כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2

בסוף מתרגלים- פרק 27

לצוף

אני יוצאת מהאולם כל-כך נסערת, שאני לא שמה לב שגבע מחכה לי מחוץ לדלת עד שהוא קורא לי לעצור.
"היי, סליחה, חשבתי... חשבתי שכבר הלכת." אני אומרת ומנסה להתאפס על עצמי.
"אמרתי שאחכה לך פה." אני לא בטוחה מה מסתתר מתחת לטון שלו, בשלב הזה, גם אין לי רצון לגלות.
"אז מה הוא רצה?"
"לשם? סתם... להרגיע אותי לפני בחני האמצע." אני פולטת את השקר הראשון שאפשר להעלות על הדעת.
"אה, אוקיי." הוא מהנהן ולא רומז לדבר נוסף, למרות שהשקר הזה היה יותר שקוף מדלת הזכוכית שאני כמעט מתנגשת בה בזמן שאנחנו יוצאים מהבניין.
"טוב, אני לא הולך ללשם בשביל שיחות עידוד אם ככה הוא מרגיע אותך." גבע עוצר אותי ממה שסביר להניח שתהיה ההתנגשות המביכה בהיסטוריה.
"נראה לי שזה יהיה חכם." אני רק יכולה לתאר לעצמי איזו מין שיחת עידוד זאת תהיה. שניהם יעודדו אחד את השני לשנוא אותי.
"אז מה את רוצה לאכול?" הוא ממשיך.
"לאכול?"
"כן... מירסקי, אמרת שאת מתה מרעב, לא?"
"אה, נכון. כן, אני לא יודעת... בוא פשוט נלך לקפיטריה ואני אבין מה בא לי."
"תביני מה בא לך?"
"אני צריכה לבחון את הסחורה לפני שאני מקבלת החלטה מושכלת."
"אני כבר לא בטוח על איזו סחורה אנחנו מדברים." הוא נאנח.
"מה?"
"כלום, נראה לי ששנינו צריכים לאכול משהו כדי להפסיק לדבר שטויות."

אנחנו מגיעים לקפיטריה וההמולה היא בלתי סבירה. זה מרגיש כמו היום היחיד בשנה שבו הגישו כאן פיצה שהייתה לגמרי נסבלת, אבל הפעם ההמולה היא לא סביב הקופה, או אפילו סביב הסנדוויצ'ים האחרונים שנותרו שלא מראים סימני עובש. לא, הפעם ההמולה מפוזרת בכמה מוקדים, בכמה שולחנות.
"מה קורה כאן?" גבע מדובב את המחשבות שלי.
"אני לא יודעת אם אני רוצה לגלות..."
"אחי, מה הסיפור?" גבע עוצר את אחד הבחורים שבדיוק קמו לעזוב, נראה שהם מכירים, אבל אני מעולם לא ראיתי אותו קודם.
"אה, שם?" הבחור מצביע אל עבר השולחן.
"כן." גבע מהנהן.
"תפתחו ynet."
"מה? קרה משהו? היה אירוע בטחוני?" אני מתחילה לפחד.
"לא. כאילו, אפשר לומר שהיה אירוע שפוגע בביטחון האוניברסיטה לקבל תקציב מהמדינה." הוא מגחך.
"לא הבנתי." אני אומרת ומסתכלת שוב מסביבנו, הרעש מתחזק.
"מסתבר שאיזו אחת התלוננה על פרופסור שגיב."
"מי זה פרופסור שגיב?" גבע ואני אומרים בו זמנית.
"ממדעי הרוח, לא ברור מה קרה שם. ב-ynet כתוב ניסיון לאונס, בוואלה כתוב חשד לביצוע מעשה מגונה. אני אישית מאמין יותר לוואלה, ynet אוהבים להגזים עם שמות מפוצצים."
"אוי..." גבע אומר ואני מרגישה את האוויר עוצר מסביבי.
"כן, לא יודעים איך זה דלף, כתוב שזה בשלבי חקירה ראשוניים. בטח מתחרפנים עכשיו בהנהלה."
"מה... מה עשו לו?" היכולת לדבר חוזרת אליי.
"עשו לו?"
"כן... לשגיב..." אני לא בטוחה אם התואר פרופסור ראוי לבן אדם שחשוד בדבר כזה.
"אה, מאיה וקורל היו בשיעור שלו הבוקר." הוא מצביע אל עבר שתי בנות שיושבות בקצה.
"מה? לא אמורים להשעות אותו במצב כזה?"
"אל תשאלו אותי."
"זה הזוי, הבן אדם אנס ו..." אני לא שולטת ברגשות שלי.
"לא יודעים עדיין אם הוא אנס, או תוקף, או הקורבן האמיתי כאן. אל תשכחו את מה שקרה בסמסטר הקודם עם מעיין צפיר."
"קשה לשכוח." גבע מהנהן ואני חוזרת לשתיקה.
"היא כמעט הרסה למרצה ההוא את החיים עם התלונה הזאת, ובסוף זה היה סתם ניסיון נקמה מכוער בגלל נכשל במבחן."
"טוב, זה מה שאמרו כי רצו לסגור את התיק." אני אומרת.
"לא, זה מה שאמרו כי הבחורה הייתה שקרנית."
"אתה באמת חושב שמישהי תלך ותמציא דבר כזה?" אני בהלם מהאופן שבו הוא תופס את המקרה.
"ברור. זה ניסיון הסחיטה הכי ישן בספר."
"אני בטוחה שזה גם מה שכל הבחורים שיושבים עכשיו בכלא טענו בבית המשפט."
"ובהרבה מהמקרים, הם כנראה יושבים שם סתם."
"טוב, אני באמת לא צריכה לשמוע שטויות כאלה בשעה כל-כך מוקדמת בבוקר. גבע, אני הולכת להזמין משהו, תשמור לנו מקום?"
"כבדה החברה שלך." הבחור מדבר כאילו אני בכלל לא שם. ובכנות, הלוואי שלא הייתי.
"כן, כי מדובר בנושא ממש קליל?" אני עוצרת את עצמי מלהרביץ לו.
"מירסקי, די, הכל טוב." גבע מחבק אותי אליו ואני מתאבנת.
"לא, לא הכל טוב. מה אם זאת הייתה מישהי שאנחנו מכירים? עדיין הייתם מגיבים ככה?" אני שומעת את הדופק פועם באוזניים שלי.
"ברור שלא." גבע מנסה לרצות אותי.
"בקצב הזה, עד הערב כבר ידליפו מי זאת. היי, אולי אני באמת מכיר אותה." הוא מחייך.
"אני מקווה בשבילה שלא." אני הולכת לעמוד בתור כדי לקנות סנדוויץ' למרות שהדבר היחיד שבא לי לעשות כרגע זה להקיא. כל האומץ שהרגשתי ביום חמישי לגבי ללכת ולהתלונן? כן, זה עף מהחלון באותה מהירות שבה זה הגיע.

******
"מירסקי, את שקטה יותר מהרגיל היום." גבע אומר לי בזמן שאנחנו לומדים ביחד בדירה. מוזר כמה שזה לא מוזר... העובדה שהוא כאן. הוא נשאר ללמוד כאן כמעט כל יום בסמסטר הקודם, איכשהו, חלק ממני מתגעגע קצת לתקופה הזו. אבל אם אין באמת הבדל, למה אני מרגישה נוסטלגיה כלפי מה שקורה ברגע זה ממש?
"מנסה להתרכז... זה הכל." אני מקמטת את הדף אחרי שאני שוב מפשלת בתרגיל שהיה אמור להיות קליל במיוחד, אני מנסה לקלוע אותו לפח אבל גבע תופס אותו בדרך.
"היי!" אני מתעצבנת.
"אנחנו שותפים לדירה עכשיו, אין לך פריבילגיה לזהם את המרחב המשותף יותר."
"הייתי קולעת!"
"כי כיוונת לרצפה, זאת אומרת?"
"לא, כי כיוונתי אל הראש שלך. זאת הייתה יכולה להיות פגיעה מדויקת." אני פותחת דף חדש. לפחות במובן המילולי של המילה.
"נו, בבקשה תדברי איתי. מאז הבוקר את... מרוחקת כזאת."
"לא יודעת, סתם יום מעפן. יהיו הרבה כאלה, זה רק חלק מהבונוס שמגיע עם להיות איתי."
"את אומרת את זה כאילו אנחנו לא מכירים. הבנתי שזה יום מעפן, אבל בדרך-כלל יש לזה סיבה."
"העובדה שיום ראשון זו לא סיבה מספקת?"
"אולי. ובכל זאת אני אשאל... על מה דיברת איתו?"
"עם מי?"
"עם לשם."
"חשבתי שעברנו על זה." אני מתחילה לשרבט אותיות יווניות על הדף כי זה מרגיע אותי.
"היינו קרובים, אבל לא הייתי אומר שזה מאחורינו."
"לא קרה שם שום דבר מעניין."
"אז תני לי עוד סיבה... חייב להיות משהו."
"אתה חושב שבאמת ידליפו את השם של המתלוננת?"
"מתלוננת?" הוא מסתכל עליי בבלבול לכמה רגעים עד שהאסימון נופל, "אה, טוב, לדברים כאלה יש נטייה לצוף בסוף. בטח אם כל העניין כבר עלה לאתרי חדשות, שזה מזעזע אם תשאלי אותי. הם הורסים את השם של שגיב מבלי שהאוניברסיטה אפילו סיימה את החקירה המנהלית."
"כן..." אני מתקשה ליצור איתו קשר עין.
"בכל מקרה... זה יהיה סיפור גדול עד הביזיון הבא. ככה זה עובד במדינה שלנו."
"שמעתי שמעיין צפיר נשרה מהתואר אחרי שגילו שהיא זו שהתלוננה."
"טוב, גילו שהיא שיקרה בסוף. לא נראה לי שאפשר להישאר אחרי עניין כזה."
"אבל אולי היא לא שיקרה?"
"אל תגידי לי שאת גם מאלה שבטוחים שהאוניברסיטה מטאטאת עניינים כאלה מתחת לשטיח."
"לא אמרתי את זה, אבל זה בטוח קורה ברמה מסוימת."
"לא ברמה כזאת. אם מישהי משקרת על דבר כזה, יעלו עליה בסוף. זה היה רק עניין של זמן."
"כן... אולי."
"מה, את מפחדת שזאת מישהי שאנחנו מכירים?"
"כאילו, סביר להניח שלא. אפילו לא שמעתי על הפרופסור הזה עד היום, ובכנות, אני בקושי מכירה אנשים מהאוניברסיטה גם ככה."
"אז מה הבעיה?"
"לא יודעת, זה סתם... גורם לי לחשוב מה אם זו הייתי אני." זאת יכולה להיות אני, אם היה לי מספיק אומץ, זאת אומרת.
"את?"
"כן, במקום שלה, אתה יודע?"
"טוב, אבל זאת לא."
"אני יודעת.... אבל..."
"אני חושב שמי שהולכת ומתלוננת על דבר בסדר גודל כזה, חייבת להיות מודעת לעובדה שזה ידלוף בסוף. זה משהו שחייב לקחת בחשבון."
"ברור. כן."
"כאילו, אני לא יכול לשים את עצמי במקום הזה. אבל אם אני כן הולך לשם... וואלה, לא יודע אם הייתי אומר משהו."
"אתה רציני?"
"זה פשוט יותר מדי בלגן."
"כן, אבל... מה אם יש עוד אנשים שנפגעו?"
"אני יודע, זה לא הכי פוליטקלי קורקט. אבל בסוף אנחנו צריכים לחשוב מה יש לנו להרוויח ומה אנחנו עלולים להפסיד מכל דבר. לדעתי יש פה יותר מדי מה להפסיד, בלי לדבר על העובדה שבסוף יכול להיות שזה יהיה כמו שאת רמזת. שיטאטאו את זה מתחת לשטיח, ואז הפסדתי משני הכיוונים."
"כן. כן. אתה צודק."
"בכל מקרה, אל תכניסי לעצמך מחשבות כאלה לראש. זה לא בריא."
"לא, ברור." אני חוזרת לשרבט את הגאמא שלי בפעם המאתיים. היא עדיין יוצאת מכוער.
"מירסקי, לשם לא... ניסה לפגוע בך, נכון?"
"מה?! מה פתאום!" אני מרגישה שהקול שלי יוצא מתגונן מדי. אבל אני בכלל לא יכולה לדמיין עולם שבו גלעד יעשה דבר כזה, ואסור שגבע יכניס לעצמו את הרעיון הזה לראש.
"אוקיי, רק רציתי לוודא." הוא מהנהן ואז ממשיך "כי עם מה שהיה ביניכם בזמנו..."
"גבע, זה היה לפני כמה חודשים! וזה בכלל לא מזכיר את הסיטואציה שדיברנו עליה!"
"אוקיי, אוקיי, אל תהרגי אותי." הוא מחייך ואני נרגעת מעט.
"סליחה, יכול להיות שאני באמת קצת off היום." אני מודה.
"זה בסדר, אני מכיר תרופה לזה."
"תרופה?"
"כן, להעביר אותך ל-On. רק צריך לדעת איפה ללחוץ." תוך כמה רגעים, הוא מושך אותי מהכיסא שלי אליו.
"גבע, אנחנו צריכים ללמוד." אני אומרת בזמן שהוא מנשק את הצוואר שלי.
"אני לומד ממש טוב ככה." הוא לוחש.
"כן, בטח." אני לא יכולה להכחיש שהחלק החדש הזה בדינמיקה בינינו הוא די כיפי.
"כן, נגיד הנקודת חן שיש לך ממש כאן.... אני מרגיש שיש לה הרבה מה ללמד אותי." הוא נושך אותי שם כדי להוכיח את הטענה שלו.
"אוקיי, אני יודעת שהסכמתי לזה שהוא יעבור לכאן, אבל אני חושבת שנצטרך להסדיר כמה כללים קטנים." שחר נכנסת לדירה בטריקת דלת.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אלה בר עקוב אחר אלה
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
עולמי לוי
עולמי לוי
אויייי סופסוף גבע חוזר להיות מתחשב וקשוב! שמחה ממששש!!!
הגב
דווח
guest
אעאעאעאעא התרגשותתתת!!! דחוף מחכה לעוד פרק בבקשה אני במתחחחח;+))
הגב
דווח
guest
ותודה רבה כמובן!!:)
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 12
בסוף מתרגלים- פרק 12
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 26
בסוף מתרגלים- פרק 26
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 28
בסוף מתרגלים- פרק 28
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 22
בסוף מתרגלים- פרק 22
מאת: אלה בר
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan