כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

ההתנגשות חלק 11

באווירת החג

מריצה-
כבר אמצע אוקטובר, האוויר בניו יורק ניהיה קריר יותר, קמתי לעוד יום בעבודה, מאז אותו יום בביתו של הירו כשפגשתי את אביו לראשונה לא שמעתי ממנו ולא ראיתי אותו, הפסקתי כבר לשלוח לו הודעות, הדאגה שלי הפכה כבר לכעס, אפילו לא רציתי לשמוע ממנו, הרגשתי פגועה, מאוכזבת, כשאני נרתעתי ממנו ולקחתי צעד אחורה, בסופו של דבר הוא ידע איפה למצוא אותי כדי לבקש ממני הסברים, הוא היה כל כך שונה באותו לילה אצלו בדירה, הייתי בטוחה שמאותו לילה אני והירו זה לנצח, הכנסתי שוב את עצמי לפנטזיה, האופטימיות שהייתה לי בכל יום שעבר שהוא יתקשר, שאולי שוב ארים את מבטי והוא יופיע בפתח המלון שלי עברה, נעלמה, אני כבר לא מצליחה לחשוב ככה, מה שעצוב זה שהוא רק השאיר לי טעם לעוד, טעם לעוד מהירו, רציתי להכיר אותו יותר, הרגשתי שאני מכירה אותו יותר, אני בחורה שמעולם לא אהבה גבר מקועקע, מעולם התחברתי ליופי הבריטי, למבטא שלהם, תמיד הרגשתי שהם מתנשאים, וזה נכון הירו כזה, אבל בתוך תוכו כשהוא נתן לי להכיר את ההירו האמיתי, הרגשתי הכי מחוברת אליו בעולם, ובכל רגע שעבר מאז ההתנגשות שלנו כששפכתי עליו את כוס הקפה שלו, מאז אני נמשכת אליו יותר ויותר בכל יום שעובר וחושבת עליו יותר ויותר בכל יום שעובר. אני יודעת למה הגעתי לכאן, כמה שלא חיפשתי את זה וכמה שלא רציתי את זה, כי ידעתי לאן זה יוביל אותי, לחשיבת יתר, הסחת דעת מהמטרה שלי, אבל הינה אני מסתכלת על עצמי במראה עוד בוקר וחושבת על הירו.
נפגעתי, נפגעתי ממנו שהוא פשוט נעלם כהרף עין, ולא יצר איתי קשר כיאלו לא הייתי קיימת, אני באמת חשבתי שמה שקורה בנינו הוא אמיתי, אני הרגשתי שהירו באמת לוקח אותי ברצינות, עצם העובדה שהוא לא מיהר בי שהוא התחשב בי בכל מעשינו, שהוא חשף בפניי את מחשבותיו ועברו, אבל אולי כשהוא אמר לאבא שלו שאני רק ‘ידידה׳ הוא באמת התכוון לזה, ואני כמו טיפשה חשבתי שיש הסבר הגיוני לזה, חיכיתי להסבר הגיוני. אני יודעת שיכולתי ללכת לדירתו של הירו ולדרוש הסבר, אבל לא היה לי האומץ, לא היה לי האומץ לראות אותו ושיגיד לי ללכת. אני לא מסוגלת לעמוד בהשפלה הזו.
אני צריכה להתעורר ולהבין שהירו הוא לא נואה, הוא לא ילחם עלי כמו שנואה נלחם על אלי, הוא לא ירדוף אחרי, הוא לא יהיה הגבר שיקריא לי בכל יום סיפור רק כדי לזכור שוב את אהבתנו. זה לא יצליח. הוא אנוכי מידיי, כנראה שלצפות איתי בסרט היומן גרם לי לחשוב שהירו אולי נואה שלי, אבל הוא מוכיח לי בכל פעם מחדש שאני טועה.
בזמן הזה לפחות התחלתי לחפש דירות, הגיע הזמן למצוא מקום שאוכל לשהות בו שיהיה שלי, אני לא רוצה להמשיך להיות בתוך חדר במלון, אני רוצה דירה יפה ושתיהיה מספיקה כדי שאוכל לעבוד שם על שאר הקולקציה שלי.
אלי הזמינה אותי לארוחת חג ההודיה בבית הוריה, למרות שאני לא חוגגת את החג הזה, מעולם לא הייתי בארוחת חג ההודיה, אבל נחמד לדעת שאלי מתחשבת בי, אמרתי לה שלא כי זה לא חג שאני חוגגת אבל היא לא הייתה מוכנה לקחת לא כתשובה. היא אמרה שאני צריכה לראות בזה רק כעוד ארוחה ולא משהו שקשור בדת, והיא צודקת, גם לא הכי כיף להישאר לבד, ואני לא רגילה להיות לבד כל הזמן, בישראל הייתי מוקפת במשפחה שלי ובחברות שלי, אבל כאן קל יותר להרגיש לבד כי כל מה שהכרתי השתנה לגמרי.
יצאתי מהחדר במלון שלי כשאני לבושה במכופתרת לבנה ארוכה מעליה אפודת צמר משבצות שחור לבן, גינס שחור גבוה ונעל עקב שחורה. השארתי את שערי חלק, התאפרתי מעט, היום רציתי לשים קצת אודם בצבע ניוד ויצאתי לעבודה.
כשהגעתי לעבודה אלי בדיוק עברה על פני ״היום בשמונה בערב״ וחייכה אלי. חייכתי אליה חזרה ״אני זוכרת״ והמשכתי בדרכי למטבח העובדים.
בריידן חיכה לי במטבח העובדים עם כוס קפה, כבר עשינו את זה סוג של הרגל שכל בוקר מי שמגיע ראשון מכין כוס קפה לשני ואנחנו יושבים ועושים שיחת בוקר. ״בוקר טוב גברת״ אמר לי בריידן וחייך כשהוא מושיט לי את ספל הקפה שלי.
״בוקר טוב״ אמרתי כשלקחתי ממנו את ספל הקפה והנחתי את התיק שלי על יד השולחן. התיישבתי והוא אחרי. ״אז מה את עושה הערב?״
״אלי הזמינה אותי אליה״ השבתי.
״או.״ הוא השמיע כמתבאס.
״למה?״ שאלתי אותו. ״רציתי להזמין אותך אלי, אבל אני רואה שאלי הקדימה אותי.״ הוא אמר בחיוך מובך.
״טוב אז כנראה שנצטרך לקבוע לפעם אחרת״ אמרתי בחיוך לבריידן.
בריידן בן אדם כל כך טוב, הוא מבין אותי, הוא מצחיק, הוא עוזר לי בכל בעיה שיש לי בעבודה ומלווה אותי, הוא באמת היד התומכת שלי כאן בניו יורק, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו, מאז אותו יום במועדון שהוא חזר לקחת אותי ידעתי שהוא בן אדם טוב באמת ושאני חשובה לו, הירו מדבר שטויות שהוא אומר שהוא רוצה אותי כי אם זה היה נכון בריידן היה מנסה כבר ממזמן לעשות משהו, היו לו הזדמנויות, בכל פעם שהלכנו לאכול צהריים יחד בעבודה, או בכל בוקר שאנחנו נפגשים כאן.
״ברור, מתי שרק תרצי״ הוא אמר. ״טוב כדאי שאתחיל לעבוד״ הוא קם מהכיסא שלו.
״בריידן״ עצרתי אותו.
הוא הסתכל עלי לא מבין. ״תודה.״ אמרתי.
״תודה על מה?״ הוא שאל
״תודה על הכל בריידן, על הכל. באווירת חג ההודיה, אני רוצה להודות לך על כל מה שעשית בשבילי, תודה שאתה חבר שלי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך.״ אמרתי קמתי וחיבקתי אותו את החיבוק הכי חזק שיכולתי לתת. בריידן חיבק אותי בחזרה ולחש לי ״בשבילך הכל מריצה.״ לא יודעת למה אבל לא רציתי לעזוב את אחיזתו של בריידן, רציתי להמשיך לחבק אותו עוד כמה שניות.

הלב שלי הלם כל כך בחוזקה כשהרמתי את עיניי וראיתי מולי את הירו נכנס למטבח. ״כבר לא נעים לי לתפוס אותכם במצבים כאלה, מישהו מכין לי קפה?״ הוא נכנס כיאלו כלום, כיאלו חזרנו לנקודת ההתחלה שבה הכרנו, כיאלו כלום לא קרה בנינו, צחקתי לעצמי בראש שאיך יכולתי בכלל לחשוב שהוא דומה לנואה? אני שונאת אותו, שונאת. כל הזמן הזה אני דאגתי, אני לא הפסקתי לחשוב עליו על מה קרה ולמה הוא נעלם, והוא נכנס כיאלו כלום? הוא רואה אותי והוא בוחר לעקוץ אותי?
״אני יכול לדעת מה הבעיה שלך?״ בריידן שאל אותו מנסה להיות מאופק. הירו הסתובב אליו ואני שותקת. ״בעיה?״ הוא שאל אותו.
״נראה שיש לך הרבה מה להגיד כל הזמן, אז אם יש לך בעיה איתי אתה יכול להגיד.״ בריידן אמר להירו ומנסה להישאר כמה שיותר בנועם איתו. ״הבעיה היחידה שלי היא החליפות שאתה לובש, כיאלו מה אתה בן 40? מצחיק שאני צריך להגיד את זה לבחור שעובד בבית אופנה״ הירו גיחך כשהוא נשען על השיש של המטבח. הוא אמיתי? אני לא מבינה מה עובר עליו? מה נסגר איתו הוא מתנהג כמו ילד בן חמש. בריידן פלט אוויר מראויתיו היה אפשר לראות כמה הוא מתאפק. ״מצטער מריצה אני פשוט לא מסוגל להתעסק עם דבר כזה״ הוא אמר תוך כדי שהוא מנענע את ראשו כלא מאמין למשמע אוזניו ויוצא מהמטבח.
הסתכלתי על הירו שהסתכל עלי, משותקת, אני בהלם, לא יודעת איך להגיב לזה שהוא נעלם במשך יותר משבועיים וההרגשה היא כיאלו חזרנו לנקודה בה התחלנו, בחור גס רוח שרק מנסה לעצבן אותי ואת הסובבים שלי.
הוא היה נראה קצת שונה, היו לו זיפים והשיער שלו מעט ארך, סטייל הלבוש שלו עדיין אותו סטייל הוא לבש חולצה מכופתרת לבנה עם הדפס לא מובן כמו נקודות בצבע שחור לבן, הג’ינס הסקיני השחור כהרגלו הפעם בלי קרעים בברך ומגפיים בסגנון בלנסטון שחורות אבל זה לא בלנסטון. אני שונאת בלנסטון, מזל שהוא לא נועח בלנסטון.
הטבעות עדיין על ידיו וכשהסתובבתי עליו המומה יכולתי לשים לב פתאום בין זייפיו לנקודת החן שנמצאת מתחת לשפתיו המלאות והיפות בצד, הצד השמאלי. הוא היה נראה כל כך טוב ומה שעצוב שרק רציתי לנשק אותו ולהרגיש את מגע ידיו עלי. את מגעם של הטבעות שלו על גופי, הייתי רוצה להרגיש איל זה לנשק אותו כשהוא עם זיפים וללטף את הנקודת חן שלו.
״את מתכוונת לעשות לי קפה?״ הוא שאל ממשיל להסתכל עלי, אני שמעתי נכון? אחרי כל הזמן הזה זה מה שהוא מצא לנכון להגיד לי? הוא לא מפסיק להפתיע אותי, הוא לא מפסיק לאכזב אותי. לאן נכנסתי, למה?
רציתי שהוא יגיד לי שהוא לא יכל להפסיק לחשוב עלי, רציתי שהוא יגיד לי שהוא חיפש אותי ולא ידע איך למצוא, שיתן לי אלף ואחת תירוצים והסברים להכל, רציתי שיגיד לי שהוא צריך אותי כמו שאני הרגשתי שאני צריכה אותו בזמן הזה. אבל לא, במקום זה שמעתי את המשפט המגעיל הזה. רציתי לשאול אותו למה? רציתי להכריח אותו להסביר לי, רציתי לחבק אותו חזק ולהגיד לו שהתגעגעתי אליו, שדאגתי לו. אבל לא יכולתי, לא יכולתי להמשיך להסתכל עליו. דוממת יצאתי מהמטבח, מרגישה השפלה, איך שוב חזרנו לאותו המקום.
לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהמטבח שפניי לריצפה, רק מחפשת את דלת המשרד שלי כדי לסגור אותה ופשוט להוציא את כל מה שקורה בפנים.
אלי נתקלה בי. ״מריצה הכל בסדר?״ היא שאלה.
הסתכלתי אליה ורציתי לענות שכן, אבל הדמעה שיצאה מעיניי לא יכלה לשקר לה. ״מריצה מה קרה?״ היא שאלה שוב.
״אני... אני חייבת ללכת אלי. ניפגש בערב״ אמרתי לה. לא נתתי לה אפילו את ההזדמנות לשאול שוב ומהר נכנסתי למעלית, כשנכנסתי למעלית ראיתי את הירו יוצא מהמטבח והוא אפילו לא ניסה לגשת לדבר איתי, הוא נעמד על יד אלי שמסתכלת עלי כשאני במעלית והוא מסתכל גם איך הדלת של המעלית נסגרת . כשהדלת של המעלית נסגרה הרגשתי כיאלו לא רק היא נסגרה, כיאלו עוד דלת בחיי נסגרה, וזו הדלת לסיפור האהבה שלי עם הירו, סיפור שהיה רק בדמיוני, שאין לו כל מציאות, בשביל הירו הייתי הבחורה לכיף לכמה ימים, להעביר איתה את הזמן, לא שמתי לב שפיתחתי אליו ככה רגשות, לא שמתי לב שנפלתי בפח שלו. ועכשיו, עכשיו זה מאוחר מידי, אני חושבת שהתאהבתי בהירו, בגבר הלא נכון, שוב.

לא יכלתי לחזור לחדר במלון, הוא מציף אותי בזכרונות, לא כאלה רחוקים, הכל היה רק לפני שבועיים, הלילה האחרון שלנו היה הלילה הכי מדהים שהיה לי, ועכשיו, כל האשליה והאופוריה שהייתי בה התפרקה לגמרי. הלכתי ברחובות ניו יורק מנסה להסיח את דעתי, הלכתי והלכתי והלכתי, רק רציתי מקום שקט, מקום שבו אני יכולה לנשום, לבכות, לדבר עם אלוהים, להוציא את כל מה שיושב על ליבי, בישראל הייתי הולכת לים, בעיר הולדתי למזלי מרחק ההליכה מהבית שלי לים היה עשר דקות, והייתה נקודה מיוחדת בחוף שהייתי יושבת בה, מסתכלת על הים, שומעת את הגלים, ופותחת את הלב שלי, מוציאה את כל הרגשות שלי, הרבה זמן שלא הרגשתי שאני צריכה לעשות את זה אבל היום נשברתי, כל השבועיים האלה באמת שניסיתי, ניסיתי לא להישבר, ניסיתי להשכיח הכל ממני ולהסיח את דעתי אבל לא הצלחתי, נתתי לרגלי להוביל אותי ומצאתי את עצמי בחוף קוני איילנד, הסתובבתי בטיילת ושמעתי את צרחות הילדים מהמתקנים בלונה פארק הסמוך, מצאתי ספסל מול החוף שהתיישבתי עליו והסתכלתי על הגלים של הים, איך הם נשברים אל החוף, והרגשתי את עצמי נשברת איתם, הזלתי כמה דמעות, לא הצלחתי לעצור אותם, לא הפסקתי לחשוב איך נתתי לעצמי להתאהב שוב בחתיכת אפס שלא מעריך אותי, אבל הפעם, הפעם זה יהיה שונה, הפעם אני לא אתן לעצמי להישבר, לא עוד, אני עברתי את זה, ואני יודעת שזה דבר שחולף בסוף, עם הזמן, וגם הירו יחלוף, אם לא היום אז מחר עוד חודש או עוד שנה, הוא יחלוף. קל ליפול למטה, קל לשאול למה, קל לבכות, אבל אני אף פעם לא הייתי בחורה של קלות, קמתי מהספסל. כשניגבתי את הדמעות מפניי, מוכנה לקרב לשכוח מהירו, להמשיך הלאה. זה נגמר. הסתכלתי על הטלפון שלי שלא פתחתי אותו מאז הרגע שיצאתי מהמשרד, ראיתי כמה שיחות שלא נענו מאלי. חזרתי אליה.
״מריצה! תודה לאל״ היא ענתה לי.
״אלי אני מצטערת שיצאתי ככה בסערת רגשות.״
״זה בסדר, יכולתי לתאר שזה בגלל הירו, את בסדר? איפה את? את צריכה שאבוא?״
אלי היא בן אדם מדהים. אין לי מה לומר מעבר לזה.
״אני בסדר, הירו זה נחלת העבר כבר. אני עכשיו מתארגנת ואהיה אצלך בשמונה.״
״מעולה״ אמרה אלי.
״טוב נתראה אלי.״ באתי לנתק ששמעתי את אלי אומרת ״מריצה חכי״ .
״כן אלי?״ שאלתי.
״אני מבטיחה לך, שהכל יהיה בסדר. את חזקה.״
היא ריגשה אותי, היא ידעה מה להגיד. אני אוהבת את הבחורה הזו.
״תודה אלי״ חייכתי לטלפון. ״מחכה לראות אותך״ היא אמרה. ניתקתי את הטלפון והתחלתי לצעוד בחזרה לכיוון המלון, או לפחות לתפוס מונית למלון.

**********
התארגנתי בחדרי במלון, כמה שהייתי רוצה להישאר במלון ולצפות באיזה סרט רומנטי, אולי ארוס בהשאלה, בעצם הייתי רוצה סרט שאני אבכה ממנו, זה מה שבא לי בעיקרון, סוף טרגי כמו הסוף שלי עם הירו, אז אולי יותר כיוון טיטאניק או ללכת בדרכך, אבל עם כמה שאני רוצה להישאר רק במיטה במלון עם גלידת בן אנד גריס, כבר הייתי מוכנה, לבשתי שמלה לבנה סגורה מלפנים ופתוחה מאחור עם צווארון גולף נמוך עם שרוולים ארוכים מבד כותנה ובקו המותניים היא הייתה מלווה בתחרה פרחונית שקפקפה, ככה גם בשרוולים שלה. נעלתי נעלי עקב סגורות בצבע ניוד ולקחתי תיק קלאץ קטן בצבע לבן מרובע.
התאפרתי את האיפור הרגיל שלי איפור מעודן וסלסלתי השיער מעט בקצוות. הסתכלתי על עצמי במראה מוכנה לחג ההודיה של אלי. הסתכלתי בצג הטלפון שלי לראות מה השעה וראיתי שאלי שלחה תמונה ששולחן החג מוכן.
לקחתי ג’קט ארוך לשים מעל השמלה כי כבר ניהיה די קריר בלילה ויצאתי מהחדר ותפסתי מונית לביתה של אלי. בדרך הנהג מונית השמיע רדיו ולפתע שמעתי קול מוכר, אם אני לא טועה זה הקול של הירו, לא התעמקתי בשיריו הרבה ולמען האמת לא שמעתי אותו אפילו שר מולי, האמת שיש לי קול נורא יפה, והשיר הזה דווקא ממש נחמד. אוי נו שוב אני נכנסת למחשבות עליו, די. זה נגמר. אני חייבת לקלוט את זה כבר.
הנהג מונית עצר, שילמתי לו ויצאתי מהמונית, הבית של אלי נראה ממש טוב, הוא בית קרקע בעל שתי קומות, בית מהפרברים, שביל הגישה לבית מעוצב בלבנים שחורות עם לבן, יש ארבעה מדרגות מריצפת שיש לבן ודלת הכניסה גדולה בצבע לבן. חוץ הבית שלה נראה ממש טוב, ליד דלת הכניסה יש פינת ישיבה חמודה עם מגזיני אופנה, איך לא. יש מנורות שתלויות מקיר החיצוני של הבית שמאירות את כל שביל הגישה לבית ואת פינת הישיבה בחוץ. בטח ביתה של אלי מבפנים גם נראה טוב.
דפקתי על דלתה של אלי, ותוך כמה שניות הדלת נפתחה. ״מריצה! את כאן!״ היא אמרה בחיוך וחיבקה אותי. הבאתי לאלי עוגה לקינוח ויין בתור אות תודה לכך שהזמינה אותי. ״או גיוורץ, היין המועדף עלי״ היא קרצה. ״תיכנסי״ היא אמרה כשאני נכנסת אחריה, הלכתי אחריה במסדרון הכניסה הבית כולו בעיצוב מודרני בצבעים שמנת בז עם אפור וקצת נגיעות של צהוב. מי שעיצב לה את הבית עשה עבודה טובה. היא הובילה אותי למטבח להניח את היין ואת העוגה היא הכניסה למקרר.
״בואי, תכירי את המשפחה שלי.״ היא אמרה. הלכתי אחריה לכיוון פינת האוכל, פינת האוכל הייתה מהממת, מעוצבת בשולחן שקוף מלבני ארוך, עליו כל האוכל, נרות, אגרטלים לבנים עם פרחי סביון היו בתוכם, כיסאות בצבע בז הקיפו את השולחן, צלחות בצבע לבן וסכום מברזל. השולחן היה מושקע נורא. מי שישב בשולחן האוכל היו הוריה, סבתה, אחיה ואחותה. לא ידעתי שלאלי יש אחים. היא הציגה אותי בפניהם והתיישבתי איתם אלי התיישבה ליידי, תחילה דיברנו שיחות חולין והכרתי כל אחד מהם, אביה קארל, אמה לידיה, אחיה בנג’מין ואחותה קרול. כל אחד הציג את עצמו בפני ואני יכולה להבין לגמרי מאיפה הנחמדות וטובות הלב של אלי, הם אנשים כל כך חייכנים וטובים, אני שמחה שבאתי לכאן. הם נותנים לי הרגשה טובה. הם עשו את המסורת שלהם וכל אחד בתורו הודה על משהו שחווה בשנה הזו. אביה של אלי הסתכל עלי ואמר ״מריצה תורך.״ הסתכלתי בהפתעה חשבתי שהם ידלגו עלי. ״אני?״ שאלתי מופתעת. ״כן! תורך מריצה, על מה את מודה?״ היא שאלה אותי.
״אמ... אני מודה על ההזדמנות שקיבלתי השנה הזו, על כך שיש לי את היכולת להגשים את החלום שלי, להאמין בעצמי, לדעת שאני מסוגלת, אני מודה לכל מי שתמך בי בדרך ודחף אותי להגשים את עצמי. אני מודה על חוויות חדשות, על אנשים חדשים שהכרתי, ועל כל רגע ושניה שחוויתי השנה הזו.״ אמרתי כשהמשפחה שלה מקשיבה למילותיי. ״זה היה יפה מריצה״ אלי אמרה וחייכה אלי.
״טוב שנתחיל לאכול?״ שאל בנג’מין אחיה של אלי. אכלנו את עוף ההודו ואני חייבת להודות שזה הייתה הפעם הראשונה בחיי שאכלתי עוף הודו וזה דווקא היה נורא טעים, מסביב היו סלטים ותוספות כמו תפוא בתנור ואורז. האוכל היה ממש טעים. פתחתנו בקבוק שמפניה ושתינו.
הזמן עבר וכבר סיימנו את האוכל והשתייה שלנו. המשפחה של אלי כבר הלכה הם הגיעו במיוחד לניו יורק בשביל אלי לחג ההודיה, הם גרים במישיגן וצפויה להם נסיעה ארוכה לכן הם הלכו יחסית מוקדם, אני נשארתי עם אלי לעזור לה לסדר את הדברים ואת המטבח. סידרנו את הדברים ״תודה שאירחת אותי אלי, היה מדהים, המשפחה שלך מצחיקה ונחמדה ממש.״
״יכולתי לראות שהם גם אהבו אותך״ אלי אמרה כשהיא שטפה את הכלים, טוב לפחות משפחה אחת אוהבת אותי, לעומת אביו של הירו.
״אני שמחה. הם אנשים טובים, באמת.״
״בנושא אחר, איך את?״ אלי שאלה אותי חוזרת למקרה שקרה הבוקר. האמת זה הדבר האחרון שרציתי לדבר עליו.
״אני בסדר, למה?״ שאלתי כמנסה לא להיכנס לשיחה הזו. ״את יודעת בגלל כל עניין הירו.״ היא עדיין המשיכה. ״אמרתי לך, הירו נחלת העבר מבחינתי, את צדקת כשאמרת שיפגע בי, אני פשוט הייתי חיה באיזשהי פנטזיה.״ אמרתי לאלי.
״טוב לא הייתי אומרת לגמרי פנטזיה, אני ראיתי את פניו של הירו איך שהסתכלו עליך כשהיית במעלית, הוא הלך אחרי שניה בעצבים של ממש, אין לי מושג גם למה הוא בא היום למשרד, זה לא משהו שתואם.״ היא אמרה. מה? יש מצב הוא בא לדבר איתי? אני כבר לא מבינה כלום.
״זה לא חשוב כבר. אני מאוכזבת מידי ממנו בשביל להתעסק בזה.״
״אפשר לשאול למה?״ היא הסתכלה עלי ממשיכה לשטוף את הכלים ואני לצידה לוקחת כל כלי שהיא סיימה לשטוף ומניחה במקומו.
״בפעם אחרת.״ אמרתי.
לא בא לי שתשמע כמה אני הייתי מושפלת מאביו ואיך הוא פשוט התעלם ממני כמה שבועות.
״אוקי.״ בדיוק צלצול בדלת נשמע. ״בלייר וסברינה, נשתה קצת יין נעביר את הזמן בכיף.״היא אמרה כשהיא מנגבת את ידייה והולכת אל עבר הדלת.
*******
אחרי כמה צחוקים כוסות יין וסרט הדגל ילדות רעות 3 עם רג׳ינה גורג האייקון, שאותה מגלמת האחת והיחידה רייצ’ל מקדאמס, בעיניי היא בין השחקניות הטובות שראיתי. בכל מקרה הרגשתי שהזמן כבר ללכת, סברינה ובלייר גם הן היו נראות כבר עייפות ומותשות, הן הציעו לקחת אותי חזרה למלון והסכמתי, כל עניין המוניות הזה כבר מתחיל להקשות עלי ואולי הגיע הזמן שגם אתחיל לחפש רכב.
אלי ליוותה אותנו אל הדלת. ״לא שכחתי שיש לך עוד סיפור לספר לי״ היא אמרה. ״אני אספר, מבטיחה״ חיבקתי אותה בלייר וסברינה אחרי ויצאנו לדרך.
במהלך הנסיעה בחזרה בלייר שמה שירי בנות ישנים ושרנו אותם בכיף, עד שאחד השירים היה לפתע שיר שקט, כשהשיר השקט נשמע לו חשבתי על מה שהודתי עליו, חשבתי לעצמי שאני באמת ברת מזל, שניתנה לי ההזדמנות הזו, שאני כאן בניו יורק, העיר שחלמתי עליה תמיד, העיר שראיתי בכל סרט ובכל סדרת טלוויזיה ותמיד אמרתי לעצמי אני אגיע לשם, והינה אני כאן, הולכת אחרי החלומות שלי, הולכת אחרי המטרות שלי במטרה להצליח, להיות מה שאני חולמת. זה הרגשה נפלאה, הרגשה מספקת, ואני יודעת שגם אם זה לא ילך בדרך כמו שאני רוצה שזה ילך, לפחות אדע שניסיתי, שלא פחדתי לנסות שלא נתתי לעצמי להיכנע לחיים, ולמה שבטוח, כי במקצוע שאני בחרתי, אין ביטחון לעולם, בכל רגע את יכולה להיות כבר לא רלוונטית וכל המוניטין שאי פעם הצלחת להשיג יכול להסתיים בשניות, אבל מה שחשוב זה להישאר נאמן לעצמך, רק ככה אפשר להצליח.
**********
ירדתי מהרכב של סברינה ואיחלתי להן חג שמח. נכנסתי למלון כשאני מעט שיכורה מכל היין, אבל עדיין פיכחת. עליתי לקומה שלי, הלכתי במסדרון המלון לכיוון החדר שלי, מחפשת בתיק שלי את מפתח החדר שלי, שלהפתעתי הרבה מאוד ראיתי דמות יושבת נשענת על דלת החדר שלי, זה מי שאני מדמיינת שזה? לא האמנתי למראה עיניי שראיתי את הירו יושב על דלת חדרי לבוש באותם בגדים מהבוקר. עיניו היו עצומות ״הירו?״ שאלתי. הוא הזיז את ראשו בחיוך ועיניו עדיין היו עצומות. ״מה אתה עושה כאן?״ שאלתי בטון עצבני. ״באתי להרוס. כמו שאני עושה תמיד״ הוא אמר מגחך לעצמו. מה? על מה הוא מדבר?
״מה?״ שאלתי אותו כלא מבינה. הוא לא ענה. ״טוב אני אשמח אם תוכל לזוז כדי שאוכל להיכנס לחדר שלי.״ אמרתי. ״רק אם אני נכנס איתך.״ הוא אמר. ״מה? לא ממש לא, אתה קם והולך.״ אמרתי בלי רגש.
״אז אני לא זז.״ הוא אמר ממשיך להישען על הדלת שלי.
״הירו זוז.״ אמרתי כבר עצבנית. הוא שתוי? מה הקטע שלו? הוא ניסה לקום והוא לא הצליח הוא כל שניה מעד. הוא שתוי ללא ספק. הוא סוף סוף הצליח לעמוד על רגליו כשאני מחכה בחוסר סבלנות. הוא מעד שוב ואני תפסתי אותו. ״אתה שיכור?״ שאלתי. ״אולי שתיתי רק שוט אחד״ רק שוט אחד? מהבל הפה של פיו אני יכולה להמר שאולי סיים שתי בקבוקי ויסקי. הוא הסתכל עלי, המבט של עיניו הירוקות היכה בי וצימרר אותי. ״טוב כדאי שתלך הביתה.״ אמרתי.
״אני לא יכול.״ הוא המשיך להסתכל בעיניי. ״למה אתה לא יכול?״ שאלתי אותו. ״אני לא יכול להיות לבד. תיהיי איתי בבקשה.״ הוא אמר כשהוא תופס את ידי חזק. ״הירו, תלך הביתה.״ חזרתי שוב. כמה שאני הייתי רוצה שהוא ישאר איתי, כמה שהייתי רוצה לבלות איתו את הלילה, כשידו מונחת עלי ומעבירה בי את הצמרמורת הזו בגוף זה לא בדיוק עוזר לרצון שלי שילך הביתה.
״את לא רוצה שאלך. אני יכול לראות את זה בעינייך״ הוא אמר קורא את המחשבות שלי. מתקרב אלי יותר עם פניו, מתקרב לנשק אותי. הזזתי את פניי ברגע האחרון. ״אני לא יכולה הירו.״ אמרתי. אני לא יכולה לתת לו להמשיך לשחק בי, לפגוע בי. אני לא בנויה לזה.
״הבנתי ״ הוא אמר מאוכזב. הוא זז מהדלת של חדרי, נותן לי לפתוח אותה, הוא עוקף אותי ומתחיל ללכת עקום, אני לא יודעת כמה הוא שתה אבל אני בהלם שהוא מצליח בכלל ללכת, אפשר להריח את הריח של האלכוהול שיוצא ממנו בכל המסדרון.
שמעתי בום. הסתובבתי וראיתי את הירו שהוא על הריצפה, מעד שוב.
כנראה שדיברתי מוקדם מידי שחשבתי שהוא יכול ללכת הביתה. פתחתי את דלת חדרי שוקלת אם ללכת לעזור לו, אני רואה שהוא מתעמת עם עצמו כדי לקום, הוא לא נורמלי, איך הוא הגיע למצב הזה, אני באמת מקווה שזה רק אלכוהול. הוא ניצח, ניגשתי אליו מנסה לעזור לו לקום, זה לא היה פשוט, בכל זאת הוא מטר תשעים, הכנסתי אותו לחדרי. השכבתי אותו על המיטה שלי. ״איך הגעת למצב הזה?״ שאלתי.
״בגללך.״ הוא אמר. מה? אני לא מבינה את השטויות שהוא מדבר, איך בגללי? אם כבר אני אמורה להיות ככה בגללו.
״בגללי?״ שאלתי? הוא שוכב מסתכל על התקרה. אני מחכה לתשובה, והוא לא מספק לי אותה.
״אני אכין לך קפה.״ אמרתי. ניגשתי להכין לו קפה כשאני שומעת אותו אומר ״אז רק אם אני במצב כזה את תכיני לי קפה?״ הוא צחק. ״אני שונא שאת נמצאת עם מר חליפה מזויינת״ הוא הוסיף. גלגלתי עיניים. ״תפסיקי לגלגל עיניים״ הוא אמר. איך הוא יודע? אני עם הגב אליו.
הסתובבתי אליו עם כוס הקפה בידי. התיישבתי לידו במיטה והוא ניסה לקום. החזקתי אותו כשהוא התיישב ״קח תשתה״ אמרתי לו. הוא לקח כמה לגימות מהקפה והוא הסתכל עלי. ״עכשיו תגיד לי למה בגללי אתה במצב הזה?״ שאלתי רוצה לדעת.
״אני לא רוצה להרוס אותך.״ הוא אמר. להרוס אותי? על מה הוא מדבר?
״פאק אני פשוט לא רוצה להרוס אותך מריצה, הוא צודק הוא יודע מה הוא אומר ואני דפוק אני דפוק, אבל אני גם לא יודע איך להמשיך״
״איך להמשיך מה?״ שאלתי .
״איך להמשיך כיאלו אני לא מכיר אותך״ הוא ענה השלים את המשפט שלו. אני מנסה להבין הל מה הוא מדבר אבל לא מצליחה, אני לא יודעת אם הוא מדבר שטויות כי הוא שתוי או שהוא באמת מנסה להגיד פה משהו. אני לא מצליחה להבין.
הוא הניח את כוס הקפה על השידה שעל יד המיטה, והסתכל עלי, אני הסתכלתי עליו והוא ליטף את הלחי שלי באצבעותיו. החשמל בגופי התחיל לפעול. ״אני פשוט לא יכול״ הוא אמר כשהרגשתי את שפתיו על שפתי, הוא מנשק אותי, ואני יכולתי לטעום את טעם האלכוהול שבפיו, הוא חופן את אצבעותיו בשערי, מנשק אותי נשיקה כל כך תקשותית ומלאה, לשונו מתחככת בשלי, ואני מרגישה את כל גופי רק זקוק לו. הוא הפסיק את הנשיקה שלנו ״תני לי לישון איתך הלילה בבקשה״ הוא אמר. רציתי להגיד לו שלא, שילך, שהוא פגע בי כבר יותר מידי ושאני לא בנויה לזה, אבל מה שהמוח רוצה להגיד לעומת מה שהלב ענה כשהנהנתי בהסכמה הם ניגודים שונים לגמרי.

********
החלפתי את בגדיי לבגדי שינה, התארגנתי לשינה כשהסרתי את האיפור ממני וצחצתי שיניים, כשיצאתי מחדר האמבטיה ראיתי את הירו כבר שוכב ללא חולצה ונעליים על מיטתי. עיניו עצומות. נשכבתי לידו כשאני בטוחה שהוא ישן אבל כנראה שטעיתי כששמעתי אותן אומר ״תודה, וסליחה.״ שתקתי והסתכלתי על התקרה, נשכבתי לידו במרחק של כמה מטרים, לא היינו קרובים כמו בפעמים האחרונות שישנו יחד.
״על מה את חושבת?״ הוא שאל אותי.
״אם לא היית מצליח כמו שעכשיו, אם לא היית מגשים את החלום שלך, מה היית במקום זה?״ שאלתי אותו כשפניי עדיין לתקרה.
״כנראה בתול.״ הוא אמר וצחק, גורם לי גם לצחוק, איזה תשובה של טיפש, אבל מה שכן התשובה הזו שברה את כל הקרח שהיה בנינו וצחקנו.
אחרי כמה שניות של צחוק חזרנו לשקט שהיה, והרגשתי את תזוזתו של הירו כשהתקרב אלי עם גופו, הוא רכן מעלי ואמר ״אני לא יודע איפה הייתי אם כל מה שיש לי עכשיו לא היה קיים, אבל אני כן יודע שעכשיו אני רוצה להיות כאן איתך.״. הוא אמר. הסתובבתי אליו כשאני מסתכלת עליו והוא מסתכל עלי. הוא חיבק אותי וככה שנינו נרדמנו.

**********
קמתי בבוקר כשאני מחפשת בזרועי את הירו במיטה לצידי ואני לא מרגישה דבר, אני פוקחת את עיניי ולהפתעתי אני מגלה שהירו לא נמצא במיטה, אני מסתכלת סביב בחדר ולא רואה אותו, אולי הוא בשירותים? הסתכלתי שוב לכיוון המיטה וראיתי על השידה ליד ספל הקפה מאתמול פתק. לקחתי את הפתק ועל הפתק רשום ׳מגיע לך יותר טוב מזה׳ . סגרתי את עיניי כשאני מקמטת את הפתק ומוציאה אוויר מראותי, איך שוב נפלתי לתרמית הירו נייט, איך שוב נתתי לעצמי ליפול בפח. אני כל כך טיפשה והוא כל כך אידיוט.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miss D עקוב אחר Miss
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
Miss D
ההתנגשות חלק 40
ההתנגשות חלק 40
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 4
ההתנגשות השניה חלק 4
מאת: Miss D
ההתנגשות השניה חלק 5
ההתנגשות השניה חלק 5
מאת: Miss D
ההתנגשות חלק 37
ההתנגשות חלק 37
מאת: Miss D
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
שיחות של אהבה עד הלילה
שיחות של אהבה עד הלילה
מאת: מעיין לוי
קמצנית
קמצנית
מאת: black and white .
אני רוצה אותה!
אני רוצה אותה!
מאת: Love is Love
דרך מוצלחת 4
דרך מוצלחת 4
מאת: שיר פיליבה