כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

ההתנגשות חלק 25

התחנה הבאה חלומות

********
מריצה
עמדתי בדלפק הקבלה, מבצעת את הצאק אאוט מהמלון שלי, כשהירו מחכה לי בחוץ עם נהג שהעמיס כבר את כל המזוודות שלי והדברים שלי למכונית. האמת, אני לחוצה, לחוצה מכך שאני עוברת לגור איתו, בחיים לא האמנתי שהכל יקרה כל כך מהר, שאני רק אמצמץ ואני מוצאת את עצמי עוברת לגור עם הגבר הכי סקסי במדינה הזו, בעולם הזה, שאני אזכה לראות את העיניים הירוקות האלו כל בוקר, האמת שזה מה שכבר קורה בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי כל בוקר על יד הירו, בגלל זה הסכמתי לעבור לגור איתו בעיקר, כי כך או כך השהייה שלי במלון באמת מיותרת.
״תודה על שהותך במלון פאלאס מיס סול סופילסיו״ אמר פקיד הקבלה כשהחזרתי לו את מפתח החדר שלי, חייכתי אליו ויצאתי מהמלון, הירו חיכה לי בריינג רובר שחורה, היה צריך מכונית שמכילה כדי להכניס את כל הדברים שלי, הנהג פתח לי את דלת ואני נכנסתי למכונית. הירו היה שם בכובע ובמשקפי השמש שלו, מסתיר את עצמו, התלתלים של שערו יצאו מצידי הכובע שלו, והוא היה נראה סקסי במיוחד.
״אתה בטוח שאתה רוצה את זה?״ שאלתי את הירו בעודי מסתכלת עליו, מדמיינת בראשי רגעים יפים בתור בני זוג שגרים ביחד, זה מה שאנחנו נקראים כבר נכון? זוג? זה לא רק שיש בנינו קטע או משהו כזה, אני חושבת.
״את יודעת שכן בייב.״ הוא אמר כשהוא נותן לי נשיקה קטנה במצח, הרגיע אותי מעט מכל החששות שהציפו אותי.
״אבל לפני שנלך לדירה יש מקום שאני רוצה שתבואי איתי.״ הוא אמר בעודו מניח את מצחו על מצחי, מסתכל לתוך עיני.
״מקום?״ שאלתי
הוא הנהן וסימן לנהג לנסוע.

*********
אחרי נסיעה של כמה שעות כשאני בציפיה ותהייה לאן הירו לוקח אותי עברנו בדרך שכבר הייתה נראת לי מוכרת למדי, זה היה אותו השביל בו נתקלנו בפנצר בגלגל הלמבורגיני השחורה ואהובה של הירו.
היום שבו הכל השתנה, היום שבו הירו נישק אותי לראשונה, היום שבו שנאתי אותו כל כך, והיום בו התאהבתי בו נואשות.
הסתכלתי מבעד לחלון והפניתי את מבטי אליו, ״אנחנו נוסעים להמפטונס?״ שאלתי אותו.
הוא הנהן בחיוך. ״אני רואה שזכרת את הדרך הזו.״ הוא אמר.
״טוב קשה לשכוח אותה כשנתקענו כאן במשך כמה שעות.״ אמרתי כשאני נשענת עם ראשי על החלון ומפנה את גופי אליו. הוא שם את ידו על הירך שלי.
הוא צחק. ״רגע אבל למה אנחנו נוסעים להמפטונס?״ שאלתי אותו מסוקרנת, הוא מתכנן לקחת אותי לאיזה בית נופש שלו או משהו? אני מקווה שלא, אנחנו נכנסנו לנובמבר ושבוע האופנה מתחיל בשבוע הבא וכל ההכנות לתצוגת האופנה בשיאם, לא אוכל לקחת חופש גם אם אני הייתי המלכה עכשיו.
״מסורת.״ הוא רק אמר בלי עוד הסבר נוסף.

נכנסנו לשביל כניסה של בית ששתי מאבטחים או שומרים אני לא יודעת מה הם בדיוק פתחו את השער לשביל הכניסה, יצאנו מהמכונית כשאני זוכה להסתכל ביופיה של ההמפטונס, עוד אחד מהמקומות שרק שמעתי עליו וראיתי בסרטים, המקום בו היינו היה מוקף עצים שהעלים שלהם היו חומים בגלל עונת הסתיו, האוויר היה קריר, רוח נשבה, אבל משהו באוויר היה שונה שם, רגוע יותר, לעומת ניו יורק שההמולה באנשים, המולה ברעש של מכוניות, צפצופים, ההמפטונס שלווה, אפשר לשמוע את ציוצי הציפורים, לשמוע את העלים שנופלים אל הקרקע, היה אפילו אפשר לשמוע את הגלים מחוף הים, מה שהזכיר לי קצת את הבית.
אני לא יודעת לאן הירו לקח אותי, אבל נעמדתי בשביל הבית בו המכונית נעצרה והתבוננתי בבית שהיה מולנו, למרות מזג האוויר הקר לבשתי חצאית עור שחורה עם גרביונים שחורים מתחתיה עם סריג גולף שחור ומגפיים שחורות שהגיעו עד סוף הקרסול, הלכתי לגמרי על הלוק השחור אבל שברתי את הצבע עם מעיל בצבע שמנת עם תיק צד נוצץ כסוף. הירו הושיט לי את ידו ״בואי״ הוא אמר כשהוא הוריד ממנו את הכובע שלי ונשאר רק במשקפי השמש, הירו היה לבוש בצבע המועדף עליו, שחור, הוא היה עם עוד אחד מהגינס הסקיני השחור שהיה רק משופשף ללא קרעים, האמת, חשבתי שיש לו אולי רק שלוה סוגים של ג’ינסים שהוא חוזר עליהם כי מעולם לא ראיתי אותו עם צבע או מכנס אחר חוץ מהחליפה המחויטת במסיבת האלווין, אבל כשנתן לי להציץ בארון שלו גיליתי כמה זוגות מכנסיים יש לו, וכולם בעיקרון נראים אותו דבר, רק שפשוף שונה פה שפשוף שונה שם בכל גינס שחור, הוא היה לבוש עם מעיל מחויט ארוך בצבע שחור מעל, ומגפיים שחורות. האמת, מחויט כל כך יפה לו.
נתתי לו את ידי והתחלתי ללכת אחריו, כנראה שזה מקום שהוא מכיר ולא פחד שיצוץ איזה פאפרצי משום מקום אם הוריד את הכובע שלו, הבית היה די גדול, היה נראה קצת כמו אחוזה, אבל בגלל שהשטח שהוא השתרע היה די קטן ממה שאני מאמינה שאמור להיות אחוזה אז לא האמנתי שזה המקום של המשפחה שלו, לרגע חשבתי שאולי זה מקום שקשור למשפחה שלו, אולי הוא חשב על כך שאתמול שאלתי אותו על משפחתו, על כך שאני רוצה לדעת מה קרה שם, אבל משפחתי גרה בלונדון, אם אני לא טועה, לא בניו יורק.
הבית היה צבוע בלבן, בכולן, החלונות שלו היו מלבנים לאורך גדולים, עם פסים לאורך ולרוחב מלבן שמעצבים את זכוכית החלון להיראות כמו סימון משחק של איקס עיגול.
היה פינת ישיבה די גדולה בכניסה לדלת, ראיתי שם כמה משחקים של ילדים, וספרי ילדים כמו כספיון ופינוקיו. הדלת הייתה לבנה ודי גדולה, היה אינטרקום לצלצול, הירו לחץ על האינטרקום ומתחתיו היה שלט- ׳בית אומנה לילדים עד גיל 18׳
זה בית האומנה שהיינו צריכים להגיע לשם להתנדב אז לכתבה לווג? הרי בסופו של דבר לא הצלחנו להגיע, הכל השתבש, ולא נקבע תאריך חדש מעולם לחידוש הכתבה או משהו כזה.
המתנו עד שמישהו יפתח הדלת, הירו הסתכל עלי ״את בסדר?״ הוא שאל.
״כן״ הנהנתי ״רק מסתכלת על המקום.״ אמרתי כשאני מסובבת את ראשי חזרה להסתכל על השער ממנו נכנסנו.
הדלת נפתחה ואישה כהת עור פתחה לנו את הדלת, בחיי הייתי בטוחה לרגע שזאת מישל אובמה, היא הייתה לבושה כל כך בייצגיות עם חצאית מחויטת בצבע כחול נייבי שהגיעה עד אחרי הברך שלה, עם גקט תואם, וסוודר לבן מתחת, היא ענתה שרשרת פנינים עם עגילים תואמות כשהשיער שלה אסוף לפקעת נמוכה בצד הראש שלה, זה או שזה בית אומנה לעשירים, או שזה ילדים שהתמזל מזלם להגיע לבית האומנה הזה, או שפשוט באמריקה הכל ייצוגי לעומת ישראל שנורמת הלבוש היא גינס וטי שרט. אני מקווה שהאופציה האחרונה היא הנכונה.
״הירו! איזה כיף שהגעת, הילדים מחכים לך.״ היא אמרה האישה הזו בחיוך גדול ורחב.
״גם אני מחכה להם קיירה״ הוא אמר במבטא הבריטי שלו.
״ומי זו הנערה היפה הזו?״ היא שאלה כשהיא מסתכלת עלי, בוחנת אותי, כשאני מודה שלא לקחתי את ההרגל של ישראל לשים גינס וטישרט לכל מקום, וניו יורק מוציאה ממני את החשק להשקיע בלבוש שלי אפילו בימי ראשון שהם השבת שלהם.
״זאת מריצה, היא מצטרפת אלי.״ הוא אמר בחיוך, ״נעים מאוד, אני קארה״ היא אמרה בחיוך והושיטה לי את ידה, לחצנו ידיים וחייכתי אל קארה. כשהיא אמרה את שמה הבנתי שהירו מבטא לא נכון את שמה, לא הבנתי למה היא לא מתקנת אותו ונותנת לו לקרוא לה קיירה. קארה נתנה לנו להיכנס, נכנסנו אל הבית והאמת שלפי איך שהבית הזה נראה ניפץ לי את כל האשליה של איך בתי אומנה נראים מבפנים, אף פעם לא הייתי בתוך בית אומנה לילדים, או בכללי.
הריצפה היה פרקט לבן, היה פינת ישיבה די גדולה שהייתה ממש כמו סלון, עם טלוויזיה גדולה והכל, עם מקומות ישיבה שמספיקה לפחות ל15 אנשים אולי יותר, היו מדרגות שהובילו לקומה למעלה, אני מאמינה ששם נמצא חדרי הילדים והאנשים שעובדים בבית הזה, הבית הזה כמה שהוא לאנשים במצוקה הוא נראה ממש טוב, נראה שיש מי שישקיע בבית האומנה הזה. הקירות היו בציפוי לבנים בצבע לבן וכחול, היה מסדרון שהוביל לפינת אוכל גדולה למדיי, היו המון כיסאות והשולחן היה די גדול.
״אתם יכולים להמתין כאן, אני אקרא לילדים.״ אמרה קארה.
התיישבנו בספה בסלון. ״את נראת בהלם.״ אמר לי הירו.
״למה הבאת אותי לכאן?״ שאלתי אותו.
״סיפרתי לך שאני מתנדב בכל שנה כאן, זה בדרך כלל קורה בתקופת החגים, אני מגיע שומע סיפורים של הילדים, עוזר להם, שר איתם, נותן להם מוטיבציה... את יודעת..״
״לחלום?״ שאלתי.
״כן בדיוק.״ הוא אמר.
״זה מאוד יפה.״ חייכתי. ״זה לא מפורסם עליך בשום מקום.״ הוספתי, ״טוב קיירה ואני מכירים די הרבה זמן וזה משהו שסיכמנו עליו שאגיע כל עוד זה לא יתפרסם ואנשי הצהובונים יפריעו לילדים האלה.״
״קארה.״ אמרתי.
״מה?״ הוא צחק. ״אתה אומר את השם שלה לא נכון, זה קארה.״ ציחקקתי.
״קיירה.״ הוא אמר שוב ומסתכל עליך במבט שרוצה לפרוץ בצחוק.
״זה קארה!״ אמרתי כשאני מנסה לא לפרוץ בצחוק בעצמי.
״קיירה״ הוא אמר שוב שהוא מנסה לבטאות את זה קארה.
״ק א ר ה ״ אמרתי בציחקוק, כשראיתי שהוא לא מצליח להגות את שמה נכון.
״אנחנו אומרים את אותו השם! אני בריטי! יש לי מבטא!״ הוא אמר בהתפרצות צחוק ואני צוחקת אחריו.
שמענו את קול הילדים, והיו ילדים מכל הגילאים, אני חושבת שספרתי 17 ילדים, בנים ובנות מכל הגילאים, מגיל 5 ועד 17 אני חושבת שזה היה הכי גדול שהיה שם, היו כאלה שהתלהבו שראו את הירו והיו כאלה שרק הנהנו לשלום כשראו אותו, אבל רובם הפגינו אהבה והערצה כלפיו. נערה בסביבות גיל 15-16 תפסה את תשומת ליבי שהייתה נראת לגמרי שבוזה ולא נהנת מהדרך שהחיים בחרו לה.

הירו חילק כיפים לילדים ובירך לשלומם בשמם הפרטי, נראה שהוא מכיר אותם די טוב, הם התיישבו על הריצפה כשהוא יושב על הספה, אני נעמדתי צופה בצד יחד עם קארה ועוד כמה מאנשי הצוות.
״או אריק אני רואה שאתה עדיין חוגג האלווין״ הירו אמר לאחד מהילדים הקטנים שהיה מחופש לבאטמן.
הירו התחיל לדבר עם הילדים ושאל אותם על איך עבר הקיץ, החגים, מה הם עשו, ביקש שיספרו לו נקודות שיא ונקודות שפל שהם עברו.
אני התבוננתי בו, איך הוא דווקא מתנהג עם הילדים האלה כל כך יפה, כל כך טוב. הוא יהיה אבא מדהים, אני בטוחה בזה.
״זה מדהים איך שהוא איתם אה?״ לחשה לי קארה. הסתובבתי אליה בחיוך כשידי שלובות. ״כן, זה מדהים, הוא כל שנה מגיע לכאן?״ שאלתי.
״כן, לפעמים יותר מפעם בשנה, אבל בתקופת החגים הוא משתדל להגיע, להעביר להם את הזמן קצת, לשמח אותם, את יודעת חגים תמיד מזכיר משפחה, מסמל משפחה, וזה מזכיר לילדים המדהימים האלה זה משהו שאין להם, וכמו שאת יכולה לראות בית האומנה הזה מנוהל על ידי קרן של עשירים מהאפר איסט סייד והאפר ווסט סייד, הכל פה נורא מהודר ומפונפן, מה שגם מזכיר להם שיהיה להם קשה להשיג כשיצאו מפה.״ היא אמרה כשליבי יצא אליהם, הרגשתי כמה משמעות יש למה שהירו עושה, שהוא מעניק להם טיפה של תקווה ואולי יותר מטיפה.
״אני רוצה שתכירו מישהי, מריצה בואי.״ הירו אמר, הובכתי נורא כשכל המבטים הופנו אלי, אני ניסיתי לשים פוקר פייס וחייכתי חיוך רחב כשהרגשתי איך פני האדימו יותר ויותר, התקדמתי אל עבר הספה שבה ישב הירו, והתיישבתי לידו.
״מי זו?״ שאל הילד החמוד עם תחפושת הבאטמן.
״זאת מריצה אריק, חברה טובה שלי.״
״מה היא עושה כאן?״ קול זועף נשמע, זאת הייתה הנערה בת ה16-17 שתפסה את מבטי כשנכנסה אל הסלון.
״היא באה להכיר אותכם, לשמוע את החלומות שלכם, הגיע הזמן שתחלקו את החלומות שלכם עם עוד אנשים מלבדי.״ הירו אמר, ויכולתי לראות כמה הוא בן אדם אחר, בוגר יותר כשהוא מדבר איתם.
״אה.. כן, אני כאן כדי לשמוע אותכם, לשמוע את החלומות שלכם״ אמרתי במבוכה, אני לא טובה בדברים האלה בדרך כלל, למרות שהייתי מדריכת קייטנות כמעט בכל חופשת קיץ של לימודים, הרגשתי נורא... נבוכה.
״אתה רוצה להתחיל מיסטר באטמן?״ אמרתי לילד המחופש.
״אוקי...״ הוא אמר בקול נמוך, של ילד מתוק.
״אני רוצה להציל את העולם״ הוא אמר, ומשהו במשפט שלו שבר את ליבי, אבל הוא חולם, ובגדול, הוא יגיע גבוה.
״להציל את העולם אה? ממה?״ שאלתי מחייכת, כשהירו מעביר את ראשו ממני לאותו הילד החמוד.
״מכל הרע אני מניח, אני אדאג שלכולם יהיה מה לאכול, שכולם יהיו בריאים, שלכולם יהיה משפחה.״ הוא אמר, ליבי נקרע אליו.
״זה יפה מאוד, מה שמך?״
״אריק.״ הוא אמר.
״אתה יכול להיות נשיא אריק, אתה יכול להיות כל מה שתרצה, החלומות שלך יפים נורא בעיניי.״ אמרתי מתרגשת לגמרי, הוא ילד מיוחד.
״תודה, אני עובד על כוחות מיוחדים כדי שיבחרו בי.״ הוא אמר, גרם לכולנו לצחוק, מדהים.
המשכנו לעבור עוד ועוד מהילדים, כולם השתתפו, חלקם גרמו לי לצחוק כששמעתי את חלומם, חלקם גרמו לי להתרגש, חלקם גרמו לי להאמין בהם יותר מכל אחד אחר כשהצליחו לשכנע אותי מה הם מוכנים לעשות בשביל להשיג את חלומם.
אותה נערה שתפסה את מבטי לא דיברה, לא שיתפה.
״ומה איתך?״ הפנתי את מבטי אליה. ״מה החלום שלך?״ שאלתי את אותה נערה. כולם הפנו את מבטיה אליה.
״אין לי חלום.״ היא אמרה, הירו לחש לי באוזן ״מריצה עזבי היא פחות משתפת בדברים האלה.״
התעלמתי מדבריו.
״לא יכול להיות, אני בטוחה שיש לך חלום קטן, גם אם זה אומר שאת חולמת על ..... אמ.... אפילו חפיסת שוקולד.״ אמרתי ברכות בקולי.
״אין לי.״ היא אמרה בחדות.
קארה הפריעה או אולי הצילה את המצב ממבוכה, ״אז מי רוצה לשיר?״ היא שאלה כשהביאה להירו גיטרה.
הילדים השמיעו ״אני!״ בקולם.
הירו לקח את הגיטרה והתחיל לנגן את אחד הלהיטים המוכרים שלו, הילדים שמעו את קולו, וגם אני הקשבתי לקולו המתוק והמחוספס, קול שכל כך נעים לשמוע, התבוננתי בו, בתווי פניו, איך הלסת שלו זזה כשהוא שר, הוא כל כך חתיך, ומקסים. בהכל, הוא בן אדם כל כך טוב תחת כיסוי מוניטין ׳הילד הרע׳ שהוא הוציא לעצמו בתקשורת.
התבוננתי במקום שהנערה ישבה והיא נעלמה ממקום ישיבתה. הירו סיים את אחד משיריו ולפני שהמשיך לשיר הבא קמתי ״ברשותכם אני אגש לנוחיות״ אמרתי כשקראה מסמנת לי את הכיוון לשירותים כשאני מחייכת אליה ולאנשי הצוות שעומדים איתה וצופים בהופעה הקטנה של הירו.

בהיותי מחפשת את השירותים מצאתי את עצמי במסדרון שהיו בו כמה וכמה דלתות, שמעתי ניגון של פסנתר, התקדמתי אל עבר המנגינה, הדלת הייתה מעט פתוחה מהחדר ממנו יצא צליל המנגינה היפה, הרשתי לעצמי לפתוח עוד את הדלת וגילתי חדר שנראה כמו כיתה, החדר היה די ריק, הריצפה שלו הייתה מרוצפת בפרקט חום, עם כל מיני עיטורים, ציורים, על הקירות, כמה פופים בכל מיני צביים זרוקים בפינת החדר ופסנתר. ראיתי את אותה הנערה שלא רצתה לשתף בחלום שלה מנגנת על הפסנתר, שמעתי איך היא מנגנת והיא מנגנת מדהים, נורא נעים לאוזן.
היא הפסיקה את הניגון וקמה מהפסנתר. לא הספקתי לברוח והיא ראתה אותי שהסתכלתי עליה.
״את מנגנת מאוד יפה״ אמרתי בחיוך כשניסיתי להבליג את המבוכה שנוצרה עכשיו.
״תודה.״ היא אמרה בחוסר הבעת כל רגש על פניה.
״אני מניחה שיש לך אז חלום״ אמרתי לה כשאני נכנסת לחדר בוחנת אותו יותר והיא עומדת על יד הפסנתר.
״למה זה כל כך חשוב לך לדעת אם יש לי חלום?״ שאלה אותי הנערה.
״כי אני מאמינה, אני מאמינה בחלומות, אני מאמינה שהם מגדירים אותנו, את השאיפות שלנו, את העתיד שלנו, את מי שאנחנו, הם משאירים לנו תמיד תקווה, וגם שהכי קשה לפעמים ואנחנו חושבים שהכל בתחתית, מספיק לאחז בחלום הכי קטן, להילחם עליו, ונוכל להרגיש את הסיפוק, את התקווה לטוב יותר, להרגיש טוב יותר ומלכי העולם כנשיג אותו.״ אמרתי לנערה כשאני בעצם גם מזכירה לעצמי את המילים שאמרו לי ואמרתי לעצמי כשעשיתי את הצעד הזה לעבור לניו יורק.
הנערה נשארה דוממת כמה שניות והיה נראה שהיא מפנימה מה שאמרתי לה.
״החלום שלי זה להיות זמרת, להופיע, אני אוהבת לשיר לנגן... אבל זה בחיים לא יקרה.״ היא אמרה שהשפילה מבטה לריצפה.
״למה את חושבת שזה בחיים לא יקרה?״ שאלתי אותה
״תסתכלי עלי, כשאצא מכאן לא יהיה לי כלום, אני אעבוד באיזה דיינר כל חיי מגישה המבורגרים.״ היא אמרה
״החיים לא מציעים לך הצלחה על מגש של כסף, צריך להילחם על הדברים שאת רוצה, וגם אם זה אומר שתתחילי מכלום, את תגיעי לאנשהו בסוף, את רק צריכה להאמין בעצמך להישאר נאמנה לעצמך, ואת תגיעי רחוק.״
״קל לך להגיד, תראי אותך, לבושה בהידור מסתובבת עם הירו נייט, יש לך הכל בחיים, לי אין כלום.״ היא אמרה שברה לי את הלב.
״אני אומנם לא גדלתי בבית אומנה את צודקת, אבל זה לא אומר שלא היה לי קשה, שלא הרגשתי לפעמים שאני לא אצליח, שהיו דברים שרציתי ולא עשיתי כי לא הצלחתי להשיג אותם, אבל זה לא אומר שוויתרתי, אני עדיין לא מוותרת. וגם את לא צריכה לוותר, שמעתי אותך מנגנת, ואת מנגנת מאוד יפה, את רק צריכה למצוא את הדרך הנכונה להראות את זה לעולם.״ אמרתי לה כשליבי יוצא אליה, כשהיא מזכירה לי בעצם את המטרה שלי שבגללה הגעתי לכאן.
הנערה נשארה קפואה במקומה עם מבטה עדיין לריצפה.
״תחשבי על זה״ אמרתי לה כשהסתובבתי לצאת מהחדר.
״תודה לך.״ היא אמרה שניה לפני שיצאתי. ״תודה שאת מאמינה בי.״ הוסיפה, סובבתי את מבטי אליה והנהנתי בחיוך ויצאתי מהחדר, הנערה האבודה הזו לגמרי שבתה את ליבי, וזה רק גרם לי להבין שמה שהירו עושה כאן זה הדבר הכי חפה בעולם שהוא מחדיר בילדים האלה תקווה, לחלום, שידעו שלמרות העולם הקשה שהם חווים, הכל אפשרי.

********
היינו בדרכנו חזרה מבית האומנה לעיר. אני התבוננתי בנוף דרך חלום המכונית
״לא אמרת הרבה מאז שיצאנו משם, לא אהבת את המקום?״ הירו שאל אותי.
״להפך, אהבתי אותו מאוד, ואתה מדהים.״ אמרתי כשאני מסתכלת אליו ומרימה את ידי לפניו, ללחי שלו, מלטפת את נקודת החן שלו באגדולי.
הוא הסתכל עלי וחייך כיאלו הובך מכך.
״הפתעת אותי לגמרי, לא ראיתי את זה בך, כל מפורסם אחר בעל כסף בדרך כלל מסמן לו וי על התנדבות ועזרה לזולת בצ׳ק, קארה אמרה לי שאתה מגיע קבוע כל שנה.״
״כן זה חשוב לי.״ הוא אמר שהוא מסתכל בעיניי.
״למה זה כל כך חשוב לך?״ שאלתי כשאני יכולה לראות שיש סיפור שלם שמסתתר מאחוריי זה.
״בואי נגיד שניסו להרוס לי את החלום הכי גדול שלי פעם, הייתי במקום חסר תקווה, חסר חלומות כשלרגע לקחו את החלום הכי גדול שלי. ״ הוא אמר כשראיתי את הכאב שלו בעיניו הירוקות, ראיתי שמי שפגע בו עדיין נמצא שם בתוך ראשו.
״מי פגע בך כל כך הירו?״ שאלתי הוא נתן לי נשיקה רכה על השפתיים וחיבק אותי, נשענתי עם ראשי על כתפו.
״זה לא משנה כבר מותק.״ הוא אמר, אני כבר למדתי את הירו שאם אני לוחצת בשאלות הוא מתחרפן, העדפתי להשאיר לעצמו את המיסתוריות שלו.
פשוט נהנתי מהמשך הנסיעה תחת זרועותיו של הירו, שמחתי לגלות בו את הצד הזה, צד אחר, צד מרגש יותר, וכל שאר הנסיעה המחשבות על אותה נערה שאפילו לא שאלתי לשמה הציפו אותי, תמיד הייתי ילדה חולמת, תמיד פינטזתי את עצמי כדמות מסרט, מאיזה טלנובלה או ספר, תמיד נתתי לעצמי לחלום והשמיים הם לא הגבול עם החלומות שלי, כאב לי לדעת שיש אנשים שלא נותנים לעצמם לחלום, שמפחדים לחלום ולהתאכזב, כשבעצם חלומות הם מה שהופכים את העולם שלנו לטוב יותר.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מושלם! איתך מהפרק הראשון, מחכה להמשך!
הגב
דווח
1 אהבתי
Rina Gidoni
Rina Gidoni
המשך בבקשה:)
הגב
דווח
2 אהבתי
Tzadef Asayag
Tzadef Asayag
שלמות
הגב
דווח
1 אהבתי
כותבי החודש בספרייה
Miss D
ההתנגשות חלק 40
ההתנגשות חלק 40
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 4
ההתנגשות השניה חלק 4
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 5
ההתנגשות השניה חלק 5
מאת: Miss D
ההתנגשות חלק 37
ההתנגשות חלק 37
מאת: Miss D
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D