כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

פני 21

"זה לא נגמר, תפסיק להיות אידיוט. למה אתה מתכחש כל כך?"

בהינו אחד בשני לרגע. התנשמתי עמוקות.
"אני אלך," היא אמרה בשקט והסתובבה.
"התגעגעתי אלייך." הרגשתי שהמילים פרצו ממני בין אם הייתי רוצה להגיד אותן ובין אם לא.
היא הסתובבה אליי. ראיתי שהעיניים שלה רטובות, אבל לא אדומות. "מה?"
"אני משתגע בלעדייך," אמרתי בנשיפה. כמעט בכיתי מהקלה. "אין לך מושג. כל רגע בלעדייך... היה לי שבוע זוועה."
"אז... מה בעצם אתה אומר?" עיניה היו הדבר הכי יפה שראיתי בעולם. רציתי לטבוע בהן. רציתי להיכנס לגלגל ים ולקפוץ לתוכן איתו. טכנית זה לא לטבוע, אבל בסדר.
"אני לא יודע." נשפתי בכבדות. "אבל... אני עם רון. אני חושב. אני לא יודע אם אני נמשך אלייך."
"אתה יודע מה? בכלל לא אכפת לי מהמשיכה." חזה נע מעלה ומטה באינטנסיביות. לא ידעתי שחזה אחד יכול להכיל כל כך הרבה אוויר. "אתה אוהב אותי."
השתדלתי להישאר רגוע. "די, פני. זה נגמר."
עיניה נראו עוד יותר רטובות. "זה לא נגמר, תפסיק להיות אידיוט! למה אתה מתכחש כל כך?"
"כי את טועה!" זעקתי. הכל נראה כל כך אמיתי פתאום. מה פתאום להימשך לפני? אני לא נמשך לנשים. השתדלתי שוב לחזור לארשת פנים רגועה. לא רציתי לאבד את זה מולה. "אני לא... אני יודע מי אני. אני סבלתי לילות בלי שינה, בכי, לעמוד מול ההורים שלי... אני לא..."
"לא רוצה לעבור את זה שוב?" היא שאלה בשקט.
"לא..." השפלתי את מבטי לרצפה. ניסיתי לחשוב על משהו להגיד. "לא, אני... לא... לא עושים כזה דבר..."
"תומס, אתה נער, מותר לך להיות מבולבל." היא הניחה יד על כף ידי. "תתעלם מעניין המשיכה, תומס. מה אתה מרגיש כלפיי, בתור אדם?"
הרגשתי רטיבות בצידי העיניים שלי. הרמתי את מבטי על מנת לנסות למנוע מדמעות לזלוג מהן. הרגשתי כל כך מודע ליד של פני. יותר מודע משאי פעם הייתי לגבי משהו בחיי, כאילו יש לי הפרעת קשב והיד היא הדבר היחיד שאני מסוגל להתמקד בו, כאילו היד שלה היא חור שחור ששואב את כל המחשבות והמודעות שלי לגבי דברים אחרים, לוקחת את כל תשומת הלב. פתחתי את כף ידי והיא פתחה את שלה. גוש ענק צנח מהלב שלי לבטן כשהאצבעות שלנו השתלבו.
"תומס..."
הלב שלי דפק ממש חזק. לא מהר וחזק, כמו שקרה עם רון, אבל כל כך חזק עד שהרגשתי שהוא יתפוצץ או יפרוץ את דרכו אל מחוץ לחזה שלי בכל רגע. הורדתי את המבט שלי, הרגשתי את הרטיבות בעיניים אבל היא לא הייתה מספיקה בשביל דמעות. עיניה של פני הביטו בשלי. היא נראתה מתוחה, לחוצה, חוששת. נאנחתי. "שיט." חייכתי וניסיתי לעצור את הצחוק אבל התחלתי לגחך.
גומות החן של פני לא איחרו לבוא, יחד עם החיוך המדהים שלה. "שיט מה?" היא שאלה וחבטה בחזי ביד שעד לפני רגע הייתה משולבת בשלי. "שיט מה, תומס?"
היא הביטה בי במבט המשועשע הזה שלה, השפתיים שלי השתמשו בכל כוח השריר שלהן לחייך, בלי לשאול אותי אם אני בכלל רוצה לחייך. לא יכלתי לחכות עד שיפסיקו עם החיוך הטיפשי הזה, רכנתי ונישקתי אותה.
אחר כך ניסיתי לשחזר את אותה נשיקה בראש שלי, לנסות להבין מה הלך שם. אם היא הייתה קצרה או ארוכה, לשון או לא לשון, מה עשיתי עם הידיים, אבל המוח שלי היה כל כך ריק עד שכל זיכרון נמחק, חוץ מזיכרון התחושה המדגדגת שנשארה על השפתיים שלי, בזמן שמצחי נשען על מצחה, שנינו השפלנו את מבטנו ופשוט התנשמנו והתנשפנו אחד על השני.
עצמתי את עיניי. "מה עשית לי?"
"אתה התחלת."
"מתי בדיוק?"
"כשהסתכלת עליי באולם הספורט ביום הראשון ללימודים."
הרמתי את ראשי והבטתי בה בחוסר הבעה. "מה? מה היה מיוחד בזה?"
"אני לא יודעת, היה לך משהו... בפנים שלך. איך שהסתכלת עליי. אחר כך פתאום עלית לדבר." היא גיחכה. "היית כל כך חמוד שם."
"הייתי כל כך מובך," אמרתי בחיוך. "לא ראיתי את זה מגיע."
"לא ראיתי אותך מגיע."
"בהחלט לא ראיתי אותך מגיעה." הזדקפתי והבטתי אל תוך עיניה. "אני מרגיש כאילו... כאילו כל מה שעברתי הוביל אותי אלייך בסופו של דבר. שזה מצחיק, כי... הדרך שעברתי ממש לא נראית כמו דרך שמובילה אלייך."
"גם אני מרגישה ככה."
"פני."
"מה?"
נאנחתי אזרתי אומץ ועשיתי את זה. "אני כן נמשך אלייך. כמו שמעולם לא נמשכתי לאף בחורה בעבר. או, אולי... כמו שלא העזתי להימשך."
"כן?" היא חייכה, משועשעת. "מה אתה רוצה לעשות לי?"
"שתקי." החיוך שלי ירד לאיטו. "אבל... יחד עם זאת..."
"רון," היא אמרה בטון ממש לא מרוצה. "נכון?"
"הוא רוצה אותי, פני." הרגשתי מין תחושה מעיקה בבטן. לא הבנתי למה. "את יודעת כמה רציתי את זה."
"אתה אידיוט."
"אני מאוהב." שוב התחושה הזאת. היא הזכירה לי את בילי, משום מה.
"אתה לא מאוהב בו. אתה מאוהב בי."
"את שוב מתחילה עם זה?" נאנחתי.
"אתה לא מבין, בסדר? אתה רק פוגע בעצמך." היא שילבה את ידיה בכעס. "אתה תודה לי על זה אחר כך."
"על מה?"
אני לא רוצה לתאר את הכאב שחשתי. בנוסף לעובדה שכאב גורם לנו אוטומטית לא לאהוב את מה שגרם לכאב, כעסתי גם על הסיבה שלה להכאיב לי. התפתלתי על הקרקע, אפילו לא רוצה למות, אלא רק שקעתי בכאב. שום מחשבה לא עברה בראשי, כל המוח היה עסוק בלגרום לי לחוש את הכאב הזה. בקושי שמתי לב שהיא גררה אותי משם. בשלב כלשהו התחלתי ללכת בעקבותיה, בעיקר כי הכאב היה קשה מנשוא וקיוויתי שיש לה פיתרון.
נכנסנו לבית.
"הנה, קח קרח."
לקחתי ממנה את שקית הקרח. "איפה אני ולמה?" שאלתי בכאב, מצמיד את שקית הקרח למפשעתי.
"רד למרתף, יהיה בסדר."
זה היה סימן. זאת הייתה נורה אדומה. היא הסתמכה על הכאב שיטשטש את מחשבותיי, אבל אני הנדתי בראשי במהירות, מביט במדרגות המובילות מטה, שהיו ממש ליד דלת הכניסה. "לא," אמרתי. סוף סוף מקשיב לאחד הסימנים המזהירים אותי להתרחק מפני. "את תקשרי אותי ותנעלי אותי במרתף."
היא גלגלה עיניים. "למה לי לעשות את זה?"
"כדי לממש את הפנטזיות הסוטות שלך," הטחתי בכעס. "כי את לא שפויה."
"אתה זה שלא שפוי."
"בעטת לי בביצים רק כי אני מאוהב באדם אחר."
"אתה לא מאוהב בו, אתה כבול אליו. אתה הודית שאתה מאוהב בי."
נשמתי עמוק. "את לא מחליטה עליי. אני חייב לנסות, אני חייב לקחת את ההזדמנות." הרגשתי שהיא דוחקת אותי אחורה, כשהתקרבה אליי. "אני חייב-"
נפלתי לאחור. הייתי צריך לברוח ברגע שאמרה לי לרדת במדרגות. היא ירדה אליי במהירות, ואני תפסתי אותה והצמדתי אותה לרצפה. "אני לא חושש להרביץ לבחורה!" הזהרתי.
היא בעטה והצליחה להשתחרר מאחיזתי. תפסתי את רגלה כשנעמדה והיא נפלה שוב. קמתי מהרצפה. היא קמה גם היא. היא נראתה כועסת. מאוד.
"תני לי ללכת."
היא נצמדה אל חזי. "אתה בעצם אומר שאתה אוהב אותי, אבל רוצה להתנסות?"
חמימות התפשטה בי. הייתי מאוד מודע לשתי בליטות רכות הנצמדות לחזי. "משהו כזה."
"אתה נמשך אליי?"
"אמרתי לך שכן."
היא כרכה את זרועותיה סביבי. רציתי להחזיק אותה לנצח. שנאתי את עצמי על כך שהיא הצליחה לשבור אותי כל כך מהר, אבל לא ממש חשבתי על זה באותו רגע, כשנישקה את צווארי. התנגשתי בכיסא מאחוריי, והיא דחפה אותי לשבת והתיישבה מעליי.
"פני..."
היא נעמדה. "תישאר כאן ותחשוב על זה," אמרה בשטניות עם חיוך ממזרי.
הבנתי שאני קשור. "פני, לא! שחררי אותי!"
היא דילגה במעלה המדרגות, וסגרה את הדלת אחריה.
אז למה אני קשור במרתף? ההסבר הקצר הוא: פני.

השיר המלווה של הפרק הזה:
Knee Socks - Arctic Monkeys

ט"צ . עקוב אחר ט"צ
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Max . G
Max . G
מדהים אותי איך כל פרק הוא כמו סיפור חדש לגמרי, כל פרק כל כך מרתק ומיוחד.. זה כישרון מיוחד מאוד.
הגב
דווח
1 אהבתי
ט"צ .
ט"צ .
תודה! מדהימות אותי התגובות המהממות שלך כל פעם מחדש 3>
הגב
דווח
1 אהבתי
כותבי החודש בספרייה
נעורים
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה
אל תהיה כמוני
אל תהיה כמוני
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
זאב קטן
זאב קטן
מאת: imagine me
על כיפור שלי\2012-2018
על כיפור שלי\2012-2018
מאת: gali the first
שהיופי נהפך לעסק.
שהיופי נהפך לעסק.
מאת: Alon PAGLIN
ריקו
ריקו
מאת: איש המגבעת
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D