כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1

ההתנגשות חלק 40

בייבי תראי מה עשית לי

*******
מריצה
הסתכלתי עליו, משותקת, חשבתי כל כך הרבה על מה להגיד לו, כל הדרך לכאן התרוצצו בראשי משפטים, רציתי לשנוא אותו, לכעוס עליו, לקלל אותו, שיבין מה אני מרגישה, שיבין את הכאב שלי, אבל ברגע האמת פשוט הייתי משותקת.
"דאגתי לך, איפה היית?" הירו שאל אותי בעודי מסתכלת עליו, הזעם והכאב התלקחו בי, רק רציתי ללכת ממנו, זה כואב לי שעד לפני כמה שעות הדבר היחידי שרציתי זה להיות הכי קרובה אליו, הרגשתי הכי קרובה אליו, ועכשיו הדבר היחידי שאני רק רוצה זה להיות רחוקה ממנו.
הרמתי את התיק בידי והתקדמתי אל עבר הדלת כשאני שותקת, המבט שלי, העיניים שלי מסגירות הכל.
"בבקשה בואי נדבר." הוא אמר ותפס בזרועי כשבאתי לחלוף על פניו.
"שלא תעז לגעת בי." אמרתי בכל כך קרירות כשאני מסתכלת על הזרוע שלו אוחזת בי, והעפתי את ידי ממנו.
"אני מצטער, אני יודע שטעיתי, בבקשה תדברי איתי, בואי ניסע לאל איי, נדבר על הכל, נשכח מהכל, תסלחי לי בבקשה." הוא אמר שהתקדמתי עוד כמה צעדים.
"איך אתה חושב בכלל שאני אסע איתך אחרי כל זה?" נהמתי עליו, זה הרתיח אותי, הרתיח אותי שהוא חושב שהוא יגיד סליחה וזהו הכל יהיה בסדר, אני אשכח הכל, הוא רגיל לזה שהוא מדבר כי הוא הירו נייט ואנשים פשוט עושים מה שהוא רוצה, אבל אני לא מוכנה, אני לא מוכנה לסלוח לו על זה.
"בבקשה מריצה.." קולו היה מתחנן. "אני אכפר על הטעות שלי, אני אפעיל את כל הקשרים שלי כדי לעזור לך להרים את התצוגת אופנה שרצית, בבקשה אני אעשה הכל, רק.... אל תעזבי אותי."
כעסתי יותר מידי, אני כועסת יותר מידי.
"אני לא צריכה אותך." אמרתי, כשאני יודעת שזה משפט שמכאיב לו.
פניו הזדעפו. "את כן צריכה אותי, את אוהבת אותי." הוא אמר בכזה ביטחון, הינה הוא הבחור הגס רוח שהכרתי.
"אתה יודע משהו? אני כן צריכה אותך, אני צריכה שתגיד לי.." התקדמתי לעברו כשהתיק עדיין בידי.
"שאגיד לך מה? אגיד לך הכל רק תשארי בבקשה." הוא הופתע כשנעמדתי קרוב יותר אליו ומבטו נעשה רך יותר.
"אני צריכה שתגיד לי את שלוש המילים האלה, שאדע שלא הייתי טיפשה לגמרי, שאדע שיש לי סיבה להישאר." אמרתי כשהלב שלי עומד להתפוצץ מבפנים, אף פעם לא דרשתי מהירו שיגיד לי שהוא אוהב אותי, ואני יודעת שאולי אצא מכאן מושפלת יותר, אבל אני צריכה לדעת, אני צריכה לדעת שכל זה לא היה סתם משחק בשבילו.
הירו הסתכל עליו קפוא, הוא לא הזיז עפעף, הוא היה משותק כשעיניי מתחננות שהוא יגיד לי שהוא אוהב אותי, האכזה הציפה אותי, הלב שלי נשבר עוד יותר, זה היה כואב יותר משיכולתי לדמיין.
"להתראות הירו." הנהנתי את ראשי כשהבנתי שהוא לא מתכוון להגיד לי את זה.
התקדמתי לכיוון הדלת של חדר השינה כדי לצאת, כאב לי, כעסתי, זעמתי כל כך מבפנים, לא יכולתי לעצור את עצמי, הסתובבתי אליו כשאני רואה שהוא עדיין עומד באותה תנוחה ולא זז ממקומו.
"אתה יודע משהו? אתה לא שונה מאבא שלך, הרסת אותי בדיוק כמו שאבא שלך הרס אותך." אמרתי עם כל הכאב, הירו הסתכל עלי אחרי שאמרתי מה שאמרתי העיניים שלו היו כל כך עצובות כשאמרתי זאת, לא יכולתי להמשיך להסתכל עליו ופשוט הלכתי משם.
ירדתי בזריזות במדרגות ויצאתי מהדירה כשאני ממתינה למעלית, דלתות המעלית נפתחו ונכנסתי למעלית כששמעתי את דלת דירתו של הירו נפתחת, ראיתי את הירו מולי בשניה "מריצה חכי! אל תלכי!" הוא צעק, הוא התכוון לעצור את המעלית "לא!" צעקתי, "תעזוב אותי! זה נגמר! לגמרי נגמר!" צעקתי עליו, הוצאתי את כל האמוציות שלי, את כל סערת הרגשות שהתחוללה בתוכי. הירו נבהל מהתגובה שלי, דלתות המעלית נסגרו במבט אחרון שהסתכלתי על פניו של הירו, הגבר שהייתי בטוחה שהוא הגבר של חיי, שאזכה לראות את עיניו הירוקות בכל בוקר שאקום, ועכשיו אני יודעת שזאת הפעם האחרונה שאראה את עיניו הירוקות בדרך שראיתי פעם.

נעמדתי מול דלת ביתה של אלי, השעה כבר הייתה 8 בבוקר, אחרי לילה של חוסר שינה, שמצאתי את עצמי עוברת ממקום למקום, למלון פאלאס לא היה מקום בשבילי, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ולמרות הכל אלי תמיד הייתה לצידי בהכל. לקחתי נשימה עמוקה וצלצלתי בדלת ביתה. לקח יותר מכמה דקות כדי שהיא תפתח את הדלת שלה, אבל יכולתי להבין שהיא ישנה אחרי כל מה שעברנו אתמול, צלצלתי כמה פעמים ובזמן שחיכיתי שאלי תפתח את הדלת הירו לא הפסיק להתקשר אלי ולשלוח לי הודעות בטלפון, הגעתי למצב שאני פשוט חוסמת אותו, לא יכולתי לראות את שמו, לא הייתי מסוגלת, הרגשתי כל כך מושפלת, כי התאהבתי במישהו שלא מחזיר לי אהבה... שוב... חשבתי שזה יהיה שונה איתו, הרגשתי את זה שונה, אבל טעיתי... אני צריכה להבין שזה נגמר, שכל הסיפור ביני לבין הירו היה עוד פנטזיה שלי, להבין שזה פשוט לוותר על הפנטזיה שלי איתו, לוותר עליו, ולא לוותר כואב, אלא לוותר על התקווה שהיה בנינו או שיש בנינו משהו אמיתי, למצוא לעצמי סיפור חדש, אולי הוא יהיה טוב אולי הוא יהיה רע, העיקר שזה יהיה סיפור חדש, רחוק ממנו.
אלי פתחה את דלת ביתה כשהיא בפיג'מה ואפשר לראות עליה שהיא קמה עכשיו. "מריצה!" היא הופתעה כשראתה אותי בפתח הדלת. היא הסתכלה על התיק שבידי אחרי ששפשפה את עיניה "אוי מתוקה שלי.." עיניה נעצבו, אני הפלתי את התיק על הריצפה והדבר הראשון שעשיתי היה לחבק אותה. אלי חיבקה אותי חזק. "אני מצטערת שנפלתי עלייך ככה מוקדם בבוקר, לא היה לי לאן ללכת." אמרתי לה כשדמעות בעיניי והבכי בגרוני.
"זה בסדר מתוקה שלי, אני איתך.." היא אמרה כשהיא מלטפת את השיער שלי בזמן החיבוק שלנו.

אני ואלי ישבנו במטבח ביתה שתינו קפה. "איך את?" היא שאלה אותי. אם רק הייתי מסבירה לה את ההרגשה שלי, כמה מושפלת, טיפשה, מפגרת, כועסת, זועמת, הכל.... איך כל הרגשות האלה פשוט מתערבבים בתוכי, אני סערת רגשות אחת גדולה, אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל להסביר איך אני, חשבתי שעברתי כבר שיברון לב, אבל זה יותר מזה, זה יותר רק משיברון לב, זה כל כך כואב.... לדעת שהבן אדם שהכי סמכת עליו, שהכי אהבת, שאת הכי אוהבת בגד בך... אני חושב שעל בגידה עם סטייסי הייתי מסוגלת לסלוח אבל על הניסיון שלו להרוס את החלום שלי רק בשביל מה? בשביל מי? למה? אני פשוט לא מצליחה להבין... אני לא חושבת שאי פעם אצליח להבין ..
"יהיה בסדר.." אמרתי כשלגמתי מהקפה שלי. "אני צריכה חופש.." אמרתי לאלי, זה באמת מה שאני צריכה. "מזל שהיום אנחנו לא עובדות אז, בואי נעשה משהו כיף היום." היא אמרה בניסיון לעודד אותי.
"לא... אני צריכה באמת חופש." אמרתי.
"או. אוקי... לאן חשבת? כמה זמן?" היא שאלה אותי כשהיא לוגמת מהקפה שלה.
"האמת היא... שבדרך אלייך ... אני פשוט לא מסוגלת אלי.." הדמעות הציפו אותי. היא הניחה את ספל הקפה שלה על השולחן, ואחזה בידי שהייתה מונחת על השולחן אוחזת סביב ספל הקפה.
"בדרך לכאן... קניתי כרטיס טיסה לישראל... אני מרגישה שאני צריכה לחזור, אני צריכה להיות עם המשפחה שלי, עם החברות שלי, אני צריכה את התמיכה שלהם, אני פשוט... זה יותר מידי בשבילי, אולי ניו יורק היא לא העיר החלומית שחלמתי עליה..."
"מריצה.... אל תגידי את זה... את לא יכולה לעזוב... יש לך אותי את בלייר, אנחנו ניהיה פה בשבילך." היא הסתכלה עלי במבט מרחם.
"אני יודעת, אבל אני באמת חייבת רגע, מהרגע שנחתתי כאן הכל הגיע בבום ואני צריכה רגע לעשות צעד לאחור." הדמעות זלגו ממני.
"ומה בנוגע להתמחות בריצרדס?" היא שאלה אותי. לא ידעתי מה להגיד, אני לא רוצה לעזוב את כל מה שהשגתי עד עכשיו, אבל הלב שלי כואב מידי בשביל להישאר.
שתקתי.
"תראי מה נעשה, אני מבינה אותך, ואני רוצה לעזור לך, אני אתן לך שבועיים של חופש, תודיעי לי בסוף השבועיים האלה אם את מתכוונת לחזור, אני מאוד מקווה שכן, המקום שלך בריצרדס תמיד יהיה שמור."
אוי אני כל כך שמחה שיש לי את אלי, כל כך שמחה שהיא פה בשבילי תמיד, מזל שהיא הבוסית שלי, שהיא מבינה אותי, באה לקראתי, אני באמת לא יודעת איך הייתי מסתדרת בניו יורק בלעדיה.
"תודה לך, כל כך תודה." חיבקתי אותה.
"מתי הטיסה שלך?" היא שאלה אותי.
"היום, ברבע לשש בערב." מבטה היה מופתע. "ואו, זה היה מהר בהחלט. אני אקח אותך." אלי הציעה.
"תודה אלי, באמת תודה, על הכל, מההתחלה ועד הסוף." הודתי לה, אלי שלחה לי את החיוך שלה. אני כל כך שמחה שאלי נכנסה לחיי והייתה כאן בשבילי תמיד.

אחרי שאלי הורידה אותי בשדה התעופה, ולא הפסקתי להודות לה במשך כל הדרך על מה שהיא עושה בשבילי ושהיא ככה מבינה אותי ועוזרת לי, שהיא נתנה לי את האפשרות לבחור אם אני רוצה לחזור או להישאר בישראל, שהיא באמת תומכת בי, היא הצליחה אפילו להסיח את דעתי עם לקט של שירים ישנים במכונית שלה בנסיעה לשדה התעופה. היה קשה להיפרד, במחשבה שיכול להיות שזאת תיהיה הפעם האחרונה שנתראה, אלי חיבקה אותי חיבוק אחרון. "לא משנה מה את צריכה, תמיד את מוזמנת להתקשר אלי, את יודעת את זה נכון?" היא שאלה אותה כשהיא מסתכלת עליי ויכולתי לראות דרך עיניה שבאמת כואב לה.
"אני יודעת, אני אוהבת אותך המון אלי. תודה על הכל." אלי ואני השתחררנו מהחיבוק, אלי נופפה לי ניפוף אחרון בידה ונכנסה למכוניתה. אני נכנסתי לשדה התעופה עם התיק שארזתי בידי.
צלצלתי לבריידן. הוא ענה ישר
"היי מריצה, את בסדר? לא ידעתי כל כך אם להתקשר אחרי שקראתי את הפתק שלך." הוא אמר.
"אני בסדר גמור, רק רציתי להודות לך שוב על אתמול, אני מעריכה את כל מה שעשית בשבילי, אני שמחה שהכרתי אותך בריידן." אמרתי ברגשנות.
"את בטוחה שהכל בסדר מריצה? נשמע כיאלו את נפרדת.." הוא זיהה על קולי כנראה.
ציחקקתי. "כנראה שזה מה שאני עושה, אני בשדה התעופה, אני נוסעת לישראל." אמרתי.
"מה? ואת לא מתכוונת לחזור?" הוא הופתע.
לקח לי שניה לפני שעניתי לו. "אני לא יודעת.." אמרתי.
"ומה בנוגע לעבודה שלך? ולכל מה שהתחלת כאן?" הוא אמר והתחיל להלחיץ אותי.
"אני לא יודעת.." חזרתי על עצמי.
"מריצה..." הוא התחיל להגיד. "אני פשוט צריכה רגע בריידן, הכל היה יותר מידי." הסברתי לו.
"אני מבין... אני מקווה שזה יעזור לך להבין מה את רוצה לעשות." הוא אמר.
"תודה בריידן.. טוב אני מניחה שאנתק אני צריכה להספיק את הטיסה שלי."
"מריצה.." הוא אמר לפני שניתקתי. "תמיד תזכרי שאת מיוחדת.." הוא אמר וזה פשוט גרם לדמעות שלי לזלוג.
"תודה" אמרתי לבריידן כשאני מנסה לא להשמיע את קול הבכי שלי.
ניתקתי את הטלפון, אני מודה שקיוותי שאיכשהו הירו ידע על כך שאני טסה, וכמו בכל הסרטים הרומנטיים עם הסופים הטובים הוא יהיה כאן כדי לעצור אותי, כדי להגיד שהוא אוהב אותי.... הסתכלתי על הכניסה לנמל התעופה, ואף אחד שמזכיר את הירו לא היה שם, אני צריכה להפסיק לחשוב עליו ולטוס מכאן, רחוק ממנו.

**********
הירו-
חיפשתי את מריצה כמו משוגע כל היום הזה, אין לי מושג איפה היא, איפלו ג'ון נרתם לעזור לי לחפש אותה, והיא פשוט פאקינג נעלמה, לא היה אכפת לי כבר שיראו אותי בפומבי מחפש אותה, רק רציתי למצוא אותה, לעזאזל, לאן הבחורה הזו יכולה ללכת? היא לא בשום מקום. היא לא בחוף הים, לא במלון שלה, לא בסביבות מנהטן, אפילו הלכתי למשרדים של העבודה שלה שהיו סגורים. איפה לעזאזל היא? היא הלכה למר חליפה מזויינת? לאן היא הלכה? היא לא מכירה כל כך הרבה אנשים בניו יורק.
חיכיתי בלמבורגיני שלי כשג'ון הלך להביא לנו קפה, אני צריך קפה כדי להמשיך בחיפושים אחרי מריצה. אני צריך להגיד לה את זה, אני צריך להגיד לה את מה שלא הצלחתי להגיד לה לפני, את מה שהייתי צריך להגיד לפני, אני מקווה שזה לא מאוחר מידי, היא צריכה לשמוע את זה, היא צריכה להבין שאני.... שאני באמת אוהב אותה.... שאני פאקינג אוהב אותה בכל גופי, בכל חלק ממני אני פשוט מאוהב בה. פאק אני כל כך אידיוט, היא צדקה שהיא אמרה שהרסתי אותה כמו שאבא שלי הרס אותי, אבל אני לא מתכוון להיות כמוהו, אני מתכוון לתקן את הטעות שלי, אני מתכוון לעשות הכל כדי להחזיר אותה אליי, אני אוהב אותה.
ג'ון חזר עם כוסות הקפה שלנו.
"היא עם אלי." ג'ון אמר.
פאק פאק פאק איך לא חשבתי ללכת לחפש אצל אלי? חשבתי שהיא כועסת עליה כי היא לא ענתה לה גם אתמול.
"אתה בטוח?" שאלתי אותו. "כן בלייר אמרה לי." ג'ון אמר בביטחון, לא ראיתי בעיניים ונסעתי בשיא המהירות לביתה של אלי.

כבר כמה דקות שאני עומד מול פתח דלת ביתה של אלי, מחכה שתפתח לי את הדלת, אני מתקשר אליה והיא לא עונה. פאק איפה היא לעזאזל למה היא לא פותחת לי את הדלת? אני חייב לראות את מריצה! אני חייב להגיד לה מה אני פאקינג מרגיש! אני חייב להחזיר אותה אלי, לעזאזל אני מרגיש שכל שניה שעוברת בלי מריצה ליידי היא פשוט נצח.
ג'ון חיכה לי במכונית שלי, כשאני מסתכל לעברו לא יודע מה לעשות. "אני פאקינג אפרוץ את הדלת המזדיינת הזו" צעקתי לו כשאני בועט בדלת שלה.
פתאום מכוניתה של אלי נכנסה לחניה שלה. רצתי אליה, ניגשתי לחלון שלה באגרסביות ואלי נבהלה. "הירו! הבהלת אותי משוגע!" היא צווחה כשהורידה את החלון שלה.
"איפה מריצה? תגידי לי לעזאזל איפה היא! אני חייב לדבר איתה, אני יודע שהיא איתך." זרקתי עליה את כל הדרישות שלי.
"הירו.." היא התחילה להגיד.
"אלי אל תשחקי איתי פאקינג משחקים תגידי לי איפה מריצה!" דרשתי.
"הירו היא בשדה תעופה, עכשיו חזרתי משם, היא חוזרת לישראל."
פאק! מה? זין זין זין לא זה לא קורה לי, אני לא מאמין שהברחתי אותה מכאן, אני לא מאמין שהיא בורחת מכאן. אני חתיכת בן זונה מזדיין מה עשיתי, אני חייב לעצור אותה.
"פאק!" נהמתי כשאני מושך בשערי לאחור, הרגשתי איך עוד שניה אני מורט לעצמי את כל השיער שלי.
רצתי לכיוון המכונית שלי.
"היא טסה בטיסה של רבע לשש! תחזיר אותה!" אלי צעקה לי.
נכנסתי למכונית שלי כשאני לא רואה בעיניים, אני חייב להספיק להגיע לפני שהטיסה שלה יוצאת, אני לא יכול לתת לה לעזוב, היא צריכה להיות כאן, איתי או בלעדיי, היא צריכה להיות כאן, זה המקום שלה כדי להצליח, להיות מי שהיא רוצה להיות.
"לאן נוסעים?" ג'ון שאל אותי כשרמת האנדרלין שלי בגוף כדי להספיק להגיע הייתה בשיא ולא הצלחתי להוריד את הרגל מהגז.
"לשדה תעופה." אמרתי לג'ון.

נסעתי כמו פאקינג משוגע כדי להגיע, כמעט דרסתי שני אנשים בדרך וכמעט התנגשתי בכמה מכוניות אבל זה לא עניין אותי, שמחתי ברגעים כאלה שיש לי את הכסף לקנות מכוניות ספורט יקרות שיכולות לעשות את העבודה ברגעים האלה. הדבר היחידי שחשבתי עליו הוא שאני חייב לעצור אותה, לעצור את הבחורה שאני אוהב מלברוח מכאן, אני חייב לתקן את כל מה שהרסתי.
הגעתי עם המכונית שלי לכניסה של שדה התעופה, לא חשבתי יותר מידי ופתחתי את הדלת המזדיינת של הלמבורגיני שלי אפילו לא סגרתי אותה כשרצתי לתוך השדה תעופה, אפילו לא הסתכלתי על השעון מרוב שהייתי שקוע רק בלהגיע לשדה התעופה הכי מהר שאני יכול.
"נו באמת הירו!" ג'ון אמר כשהשארתי את הדלת של המכונית פתוחה ונכנסתי בזריזות לשדה התעופה. תפסתי את אחת הדיילות הקרקע שהיו שם כשאני מתנשף כמו משוגע. "הטיסה של. רבע לשש. לישראל. איפה. היא . יוצאת." שאלתי בין נשימה לנשימה. הלחץ השתלט עלי הגוף שלי רעד מרוב האנדרלין.
"אתה לא הירו נייט?" הדיילת אמרה בחיוך.
"כן אני פאקינג הוא, את יכולה לענות על השאלה שלי?" נהמתי עליה, זה ממש לא הזמן לזכור שאני זמר מפורסם! פאק.
"אה.. תן לי לבדוק.." היא אמרה שהיא ניגשה למסך הגדול שנותן את כל הפרטים על הטיסות היוצאות, אנשים התחילו להבחין בי מסביב, לצלם אותי כשאני מנסה להסדיר את הנשימה שלי, אבל לא עניין אותי שום דבר, עניין אותי רק להגיע למריצה.
"אני מצטערת אבל הטיסה הזו יצאה כבר לדרך." היא אמרה, הרגשתי איך הלב שלי מת, הרגשתי איך אני מתה, אני פאקינג לא מאמין. פאקקקקקקקק אני לא מאמין שפספסתי אותה. רציתי לצרוח שם, לצרוח מול כולם, אנשים התקרבו אלי, מעריצות, כדי לבקש תמונה, אבל אני לא ראיתי בעיניים באותו הרגע, לא עניין אותי פאקינג שום דבר, שכולם ילכו לעזאזל.
אני כל כך אידיוט, אבל לא משנה מה, אני לא מתכוון לוותר, אני אעשה בשבילה הכל, אני אוהב אותה.
הלכתי לדלפק חברת טיסות הראשונה שראיתי. ניגשתי לפקיד הקבלה. "או מי גאד הירו נייט." הוא ישר אמר, אפילו לא חייכתי אליו.
"אפשר רק תמונה לפני שאטפל בך?" שאל אותי פקיד הקבלה המזדיין, זה מה שחסר לי אחרי לילה כמעט ללא שינה שיצלמו אותי. אבל כבר צילמו אותי ברגעים גרועים יותר.
חייכתי חיוך מאולץ קטן והוא עשה איתי תמונה.
"אני רוצה לקנות כרטיס טיסה." אמרתי אחרי שהוא קיבל את התמונה המזדיינת שלו.
"בטח, לאן?" הוא חייך אלי, היה נראה שהוא קצת חושש ממני, טוב אני לא מאשים אותו המבט שלי עכשיו לא הכי נחמד.
"ישראל." אמרתי.

**************************************************************
זה הסוף לחלק הראשון של הסיפור! הייתי שמחה שתגיבו אם הייתם רוצים את ההמשך של הסיפור, תודה לכל מי שקורא\ת! זה עושה לי כיף לספר לכם את הסיפור שלהם.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 13 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Tzadef Asayag
Tzadef Asayag
יהיה המשך??
הגב
דווח
1 אהבתי
Miss D
Miss D
יהיה המשך ברור! תודה לכולם על הפרגון! לא ברור מאליו, מבטיחה שעד יום שלישי הבא אעלה את ההמשך❤️
הגב
דווח
guest
מתי ההמשך? לא עומדת במתח הזה!!!
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 11 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Miss D
ההתנגשות השניה חלק 16
ההתנגשות השניה חלק 16
מאת: Miss D
ההתנגשות הסופית חלק 21
ההתנגשות הסופית חלק 21
מאת: Miss D
ההתנגשות חלק 37
ההתנגשות חלק 37
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 27
ההתנגשות השניה חלק 27
מאת: Miss D
סיפורים אחרונים
ליבי - פרק 19
ליבי - פרק 19
מאת: כותבת אנונימית
על כתף אחת שטן על כתף שניה מלאך.
על כתף אחת שטן על כתף שניה מלאך.
מאת: Alon PAGLIN
לפעמים בא לי להיות אופלייה
לפעמים בא לי להיות אופלייה
מאת: תמר בנט
הסיפור על הקצינה, הגנב ולוחם האתיקה הבלתי מעורער
הסיפור על הקצינה, הגנב ולוחם האתיקה הבלתי מעורער
מאת: תמר בנט
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D