כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

משב רוח באוגוסט 12

פרק 12

תוכן עניינים 1. משב רוח באוגוסט (פרולוג)2. משב רוח באוגוסט3. משב רוח באוגוסט 34. משב רוח באוגוסט 45. משב רוח באוגוסט 56. משב רוח באוגוסט 67. משב רוח באוגוסט 78. משב רוח באוגוסט 89. משב רוח באוגוסט 910. משב רוח באוגוסט 1011. משב רוח באוגוסט 1112. משב רוח באוגוסט 1213. משב רוח באוגוסט 1314. משב רוח באוגוסט 1415. משב רוח באוגוסט 1516. משב רוח באוגוסט 1617. משב רוח באוגוסט 1718. משב רוח באוגוסט 1819. משב רוח באוגוסט 1920. משב רוח באוגוסט 2021. משב רוח באוגוסט 21- חלק שני22. משב רוח באוגוסט 2223. משב רוח באוגוסט 2324. משב רוח באוגוסט 2425. משב רוח באוגוסט 2526. משב רוח באוגוסט 2627. משב רוח באוגוסט 2728. משב רוח באוגוסט 2829. משב רוח באוגוסט 2930. משב רוח באוגוסט 3031. משב רוח באוגוסט 3132. משב רוח באוגוסט 3233. משב רוח באוגוסט 3334. משב רוח באוגוסט 3435. משב רוח באוגוסט 3536. משב רוח באוגוסט 3637. משב רוח באוגוסט 3738. משב רוח באוגוסט 3839. משב רוח באוגוסט 3940. משב רוח באוגוסט 4041. משב רוח באוגוסט 4142. משב רוח באוגוסט 42- חלק שלישי43. משב רוח באוגוסט 4344. משב רוח באוגוסט 4445. משב רוח באוגוסט 4546. משב רוח באוגוסט 4647. משב רוח באוגוסט 4748. משב רוח באוגוסט 4849. משב רוח באוגוסט 4950. משב רוח באוגוסט 5051. משב רוח באוגוסט 5152. משב רוח באוגוסט 5253. משב רוח באוגוסט 5354. משב רוח באוגוסט 54- חלק רביעי55. משב רוח באוגוסט 5556. משב רוח באוגוסט 5657. משב רוח באוגוסט 5758. משב רוח באוגוסט 5859. משב רוח באוגוסט 5960. משב רוח באוגוסט 6061. משב רוח באוגוסט 6162. משב רוח באוגוסט 6263. משב רוח באוגוסט 6364. משב רוח באוגוסט 6465. משב רוח באוגוסט 6566. משב רוח באוגוסט 6667. משב רוח באוגוסט 6768. משב רוח באוגוסט- אפילוג


אלי

עדי מעבירה איתי את כל שעות הבוקר והצהרים המוקדמות.
ביני לבין עצמי אני יודע שאין שום אדם אחר בעולם אתו הייתי רוצה לבלות את השעות האלו.
"אני חייבת לזוז לעבודה", היא אומרת אחרי שליוותה אותי עד בניין השיקום. היא מתכופפת אלי ונושקת לשפתיי ארוכות, מעבירה לי עוד טיפה מהביטחון שלה.
"תודה", אני אומר כמעט בלחישה גמורה. היא מחייכת אליי במתיקות, מעבירה את כף ידה על לחיי, מסתובבת והולכת.
אני יושב במקומי, מביט בגבה ההולך ומתרחק, חושב כמה מטומטם אני שאני לא מצליח להיות מי שמגיע לה שאהיה. במקום להודות על כך שהיא מגיעה בכל יום, דואגת לי ונותנת מעצמה הכול, אני מתנהג אליה הרבה פעמים בגסות ומוציא עליה את התסכול שקיים בי.
הבוקר היה בוקר מחורבן.
הכאבים גומרים אותי, ולא רק ברגליים. כל הגוף כואב לי. הישיבה על הכיסא גורמת לי לעקצוצים בישבן.
הכדורים שאני בולע כל יום מכניסים אותי למצבי רוח, וביחד עם הכאבים שיש לי, אני כמו פצצת זמן מתגלגלת שרק מחכה לטריגר. ואם זה לא מספיק, התחלתי לקבל גם זריקות מדללי דם לבטן. 'למנוע היווצרות קרישי דם', כך הם אמרו.

אני נכנס לחדר ומוצא את אימא ושרית מחכות לי.
"היי חיים שלי", אימא נושקת לי ומחבקת אותי ארוכות. אני שולח את זרועותיי קדימה ומקיף אותה בצווארה.
"למה לא אמרתן שאתן פה?", אני שואל אותן. "הייתי בא יותר מוקדם". אימא מתיישבת על הכורסה שליד המיטה כששרית עומדת מאחוריי וחובקת אותי מאחור. היא מניחה את לחייה על ראשי, "כי ידענו שאתה עם עדי", שרית אומרת ומוסיפה, "לא רצינו להפריע לכם".
אני מלטף את זרועה של שרית. עם איך שהתנהגתי אליה היום, אולי היה עדיף שהיו מפריעות לנו. "חבל", אני ממלמל לעצמי.
"מה אמרת?", אימא שואלת. שרית מתיישבת על המיטה, שתיהן מביטות בי ואני מרגיש נזוף. אימא מביטה בי בנוקשות האימהית שאני מכיר כל כך טוב. "היא אוהבת אותך", היא אומרת. "אם אתה לא מעוניין בה, תשחרר אותה".
אני מניד בראשי בתנועות קלות ונושף החוצה את כל האויר בריאותיי.
"אני לא רוצה לשחרר אותה, אימא", אני אומר לבסוף, "אני אוהב אותה".

בשעות אחר הצהריים, אימא ושרית חוזרות הביתה ואני נשאר בחדר, מתכונן להיכנס למיטה, לתת לגופי מנוחה מהיום הזה.
לפני שאני מספיק להרים את עצמי למיטה, דלת החדר נפתחת קלות. "סליחה?", אני שומע קול גברי מעבר לדלת. אני מתיישר על הכיסא. "כן?", אני אומר מגלגל את עצמי לכיוון הדלת שנפתחת עוד לפני שאני מגיע אליה.
בחור מגודל עם שיער מקורזל, נראה מעט מבוגר ממני אך לא בהרבה, יושב גם הוא על כיסא גלגלים כשרגלו הימנית מגובסת לחלוטין מהירך ועד הקרסול.
"תומר", הוא אומר ומושיט את ידו אליי ללחיצה.
אני מותח את ידי קדימה ולוחץ את ידו. "אלי", אני משיב.
"הגעתי לכאן לפני כארבעה ימים. אני ממש פה בחדר לידך", הוא אומר בנימוס.
אני מחייך אליו, "נעים מאוד".
תומר ואני יושבים יחד ומעבירים כמה שעות ואני מגלה שהוא אדם שמאוד נעים להיות בחברתו. טוב מאוד, אני חושב לעצמי. לא תזיק לי כאן חברה סוף סוף.
"אז מה קרה לך?", הוא שואל ומחווה בראשו לעברי.
"התרסקתי עם אופנוע על קיר בטון. אמנם אין לי גבס כי עשיתי עבודה טובה מידי וריסקתי את כל העצמות ברגליים. עכשיו יש רק פלטינות", אני אומר בקול רווי הומור ומחווה בידי לאורך רגליי.
תומר שולח את ראשו לאחור בצחוק מתגלגל ומדבק ואני לא יכול שלא להצטרף אליו. לאחר דקה ארוכה של צחוק חסר מעצורים, אנחנו מסדירים נשימה.
"אז אתה רוכב?" תומר שואל.
"כן", אני עונה.
"עם מה התרסקת? משהו רציני?".
אני מהנהן ואומר בגאווה, "בנדיט 1200". ואז אני נזכר שכבר אין בנדיט יותר.
"זה לא אופנוע", תומר אומר, "זו מפלצת".
כן. המפלצת הזו כבר סיימה את תפקידה, לצערי.
צלצול הטלפון מסיח את דעתי. אני מושך את הפלאפון מהמיטה ומביט בצג ורואה מספר שאני לא מזהה. אני מרים את אצבעי לתומר ומסמן לו שאני כבר אתו.
"הלו?", אני עונה.
"אלי?". מיד אני מזהה את קולו של אפי מהקו השני.
"כן, אפי. מה שלומך?"
"מצוין, גבר. מה שלומך?"
"אני בסדר גמור, תודה. מתקדמים".
שתיקה שוררת מעבר לקו. אני לא יודע איך אבל אני כבר מבין את המשמעות של השתיקה הזו ומחליט לשבור אותה.
"אתה יכול לומר את זה", אני אומר לו. אני שומע אותו נאנח אנחה כבדה.
"אני מצטער, אלי. ניסיתי לשמור על המקום אבל חייבים לאייש את המשרה הזו בהקדם ולא נראה כי אתה חוזר לעבודה בקרוב".
אני משעין את מצחי על כף ידי בראש מורכן. מנסה לעכל את החדשות שידעתי שיגיעו. התפקיד שכל כך רציתי, התפקיד שכמעט היה שלי, זה שעבדתי בעבורו שנים, ברח לי מבין האצבעות.
"אחי", אני שומע את תומר לוחש כדי לא להפריע לי לשיחה. אני מרים אליו את עיני והוא מסמן לי בידו לכיוון הדלת, "אני אזוז. נתראה מחר", הוא לוחש ויוצא מהחדר. משאיר אותי לבד.
"אלי?", קולו של אפי שוב מהדהד מעבר לקו.
"כן. שמעתי", אני עונה.
"אני באמת מצטער", הוא אומר את מילותיו האחרונות ואנחנו מנתקים את השיחה.
הראש שלי מתפוצץ ואני מרגיש את הזעם נבנה בתוכי במהירות שיא.
בלי לחשוב על זה עוד רגע, אני זורק את הפלאפון על הקיר שמולי והוא מתנפץ. קולות שברי מסך הזכוכית מהדהדים בחדר כשהפלאפון נופל על הרצפה בקול חבטה רועש, אך לאכזבתי הרבה, זה לא מסב לי את הסיפוק הראוי כי הכאב, האכזבה והעלבון עדיין מתפשטים בתוכי.
אני מניח את ראשי בין כפות ידיי ובלי שום התרעה מוקדמת, פורץ בבכי.
לעזאזל עם התאונה המזויינת הזאת. אני בוכה בלי הכרה, משחרר ממני את התסכול, הזעם, הכאב והרחמים העצמיים.
דמי בוער בעורקיי ואני זועק לתוך כפות ידיי, זועק בקול מושתק, זועק לעצמי בשקט, שאף אחד לא ישמע, שאף אחד לא ידע כמה כואב לי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

לין ק עקוב אחר לין
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
לין ק
את לא הולכת לשום מקום הלילה מאמי (18+)
את לא הולכת לשום מקום הלילה מאמי (18+)
מאת: לין ק
משב רוח באוגוסט 6
משב רוח באוגוסט 6
מאת: לין ק
משב רוח באוגוסט 11
משב רוח באוגוסט 11
מאת: לין ק
משב רוח באוגוסט 16
משב רוח באוגוסט 16
מאת: לין ק
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan