כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

אחכה לך פרק 7

הנה הן באות הנה הן באות האדומות

את השבת שלי העברתי ליד האגם אני מיכל טל ומלך הלכנו לפינת הדייג ופשוט ישבנו שם כל השבת סוף סוף קצת שמש של קיץ, מזג האוויר התחיל להתחמם לבשתי בגד ים שלם בצבע כחול ומעליו חצאית ארוכה לבנה בכול זאת יש כאן אנשים דתיים בערך.."מחר החניכות באות את קולטת?" מיכל אמרה כשהשמש התחילה לשקועה "וואי כן לא מאמינה שאני פה כבר שבועיים והחיים האמתיים פה מתחילים" אמרתי בוהה בשמש היורדת זו השקיעה הכי יפה שראיתי בחיי השמים נצבעו בגוונים מושלמים של ורוד וכתום "טוב בנות אנחנו זזים לארגן דברים אחרונים לטרוריסטים שלנו" מלך אמר והתרומם הוא וטל באותה שכבת גיל בני 15 מלך היה איתם גם בשנה שעברה הם נמצאים צריף ליד צריף שזה לגמרי נחמד, " בי מתוקים ג'נגל בערב?" מיכל שאלה "יאלה זורם" טל סיכם והם עלו למעלה במעלה השביל שמוביל חזרה למחנה.."אז.. שומעת" התחלתי לגמגם זה הזמן שלי לספר לה הכל אין מצב שאני נותנת לדניאל את הסיפוק לשחק בנינו "נו דברי ליר את מלחיצה אותי" מיכל חייכה אלי חיוך מרגיע " אני רוצה שתשמעי את זה ממני לא רוצה שדניאל תבוא ותספר לך מה אמרתי עליך, אני כלכך מעריכה את זה שהצעת לי להצטרף שאני חייבת לך את זה" יריתי את המילים כמו רובות ועצרתי רגע לראות את ההבעה שלה שלא השתנתה עדיין עם אותו חיוך יפה "את יודעת הייתי עם כל הבנות כשהן דיברו עליך והייתי חלק מכל השיחות שחשבו שאת ילדותית ומפונקת וגם אני אמרתי עליך דברים לא פשוטים.. חשבתי שאת לא יודעת מזה להיות חברה של בנות ובגלל זה את נמרחת על מלך וחשבתי שאת פשוט די מפונקת ולא מעריכה כלום אני מצטערת" אמרתי השפלתי את מבטי לא יכולה עוד להסתכל לה בעיניים "אני שמחה שיצאתי לי להכיר אותך עכשיו קצת יותר אבל הייתי חייבת שתשמעי את זה ממני ולא ממישהו אחר.. אני מקווה שאת מבינה אותי וממש אבין אותך אם לא תרצי שאצטרף אליך ואל ענבל בסוף" אמרתי קול שקט אבל בפנים גאה בעצמי על האומץ שלי לומר לה הכל בפנים "היי לירון אני לא סתומה אני יודעת מה הן אמרו עלי ואני גם יודעת איך מעגל הרעל הזה קורה אני מבינה אותך ושמחה ששיתפת אותי אל תדאגי הולך להיות לנו יום עצמאות אמריקאי מהסרטים!" מיכל אמרה וכלכך הפתיעה אותי בתגובה שלה כמה טוב יש בה.. היא הדביקה אותי בחיוך שלה "איזה כיף שאנחנו יכולות עכשיו להתחיל על נקי" אמרתי וחיבקנו אחת את השנייה ישבנו בשקט מחובקות זו בזו עד שהשמש נעלמה לחלוטין אני יכולה להתרגל לשקיעות האלה.
בוקר הגעת החניכות הגיע לבשתי את חולצת מחנה עם בנדה של המחנה טייץ שחור של נייק ואת נעלי הספורט שלי אספתי את השיער לגולגול מרושל ויצאתי מחכות שלי חמש שעות של ריקודים שיהיה לי בהצלחה מה שנקרא, הגענו לרחבת הכניסה למחנה המוזיקה כבר מוכנה שירים של סטטיק ובן אל בווליום שלא יבייש את עיר הנוער 2010 רק שבמקום סטטיק ובן אל היה KYD.. התחלנו לרקוד לעשות מסיבה לקראת החניכיים שיגיעו, בכל חצי שעה הגיע אוטובוס נוסף של חניכים ובערך תוך שלוש שעות של מסיבה הגיע האוטובוס האחרון שסגר 800 חניכים במחנה. אלי הגיעו 16 חניכות שצריך לעזור להן לסדר את כל המזוודות שלהן שהגיעו כבר לפני יומיים אני לא ידעתי שקיים גודל כזה של תיקים באמת אני וכל המשפחה שלי נכנסים ביחד בתיק אחד זה מטורף הן הביאו את הארון שלהן במובן מילולי של המילה את ארון פיזית זה מטורף.. עזרנו להם לסדר הכל, וכבר זיהיתי לעצמי פייבוריטית נכון לא אובקטיבי אבל היא היחידה שהיתה נחמדה ולא לחוצה מכל הבנות קוראים לה מקיילה והיא פשוט ילדה מתוקה ומצחיקה.. היא שאלה הרבה שאלות יותר מידי נוקבות ליום הראשון שאני מכירה אותן אבל זה היה חמוד לגמרי.. אחרי שעזרתי להן לסדר את הצריף התחלתי את השיעורים שלי את השיעור הראשון אני מעבירה עם מקס שהוא האמריקאי היחיד בצוות של מדריכות ריקוד כלומר מלבד הראש צוות שלנו. אנחנו חושבות שהוא גיי או לפחות זה מה שחשבנו בהתחלה "היי יפיפייה" הוא הפנה עלי באנגלית "היי מותק " עניתי בחזרה "מוכנה יש לנו קבוצה של בני 12 בנים הולך להיות מאתגר" "מה הקשר בנים עכשיו כאילו מישהו מהם ירצה ללמוד מחול במקום כדורגל" צחקתי מקס לא צחק מביך "ככה זה בהתחלה לפחות הם צריכים להכיר אותנו " הוא הסביר ברצינות או יופי למה הוא כזה רציני פתאום זה הולך להיות סיוט חשבתי לעצמי "היי בנים מה קורה" מקס היה זה שדיבר איתם באנגלית ואני הייתי מחוייבת לחזור על כל דבר שהוא אומר רק בעברית כן כן כל דבר פשוט לתרגם אותו לעברית למרות שהם בכלל לא מבינים כלום.. כמה כיף "יאלה מוכנים לרקוד?" שאלתי בעברית ויכולתי לשמוע את הצרצרים מהיער "מוכנים לרקוד" הפעם שאלתי באנגלית אבל הצרצרים אותם צרצרים וואו מזה הקהל הקשה הזה.. עשינו להם משחקי חברה במקום ריקודים אחד הבנים הקטנים שם ניגש אלי "היי בייב רוצה לבוא אלי לחדר תוכלי לרקוד לי שם", שמישהו יגיד לו שאני יכולה להיות אמא שלו בבקשה! אחרי שעה של סיוט הגיעה קבוצת בנות בנות 13 מהצריף של עדי חשבתי שאיתן יהיה יותר קל אבל טעיתי ובגדול לסוף היום הזה הגעתי בדמעות שמישהו יביא לפה את יום חמישי בבקשה כי אני כבר לא יעמוד בזה עוד!
יום חמישי הגיע סוף סוף אחריי ארבע ימים קשים בטרוף שבהם ניסיתי ללמוד את החניכות שלי וגם את שאר החניכים שלימדתי ריקוד.. מי חשב שפערי שפה זה משהו שאי פעם אצטרך להתמודד איתו אנגלית שלי טובה אפילו מעולה אבל יש מילים שאני פשוט לא יודעת סלנג וכאלה זה כלכך קשה להבין אותן, החניכות שלי בהתחלה צחקו עלי הרבה הייתי שומעת אותם כשאני במקלחת מדברות עלי ביומים הראשונים אבל אני חושבת שעכשיו הן קצת יותר יכירו אותי. סוף סוף קצת חופש, אני מיכל וענבל קיבלנו משפחה במרכז מנהטן המשפחה לא בבית כרגע תכלס אין יותר מושלם מזה! מיכל עוד לא בת 21 אז לצאת לפאב לא יקרה העבר.. אבל למי אכפת הפעם הפאקינג ראשונה שלי בניו יורק יש יותר כיף מזה? בשעה שתיים ההסעה שלנו יצאה והורידה אותנו בתחנת הרכבת ומשם חכתה לנו עוד נסיעה של שעה עד לבית המארח בערך בחמש הגענו לבניין באפר איסט סייד ואלוהים שיעזור לי הרגשתי כאילו אני בפרק של אחת שיודעת הבניין כולו עצום עם דורמן בכניסה שפתח לי את הדלת בקבלה חיכה בחור מבוגר עם חיוך מקסים "היי אנחנו מתארחות אצל משפחת דונסקי" אמרתי שהגענו אליו "אתן הישראליות?" הוא שאל חזרה באנגלית "כן מירב אמרה לנו להגיע אליך ושתתן לנו מפתח" הפעם היה תורה של מיכל לענות, מירב היא ישראלית שנשואה לבחור שוודי שהכירה בארץ הם עברו לשוודיה אחרי שנה של נישואין וממש לפני שנה הם הגיעו לניו יורק, היא חברה של אחת המורות שהצטרפו למשלחת וככה הגענו אליה.. יש לה ילדה גדולה בת 10 וילד בן 7 הילדה תגיע למחנה שלנו רק בסשן השני עד אז הם נמצאים בארץ.. עלינו לקומה 17 בבניין שנראה כמו בית מלון 5 כוכבים יש להם ספא ובריכה בלובי חדר כביסה וחדר דואר זה פשוט מטורף! הבית עצמו לא מאוד גדול עם רצפת פרקט כולו לבן עם צילומים מכל העולם נראה מעוצב בטוב טעם ישנו בחדר של הילדה שלהם וכשניכנסו למטבח חיכו לנו בייגלה ופתק מודפס ' תהנו בננות אם אתן צריכות משהו אל תהססו לבקש בתאבון' יו איזה חמודה היא בקשה מהנקה שתקנה לנו בייגל וגבינות כשרות,"יוו איך זכינו איזה כיף!" אמרה ענבל והתחילה להכין לנו בייגלים אכלנו אותם וניגשנו להתארגן.."טוב בננות מה לובשים ולאן הולכים?" שאלה ענבל אחרי שיצאתי מהמקלחת "אני לא יודעת מה לובשים אבל נראלי נלך לגשר ברוקלין שמעתי שיש שם מופע זיקוקים שווה " אמרה מיכל "לא אכפת לי מה שתרצו" שיקרתי זיקוקים זה הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו, אני לא רוצה לקבל כאן התקפי חרדה.. אף אחד לא יודע את זה עלי כאן אבל אני פוסט טראומטית ממלחמת לבנון השנייה הייתי רק בת תשע כשהמלחמה התחילה ואת הטיל הראשון בחיפה ראיתי ממנחת המסוקים ברמב"ם יום כזה שלא אשכח בחיים, בת דודה שלי שגדלנו כמו אחיות עברה ניתוח נסענו לבקר אותה כשדוד שלי אבא שלה לקח אותי ואת בן הדוד הקטן שלי לראות את המנחת הוא איש צבא בעברו מבין כזה.. הוא נתן לנו משקפת לשקיף על חופי לבנון ממפרץ חיפה אפשר לראות אותם אם הראות טובה, המשקפת היתה בידיים שלי כשראיתי הבזק חזק של אור ודקה וחצי אחר כך פיצוץ ממש מאחורינו הטיל נפל על צלה ההר ואז התחיל הבלאגן הזעקות וכאוס אחד גדול רצנו פנימה ומשם הביתה ישנו כולנו בחדר שלי שהיה ממד ובבוקר התעוררנו להדי פיצוצים והזעקות.. מאז בכל יום זיכרון שמתחילה הצפירה הלב שלי מחסיר פעימה.. את השירות הצבאי שלי עשתי בגבול עזה מה שלא טרם לעניין אבל החלק המוזר הוא שדווקא הזעקות התרגיל היו אלו שהקפיצו אותי ולא קריזת הצבע אדום, הטריגר במקרים כאלה היה הפיצוצים.. מאז שאני קטנה התחמקתי ממופעי זיקוקים וביום עצמאות "לירון.. לירון את איתי?" מיכל העירה אותי מהמחשבות שוב "מה כן סורי" עניתי מבולבלת "לא את כפרה חייה לך בעולם משלך מה יש?" מיכל צחקה "הכל טוב סורי חלמתי קצת יאלה מה לובשים?" שאלתי והתחלנו להתארגן השעה כבר שבע וכדי להגיע בזמן לזיקוקים בתשע יש לנו חצי שעה לצאת.. לבשתי ג'נס ארוך כהה ובגד גוף שחור עם גב פתוח שהוא בעצם הבגד גוף שלי בריקוד שכנראה לא יהיה לי צורך בו במחנה נעלתי סנדלים עם קצת עקב בצבע שחור ואת חגורת הכסף שלי דחפתי מתחת לגינס.. מיכל לבשה חצאית פרחונית עם חולצת בטן תואמת קצת OVERDRESS ענבל לבשה ג'ינס וטישרט לבנה פשוט עם סניקרס אדומות אבל היי מי אני שאשפוט.. יצאנו לסבוואי שנמצא ממש מתחת לבית שבו התארחנו בקשנו מהדורמן לשמור לנו על המפתח.. כשירדנו למטה היתה המולה מטורפת שלא תבייש אף הופעה של עומר אדם ביום העצמאות החזקנו אחת בשניה חזק ועלינו לרכבת הראשונה שהגיעה תוך שעה של נסיעה הגענו סוף סוף לתחנה הקרובה ביותר לגשר ברוקלין.. כשיצאנו מהתחנה התקדמנו לעבר הגשר, מיכל וענבל הסתכלו כל רגע בשעון נרגשות ובשעה 21:00 נורה הזיקוק הראשון שהרגשתי אותו כמו יריה ללב.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

מיכל . עקוב אחר מיכל
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Special Sister
Special Sister
מה קרה לה??? המשך דחוף בבקשה
הגב
דווח
מיכל .
מיכל .
ממש בקרוב מבטיחה!!
הגב
דווח
Special Sister
Special Sister
המשך!!!!!
הגב
דווח
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
מיכל .
אחכה לך פרק 1
אחכה לך פרק 1
מאת: מיכל .
אחכה לך פרק 6
אחכה לך פרק 6
מאת: מיכל .
זה רק עוד 21 פרק 3
זה רק עוד 21 פרק 3
מאת: מיכל .
הסיפור שלה
הסיפור שלה
מאת: מיכל .
סיפורים אחרונים
ילדה זבל
ילדה זבל
מאת: מישהי .
אני מצטער
אני מצטער
מאת: Li Sha
דרך מוצלחת 2
דרך מוצלחת 2
מאת: שיר פיליבה
פרק ד
פרק ד
מאת: roye shargal
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan