כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

איך לסובב אותו על האצבע הקטנה - פרק 3

פרק 3: בטמן ורובין (טיפה גס, רק טיפה)

בערב אותו יום הייתה לי חתונה. לא חתונה שלי שבה אני מתחתנת, חס ושלום, אלא חתונה של בת דודה רחוקה. אבא שלי הבהיר לי שאני מגיעה. הוא לא יכול להגיע בגלל שהוא בקבוצת סיכון. למה אנשים ממשיכים להתחתן? הקורונה זה בעצם מסר משמיים שנפסיק עם המנהג המגונה הזה.
בכל אופן, האירוע התקיים בחצר בית ביישוב מרוחק כלשהו בדרום. אני לא אוהבת לצאת מגבולות תל אביב, בטח ובטח לא לאזורים מרוחקים עם כבישים לא מוארים בלילה. אבל יש ווייז ויש דיוויד בואי ששר לי שהוא כוכב אפל ומת, איזה גבר – עין אחת כחולה, אחת ירוקה, דיכאוני, לא סגור על זהותו המינית – בקיצור, אם כבר להתחתן הייתי מוכנה להתחתן אתו, לפני שהוא נפטר כמובן.
אני לא סובלת חתונות. כבר ים של זמן שלא הייתי בחתונה, והפעם בגלל מגבלות הקורונה זה בחצר בית פרטי, ולא אמורים להיות הרבה אנשים, מבחינתי זה בעסה כי זה אומר שאני לא יכולה להיבלע בתוך ההמון ואצטרך לענות על כל מיני שאלות חודרניות ומעצבנות של דודות שאפילו את שמן אני לא זוכרת. האירוע נראה לי מספיק כבד ומוריד בשביל שאלבש שמלת אבל שחורה ואדגיש את השפתיים והגבות בשחור גותי אפל. וכך, נראית כמו בת שטן, נעולה בעקבים גבוהים ונוקשים ומצוידת במבט של חיית טרף פצועה שמוכנה להרוג את מי שרק ינסה לדבר איתה, נכנסתי פנימה, מבינה שכל הפוזה הגותית והמאיימת לא שווה כלום כי מיד אימא של הכלה התנפלה עלי בנשיקות דביקות וחיבוקים ריחניים, ואמו של החתן (שאותה אני באמת לא מכירה) אספה אותי לחיבוק חם ודביק אל תוך החזה השופע והמשופץ שלה.
אחר כך הושיבו אותי בשולחן קטן ועגול, יחד עם עוד שתי בנות דודות רווקות, בקיצור – שולחן הלוזריות, ובגלל הקורונה לא היה בופה, אבל מסתבר שקובי המשפחה שלי בדרום הם טחונים והיה שם קייטרינג של הביוקר, וכבר על ההתחלה הגישו לנו לשולחן קוויאר שחור ואדום ויין ריזלינג, ככה שהייאוש נעשה יותר נוח.
"את ציפורי נכון?" אחת מבנות דודותיי שיושבת לצדי החליטה להתחיל לדבר איתי.
"כן" הנהנתי לה מתוך כוס היין השלישית.
"איזה קטע. כמה זמן לא נפגשנו! פעם אחרונה עוד שיחקנו בברביות!"
הייתי אמורה לצחוק צחוק מלאכותי, והייתי אמורה לשאול אותה מה שמה ומה היא עושה היום, אני מבינה את זה, אבל זה פשוט לא עניין אותי. רציתי שתיגמר החופה ושאני אוכל לעוף משם חזרה לרחם החם והאביך של תל אביב שלי. אבל אז התחיל משהו, וזה היה האמת משהו נחמד.
החתן נכנס. כאמור, את החתן אני לא מכירה, הוא מתחתן עם בת דודה שלי, אני כאן בגלל הכלה. אבל בכל זאת – החתן נכנס. והוא היה לבוש מדים. אין לי מושג למה, אל תשאלו אותי, אולי זה איזה קטע כזה חדש של חתונות שחתנים לובשים מדים, אני לא מבינה בדברים כאלה, אבל הוא לבש מדים. ומאחוריו צעדה פמליה שלמה של גברים, גם הם, כולם, לבושי מדים, טופחים על גבו בגאווה וחיבה, ולקח לי די הרבה זמן להבין שמדובר בטייסים.
"וואו, הוא טייס?" בת דודה שלי הביטה בחתן ובעדת החברים שלו, והלשון שלה כמעט התגלגלה עד לדשא המכוסח היטב של חצר הבית.
"הם טייסים?" שאלתי. לא עשיתי צבא אז אני לא מבינה כלום במדים, דרגות וכל זה. היא הנהנה. "רואה מה יש להם על החזה? זה כנפי טיס. וגם הצבע של המדים והכומתות. וואו! הייתי צריכה להשקיע יותר הערב." היא התבעסה.
אני די התאכזבתי. "למה הם כולם נמוכים?" שאלתי.
"כי מטוס קרב הוא קטן." אמרה לי בת דודתי השנייה. "הם צריכים להיות קטנים."
"נו אז זה ממש בעסה." אמרתי. "אז מה זה שווה שהם טייסים?"
אבל אז נכנס עוד מישהו. גם הוא היה לבוש מדים, אבל הוא לא היה נמוך. No sir. הוא היה, פשוטו כמשמעו, אחד לאחד, הגבר מהתמונה שישנתי וריירתי עליה במהלך הלילה. רק שהפעם הוא היה לבוש, במדים.
בהתחלה חשבתי שזה חלום. אבל שמתי לב שגם בנות דודותיי לוטשות בו מבטים, וכשהסתכלתי מסביב קלטתי שגם שאר הבנות בחצר הבית עוקבות אחריו במבטן. וגם כמה מהבנים.
הוא כאילו לא היה קשור לשאר הטייסים, ונעמד טיפה מרוחק, מתחת לעץ לימון. אחת מעובדות הקייטרינג גם קלטה אותו וניגשה אליו עם מגש אלכוהול, וקלטתי אותה קורצת לחברה שלה. הוא לקח כוס וודקה עם מיץ תפוזים ולא שם על המלצרית שהלכה משם, מאוכזבת.
טוב, הבנתי, הוא כאן בגללי. אני זימנתי אותו. שיטת ה'זן והאהבה' עובדת אחרי הכול. עכשיו אני צריכה לצוד אותו.
קמתי מהשולחן, כוס הריזלינג בידי, וניגשתי אליו. "מה זה, את הולכת אליו?" בת דודתי שאלה אותי.
"ברור. מה נראה לך?" ופניתי לעבר עץ הלימון, ועמדתי לידו. מולנו החתן והכלה נעמדו מתחת לחופה מאולתרת, וכל הטייסים והחברות של הכלה התקבצו מסביב.
"אני שונאת חתונות." אמרתי לו.
הוא הביט בי, ולא אמר כלום.
"אני חייבת לך תודה." המשכתי.
"על מה?" הוא שאל, והקול שלו היה בול כמו הקול עליו פנטזתי – עמוק מאוד ורגוע, כמו גלי ים מבעד לקונכייה כבדה.
"אתה טייס, נכון? אז אני חייבת לומר לך תודה, בשם עם ישראל, על זה שאתה והחברים שלך מגנים עלינו." לגמתי מיד מהריזלינג כדי לא לומר עוד כמה דברים מטופשים.
"תודה. אני אמסור להם." הוא הצביע על הטייסים שליד החופה. "אבל אני לא טייס."
"מה, אתה לא טייס?"
"לא."
"אז מה אתה? כי... תראה כמה דרגות יש לך על הכתפיים. אתה כמעט רמטכ"ל."
הוא צחק. "אני מדריך הספורט שלהם. אני קצין ספורט. בגלל זה הדרגות, אני קצין."
"אתה קצין... של ספורט..."
"כן." הוא לגם מהוודקה שלו.
"טוב, זה יותר שווה מטייס."
"לא נראה לי." הוא אמר. "את בעצמך אמרת. הטייסים הם הגיבורים. אני מה אני? מכירה את הסרטים של הגיבורי על? אז יש את בטמן, נכון? ויש לו את ה... חבר המוזר שלו, שעוזר לו?"
"רובין?"
"בדיוק. יפה... את מבינה בז'אנר. אז אני רובין."
"תגיד," לגמתי מהריזלינג והתקרבתי אליו, ממוללת באצבעותיי את שרוול המדים על זרועו השרירית, "מה זה אומר עלי שאני חושבת שרובין שווה הרבה יותר מכל ה... בטמנים הננסיים האלה שם?"
הוא נפנה אלי, ועמד עכשיו כולו מולי. הוא היה גדול, רחב כתפיים, חזה מפותח ובולט, והמדים היו פשוט קטנים עליו. אפשר היה לראות דרכם כל שריר. "אני תום." הוא אמר. והגברת, שברגע זה הצליחה ללכוד את תשומת הלב שלי?"
"ציפורי."
"נעים מאוד ציפורי."
"נעים מאוד תום."
הבטנו בעיניים אחד של השני, ברגע של שתיקה שלא הייתה מביכה בכלל, עד שהחתן שבר את הכוס, "מזל טוב!" שאגו כולם והתחילה מוסיקה מחרישת אוזניים.
"יואו כמה אני לא סובלת חתונות!" אמרתי לו בקול רם, מנסה להתגבר על הרעש.
"תני לי." הוא הניח את כפות ידיו הגדולות על אוזניי. הן היו חמימות ורכות למגע. רציתי לגעת בכף היד שלו, אבל כשהרמתי את ידי היא נגעה בטעות, בקלילות, במפשעתו.
"יואו, סליחה..."
הוא חייך, טיפה במבוכה. "הכול בסדר." אמר. אבל משהו קרה שם, והגבריות, המפותחת מאוד, יש לציין, של תום (רובין) התחילה לבלוט מבעד למכנסי המדים שלו.
"אהמ, עומד לך אדוני." אמרתי.
"תודה שהארת את תשומת לבי. כן אני יודע שעומד לי. כי את נגעת בי."
"בטעות. אל תעוף על עצמך עכשיו."
"בסדר, בכל זאת נגעת בי. טוב זה נהיה קצת מביך." עמד לו יותר ויותר, וזה כבר היה ממש בולט. בדיוק באותו רגע איזו דודה מציקנית החליטה לפנות אלי. "ציפורי! איך גדלת! שנים! שנים שלא ראיתי אותך!" התנפלה עלי בנשיקות וחיבוקים. הלו! יש קורונה! לא שמעת? תום נתן בי מבט של 'תעזרי לי', ובצדק. זאת כבר לא הייתה בליטה קטנה.
נצמדתי אליו, מניחה יד על עורפו. "מכירה את תום?" שאלתי את הדודה, ומסתירה את האוהל המפואר.
"לא. מה, יש לך חבר? איזה יופי... נו לא עושה לכם חשק?" הצביעה על החופה.
הסתכלתי על תום. "עושה לך חשק, דארלינג?"
"אנחנו מחכים שתיגמר הקורונה." הוא אמר לדודתי. "אני אארגן לציפורי אירוע שהיא לא תשכח כל החיים."
כשהדודה הסתלקה אמרתי לתום, "בא לך לנסות משהו?"
"מה?" לקחתי לגימה אחרונה מהריזלינג ומשכתי אותו לנשיקה. ליפפתי את הלשון על שלו, בתוך ים הריזלינג שהתערבב בין הפיות של שנינו, ובסוף נטף משפתותינו על חולצתו. "שיט! החולצה!"
"זה מה שמעניין אותך עכשיו?"
"אין לי חולצה אחרת. ומחר יש לי משפט."
"אווו... ילד רע... מה עשית?"
"כלום. אני מעלה חייל למשפט. אני חייב להיות על מדי א'. וזאת החולצה היחידה שלי."
"נו אז תעבור אצלי ואני אכבס לך אותה."
"איפה את גרה."
"תל אביב."
"לכי תזדייני." הוא צחק. "יש לך מושג כמה זה רחוק מכאן?"
"נו ואיפה הבסיס שלך?"
"אה... מטר מכאן, כאילו?"
"נו ומתי המשפט מחר?"
"על הבוקר יא גנובה."
"מה זה בוקר?"
"תשע."
חככתי בדעתי. "אז תשמע. בוא תיסע אחרי. נעביר את הלילה אצלי. אני אכבס אותך... לך, את החולצה, ומחר מוקדם תצא חזרה לבסיס."
הוא חשב רגע. "למה זאת נשמעת לי כמו הצעה מגונה?"
"הצעה מגונה? אני?" הנחתי את כף ידי על פי במחווה תיאטרלית של פרינססה. "מה אתה חושב שהולך לקרות הלילה, יא חת'כת חרמן! תהיה קצין וג'נטלמן בבקשה."
"אה... ציפורי, את זו שמנשנשת אותי כאן כל הערב."
"טוב, תפסיק לזיין ת'שכל, ובוא נעוף מכאן." אחזתי בידו ומשכתי אותו משם.

Matilda Birdy עקוב אחר Matilda
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
little mrs.sunshine :)
little mrs.sunshine :)
אף פעם לא מאכזבת:)
הגב
דווח
1 אהבתי
Matilda Birdy
Matilda Birdy
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
Matilda Birdy
ציפור לילה - פרק 4 (18+++)
ציפור לילה - פרק 4 (18+++)
מאת: Matilda Birdy
איך לסובב אותו על האצבע הקטנה פרק 2
איך לסובב אותו על האצבע הקטנה פרק 2
מאת: Matilda Birdy
ציפור לילה - פרק 5
ציפור לילה - פרק 5
מאת: Matilda Birdy
ציפור לילה: פרק 3
ציפור לילה: פרק 3
מאת: Matilda Birdy
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
מצורע
מצורע
מאת: Barel Romano
שלושה ימים ותשע שעות
שלושה ימים ותשע שעות
מאת: Lelo Shem
לשני הגברים שאהבתי
לשני הגברים שאהבתי
מאת: בושמת ברהום
הלילה של יום שבת. יום ראשון בבוקר 3 באוגוסט.
הלילה של יום שבת. יום ראשון בבוקר 3 באוגוסט.
מאת: Lelo Shem
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D