כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

ההתנגשות השניה חלק 1

החזרה הביתה

**********
מריצה
המטוס נחת, מצאתי את עצמי שוב על אדמת ישראל, בחיי שלא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר, הייתי בטוחה שיקח לי זמן לחזור, שאתאהב בניו יורק, זה נכון באמת התאהבתי בה, התלהבתי ממנה כל כך... הבעיה היא.... שלא התאהבתי רק בניו יורק... אוי מה אגיד למשפחה שלי? הם יציפו אותי בשאלות, יצפו לתשובות, איך אגיד להם שאני חושבת על לא לחזור?
הנוסעים במטוס שישבו ליידי קמו ממושבם ואני אחריהם, אחרי שהמטוס התרוקן מעט הוצאתי את המעיל והתיק הקטן שלי מתא המטען, מזל שעברתי אצל אלי לפני הטיסה, התקלחתי אצלה והחלפתי לטרנינג, עם הסניקרס שלי של נייק, הסתכלתי עליהם כשהתקדמתי אל עבר היציאה מהמטוס, השמעתי קול צחוק לעצמי כשחשבתי על הבוקר הראשון שלי בניו יורק, שקמתי באיחור ונעלתי נעלי ספורט לעבודה כשכולן מסביבי היו מתוקתקות עם עקבים. הייתי עם המעיל בידי ויצאתי לשדה התעופה המוכר, ראיתי את השלט "ברוכים הבאים לישראל" לא ידעתי אם אני שמחה לחזור או לא. אני רק יודעת שכואב לי בכל פעם שאני נזכרת ברגעים האחרונים שלי בניו יורק, כמה שאלי עושה בשבילי וכמה שהיא עזרה לי אני ראיתי את המבט הזה בעיניה של 'אמרתי לך' כשהייתי אצלה, אני לא יודעת אם אוכל להתמודד עם זה שכולם כל כך הזהירו אותי לגבי הירו ואני לא רציתי לשמוע, לא רציתי להקשיב רק כי פינטזתי שהוא הנסיך שלי, פינטזתי שהוא הגיבור שלי. הוצאתי את הטלפון שלי ממצב הטיסה שהוא היה, הירו עדיין חסום מהטלפון שלי ככה שלא ציפתי לקבל ממנו שום הודעה, אני מודה שעד הרגע שהמטוס טס הייתה לי התקווה הזו שהירו יגיע, שהוא ינסה לעצור אותי מלטוס... שהוא יתחרט על שלא אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל אני צריכה לקבל את זה, להפסיק להתכחש לזה, אני כל כך רוצה להיות עיוורת לא לראות את זה, כדי לא להרגיש הטיפשה הזו, אבל אני כן, אני הטיפשה הזו, הייתי חייבת לברוח, לא ברחתי, אולי כן? אני לא יודעת אני כל כך מבולבלת, אני לא יודעת מה אני רוצה כבר, אני רק רוצה שאמא שלי תחבק אותי.
אבל כמו שאני מכירה את בטי סופליסיו, אמא שלי, היא בן אדם נורא רוחני, היא רואה הכל, על כולם, היא מזהה אנשים, יש לה אינטואיציות מטורפות, אני בטוחה שאם היא הייתה מכירה את הירו היא הייתה יודעת להזהיר אותי מפניו, אולי לה הייתי מקשיבה. טוב לא לא הייתי מקשיבה לה, תמיד הייתי ילדה מרדנית.
ראיתי שאלי, בלייר ובריידן שלחו הודעות על שלומי, עדכנתי אותם שנחתתי בשלום ותודה על הדאגה, שמחתי שהם דואגים לי זה עשה לי הרגשה טובה בין כל סערת הרגשות שאני עוברת עכשיו.
לקחתי את המזוודה שלי ממסילת המזוודות, מזוודה.. יותר נכון התיק שלקחתי להירו עם הבגדים שפשוט נכנסו לשם, אני צריכה לדאוג לקחת את כל הדברים שלי מהדירה של הירו, אני לא מסוגלת אפילו לדבר איתו, אולי אבקש מאלי שתעשה את זה בשבילי, אבל האמת היא שאני באמת לא יכולה לחשוב על זה, להתעסק בזה כרגע. אני תשושה, לגמרי תשושה, אחרי לילה בלי שינה והטיסה, למרות שנרדמתי כמה שעות טובות במטוס, אני מקווה רק שלא יהיה ג'ט לג.
יצאתי לאולם קבלת הנוסעים, אף אחד לא חיכה לי שם, אף אחד מהמשפחה שלי או חברות שלי לא יודע שאני כאן, הכל היה כל כך מהיר, ההחלטה שלי לקנות כרטיס טיסה, זה היה ברגע שבו נשברתי לגמרי, שבפאלאס אמרו לי שאין להם מקום, הרגשתי כבר יותר מידי מוצפת ושהכל לא מסתדר לי, רק רציתי לחזור הביתה, למקום המוכר שלי.
אולי אני צריכה לשנות מסלול מחדש, אולי אני צריכה למצוא מקום אחר להגשים בו את החלום שלי, אולי ניו יורק היא לא המקום בשבילי כמו שחשבתי, אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת לחזור לשם, להיות מוצפת בזכרונות עם הירו, בכל הדברים שהוא גרם לי להרגיש... הוא היה הראשון שלי.... הוא גרם לי להרגיש דברים שלא הרגשתי מעולם כלפי אף אחד, התשוקה הזו, החשמל הזה שעובר בגופי כשאני רואה אותו, חושבת עליו.... על מגע אצבעותיו עם הטבעות הקרות על גופי... אבל די! אני צריכה להפסיק לחשוב עליו! הוא לא הנסיך שחשבתי שהוא, הוא רק בן אדם אנוכי ושפל! אני צריכה לשכוח ממנו, אני צריכה לשכוח מהסיפור איתו... אבל איך? איך משחררים? איך משחררים ממישהו שחשבת שהוא כל עולמך, שהפך להיות כל עולמך? אולי אם אלך למקום חדש או אשאר כאן בישראל אמצא סיפור חדש, אולי הסיפור הזה יהיה טוב יותר או רע יותר, העיקר סיפור חדש שהירו לא נמצא בו, אני צריכה לשכוח ממנו. הכעס והכאב התלקחו בי מחדש, עמדתי בכניסה לשדה כשאני מנסה למצוא מונית, עיני התמלאו בדמעות שוב, דמעה אחת ירדה לה וניגבתי אותה מיד, אני לא מוכנה לבכות עליו יותר, די מספיק, הירו נייט הוא נחלת העבר שלי.

עמדתי בפתח דלת ביתי המוכרת, הסתכלתי עליה כמה שניות לפני שנקשתי בדלת, לא האמנתי שאני כאן כל כך מהר, חששתי מהשאלות שיציפו אותי הוריי, חששתי להתפרק מולם, אני לא רוצה שיסתכלו עלי במבט של 'נכשלת', שיחשבו שלא הצלחתי, הם כל כך תמכו בי כשרציתי לעבור לניו יורק, אבל הם פחדו עלי, הם פחדו שלא אסתדר, הם פחדו ש.... אשבר.... בסופו של דבר הפחד שלהם היה מוצדק.... התאהבתי... התאהבתי ונתתי לבחור שהתאהבתי בו לשבור אותי... נתתי לו לקחת ממני הכל....
לקחתי נשימה עמוקה ונקשתי על הדלת. שניות אחדות עברו עד ששמעתי את הצעדים אל עבר הדלת, הדלת נפתחה ואמי עמדה מולי. "מריצה!" היא הופתעה, "אמא.." אמרתי כשהפלתי את התיק והמעיל מידי וחיבקתי אותה. "אוי מריצה ילדה שלי! כמה שהתגעגעתי אליך!" אמא שלי חיבקה אותי ונישקה אותי. "בנג'! זאת מריצה!" היא צעקה לאבא שלי, לאבא שלי קוראים בני- בנימין אבל מאז צעירותו כל חבריו קוראים לו בנג' אז אמא שלי נהגה להשתמש גם בכינוי הזה ומאז היא קוראת לו גם ככה.
אבא שלי ואחי הקטן הגיעו לפתח הדלת וראו אותי. "מריצה!" אבא שלי התרגש, הוא הצטרף לחיבוק שלי ושל אמי, אחי הקטן ילד בתיכון, גבריאל, עזבתי בדיוק לפני שהוא התחיל את השנה הראשונה בתיכון, והוא פתאום התחיל להראות כמו גבר, התחבקנו כולנו וללא ספק זה היה רגע נורא מרגש שאזכור אותו, להיות עטופה בזרועתיהם של המשפחה הגרעינית שלי, אחרי שלושה חודשים שלא ראיתי אותם, לא הצלחתי גם להתקשר אליהם בתדירות גבוהה מרוב הכל.

התיישבנו לארוחת ערב, למרות שהייתי כל כך עייפה והדבר היחידי שרציתי לעשות זה רק ללכת לישון לפני שהג'ט לג יתחיל להשפיע עלי, אמא שלי הכינה את המנה המועדפת עלי, השניצלים הטעימים שלה ופתיתים, וסלט, ארוחה קבועה במשפחה שלנו. התיישבתי סביב השולחן כשאני מסתכלת על ההורים שלי ואחי הקטן, אמא שלי עם שערה השחור ועיניה האפורות, בעלת הלוק האירופאי לבושה בפיג'מה, ואבא שלי שנראה יותר מעדות המזרח, שחום, עיניים חומות, ושיער שחור גם שכבר מתחיל להיות אפור, תמיד קינאתי בעיניה של אמי, הם כאלה מיוחדות, צבע אפור שמאוד קשה למצוא, תמיד כשהייתי קטנה כעסתי על אמא שלי שלא קיבלתי את צבע העיניים שלה. ואחי הקטן, שנראה כמו כל ילד תיכון, הוא דומה יותר לאבא שלי מאמא שלי, לי תמיד אמרו שאני יותר דומה לאמא, שקיבלתי את תווי הפנים שלה, אני לא חושבת ככה, אבל תמיד רציתי את העיניים שלה.
"נו? אז תספרי לנו על ניו יורק?" אבא שלי אמר כשהוא נוגס בשניצל שלו.
"מה אתם רוצים לדעת?" אמרתי בחיוך, הסתכלתי סביב הבית שלי, הכל נשאר בדיוק אותו דבר, שום דבר לא השתנה, הבית שלנו לא הכי גדול, הסלון המטבח וחדר שינה של הורי נמצאים בקומה הראשונה והחדר שינה שלי ושל אחי נמצאים בקומה למעלה, יש שירותים בכל קומה, שירותים ואמבטיה משותפים לי ולאחי והשירותים והאמבטיה של הורי. אומנם הבית שלנו הוא בית קרקע אבל לדעתי הפנטהאוז של הירו הרבה יותר גדול מהבית שלנו, אבל הבית שלי לגמרי מספק בשביל משפחה של ארבעה נפשות, הסלון מעוצב בספה אפורה בצורת ר, עם המון כריות בצבע אפור עליה, שולחן מלבני בצבע לבן, ושידה לבנה צמודה לקיר מול הספה, שמעליה מסך הפלזמה הגדול שאבא שלי כל כך אוהב. חלונות הסלון ארוכים לאורך כל הקיר בצורה מלבנית והם משקיפים לחצר הקידמית של הבית. קיר הבית צבוע כולו בלבן שמנת ומסגרת החלונות צבועים בצבע שחור אפור, עם וילונות בצבע לבן עליהם.
לפני המעבר למטבח יש פינת אוכל חמודה, עם שולחן המספיק לישיבה של כל בני המשפחה, השולחן בצבע עץ לבן עם כיסאות לבנים סביבו, ישבתי ככה שפניי הופנו לסלון, וראיתי שהשידה מתחת לטלוויזיה עדיין עטורה בתמונות שלנו כמשפחה, ושלי ושל אחי כילדים. מקומות הישיבה שלנו כמשפחה סביב השולחן תמיד נשארו אותו הדבר מאז ומתמיד, אני יכולה לראות את זה שגם אחרי שעזבתי התיישבנו כולנו במקומות הקבועים שלנו, כיאלו מעולם לא עזבתי.
"הכל מה זאת אומרת?" אמרה אמא שלי, כשהיא מוזגת לי פתיתים לצלחת.
"איך ההתמחות? איך ניו יורק? הספקת לטייל? איך הייתה תצוגת האופנה? הכרת חברים? הכרת מישהו? ..." אמא שלי הפציצה בשאלות.... אוי אמא.... אם רק היית יודעת איך כל עולמי התהפך מהרגע שנתקלתי בעיניו של הירו נייט..

כשאמא שלי רק הזכירה את המילה מישהו אבא שלי ישר שלח אליה מבט רצחני. "אוי בחייך בנג', היא כבר עוד רגע בת 22." אמא שלי גלגלה עיניה.
"הבאת לי מתנות?" אחי שאל, והפרצוף שלי הסגיר את המעשה, שכחתי, לגמרי שכחתי להביא משהו למשפחה שלי, הייתי תשושה לגמרי שאפילו בדיוטי פרי לא עברתי כדי לקנות להם שוקולד, משהו.
"נתעסק אחר כך במתנות תספרי לי ילדה שלי." אבא שלי הציל אותי מהפדיחה הנוראית שחזרתי לגמרי בידיים ריקות.
סיפרתי להורים שלי הכל, סיפרתי להם מהרגע שנחתתי בניו יורק ועד לרגע של תצוגת האופנה, כמובן את כל הפרטים על הירו צנזרתי, לא סיפרתי להם שום דבר על מה שקרה בנינו, שהוא הראשון שלי.... הראתי להורים שלי תמונות מכל המקומות שהספקתי לראות בין כל הלחץ של תצוגת האופנה, הסנטרל פאק, השדרה החמישית, את בניין האמפייר סטייט, וישר הזיכרון על הפעם הראשונה שלי עם הירו... , איך הוא היה בתוכי, איך הרגשתי שלמה, זה היה כל כך טוב... אוי כמה הייתי רוצה להרגיש את הירו עכשיו...
סילקתי מראשי את כל המחשבות על הירו, ההורים שלי נורא התלהבו בשבילי, סיפרתי להם אפילו על מועדון האנג'לס, אני זוכרת איך התלהבתי להיות במועדון כל כך נחשב, להיות בסביבת ידוענים ביום הולדתו של ריצ'רד, מסיבת ההאלווין... די! תשכחי מהירו! איך אני אוכל לחזור לניו יורק שכל דבר יזכיר לי אותו שם? אני לא אהיה מסוגלת להיות מוקפת בזכרונות של מישהו שאהבתי שמעולם לא אהב אותי...

"אז מה קרה שזכינו בביקור שלך?" אמי שאלה בסוף ארוחת הערב.
"סתם החלטתי שאני רוצה קצת חופש, וחוץ מזה אני חושבת שאולי צדקתם.." אמרתי כשאני מושכת בכתפיי וקמתי מהשולחן כשאני מרימה את הצלחת שלי.
"צדקנו במה?" שאלה אמי כשהצטרפה אלי למטבח כשהניחה את הצלחת שלה ושל אבי בכיור.
"בזה שניו יורק גדולה עלי.." אמרתי כשאני נשענת על השיש.
"מעולם לא אמרנו את זה מריצה.. אכן אני ואביך חששנו מאמריקה הגדולה בשבילך, אבל לא חשבנו לרגע שאת לא מסוגלת." אמא שלי אמרה והלב שלי התפוצץ לנוכח המחשבה שהכל נהרס לי שם, או שאולי אני רק מגזימה? ובמקום למחוק את כולם, במקום למחוק את ניו יורק אני רק צריכה למחוק את הירו?
"מה קרה שבגלל זה חזרת מריצה?" אמי שאלה אותי בשקט שרק שנינו במטבח, שתקתי שאני מסתכלת על המטבח, שגם הוא לא השתנה במשך כל הזמן הזה, המטבח מעוצב בצבע לבן, השיש בצבע לבן מבריק, עם ארונות לבנים מעל לשיש המאכסנים את כל הכלים, יש דלת שירות המובילה למכונת הכביסה שגם היא בצבע לבן, הדבר היחידי שבצבע שונה הוא המקרר שהוא בצבע אפור. לראות את הבית שלי שוב גרם לי להבין כמה התגעגעתי, בין לבין כל מה שרה לי בניו יורק לא היה לי מספיק זמן לחשוב או להתגעגע לבית שלי, בקושי זמן להרים טלפון להורים שלי... חשבתי אם לספר לאמא שלי מה שעובר עלי, מה שאני מרגישה, אבל לא יכולתי, לא רציתי שתרחם עלי כמו כולם, לא רציתי שתשמע כמה הבת שלה מטומטמת שהאמינה לכוכב רוק, כל הסיפורים האלה הם אותו דבר, יש לכולם את אותו הסוף הטרגי, או שהיא טיפשה או שהוא מתאבד בסוף, אני חשבתי שהסוף שלי שונה, חשבתי שהירו שונה, אבל הוא לא.
"אמרתי לך, רציתי חופש, אבל כשאני פה אני מבינה כמה התגעגעתי, אולי אני אשאר קצת יותר." אמרתי, אמא שלי הסתכלה עלי במבט מוזר, היא הופתעה לגמרי.
"טוב אני חייבת ללכת לישון, אראה אותך מחר." אמרתי לאמא שלי כשאני נותנת לה נשיקה על הלחי והולכת לכיוון החדר שלי.

שכבתי במיטה שלי שניה לפני שאני לגמרי נרדמת אחרי עוד כמה שיחות עם אבא שלי ואחי הקטן, הייתי ללא ספק הבן אדם הכי עייף בעולם, הייתי יכולה להיכנס לשיאי גינס אני בטוחה. התעסקתי בטלפון שלי כשאני חושבת על זה שעכשיו אני והירו היינו אמורים להיות באל איי, נהנים מהשמש, משתזפים, אני בטח הייתי מנסה לשכנע אותו שיסע איתי לקלבסס לראות את הבתים של משפחת קרדשיאן, והוא היה מסתייג מהרעיון המפגר שלי. לעולם לא חשבתי שיכאב לי ככה, כאב בחזה שאני רק רוצה לבכות ממנו אבל אפילו לבכות כבר אני לא מצליחה, אני כל כך כועסת.... כל כך מאוכזבת.... בעיקר מעצמי, נשבעתי לעצמי שבפעם הבאה שאתאהב זה יהיה אמיתי, זה לא יהיה משחק, אני נתתי להירו הכל ממני, נתתי לו מה שלא נתתי לאף אחד, סמכתי עליו, סמכתי עליו שהוא יהיה הראשון שלי וכל כך רציתי שיהיה האחרון, לעולם לא חשבתי שהוא יפגע בי ככה, ועוד לחשוב שהוא רצה לקחת אותי לאל איי בשביל מה? בשביל מה הוא השקיע כל כך? כשראיתי אותו עונד את השרשרת של המגן דוד הרגשתי כל כך מיוחדת בשבילו. הסתכלתי על התמונות שהראתי להורי מהטלפון שלי, התמונות שעכשיו הם רק זיכרון מתוק, העברתי את התמונות כשראיתי שצילמתי תמונה של הירו ישן באחד מהבקרים שהתעוררתי לפניו, זה כאב לי לראות את זה. כאב לי כי הבחורה שצילמה את התמונה הזו הייתה בטוחה שהירו ששוכב שם במיטה וישן כמו מלאך מאוהב בה, מרגיש אליה משהו, מעבר לאנוכיות שלו, מעבר לגסות רוח שלו, מעבר למניאק שהוא. והבחורה ששוכבת עכשיו במיטה הזו, ומסתכלת על התמונה הזו בטלפון, לא מצליחה לקלוט, לא מצליחה להבין שהוא לא מי שהיא חשבה. כשהירו סיפר לי על אביו, כשהוא סיפר לי מה אביו עשה לו, כאב לי, כאב לי כי שמעתי את הכאב שלו, שמעתי את האכזבה שלו, הלב של הירו אולי לא נשבר מבחורה, אבל הוא נשבר מאביו, מהמשפחה שלו, וזה היה לי קשה לראות את
הירו כל כך שביר. חשבתי שהוא שונה ממנו, חשבתי שהוא לא רוצה להיות כמוהו, אבל כשעשה לי מה שעשה, כשהתערב בקריירה שלי, לא משנה מה הסיבה, לא משנה מה הייתה הכוונה שלו, הוא חשב על עצמו לפני הכל, הוא היה מוכן להרוס אותי רק בגלל האגואיסטיות שלו. החזקתי את השרשרת שענדתי, שהירו נתן לי, המחווה היפה שהוא נתן לי, שעוד הייתי תמימה שהאמנתי שהוא מרגיש אלי משהו אמיתי, ולא רק רוצה להוכיח משהו. הורדתי אותה ממני, הסתכלתי על המגן דוד הכסוף הקטן שהיהלומים מסביבו מנצנצים, נזכרתי בארוחת הערב שהירו הכין בשבילי כשנתן לי אותה, איך הוא גרם לי להרגיש.... איך הלילה שלנו היה מלא בסקס ובאהבה לפחות מבחינתי.
רעש של הודעה מהטלפון שלי העיר אותי מהזיכרון היפה הזה. זאת הייתה הודעה מכריס יאן-

אני מקווה שנוכל לדבר ולהתחיל מחדש, מצטערת על מה שהיה. שיהיה לך יום נפלא.

אם היא רק הייתה יודעת שאני בישראל בדרך לישון כי ההפרש שעות הוא כמה שעות טובות, ושאני בנתיים לא בדיוק מתכוונת לחזור....

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מדהיםם
הגב
דווח
1 אהבתי
Rina Gidoni
Rina Gidoni
טוב שחזרת מחכה להמשך❣
הגב
דווח
1 אהבתי
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
סיפורים אחרונים
אהבה +18
אהבה +18
מאת: אלי קט
סיפור כיסוי
סיפור כיסוי
מאת: מישהי .
מבט אנושי
מבט אנושי
מאת: אלי קט
נימי- פרק 17
נימי- פרק 17
מאת: שלכת כותבת מהלב
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer