כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

פני 22

מותר לי להיות מבולבל. אני נער.'

התעוררתי לצליל הדלת הנפתחת, וברגע שהראייה שלי התבהרה, ראיתי את פניו של המנהל מביטות בי מהמדרגה האחרונה. הגבות שלו היו מכווצות בריכוז, כאילו מנסה לחשוב איך הוא אמור להתייחס למראה הזה.
"מה-" הוא ירד מהמדרגה האחרונה והתקרב אליי. "אטקינ-" לא היו לו מילים. הוא נשם עמוק. "מה לעזאזל?" שאל בשלווה.
"הבת שלך קשרה אותי כאן," עניתי לו בטון של "אין מה לעשות".
"הבנתי." הוא נראה מהורהר, או מנסה להחליט אם זה חלום מוזר או שזה באמת קורה. הוא השפיל את מבטו לרצפה ואז שוב הביט בי, במין מבט בוחן שמנסה להסתכל האם אני באמת באמת קשור לכיסא במרתף שלו. "למה?"
"אני לא יכול לענות על השאלה הזאת," אמרתי בצרידות וכחכחתי בגרוני. "כי אין לי מושג. אני לא רוצה לפגוע או משהו, אבל הבת שלך משוגעת."
"כן, אני מודע לעניין..." הוא נאנח. "חכה כאן, אני אלך להביא מספריים." הוא הסתובב והלך משם.
קיוויתי שהוא לא חשב שעסקנו באיזשהו משחק מין מוזר. מצד שני, שום מחשבה על מה גרר אותה לקשור אותי במרתף בטח לא תניב תוצאות יפות. תהיתי אם זה קרה לו בעבר.
הוא חזר עם מספריים גדולות, אך כשקירב אותן לחבל, הוא השמיע מין צליל "המפף" כזה, סגר אותן והניח אותן על השולחן שליד הכיסא שלי. התפללתי בליבי שהוא לא מתכוון לעזוב אותי לשחרר את עצמי לבד, ואז הוא הושיט את ידיו והתיר את הקשר. "פשוט חבל להרוס חבל טוב, אתה יודע?" הוא חייך.
ניערתי את ידיי, והתחלתי לסובב את המפרקים. הכל עבד כרגיל, אבל קצת כאב לי כי נשארתי בתנוחה אחת הרבה זמן. פתאום הבנתי שלא היה לי מושג כמה זמן.
"מה השעה?" שאלתי בחשש.
"שש שלושים ושמונה," ענה המנהל והביט בי במבט מוזר. "בבוקר," הוא הוסיף, כנראה מבין כמה אני אבוד.
בכלל לא זכרתי באיזה שלב הפסקתי לנסות להציל את עצמי ונתתי לעצמי להירדם. זכרתי שנפלתי יחד עם הכיסא וזה כאב, ואז הצלחתי איכשהו להעמיד אותו מחדש. "אני... אה... חושב שאלך להתארגן לארוחת הבוקר," אמרתי. "כי לא ממש... אתה יודע... לא הייתי בפנימייה בבוקר."
"כן, כמובן," הוא אמר והנהן, מפנה לי את הדרך לצאת משם. "אה... אטקינסון?" הוא קרא בדיוק כשהתחלתי לעלות במדרגות.
"כן, המנהל?" קיוויתי שלא יתחיל לתחקר אותי. הייתי עייף והרגשתי שריח הפה שלי מסריח.
"אשמח אם לא... תגיש תלונה. תן לי לטפל בפני בעצמי, בלי להפוך את העניין לרשמי."
כמובן. כל העולם הזה בנוי על נפוטיזם. החלטתי לנצל את המצב. "בסדר," אמרתי. "אשמח לעזור לך." התחלתי לעלות במדרגות. "אני בטוח שאתה גם תשמח לעזור לי, אם אצטרך." סובבתי את ראשי להביט בפניו.
הוא אפילו לא התקדם לעבר המדרגות. הפנים שלו היו סמוקות. "כן. כמובן."
הלכתי משם.
סגרתי את הדלת אחרי שהגעתי לראש המדרגות, והבטתי בדלת הכניסה הלבנה שמימיני. משמאלי, היה גרם מדרגות עולה.
'תומס, אל,' אמרתי לעצמי מהר. 'אל תעשה שום דבר מטומטם. תזכור, הסקרנות הרגה את החתול. אל תהיה החתול. אל תהיה ה- מה אתה עושה?' לא הקשבתי לעצמי, וטיפסתי במדרגות שתיים-שתיים, כשהתרגשות מסוג חדש מציפה את ליבי.
מעקה המדרגות היה עץ כהה, והשטיח שעל המדרגות היה ירוק, שהמשיך גם אל הקומה השנייה. דלת אחת מימיני, דלת שנייה משמאלי, ודלת מולי. על הדלת היה שלט קטן וחמוד, שנראה כאילו ילדה בת חמש הכינה אותו בגן. "החדר של פני" היה כתוב באותיות מפלסטלינה, שסביבן כל מיני קשקושים ומדבקות לא קשורות. הדלת מימין הייתה קטנה עם חלון מטושטש, כנראה שירותים. הדלת משמאל הייתה גדולה ועם ידית מסתובבת, אבל חוץ מזה שום סימן מזהה.
צעדתי באיטיות. הדלת של פני הייתה פתוחה מעט. הזזתי אותה לאט, ולשמחתי היא לא חרקה בכלל.
פני לא הייתה בחדר.
היה מולי חלון סגור עם תריסים פתוחים. מתחתיו, פוף סגול מונח משמאל מיטה וחצי עם סדין אדום. לא הייתה שם שום שמיכה או כרית, אבל היו הרבה בגדים, מחברות, טושים, עטים, מחברות, מגבת, מברשת שיער וכמה פדים. הכל בערבוביה אחת גדולה. התקרבתי אל המיטה וסגרתי את הדלת מאחוריי, כמעט עד הסוף.
את הקיר השמאלי כיסה ארון לבן גדול. הוא כמעט נגע בתקרה, אבל נראה שהיו כמה קנבסים מעליו. תהיתי אם היא ציירה עליהם, או שהם קנויים. ואולי הם ריקים. ליד קיר הדלת הייתה ספריה עמוסה, בעלת חמישה מדפים, ולידה פאזל של ספריה צבעונית, ממוסגר ותלוי על הקיר. הרצפה הייתה גם היא עמוסה בגדים ושטויות, והשתדלתי להסתובב בחדר בלי לדרוך על שום דבר. התקדמתי לעבר השידה הלבנה שעמדה בין הפוף לארון, ונראה לפי העיצוב שהיא באה יחד עם הארון, וכנראה גם מסגרת המיטה.
דרכתי על מין תעלת פלסטיק קטנה, והתכופפתי להרים אותה. אחרי בהייה של כדקה הנחתי שזה קשור לטמפונים וזרקתי את זה באימה. זה פגע בחזיה קטנטנה עם דוגמה של סנופי, שנתלתה על אחת מידיות הארון.
'אל תתקרב לחזיה,' גערתי בעצמי. 'אל תהיה אידיוט.'
אבל רק רציתי לבדוק אם היא חמימה. באמת, שום דבר מוזר, סתם עבודת בילוש לראות אם פני הייתה פה לאחרונה. תמים מאוד, בסך הכל. הרמתי את רגלי די גבוה, מתגבר על הר זבל שכלל המון שקיות פלסטיק ריקות של כל מיני חנויות אופנה ובראש- מיכל דאורדורנט. הגעתי לארון, וכמעט נגעתי בחזיה, כשהבנתי שאם מישהו ייכנס עכשיו, זה לא ייראה טוב.
מצד שני, עצם השהייה שלי בחדר לא תיראה טוב, אז כמה זה יכול להחמיר את המצב?
חזרתי בצעדים גדולים לדלת, וסגרתי אותה עד הסוף. לחצתי על המנעול, ונשמתי עמוק.
'אתה משקיע ככה בשביל חזיה? באמת?' זלזלתי בעצמי. 'כן, תמשיך לעבוד על עצמך שאתה גיי.'
'שתוק,' עניתי לעצמי. 'מותר לי להיות מבולבל. אני נער.'
דילגתי במהירות ונגעתי בפנים החזיה. היא לא הייתה חמימה. נשמתי לרווחה, כאילו עשיתי עכשיו איזה מבצע מטורף. הבטתי בחדר המבולגן, ואז בארון שלצידי.
פתחתי את הארון.
במדף שמולי היו שש ערימות של בגדים, שלוש מקדימה ושלוש מאחורה. נראה שהיו לערימות קטגוריות; שלושת הקדמיות היו בגדים קיציים: חולצות קצרות, חצאיות, מכנסונים. שלושת האחוריות היו חולצות עם שרוול ארוך, מכנסיים ארוכים ופיג'מות. במדף מעל היו רק סוודרים, שגם הם חולקו לערימות לפי סוג הסוודר.
סגרתי את החלק הזה של הארון ועברתי לאחר.
שמלות! כמה אהבתי שמלות. לא זיהיתי אף אחת מהן, וחשבתי כמה חבל שלא זכיתי לראות את פני בשמלה. אחרי התבוננות מעמיקה בכל שמלה כמו הומו גאה, סגרתי את החלק הזה והגעתי לחלק השלישי, שלא היו לו ידיות ונאלצתי לקחת סרגל מהשידה על מנת לפתוח אותו.
בחלק הזה המדפים העליונים היו מלאים במה שנראה כמו יצירות אמנות שהכינה בעבר מקרמיקה ועץ, יחד עם תיקי טיולים ועוד שטויות שנראו כמו מזכרות. אבל המדף התחתון, שהיה בגובה החזה שלי, היה כמעט ריק, למעט דבר אחד.
גופיה שרופה.
הרמתי את הגופיה. בחנתי את החלק האחורי שלה, שהיה בו חור שחור, והבד שם התקשה. נראה שהכווייה הייתה רצינית משחשבתי. הרגשתי את ליבי צונח בעודי נזכר באימה שבפניה, שבאותו רגע גם הבנתי שלא הייתה שם רק אימה אלא גם כאב. לא רק השיער שלה נשרף, אלא גם הגופיה והגב שלה. הרגשתי מין כאב הזדהות בגב שלי. קיפלתי את הגופיה יפה, כך שהחלק השרוף היה יחסית מוסתר, והחזרתי אותה למקומה.
הגיע הזמן להפסיק לפלוש לפרטיות של פני.
אבל הספריה שלה היתה ממש בדרך מהארון לדלת, ורציתי לראות מה היא קוראת. נעצרתי מול הספריה וראיתי שכל המדף העליון היה מלא במה שנראה כמו יומנים. הפיתוי לעיין בהם היה כל כך חזק, עד שהחלטתי לברוח משם.
ניסיתי לפתוח את הדלת, וממש נבהלתי כשלא נפתחה, עד שנזכרתי שנעלתי אותה. לחצתי על המנעול, ופתחתי את הדלת לאט לאט. סגרתי אותה כמעט עד הסוף, כמו שהייתה לפני שהגעתי, וירדתי לאט במדרגות, מסתכל למטה לראות אם מישהו עומד שם.
השטיח נגמר בתחתית המדרגות, והרצפה כבר הייתה לבנה וקצת יותר מרעישה. הלכתי על קצות אצבעותיי לדלת הכניסה, פתחתי אותה, סגרתי אותה ורצתי משם ישירות אל הפנימייה, מרגיש את הלב שלי רץ מהר יותר ממני.

והשיר של הפרק-
עולם משוגע- טונה

ט"צ . עקוב אחר ט"צ
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Max . G
Max . G
הפרק הזה השאיר אותי לחלוטין בלי מילים ועכשיו אני ממש מתרגשת לקרוא את הפרק הבא!
תודה שהקדשת זמן לכתוב עוד פרק ((:
הגב
דווח
1 אהבתי
כותבי החודש בספרייה
נעורים
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה
אל תהיה כמוני
אל תהיה כמוני
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
רוח
רוח
מאת: ג'רונימו .
אלכס
אלכס
מאת: היילי ג'ונס
נפרדת ממך בתהליכים ~ 33
נפרדת ממך בתהליכים ~ 33
מאת: lucine S
כשהפסיכולוגית נשברה
כשהפסיכולוגית נשברה
מאת: שלכת כותבת מהלב
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan