כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2

איפוס מחדש פרק 14

כשהגיע התור שלי, זאת אומרת כשחליתי ידעתי שמה שיקרה לגיל יקרה גם לי, איש לא יבקר אותי למעט המשפחה, לאיש לא אכפת שזורי בנט חולה, כך גם היה, לפחות לא הציקו לי.

" הבאתי לך משהו" מליקה ניגשה קרוב למיטה שלי והושיטה לי אוריגמי שהכינה, הייתי די מטושטשת וחלשה על מנת להבין שזה פרח אז רק חייכתי כי לא יצא לי קול.
" ידעתי שתאהבי" היא הייתה נחמדה אליי, לפחות בהתחלה עם הזמן היא הפסיקה לבקר או להגיע בכלל.
" אבא אני מעדיפה כבר למות!" כל הגוף כאב נורא.
" אל תגידי ככה, את תחלימי" כשאמר את זה הקאתי דם, האחיות הגיעו לנגב לי את הדם, ביקשו מאבא לצאת והלבישו אותי מחדש.
" כמה טיפולים עוד אעשה?" שכבתי במיטת בית החולים בדמעות שותקות.
" כמה שצריך העיקר שתבריאי זורינקה"
על אף שדאגה למליקה, אימא הקדישה לי שעה ביומיים בבית החולים. מליקה קיבלה את כל תשומת הלב בבית, בזמן שאבא בילה את כל שאר השעות איתי בבית החולים. במשך חמש שנים פספסתי חגים, שבתות ובעיקר את המשפחה שלי שמסתכלת עליי כל הזמן ברחמים, תוהים לעצמם מתי הבת שלהם תבריא ואם היא בכלל תבריא. מה אם הם בכלל כבר מתכננים את ההלוויה שלי? כמה אנשים יגיעו? אולי באמת הם מייחלים ליום בו אמות מהמחלה?

...

אני נרדמת בכל מקום, אפילו בעמידה נרדמתי לא פעם, לואי הכריז בקול גדול שהגענו וכך בדיוק התעוררתי.
" איפה אנחנו?"
" בים, הרחק מכולם. חשבתי שתרצי קצת שקט"
בחנתי את המקום, איש לא ביקש ממנו שיתחשב בי ובשקט שרציתי. לא אהבתי ים, לא את החום, לא את החול, לא את האנשים שמרשים לעצמם להסתובב עם כרס, ולא את המציל שצועק כל הזמן עם המגפון הרועש שלו.
" מליקה תמיד הייתה נרגעת בים, את אוהבת?"
" אני מתעבת את המקום הזה, בוא נלך" אבל הם לא הלכו.
" אני אהיה במכונית" הבטתי בנעלי הספורט שלי ובכוכבים שזהרו, חבל שלא לקח אותי לצפות במצפה כוכבים, אפילו רק מקום זעיר וקט ופחות מוכר.
תהיתי על מה היא חולמת לה בזמן שישנה שינה ארוכה, האם גם החלום שלה הוא אחד ארוך או כמה חלומות בזה אחר זה?
" משעמם" פלטתי לאוויר, התכסיתי במעיל בזמן שהם מתעכבים שם.

....

זה כבר שבוע מאז שחזרתי לבית הספר, הרופא אמר שאני בסדר ועל אף שהחסרתי הרבה השתדלתי ללמוד מבית החולים היו שם מורים שלימדו, אבל לא אהבתי ללמוד אבל עשיתי זאת.
כשהייתי בכיתה ה' למד איתי יחד באותה הכיתה גיל, הוא היה ילד שקט שמעולם לא שמעו ממנו עד שגיל חלה בסרטן, אף אחד לא ביקר אותו או טרח לתת לו את השיעורים, אפילו לא אני. היו ילדים שאפילו הציקו לו בבית החולים, ידעתי את זה ולא עשיתי דבר, אולי רק פעם אחת עשיתי וגם זה לא הספיק.
זה היה ביום גשום בו אימא בישלה, מליקה הסתגרה בחדר ואבא באותם ימים היה בעבודה.
לקחתי אוטובוס עד לבית החולים התגנבתי לשם ופגשתי אותו, זכרתי את היום הזה קניתי לו מכונית צעצוע קטנה בכסף שהיה לי. גיל הסתכל בי בעיניו החומות, חלש, הצינורות עטפו אותו לכל עבר.
" את גם הגעת להציק לי?" הנדתי בראשי.
" הבאתי לך מתנה"
" גם הם אמרו את זה"
" הינה" הוצאתי את המכונית מהשקית.
" אני יודעת שזה לא הרבה אבל רציתי לתת לך מתנה"
" חשבתי לא אכפת לך" לא היה לי באמת אכפת, פשוט רציתי להיראות מנומסת כמו אימא.
" תודה" את גיל לא ראיתי יותר, לא ביקרתי. גיל נפטר שבעה ימים לאחר מכן, עמדתי על יד הבניין שלו בשבעה אך לא נכנסתי. כשהגיע התור שלי, זאת אומרת כשחליתי ידעתי שמה שיקרה לגיל יקרה גם לי, איש לא יבקר אותי למעט המשפחה, לאיש לא אכפת שזורי בנט חולה, כך גם היה, לפחות לא הציקו לי.
" אימא, למה אף אחד לא מבקר אותי?" על אף הכל היו לי ציפיות שמישהו יגיע.
" מה זאת אומרת אף אחד? אנחנו כאן"
" הכיתה שלי, אתם לא נחשבים"
" הם יבואו מותק, בקרוב" כל פעם היא הבטיחה את זה וזה לא קרה.
" את חושבת שאני מפלצת?"
" לא מתוקה הבת שלי לא מפלצת" מחתה וליטפה את ראשי.
" ילדה מהכיתה שלי אמרה לי שאני דומה למפלצת עם השיער ככה" הסתפרתי לגלח בשבוע שגילו את המחלה, לא רציתי שינשור לי אז פסחתי על העניין הזה.
אימא התעלמה ולא אמרה דבר, אולי גם היא חשבה שאני מפלצת עמוק בליבה.
לא הגיע לי שיבואו לבקר אותי, לא הגיע לי אפילו שירחמו עליי וגיל, גיל לא יוצא לי מהראש בכל הזמן הזה שאני חולה ובמיטה כמעט גוססת.

....

" זורי?" פקחתי את עיניי ואל מולי היה לואי.
" הגענו הביתה?"
" יש בעיה" בעיה? על מה לכל הרוחות הוא מדבר.
" כן, צלמים חסמו את הכניסה לבניין"
" אין כניסה אחורית?" הניד בראשו.
" שיט!" פלטתי הם צחקו.
" זה מצחיק אותך?" שאלתי בפנים זעופות.
" מה אתה מתכוון לעשות עם זה?"
" אני לא יודע"
" טוב אין לי כוח לשטויות האלה, יש כאן טרנינג?" שאלתי ובזמן הזה הסתכלתי על קווין שחשב.
" צריך להיות אחד... הינה אבל הוא לא שיא האופנתי"
" מה אכפת לי" לבשתי את המכנסיים מעל החצאית ואז הורדתי את החצאית, לאחר מכן את חולצת הפוטר על החולצה שלבשתי.
" מה את עושה?" מורידה את האיפור ומשנה תסרוקת" אספתי את השיער המרושל שלי ונראיתי שוב כמו זורי, בתור זורי איש לא יגלה על מליקה נכון?
" הם יזהו אותי ככה?" לואי העיף מבט וחשב די הרבה
" אולי כן אולי לא, את מתכוונת לצאת ככה?"
" אני לא מתכוונת להישאר לישון פה" אמרתי ויצאתי, פסעתי לתומי ואז הרגשתי יד חוטפת אותי אל מאחורי הקיר.
" ששש... אני מנסה לעזור לך, יש פה דלת" זה היה הצלם המשוגע הזה, הוא הביט בי מקרוב והיה לו צבט משגע.
" חשבתי שאין כאן דלת אחורית"
" היא תמיד סגורה, בואי"
פתח את הדלת.
" למה אתה עוזר לי?" הבטתי בו מבט ממושך וחיכיתי לתשובה.
" תיכנסי מישהו בא" דחף אותי פנימה מבלי לעזור. חיכיתי למעלית שתגיע ולבנתיים זמזמתי שיר, תהיתי מדוע לא צילם אותי או שאל שאלות חטטניות זה היה מפתיע.

" הגעתי הביתה" כתבתי ללואי ומיד התארגנתי לשינה, השינה במכונית טשטשה אותי ועייפה אותי עוד יותר.
" לילה טוב" זה היה לואי שהשיב להודעה שלי, זרקתי את הטלפון על השידה ועצמתי עיניים.

" אבא אם לא אשרוד תוכל להגיד למליקה שהיא יכולה לקבל את המיטה שלי?" היא כל כך כעסה שלקחתי את הצד הטוב של הקיר, הייתי מוכנה להחליף.
" אל תגידי שטויות זורי"
" אני לא, יש סיכוי גדול שאני אמות" היו לו דמעות, זכרתי זאת היטב אך הוא מחה אותן על מנת לא להראות חולשה.
" את לא תמותי זורינקה, את ילדה חזקה" לא האמנתי לזה, למעשה לא האמנתי לאף אחד שאפשר לנצח את המחלה הזאת... לעיתים פחדתי שלא אקום או לא אשרוד עוד טיפול כימותרפי.
אהבתי לטייל בבית החולים כאשר הרגשתי טוב, אבא ואימא לא תמיד היו אז טיילתי עם אחת האחיות שליוותה אותי בכיסא גלגלים, קראו לה דריה.
" דריה את אוהבת חיות?" חיות זה נושא טריוויאלי לדבר עליו עם כל אחד.
" כן, ואת?"
" אני אוהבת, אבא שלי אימץ חתול קוראים לו גודיק" היא חייכה, בסך הכל דריה הייתה אחות הכי נחמדה במחלקה היא מעולם לא דיברה על עצמה, מעולם לא סיפרה על הקושי שיש לה ותמיד יש לה שמחת חיים.
" את מכירה אותו?" שאלה אותי והביטה בילד בוגר יותר שמסתכל עליי היא היה גדול ממני בארבע שנים פחות או יותר, אך הוא לא מאושפז כאן כמוני.
" לא"
" מי זה?"
" נראה שהוא מחבב אותך" אותי אף אחד אף פעם לא חיבב.
" אני לא בן אדם שמחבבים בקלות"
" אני מחבבת אותך, זורי"
" באמת?" שאלתי, דריה הנהנה.

.....

החלום על דריה הזכיר לי דברים טובים. תהיתי האם דריה עדיין בבית החולים, האם היא עדיין אחות או שגם היא עשתה הסבה כלשהי? זכרתי את המראה של אותו ילד שלא הפסיק להסתכל עליי לא פעם ולא פעמיים.
" לואי מה הפעם?" אין ימי חופש בעבודה הזאת!
" אני למטה, תרדי" לרדת? טרם הספקתי להתלבש או לשטוף פנים.
" עשר דקות"
" שמונה!" צעק מבעד לאפרכסת, התפשרתי על שמונה בדרך כלל אני לא מוותרת.
" איחרת" הוא חיכה עם השעון ונקב בשעה שהגעתי.
" התארגנתי, לאן נוסעים?"
" תרצי לעשות פרסומת?" פרסומת? סלדתי מפרסומות כי הן אף פעם לא נכונות לא המוצר שמנסים למכור ולא הגבינה או כל דבר שמשווקים בסופר.
" לא תודה"
" אפשר לנסוע"
" אני אמרתי לא!"
" תירגעי אנחנו נוסעים לצילומים של הסרט" הוקל לי, העדפתי סרט על פני פרסומת. כולם התארגנו לסצינה של היום זו הסצינה הארוכה ביותר והיא מתרחשת באמצע שום מקום, כחומר באמצע יער. לא ידעתי שקיימים יערות כאלה בישראל, הכל היה יפה וירוק ושיערתי שאני נמצאת בכרמל.
" את עדיין כועסת עליי?" התעלמתי מתומר שהפנה אליי את מבטו ממרחק של שני מטרים ממני.
" כן, אבל בוא נתעלם מהעניינים האישיים יש לנו יום ארוך לפנינו" הוא הנהן ולגן מן הקפה שלו.
" את לא אוהבת קפה?" מעדיפה לא לדבר על מה אני אוהבת ומה פחות אוהבת.
" לא, פשוט אני מעדיפה שוקו" מליקה לעומתי אהבה קפה, היא יכולה לשתות כל היום רק קפה פעם אייס קפה, פעם נס קפה, בבוקר קפה שחור תהיתי כיצד אפשר.
" מליקה קדימה" למזלי לואי קטע את השיחה הלא רצויה הזאת כל כך שמחתי שלואי הועיל בטובו בדבר אחד היום.
" איך את עם הטקסט?" שאל אותי בזמן שנאטשה איפרה אותי.
" בסדר" אמרתי לקונית ועצמתי את עיניי על מנת שנטאשה תוכל להצליל את העיניים.

....

אחרי שעה וחצי של הרבה קאט ואין סוף דיבורים מצד הבמאי סיימנו את החלק הראשון של הסצינה. ישבתי על הכיסא ללא העקבים ותוך כדי קיללתי על מי שהמציא אותם.
" נדמה לי שאת לא כל כך חובבת עקבים"
" תן לי בחורה אחת שאוהבת"
" אני מכיר אחת"
" אז אני לא אוהבת" שילבתי את ידיי במחאה ורציתי לזרוק עליו את הנעליים שלי.
" שמעתי שאתמול צלמים הקיפו את הבניין שלך"
" כן, לא מבינה מה ההיסטריה"
" כי את מפורסמת, ככה זה עם אנשים מפורסמים רוצים עליהם את כל המידע עד לפרטים הקטנים" היה נראה שהוא חווה דבר או שניים מכל הצלמים והכתבים האלה.
" לפעמים אני רוצה שקט... אבל מבינה שזה לא יקרה"
" שקט יהיה רק כשתפרשי" הוא צדק אבל לא הצדקתי אותו אלא פשוט המשכתי לשבת בשקט וחיכיתי כבר לסיים עם הסיוט הזה.

כשהגיע התור שלי, זאת אומרת כשחליתי ידעתי שמה שיקרה לגיל יקרה גם לי, איש לא יבקר אותי למעט המשפחה, לאיש לא אכפת שזורי בנט חולה, כך גם היה, לפחות לא הציקו לי.

" אוף אני רעבה" מליקה נגעה בבטן שלה שקרקרה לפתע ושיחקה בטלפון הנייד שלה בתור החדר שלנו.
" עוד מעט נאכל" הלכתי לעזור היא כמובן לא התעניינה בלסייע לדודה ולאימא לערוך את השולחן, אבא ודוד הכינו את הבשר על האש והריח היה נפלא.
השולחן היה ערוך, כולם התגודדו סביב השולחן הארוך הוא הכיל כמעט שישים אנשים, אפשר לומר שאנחנו משפחה גדולה. מצידו השני של השולחן ראיתי את אבא ואימא, מליקה ישבה על ידי וחייכה. זו הייתה ארוחה נהדרת אך קצרה, אולי גם שקטה באופן מחריד שאחריה כולם התפזרו לחדרים. לאחר חמש דקות בחדר עם מליקה והמשחקים המרעישים שלה יצאתי לעזור לסדר את השולחן. אימא לא הייתה, היו כמה דודות שדחפו צלחות אל תוך שקית האשפה תוך כדי קיטורים.
" סיימנו, מליקה את יכולה לזרוק את השקית לפח הגדול?" ראיתי שדודה מתכוונת אליי אבל אני זורי, לא תיקנתי אותה לקחתי את השקית לפח הגדול, התרגלתי שמתבלבלים בנינו.
על יד הפח הגדול עמדתי וצפיתי בכוכבים המאירים, מגיל קטן התעניינתי בגלקסיה וכוכבים אבל את המשפחה שלי זה לא עניין, כך שזה תחביב חבוי בתוכי.
" איזה יופי!" קראתי בקול וחייכתי.
" נכון? איזה כוכבים יפים" שמעתי קול זר, הסתובבתי וראיתי בחור צעיר. התביישתי אז לא עניתי והלכתי משם בריצה.
זה היה קרוב, לא ידעתי מי שם בקושי ניתן היה לראות הפנסים פה כל כך חשוכים שזה דבר שצריכים להתלונן לבעלי המקום או על בעלי המקום תלוי.
יום למחרת הגיע, הגברים שיחקו שש בש, הנשים פיצחו גרעינים וריכלו והילדים שיחקו כדורגל על הדשא מליקה קראה ספר ושאר בנות הדודות שיחקו טאקי, לאחר שני סבבים השתעממתי לכן לא המשכתי במשחק.
ספרתי את הימים לחזור הביתה הרי את אף אחד לא באמת מעניין הסרטן שלי או את העובדה שניצחתי אותו ובכלל את היום בו נולדתי, תהיתי בכלל אם אימא שמחה על כך שנולדתי אני עדיין מפקפקת בזה. היום זה ערב שישי וכולם כאן, מליקה ישבה עם סוזן בת דודה שלנו ואני שאיחרתי לבחור מקום רק כי שהיתי בשירותים ישבתי על יד בן דוד רחוק של המשפחה, הוא לא דיבר איתי רק חייך כל הזמן. דוד אפרים החל את הקידוש אני הסתכלתי עליו וחיכיתי לאכול, הבטן שלי קרקרה סיימתי לאכול די מהר והלכתי לחדר, פתחתי את הדוש וסגרתי את דלת המקלחת. זמזמתי שיר ונכנסתי להתקלח, מקלחות תמיד מרעננות אותי וכסיימתי התחלתי להתלבש.
" איזו יפה את מליקה" נבהלתי כיסיתי את עצמי במגבת והסתובבתי.
" מי... מי... מה אתה עושה כאן?"
" אנחנו משפחה, אני בן דוד רחוק ישבנו יחד בארוחה את לא זוכרת?"
" מה אתה עושה כאן?"
" מסתכל על יצירת המופת הזאת"
" תלך מכאן או שאצעק!"
" את רוצה לעשות בושות למשפחה שלך? קדימה תצעקי" שמעתי נעילת דלת.
" מה אתה רוצה?"
" שתיתני לי קצת יחס אחרי שכל הזמן דחית אותי"
" אני לא מליקה"
" את תמיד אומרת את זה בשביל להתחמק"
" אני באמת לא מליקה"
" כן כן שמענו עלייך" חטף ממני את המגבת, הייתי חשופה אל מולו רק בתחתונים התביישתי כל כך.
" בבקשה תלך מכאן" התחלתי לבכות.
" אני לא אשכב איתך את עוד קטנה אני רוצה משהו אחר"
פחדתי וככל שהתרחקתי הוא התקרב עד שהגעתי לקיר.
" את צריכה להיות בשקט... שומעת?" הנהנתי בפחד.
הוא נישק את צווארי ואחר כך השדיים שלי.
מליקה אני כל כך שונאת אותך, אני שונאת אותך קראתי במוחי שוב ושוב.
" זורי? מליקה? תפתחו לי" לא ידעתי מי זו אבל היא המושיעה שלי.
" שיט! הוא קרא בקול וזז ממני.
" אני יוצא מהחלון אף מילה על מה שהיה כאן, את שומעת?" פחדתי אז הנהנתי ולבשתי את החולצה שלי ופתחתי את הדלת לאחר דקה.
" למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" זו הייתה אימא שלקחה את המטען שלה אותו אחד שדחפה לתיק שלי ערב קודם.
" הייתי במקלחת" אמרתי.
מליקה נרדמה לאחר עשרים דקות, ווידאתי שסגרתי את הדלת ונכנסתי שוב למקלחת בבכי.

.....

" לא!" קמתי ושמתי לב שנרדמתי על הכיסא.
" את ישנה ממש חזק" זה היה תומר.
" כמה זמן ישנתי?"
" עשר דקות אני חושב" בעשר דקות חלמתי את הסיוט הזה.
" אנחנו צריכים להתארגן לסצינה הבאה"
" מליקה את לוחצת על הברקס אחרי חמש שניות בזמן שתומר עוצם את עיניו ממש קרוב בקצה הצוק" תומר היה קשור למקרה ונופל הוא פשוט הסכים להיות פיטר פן. אהבתי את הסצינה, תמיד רציתי לעשות משהו כזה.
" ואקשן" צעק הבמאי, יכולות המשחק שלי השתפרו חשתי בהם שפתאום אני בלתי מנוצחת, שאני משחקת כנגד כולם והולך לי די טוב.
" וקאט" מזל שהבמאי אמר קאט לא יכולתי יותר לשקוע בחול הזה ובין היתר להיות כל כך קרובה לתומר.
" אני יכול לשאול אותך שאלה?" המשכתי ללכת כאילו לא שמעתי.
" היית שוכבת איתי?" כמעט צחקתי במקום.
" אתה באמת שואל?" העברתי מבט מכף רגל ועד ראש להתבונן בו טוב יותר.
" לא" עניתי בפשטות וחייכתי, הוא נאה אבל לא הטעם שלי... אני חושבת שהוא יתאים למליקה לי יש את שחר.
" את שקרנית גרועה"
" אני?" הוא הנהן.
" הסוכן שלי אמר שלפני חודשיים רצית להצטלם איתי" כפי שכבר הבנתי, מליקה פתטית ובחורה שמעריצה מישהו מבלי להתכוון.
" רציתי לתלות את התמונה שלנו על הקיר להזכיר לי עם מי לא לעבוד" המצאתי תירוץ וסגרתי לו את הדלת ישירות, אל דלת חדר ההלבשה.

המשך יבוא...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Maya B עקוב אחר Maya
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
אביטל'וש סיאני
אביטל'וש סיאני
פרק מהמם. אין כמו הכתיבה שלך!
הגב
דווח
1 אהבתי
Blackbird Night
Blackbird Night
מתה לדעת לאן הסיפור הזה יוביל... המשך!
הגב
דווח
1 אהבתי
כותבי החודש בספרייה
Maya B
חבקי אותי חזק פרק 38+39
חבקי אותי חזק פרק 38+39
מאת: Maya B
יש לנו משהו מיוחד -36 ואחרון!
יש לנו משהו מיוחד -36 ואחרון!
מאת: Maya B
חבקי אותי חזק פרק 40 ואחרון!
חבקי אותי חזק פרק 40 ואחרון!
מאת: Maya B
טעם אישי פרק 26
טעם אישי פרק 26
מאת: Maya B
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
לא הכל שחור לבן - פרק 9
לא הכל שחור לבן - פרק 9
מאת: V .V
סיפורי אלף לילה ולילה
סיפורי אלף לילה ולילה
מאת: איש המגבעת
להעניק חיים בפעם השנייה
להעניק חיים בפעם השנייה
מאת: איב ...
לא הכל שחור לבן - פרק 8
לא הכל שחור לבן - פרק 8
מאת: V .V