כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

משב רוח באוגוסט 20

פרק 20

תוכן עניינים 1. משב רוח באוגוסט (פרולוג)2. משב רוח באוגוסט3. משב רוח באוגוסט 34. משב רוח באוגוסט 45. משב רוח באוגוסט 56. משב רוח באוגוסט 67. משב רוח באוגוסט 78. משב רוח באוגוסט 89. משב רוח באוגוסט 910. משב רוח באוגוסט 1011. משב רוח באוגוסט 1112. משב רוח באוגוסט 1213. משב רוח באוגוסט 1314. משב רוח באוגוסט 1415. משב רוח באוגוסט 1516. משב רוח באוגוסט 1617. משב רוח באוגוסט 1718. משב רוח באוגוסט 1819. משב רוח באוגוסט 1920. משב רוח באוגוסט 2021. משב רוח באוגוסט 21- חלק שני22. משב רוח באוגוסט 2223. משב רוח באוגוסט 2324. משב רוח באוגוסט 2425. משב רוח באוגוסט 2526. משב רוח באוגוסט 2627. משב רוח באוגוסט 2728. משב רוח באוגוסט 2829. משב רוח באוגוסט 2930. משב רוח באוגוסט 3031. משב רוח באוגוסט 3132. משב רוח באוגוסט 3233. משב רוח באוגוסט 3334. משב רוח באוגוסט 3435. משב רוח באוגוסט 3536. משב רוח באוגוסט 3637. משב רוח באוגוסט 3738. משב רוח באוגוסט 3839. משב רוח באוגוסט 3940. משב רוח באוגוסט 4041. משב רוח באוגוסט 4142. משב רוח באוגוסט 42- חלק שלישי43. משב רוח באוגוסט 4344. משב רוח באוגוסט 4445. משב רוח באוגוסט 4546. משב רוח באוגוסט 4647. משב רוח באוגוסט 4748. משב רוח באוגוסט 4849. משב רוח באוגוסט 4950. משב רוח באוגוסט 5051. משב רוח באוגוסט 5152. משב רוח באוגוסט 5253. משב רוח באוגוסט 5354. משב רוח באוגוסט 54- חלק רביעי55. משב רוח באוגוסט 5556. משב רוח באוגוסט 5657. משב רוח באוגוסט 5758. משב רוח באוגוסט 5859. משב רוח באוגוסט 5960. משב רוח באוגוסט 6061. משב רוח באוגוסט 6162. משב רוח באוגוסט 6263. משב רוח באוגוסט 6364. משב רוח באוגוסט 6465. משב רוח באוגוסט 6566. משב רוח באוגוסט 6667. משב רוח באוגוסט 6768. משב רוח באוגוסט- אפילוג


עדי

"איך קוראים לך?", שואל אותו הפרמדיק שמחזיק את ראשו. אני לא שומעת את אלי.
אני צופה כמו זרה בסרט לא מוכר.
מתי הספיקו להסיר ממנו את הקסדה? איך גזרו לו את המגפיים?
"תביא את זה לכאן", אחד הפרמדיקים צועק לעבר פרמדיק אחר שסוחב אלונקה מהאמבולנס.
"היי!", אני שומעת ברקע, "מי את בשבילו?".
הם מרימים אותו לאלונקה.
הוא צועק!
תיזהרו! אני רוצה לצעוק להם אבל נותרת עומדת.
"היי!", הקול נשמע קרוב יותר ואני מנערת את ראשי. "את החברה שלו?", אני מביטה בפרמדיק נוסף עומד ממש מולי. הוא מסתיר לי את אלי.
חברה שלו?
אני לא יודעת מה אני.
"שאלתי אם את החברה שלו", הוא חוזר על עצמו.
תתפקסי!
"כן", אני עונה בלי לחשוב יותר מידי.
"יופי. קחי את זה", הוא אומר ומושיט לי את המעיל של אלי, את הקסדה של אלי ואת מגפי הרכיבה הגזורים.
"אנחנו לוקחים אותו לאיכילוב. תוכלי לפגוש אותו שם". הוא אומר וממהר חזרה לאמבולנס.
"רגע!", קוראת ורצה אחריו. אני נעמדת מול האמבולנס ורואה את אלי שוכב בפנים בהכרה מלאה. "אלי?", אני קוראת לו. לא בטוחה מה אני רוצה להגיד. הוא מתרומם על מרפקיו, "עדי, קחי את זה. תתקשרי לאבא שלי", הוא מושיט לי את הפלאפון שלו. בלי להסס אני ניגשת לאמבולנס ולוקחת ממנו את הפלאפון.
"תתקשרי לאבא שלי", הוא אומר שוב.
"אל תזוז", אומר אחד הפרמדיקים שיושב אתו מאחור.
אני מחפשת את המספר ומחייגת "אבא". הלב שלי דופק כל כך מהר. אני לא מאמינה שאני עושה את זה. מה אגיד לו? איך אסביר מי אני?
"הלו?", קול נשי נשמע וליבי צונח. אימא שלו ענתה לשיחה.
"אלי?!", היא קוראת ואני יכולה להבחין בלחץ בקולה.
אני מרימה את עיני לאלי שמביט עליי וממתין. "זו אימא שלך", אני לוחשת.
אלי זורק את ראשו לאחור בתסכול. "לעזאזל!", הוא אומר ומושיט לי את ידו, "אל תגידי לה כלום. תעבירי לי אותה", אני מעבירה מיד את הפלאפון לאלי.
"חייבים לזוז", הפרמדיקים סוגרים את האמבולנס כשאלי בפנים ואני לא מספיקה לומר לו שלא ידאג. שאני אבוא אחריו.
אני מביטה על הציוד שלו בידיים שלי ורצה חזרה לרכב. אני זורקת את הציוד בתא המטען, נכנסת לרכב, מניעה ונוסעת לאיכילוב.

"הוא בחדר הטראומה", אומרת הפקידה בקבלה. "את יכולה להמתין כאן", היא מצביעה על אזור ההמתנה העמוס במושבים ריקים ובאנשים עומדים.
אני נעמדת בחדר ההמתנה מול דלתות זכוכית גדולות ואטומות. אי אפשר לראות. אבל אפשר לשמוע.
ואני שומעת.
אני שומעת את הצעקות שלו.

אני מסתובבת מצד לצד ולא זוכרת כבר כמה זמן אני כאן.
"איפה הוא?", אני שומעת קול בכי ומרימה את מבטי לכיוון הכניסה וליבי נוחת בקרבי כשאני רואה את אחותו הגדולה ואת הוריו נכנסים. אני לא מצליחה לזכור את שמה. את אבא שלו לא הייתי מפספסת. הם דומים כמו שתי טיפות מים.
אני נעמדת דום ולפני שאני מספיקה לחשוב, הם חולפים על פניי וניגשים לדלפק הקבלה. אני מחליטה לגשת אליהם.
"היי", אני אומרת בשקט. כשהם מסתובבים אליי, אני מבינה שאחותו מזהה אותי אך היא אינה אומרת דבר.
"אבי", אביו מושיט לי את ידו ללחיצה ואני ממהרת לאחוז בידו. לא בטוחה אם אני תומכת בו או שהוא תומך בי.
"זו מרים, אשתי וזו שרון", הוא אומר בקול עמוק ומתון, משדר כולו ביטחון. נדמה לי שאני מבינה את אלי עכשיו קצת יותר.
"הם הכניסו אותו לחדר הטראומה", אני אומרת ומנידה בראשי לעבר דלתות הזכוכית הענקיות. עכשיו אלי כבר לא צועק ואני שמחה על כך. אם היו מגיעים לכאן קודם לכן, הם היו מתפרקים.
אימו מתיישבת על המושב שמאחוריה תוך שהיא אוחזת בכף ידי ואני מתיישבת יחד אתה.
"את היית אתו הבוקר, נכון? ראית מה קרה? תספרי לי. תגידי לי את האמת", היא מפצירה בי במבט שלא משתמע לשתי פנים.
"אל תייפי את המצב. תספרי לי את זה כמו שזה", היא מוסיפה. אני מרימה את עיני, מחפשת מקום מוצא או משהו שיסיח את המצב. אני לא יודעת אם יש לי את היכולת לספר לה. אני לא רוצה להיות זו שתספר לה.
וכמו מענה משמים, דלתות הזכוכית נפתחות. אמו משחררת את כף ידי וכולנו נעמדים באחת. מתוך החדר יוצאים שלושה רופאים סוחבים מיטה על גלגלים. אלי. הוא נראה לא בהכרה.
נשימתי נעתקת אך אני לא מספיקה להגיב לפני שהוריו ואחותו שועטים לכיוונו.
ואני נשארת לעמוד מאחור.
"אתם ההורים?", אחד מהם שואל כשהשניים האחרים גוררים אותו מעבר לדלת אחרת. עיני מלוות אותו עד שהדלתות נסגרות אחריו.
"כן", הם עונים יחד.
אני עומדת מרחק מה מאחוריהם, מנסה לתת להם את הזמן שלהם לעכל ולהבין מה קרה. פתאום, לראשונה, אני מרגישה כמו זרה. לא שייכת. זו המשפחה שלו ואני לא חלק ממנה. אולי אני בכלל לא צריכה להיות כאן אבל משהו מונע מרגליי לזוז. אני עומדת במקומי, מאזינה בקשב ומנסה לדלות כמה שיותר מידע ממילותיו של הרופא.
"תראו. הגוף שלו עבר טראומה קשה. עשינו לו צילומים כדי להבין את רמת הנזק. כרגע הוא מטושטש כדי להקל על הכאבים עד שיתפנה חדר ניתוח והוא יכנס מיד".
אני שמה לב פתאום שאני כופתת את כפות ידיי זו בזו ברעד, מחכה שהרופא יסיים את דבריו.
"הוא ריסק את הרגליים. בירך שמאל יש שלושה שברים קשים מאוד. ירך ימין מרוסקת לכדי פירורים, שוק ימין שלו עם ארבעה שברים וגם קרסול ימין מרוסקת והשוק השמאלית עם שני שברים. אנחנו נכניס אותו לניתוח ורק אז אני אוכל לדעת יותר טוב עם מה אנחנו מתמודדים. כרגע חשוב לי שתבינו שזה לא יהיה קל. הוא נפגע קשה".
אני מתיישבת על הכיסא שמאחוריי ומניחה את כפות ידי על פניי. רק עכשיו אני שמה לב שאני בוכה. איזו זכות יש לי לבכות כשאימו מתייפחת? אני מכירה אותו שבועיים.
אבי אוסף את שתיהן אל זרועותיו כשהרופא פונה לדרכו ומשאיר אותם כאן לבכות.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

לין ק עקוב אחר לין
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
לין ק
את לא הולכת לשום מקום הלילה מאמי (18+)
את לא הולכת לשום מקום הלילה מאמי (18+)
מאת: לין ק
משב רוח באוגוסט 6
משב רוח באוגוסט 6
מאת: לין ק
משב רוח באוגוסט 12
משב רוח באוגוסט 12
מאת: לין ק
משב רוח באוגוסט 11
משב רוח באוגוסט 11
מאת: לין ק
סיפורים אחרונים
האהבה ראשונה
האהבה ראשונה
מאת: אודל פרץ
איתי זיידן בן 42 בנופלו
איתי זיידן בן 42 בנופלו
מאת: הלל .
כמה טוב שזה לא אתה
כמה טוב שזה לא אתה
מאת: ימית טייב
"לב שבור"
"לב שבור"
מאת: Matan nagar
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan