת..." נחנקתי לנוכח החיבוק העוצמתי של מלודי.
"לא אכפת לי, התגעגעתי אלייך." היא חיבקה אותי חזק יותר.
מלודי היא בחורה יפהפיה, היא נמוכה ממני, היא לא ממש גבוהה, יש לה שיער ארוך חלק ומלא בצבע שחור, עיניה שחורות כמו צבע שערה, ורואים שהיא כבר כמה שבועות לא הייתה בים כי כשאני עזבתי היא הייתה שחומה ושזופה ועכשיו היא חזרה לצבעה המקורי, לבן. מלודי נראת כראוי לבת עשירים, היא מטופחת ותמיד מתלבשת בסטייל ובאופנה, כשהתבוננתי בה היא הייתה לבושה בשמלה בסגנון יפני בצבע כחול נייבי עם עיטורי פרחים בכל מיני צבעים המתאימים לצבע השמלה, היא הייתה מהממת.

אני ומלודי התיישבנו בחצר האחורית של ביתה, מול הבריכה הגדולה שלה, התיישבנו בפינת הישיבה שהייתה תחת שמשייה, למרות שכבר היה אמצע נובמבר השמש עדיין לא נעלמה לה בישראל, בניו יורק המזג אוויר כבר היה לגמרי קפוא וקריר, והשמש הייתה נעלמת לה די מהר. פינת הישיבה שלה כמובן הייתה מעוצבת בטוב טעם ובסגנון מודרני ויקרתי, צורת השולחן הייתה עגולה והוא היה עשוי מזכוכית, מסגרת השולחן הייתה בצבע לבן והכיסאות היו תואמים לצבע הלבן שממסגר את השולחן, שעליהם כריות בצבע שמנת שמתיישבים עליהם נותנות תחושה כיאלו יושבים על ענן. עוזרת הבית של מלודי הגישה לנו קפה.
"אהבתי יותר את הקודמת" אמרתי בלחש למלודי כשעוזרת הבית התרחקה מאיתנו כבר כמה צעדים טובים. "את מוכנה כבר לספר לי למה חזרת?" היא המשיכה להתעקש, עד הרגע שהתיישבנו לא משנה כמה ניסיתי להחליף נושא היא לא הפסיקה לשאול, זאת מלודי, החברה הכי טובה שלי, ברור שהיא תראה שיש משהו שלא בסדר, ברור שהיא תתעקש, ברור שהיא לא תניח לזה, לא סתם היא החברה הכי טובה שלי.
נאנחתי והסתכלתי עליה, חייכתי שהסתכלתי עליה, לא האמנתי שאני כאן, אני לא מצליחה לעכל שעד לפני כמה ימים הייתי בניו יורק הכי מאושרת בעולם, ועכשיו אני כאן בישראל, כשהלב שלי מפורק לרסיסים.

אולי אני צריכה לפרוק קצת, מלודי היא מקום המפלט שלי בסופו של דבר...
"אם לא תספרי לי עכשיו את תמצאי את עצמך בתוך הבריכה הזו." מלודי התעצבנה.
"אוקי אוקי.." אמרתי כשאני לוקחת שלוק מהקפה.
"קרה ש.... נתתי למישהו להסיח את דעתי.." התחלתי להגיד, כשהזיכרונות מציפים אותי, סיפרתי למלודי הכל, מהרגע שהתנגשנו אחת בשני ושפכתי עליו את כל הקפה שלו, לרגע הראשון שהרגשתי מושפלת ממנו במסיבה במועדון האנג'לס, לנשיקה הראשונה שלנו... לפעם הראשונה שהוא נגע בי.... הפעם הראשונה ששכבנו.... לרגע שאמרתי לו שאני אוהבת אותו בפעם הראשונה, הפעם הראשונה שבעצם אמרתי למישהו שאני אוהבת אותו.. עד לרגע שהייתי רוצה לשכוח כל כך, הרגע שבו הפנטזיה הזו התפוצצה לי בפרצוף, הרגע שבו גיליתי כמה הירו אנוכי, הרגע שבו הבנתי שהוא מעולם לא אהב אותי, כשביקשתי ממנו שיתוודה בפני ברגשות שלו כלפי, וספגתי עוד השפלה כואבת ממנו. לא סיפרתי למלודי מי זה, לא רציתי לספר לה שזה היה זמר רוק מפורסם, שזה הירו נייט, הרווק המבוקש, אני לא יודעת למה, השמטתי את כל הפרטים שמרמזים על כך בסיפור, אני מקווה.. טוב גם אם יש איזה פרט שנותן רמז לכך שזה הירו היא לעולם לא תחשוב שזה הוא, מלודי מכירה אותי בתור הבחורה הזו שחיה בסרטים, שחיה בפנטזיות, היא מכירה אותי מאז שאני מפנטזת על טרוי בולטון מהיי סקול מיוזיקול, היא מכירה אותי מאז שהייתי הולכת בבית הספר היסודי ושרה לעצמי שירים של היי סקול מיוזיקול, חושבת שאני גבריאלה מונטז, בתקווה שכולם יצטרפו אליי, אני באמת האמנתי שזה יכול לקרות כשהייתי קטנה, היה לי דמיון מאוד... פורה... ללא ספק הייתי ילדת סרטי דיסני טיפוסית.
"ואו.." מלודי הייתה המומה, כל הזמן הזה שסיפרתי לה את כל הסיפור שלי היא לא זזה, הייתה מרותקת לכל מה שהיה לי לספר, והיה המון לספר, פירטתי לה יותר על אלי, על בלייר, על בריידן, על העבודה, על כריס יאן, מצאתי את עצמי מפרטת עליהם יותר מידי לא השארתי מקום לדמיון על כל אותם אנשים שהכרתי, ואת שמו של הירו לא הצלחתי אפילו להגות.
מלודי רק הנהנה בראשה וחוץ מואו לא היא לא השמיעה ציוץ, היא כנראה באמת המומה ממה שסיפרתי, למלודי תמיד יש מה לומר, וזאת הפעם הראשונה שאני מוצאת את עצמי במצב שלמלודי אין מה להגיד.
"ואו? זהו? חשבתי שיהיה לך יותר מה להגיד..." נאנחתי.
"את... את... את כבר לא בתולה?" היא שאלה לוודאות, זה גרם לי לצחוק, בכל מצב אחר כנראה שזה היה הדבר שפשוט מלהיב את שנינו כל כך, ככל שהזמן עבר וכל חברותיי איבדו את בתוליהן ורק אני נשארתי בתולה, היו לילות שהיינו יושבות ביחד ומסתקרנות מי יהיה הראשון שלי, לעולם לא העזתי לחלום ולפנטז בחלומות הכי מתוקים שלי שזה הירו נייט, הייתי מפנטזת יותר על ריאן גוסלינג..
"כן.." אמרתי צוחקת.
מלודי צרחה מהתרגשות וקמה לחבק אותי. "אני לא מאמינה! אין אין ידעתי שניו יורק תעשה לך טוב! ידעתי שאת תמצאי שם את הבחור ש.." היא התחילה להגיד שהיא ממשיכה לחבק אותי בעודי ממשיכה לשבת.
"את בכלל הקשבת לסיפור שלי?" שאלתי כשאני עדיין צוחקת, סוף סוף אני קצת צוחקת בכמה ימים האחרונים האלה.
"כן... אני מצטערת אני הייתי תקועה בחלק שסיפרת לי על הפעם הראשונה שלך... כמה רומנטי... על בניין האמפייר סטייט... לא תראי לי תמונה של הבחור?" היא שאלה כשהיא חוזרת לשבת במקומה מולי.
"עדיף שלא... " באמת עדיף שלא אם אראה תמונה של הירו אני בטוחה שאתחיל לבכות.
"באמת עדיף שלא! הוא חתיכת מניאק." פניה של מלודי הזדעפו. "אני עכשיו מעכלת את כל שאר הסיפור, אני לא מאמינה ש... ואו, הוא חתיכת אידיוט." היא המשיכה להגיד, לא בדיוק היה טפיחת השכם שרציתי.
"נשבר לך הלב?" היא שאלה בכזו ישירות.
הנהנתי את ראשי בחיוב כשעיני התמלאו דמעות, המועקה הזו, הכאב הזה בחזה, שוב מציף אותי. אני לא יודעת למה אני בוכה כל כך הרבה, למה כואב לי ככה, לא חשבתי שיוכל לכאוב לי יותר משכבר כאב לי כשנשבר לי הלב בפעם הראשונה, לפחות את זה הירו לא גרם לי להרגיש בפעם הראשונה.
מלודי אחזה בידי שהייתה מונחת על השולחן.
"אוי מריצה.... " עיניה נעשו רכות. "בגלל זה חזרת? בגללו? זה באמת שווה את זה לוותר על החלום שלך בגלל בחור אחד?" היא שאלה אותי וזאת הייתה השאלה שהתחמקתי ממנה כל הזמן הזה.
שתקתי, לא ידעתי מה לענות, כשהיא שאלה את זה זה הרגיש לי כל כך טיפשי איך שהתנהגתי, אבל זה הרגיש כל כך נכון באותו הרגע.
"את זוכרת שראינו את הסרט מרגישה פצצה? עם איימי שומר?" היא שאלה פתאום. הסתכלתי עליה לא מבינה את ההקשר.
"כן.." עניתי מבולבלת.
"את זוכרת שבסרט היא קיבלה מכה בראש שגרמה לה להרגיש פצצה? שגרמה לה להרגיש שאף אחד לא יכול לעצור אותה? ששינתה את כל התפיסה שלה לגבי עצמה? וככה היא השיגה כל מה שהיא רצתה, כי היא הרגישה את הביטחון הזה?" היא שאלה אותי
"כן אבל מה הקשר? מה הקשר הסרט?" כנראה שלא רק אני עושה השוואות עם סרטי קומדיה רומנטית או דרמה רומנטית לחיים שלי.
"הקשר הוא שאת צריכה לשנות את התפיסה הזו שבראש שלך, את צריכה להפסיק לצפות שיגיע הגבר שיציל אותך... כבר דיברנו על זה אז.... כשתומאס שבר לך את הלב... את צריכה להתחיל להבין מה את שווה, ואת שווה זהב, את שווה המון, והכאב הזה שאת מרגישה, אני יכולה להבין אותו, כולנו עברנו שברון לב, במקרה שלך עברת שתיים, את זוכרת מה הרגשת כשתומאס שבר לך את הלב?"
הדמעות זלגו ממני. "הרגשתי... כאב... הרגשתי שאני לא יכולה לנשום בלי שיכאב לי.." נזכרתי ברגשות האלו, אבל עכשיו כואב לי יותר ממה שאי פעם דמיינתי שיכאב לי.
"ואיך הרגשת אחרי שהתגברת עליו?" היא שאלה מסתכלת על הדמעות שלי שלא פוסקות.
"הרגשתי חזקה יותר, ששום דבר לא יכול לעצור אותי, שאני מסוגלת להכל.." אמרתי, זה באמת נכון, התחלתי להתעסק בעצמי, במקום לחשוב עליו, חשבתי על עצמי, במקום להתעניין בתומאס, התעניינתי בעצמי.
"ותראי לאן הגעת, לניו יורק, למקום שבו תמיד חלמת להיות, השקעת מעצמך והשגת את העבודה שרצית, הלכת להילחם על החלום שלך, את באמת מוכנה לוותר על כל זה בגלל מישהו שאני אפילו לא יודעת את שמו? את שווה, הרבה יותר מזה, את צריכה לשנות את התפיסה שלך, לשנות את הפנטזיה שלך, את הסוף הטוב שלך, לכתוב אותו מחדש, ברור שתחלמי שיעמוד לצידך הגבר שאת אוהבת, אבל תזכרי שזה הסוף הטוב שלך, את חיה כרגע את הסיפור שלך, את הפנטזיה שלך, אל תתני לאף אחד לקחת את זה ממך, תלחמי. תמיד. תלחמי תמיד על מה שאת רוצה, על התשוקות שלך, על הרצונות שלך, על מה שאת מאמינה בו, כולנו מאמינים בך, כל החברות שלך, המשפחה שלך, לא סתם כולנו שמחנו בשבילך ובירכנו את הדרך החדשה שבחרת ללכת בה, היה לך את האומץ לעזוב הכל ולנסוע בשביל להגשים את החלום שלך, אז את תתני לאיזה בחור שחשבת לכמה רגעים שהוא הנסיך על הסוס הלבן שלך להרוס לך את זה? תמיד תזכרי שאת שווה פצצה לא משנה מה יגידו." היא אמרה אחרי כל הנאום המרגש הזה, גרמה לי לצחקק, הרי זה המשפט שלא הפסקתי להגיד במשך כמה חודשים טובים אחרי שראינו את הסרט של איימי שומר בקולנוע, הוא ללא ספק סרט שגרם לי להבין דבר או שתיים, ועכשיו בזכותו גם מלודי מצליחה להעביר לי את המסר שהייתי אמורה להבין לפני. אולי הייתי יהירה מידי כדי לחזור, לוותר על ההזדמנות עם כריס יאן, לוותר על החלום שלי, לוותר על הכל, על כל מה שלמדתי, כל מה שהתקדמתי בו, אני רק בת 21 ברור שישבר לי הלב שוב. העניין הוא שכל הסיפור עם הירו היה נראה כל כך אמיתי.... היה נראה כל כך.... אני כבר לא יודעת מה לחשוב, המחשבות מציפות אותי שאם אלך לי ברחבי ניו יורק במקומות שבהם אני והירו היינו ואזכר בכל הרגעים האלה שלנו שהיו כל כך קסומים ומיוחדים בשבילי, ולא אצליח להתגבר ככה עליו, לא אצליח לשכוח ממנו, מה אם זה לא יעבור הכאב הזה? מה אם אני לא אצליח לשכוח מהירו אף פעם? מה אם תמיד אשאר מאוהבת בו? אני באמת כבר לא יודעת מה לחשוב... מה להרגיש? אני מרגישה כל כך סתומה, אני מרגישה טיפשה שברחתי כל כך מהר, שנתתי לעצמי ליפול ככה, אבל איך קמים?

אחרי כמה שעות טובות בחברתה של מלודי שהתעדכנו י במהלך החודשים האחרונים בחייה, ראינו סרט טוב ואכלנו סלט חזה עוף טעים בליווי הסרט שמתנגן, נזכרתי בארוחת הערב שאימי מכינה ויצאתי מביתה של מלודי שהערב התחיל להגיע, בתקופה הזו כבר מחשיך די מוקדם אז ארוחות הערב של אמא שלי תמיד מוקדמות יותר. בזמן שאני הולכת בחזרה לביתי אני חושבת על כל מה שמלודי אמרה לי, אני חושבת האם באמת כדאי לי לוותר על כל מה שנלחמתי עליו בשביל הירו? אולי היא צודקת, אולי הייתי יהירה מידי, אולי אני צריכה לשנות את התפיסה המעצבנת הזו בראשי שמישהו צריך להציל אותי, חשבתי שאני שיניתי אותה, אבל עם התגובה שלי למעשיו של הירו, כנראה שהאמנתי בתוך תוכי בלי לדעת שהירו הוא זה שיציל אותי, שיהפוך את העולם שלי לטוב יותר.
בתחילת התיכון שלי שאלתי את עצמי מה מרגישים שהכל נגמר? מה מרגישים כשהלב נשבר? מה מרגישים כשמאוהבים? מה מרגישים שהנשמה שלך נסדקת?
לעולם לא חשבתי שהכאב הזה בחזה שאני מרגישה, שהמועקה הזו שלא עוזבת אותי הוא מה שמרגישים כשמתאהבים בבן אדם הלא נכון, תמיד האמנתי שאני חזקה יותר מזה, אבל הירו נייט הצליח לשבור אותי כמו שאף אחד לא הצליח לשבור לפניו, אפילו לא תומאס.
הגעתי לכניסת הרחוב שלי, אני מתקדמת אל עבר הכניסה לביתי, כשאני רואה דמות שעומדת שם, בין כל מחשבותיי שלא פוסקות, אני כבר הגעתי למצב של חשיבת יתר ואני מתחרפנת, אני הייתי בטוחה שאני מדמיינת, אבל ככל שהתקרבתי הדמיון הפך למציאות, ראיתי את הירו, לבוש בעוד ג'ינס סקיני שחור שלו, בחולצת טריקו לבנה עם ג'קט שחור בידו, ועם המגפיים המוכרים שלו, ככל שהתקרבתי יכולתי לראות אותו בבירור יותר, הוא לא שם לב אליי, הוא התהלך סביב כניסת ביתי במעגלים, שערו המתולתל היה פרוע ולא מסודר. אני לא מצליחה לעכל שהירו כאן בישראל, איך הוא הצליח לגלות איפה אני גרה?
הירו הרים את מבטו וראה אותי, הוא קפא במקומו ישר ולא לא אמר לי מילה כשאני מרימה את מבטי ומסתכלת על הגבר הכי הורס ביקום כולו, מסתכלת בתוך עיניו הירוקות שלא חשבתי שאראה שוב לעולם. לא הצלחתי גם לדבר כשראיתי אותו מולי, נעמדתי מולו כששנינו שותקים, שנינו לא מצליחים לדבר. אני מתבוננת בו ורואה את שרשרת מגן הדוד שקנה לעצמו שהוא עדיין עונד אותה, אני קפואה במקומי, מה הירו עושה כאן? איך הוא הצליח למצוא אותי?

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
שגעון, מתי ההמשך???
הגב
דווח
Rina Gidoni
Rina Gidoni
איפה ההמשך למה עצרת:(
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
וואוו ואוו ואוווווו אני מתה!!!!
הגב
דווח
1 אהבתי
כותבי החודש בספרייה
Miss D
ההתנגשות חלק 40
ההתנגשות חלק 40
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 16
ההתנגשות השניה חלק 16
מאת: Miss D
ההתנגשות חלק 37
ההתנגשות חלק 37
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 27
ההתנגשות השניה חלק 27
מאת: Miss D
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D