כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 2

הבטחתי לה

פרק 2 - הבטחה שהופכת לדילמה

תוכן עניינים 1. הבטחת לי2. הבטחתי לה3. הבטחת לי4. הבטחתי לה

צליל של מכה מתכתית הוא הדבר הראשון שאני שומע.
אני לא ישן בקלות והיא עושה כל דבר ברעש, מסוג הדברים שאי אפשר לפספס.
אני קם מהר מידי והראש שלי טיפה מטושטש.
אני בתחתונים ואיכשהו לבוש מידי, רק כשאני מסתכל על השמיכה אני מבין למה חם לי כל כך.

אני יוצא מהחדר כדי לראות אותה במטבח מכוסה בקמח.
היא לובשת משהו כהה. זה גדול עליה, מאוד. זה קצת חמוד שהשרוולים מכסים הכל עד האצבעות שלה, זה נראה כמו שמלה מוזרה בצבע כחול. אני כמעט בטוח שיש עליה סמל של המקיף שלמדתי בו.
הקומקום שורק והיא מסתובבת אלי עם חיוך של ילדים, מאוזן לאוזן.
"בוקר טוב!" היא מרימה את היד לנופף לי. מחווה שאני לא מבין כי אני ממש מולה. היא מצחקקת.
"איך את עומדת בכלל?" הקול שלי צרוד.
כשאני חושב על אתמול בלילה אני מתחיל להרגיש אשם. לא רק בכלל שחף - החברה שלי. יש סיכוי שהייתי חסר אחריות?
אני לא יודע אם כדאי שהיא תהיה אמא של משהו. אולי עדיף שהיא תתחיל מדג מחמד.

"מה את לובשת?" היד שלי מעסה את הרקה השמאלית. למה כל כך רועש פה?
היא מניחה קערת נירוסטה על השיש ומושיטה לי כוס חרס בהירה.
זו הכוס של שחף. יופי. גם ככה הפתיל שלי קצר.
"לקחתי לך מהארון" היא עונה, "ואני מכינה פנקייקים!"
בטח שאת מכינה פנקייקים וזה עושה רעש ברמה של צופר משאית. "את עושה מלא רעש על הבוקר."
אפילו שהכוס מעלה אדים אני לא מרגיש את החום של הקפה. פשוט בולע.
מבט חטוף בשעון מזכיר לי שיום שישי היום, אז אין לאן למהר באמת.

היא מתמתחת.
מתיחה ארוכה כזאת - היא עולה על קצות האצבעות, מקמרת את הגב ומותחת את הידיים למעלה. הגוף שלה יוצר קשת מאולתרת ולא יציבה.
לרגע אחד היא הייתה אישה. אגן רחב ומותניים צרות וצוואר ארוך, בדרך שגרמה לי לרצות - אני לא בטוח מה באמת רציתי באותו רגע. יש לה סימן נשיכה על הצוואר וכמה סגולים בחלק הפנימי של הירך. אני כמעט רוצה לבקש סליחה.
כשהאור גורם לה לזהור ככה כמעט הרגשתי את הטעם שלה שוב, אבל הרגע הזה עבר בשנייה ששמתי לב שיש לה קמח בשיער.

בחיים לא התרגשתי ככה מערימה של פנקייקים על צלחת. חשבתי שתהיה לי הזדמנות לקצת שקט.
כשהיא סופסוף מסיימת היא מנקה את הכלים והיא מזמזמת משהו לעצמה.
זה לא שהקול שלה רע, זה שבוקר. אני צריך שקט בבוקר.
אני אוכל. כוס קפה שניה בדרך.
היא אנרגטית מידי לשבת והיא מסתובבת בסלון והעיניים שלה רצות אל המדפים. מתכת שחורה כזו מאיקאה. שחף בחרה אותם. לא הבנתי למה אנחנו צריכים ספרים בסלון.
היא עומדת על קצות האצבעות כדי להגיע לספר גבוה. אני יכול לראות את הכתפיים שלה נשמטות באכזבה. "רק שתדעי שאני יודע מה את עושה" אני אומר לה. הסטייה שלה עם ספריות - זה משהו שמיוחד רק לה. "וזה מעצבן."
"ומה זה?" היא מרימה גבה ומחייכת, חיוך שובב כזה. אני שונא את החיוך הזה. הוא הופך אותי לעצבני - וזה כוח שלא אמור להיות לה אחרי כל כך הרבה זמן. אנחנו מכירים בערך 7 שנים.
"או שאת בודקת מה יש לי בספריה או שאת מנסה להתחמק מלהסביר לי למה את רוצה ילד בכלל."
היא מסמיקה, ממש.
יש לה שפת גוף של ילדים וזה מטריד אותי. היא באמת יכולה להתמודד עם ילד?
חוץ מקעקוע ושיער יותר ארוך היא לא השתנתה בכלל מגיל 19. איך זה קרה?
"אני פשוט מפחדת שלא תהיה לי עוד הזדמנות. ואתה הבטחת." היא מסתכלת עלי בעיניים גדולות ומבריקות. יש בי חלק שמתפלל שהיא לא תתחיל לבכות. אני באמת לא יודע מה לעשות איתה כשהיא עושה את זה. אני כוסס ציפורן, בעצבים.

"וגם - אני לגמרי בסדר עם זה שהילד שלי יהיה מהאנשים שקוראים 50 גוונים של אפור מבחירה." גם כשהיא רצינית והקול שלה נמוך היא נשמעת יותר ילדה מאישה, עכשיו כשהיא צוחקת אני תוהה לאיזה בלגאן נכנסתי.
אני מכסה את העיניים עם כף היד. "אלו ספרים של שחף." אני תוהה אם להזכיר את השם של החברה שלי יזכיר לה שהיא לא לגמרי במקום.
"אין לך ספרים?" המבט המאוכזב שלה מציק לי.
"יש ליד המיטה צמרמורת. וגם כמה על זן ומדיטציה."
היא רצה על קצות האצבעות, התרגשות שאני בחיים לא אבין. מה זה משנה מה כתוב בספר?
היא בוחרת ספר ומתחננת לשאול אותו. אני אומר כן. ממתי אני אומר לה לא בעצם?
ואיפה היא הייתה עד עכשיו? ולמה היא צצה ככה דווקא כשטוב לי?
אני מגלגל עיניים. חצי שנה אחורה הייתי עושה לה ארבעה ילדים בלי לחשוב. אז למה עכשיו?

קפה שלישי ואני מושיב אותה על הספה.
"אז זהו?" בהיסח הדעת אני מנסה לנקות את הקמח מהשיער שלה. זה רך ויש לו ריח נעים. "עמדתי במילה שלי?"
"לא." היא עונה לי. היא יושבת בישיבה מזרחית והידיים שלה מתוחות. שתי כפות הידיים על החלק שבו השוקיים נפגשות. הגב שלה זקוף.
יש לה מבט רציני. והיא כנראה לא מבינה כמה התשובה שלה מעצבנת, אפילו יותר מהחיוך ההוא. "מה זאת אומרת לא?" שיט. לא התכוונתי להרים את הקול.
"אני עדיין לא יודעת אם אני בהיריון או לא, אז לא." הדרך שבה היא אומרת את זה - כאילו זה הדבר הכי פשוט בעולם.
לא הבנתי, את לא זוכרת שיש לי חברה?
אני נושם. מנסה לדבר ברוגע. "אוקי. אז מה עושים?"
"או שאני אבוא אלייך כמה פעמים בשבוע או שתבוא איתי לרופא הנשים ותאונן לכוס." היא מחייכת.
הדרך שבה היא מתבטאת תמיד קסם. מהסוג שגורם לי לבהות בה ולתהות אם היא שומעת את מה שהיא אומרת. לגמרי יש לה לקסיקון משלה.
"את רצינית?" זה כמעט מצחיק.
"ברור." בשלב הזה אני כבר לא יכול לקחת אותה ברצינות. לא את זה שהיא נראית כמו ילדה עם הסוודר הזה, לא את הקמח בשיער ולא את הקול הגבוה. ואולי היא באמת ילדה.
אולי היא לא מבינה מה היא דורשת. "ומה נעשה עם הילד?"
"מה הקשר שלך לילד?" היא מתגוננת, אני בטוח כי יש לה נטייה לחבק את עצמה כשהיא עושה את זה.
אני חורק שיניים. "בתור התחלה - אני האבא."
היא מזיזה את הראש ב'לא' נמרץ, "הילד הוא שלי. רק שלי. אתה לא צריך לדאוג לו."
עוד נשימה עמוקה. רק השיחה מתישה אותי. "באמת! אני רוצה ילד בשבילי. אתה לא צריך להיות חלק מהחיים שלנו בשום צורה!" הקול שלה מגיע לאוקטבות שקשה לי לשמוע.
אני מגניב מבט לשעון לוודא שעדיין בוקר. אני צריך אקמול.
חוסר שינה עושה לי את זה.

שתי כפות הידיים שלה מחזיקות את כף היד שלי במחווה של התנצלות. "אני מוכנה להיעלם לך מהחיים בשנייה שיש ילד."
אני כמעט לא שומע אותה, מתרכז בזה שהאצבעות שלה ארוכות וקרות. למה היא ממשיכה לשים את הצבע הזה? היא לא מבינה שזה נראה כמו ילדה? וגם השיער הפרוע מה איתו? והקעקוע ממתי?
היא לועסת את השפה התחתונה שלה שוב. הפה שלה מבריק. השפה התחתונה שלה הופכת לאדומה יותר לאט. היא לא מודעת לזה, אבל היא עושה את זה לא רק כשהיא לחוצה.
המחשבה על אתמול מצחיקה אותי ואני צוחק קצת לעצמי לפני שאני מבין שאולי הייתי צריך לקחת ריטלין לשיחה הזו.

"יש לי רכבת אחרונה עוד חצי שעה, אז אני יוצאת. סמס לי אם החלטת שאני חוזרת או שאתה בא אליי לדייט עם הרופא נשים." האצבע שלה מחליקה מהאף לפה והיא מחייכת, קצת כמו תנועה של השתקה. "הוא ממש נחמד."
אני רוצה לצחוק. היא המלכה של החלומות בהקיץ, אז לזהות אותי לא היה לה מסובך מידי. אני מתחיל לחשוב שלא הייתה לי ברירה אלא להסכים.

רגע, היא הגיעה לפה עם מעיל ותחתונים. היא מתכננת לצאת מפה ככה?
היא נכנסת לחדר שלי ויוצאת לבושה. ג'ינס וחולצה ועקבים ומעיל.
"מה? לא חשבת שנסעתי כמעט ערומה ברכבת של שעתיים נכון?" לפעמים, רק לפעמים, היא קוראת אותי. אבל ממש, כמו ספר פתוח. "התפשטתי במעלית" היא קורצת.
היא יוצאת וסוגרת אחריה את הדלת.
אני יושב במקום ומקשיב לעקבים שלה מתרחקים.
כאילו חסרות לי סיבות לכאב ראש.

אז יש לי ערימה של פנקייקים, חברה וחברה שעד לא מזמן הייתה כמו אחות קטנה ועכשיו היא רוצה ממני ילד.
אוקי.
נשימה עמוקה.
מה עושים עכשיו?

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

little mrs.sunshine :) עקוב אחר little mrs.sunshine
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Alon PAGLIN
Alon PAGLIN
הסיפור ששלך בעייתי לי אני לא מצליח להבין למה היא הגיעה אליו. גם עם הוא יהיה האבא היא לא רוצה אותו בתור האבא והוא לא רוצה אותה כי יש לו חברה?
הגב
דווח
Alon PAGLIN
Alon PAGLIN
את ממש פורייה עוד מעט כל האתר יהיה כתבות שלך
הגב
דווח
מישהי .
מישהי .
צחקתי מלא מהקטע הזה..
אלופה ♥️♥️
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מצחיק
הבת זונה הזו כמוני
הבת זונה הזו כמוני
מאת: קריסטין .
בחורה אחרי דייט
בחורה אחרי דייט
מאת: CHEN -
האגו הנשי והשוקולדים
האגו הנשי והשוקולדים
מאת: Adam gustavo Zyl
לצאת עם בחורה מהרשת החברתית
לצאת עם בחורה מהרשת החברתית
מאת: Eran Shmuel
סיפורים אחרונים
חמימות
חמימות
מאת: black and white .
דבר איתי גסויות
דבר איתי גסויות
מאת: A &A
האור שלך
האור שלך
מאת: ההיא שכותבת
שלוש מילים 18+
שלוש מילים 18+
מאת: איש המגבעת
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer