כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

בסוף מתרגלים- פרק 26

אוויר

יום ראשון מגיע מהר.
יותר מדי מהר.
ממש קיוויתי שהזמן יעצר בסוף השבוע כדי שאוכל להדחיק את מה שעומד לקרות. אבל הזמן מעולם לא היה לטובתי, מדובר בתקווה חסרת תועלת.
"היי, מירסקי, מה יש לך?" גבע שם את היד שלו על הירך שלי ואני קופצת. אנחנו עומדים בפקק בדרך לאוניברסיטה. אין ספק שיותר נחמד להיות בפקק באוטו ולא כשאני עומדת באוטובוס.
"מה? כן. ברור. סתם עייפה." אני מזייפת פיהוק כדי להבהיר את הנקודה.
"מאתמול בלילה?" הוא מחייך אליי חיוך זומם. אחרי שהוא חזר מיעל ביום שישי, הוא לא בזבז שנייה ונעל את שנינו בחדר. זה היה נחמד. כאילו, זה היה ממש בסדר. ובחזית הזמן... התקלה של הפעם הראשונה לא קרתה שוב. אבל לא הצלחתי לגמור. לא משנה כמה ניסיתי להתרכז בו ובמה שקורה, זה אפילו לא היה קרוב לשם. הוא גם לא ניסה לגרום לי להגיע לשם... אם אפשר לומר את זה ככה. תמיד חשבתי שהוא יהיה יותר מתחשב במיטה, פרטנר שיעשה הכל כדי לרצות ולהקשיב, בסוף חוץ מסקס לא היה שום דבר אחר. אבל היי, כשהוא גמר, הוא כל פעם זכר לשאול אם גם אני גמרתי. ואיך יכולתי לומר שלא? זה רק היה גורם לו להרגיש רע, ולי להרגיש פגומה יותר. פאק.
"כן, יש מצב שזה קשור לזה." אני מחייכת אליו והוא מנשק לי את היד.
"הלוואי שיכולנו להישאר במיטה כל היום."
"נראה לי שהגוף שלי לא היה עומד בזה." אני צוחקת. למרות שיש בזה מן האמת, הוא יותר אגרסיבי משציפיתי.
"מירסקי, תיזהרי עם המילים האלה. אני עכשיו עושה רוורס וחוזר לדירה."
"ככה אתה זורק יום שלם של תרגולים והרצאות לפח?"
"אה, כן, אין דבר יותר סקסי מלינארית על הבוקר." הוא מעמיד פני חולמני.
"מתמטיקה היא באמת סקסית. פשוט לא הבנת את זה עדיין." אני מתקנת אותו, ומדחיקה את העובדה שיש היום תרגול שהייתי מעדיפה לא להגיע אליו.
"אולי תצטרכי להסביר לי, משהו בסגנון סטריפ פוקר כזה?"
"הבעיה שאני גרועה בפוקר. אולי טאקי במקרה הטוב."
"אני יכול להסביר לך..." הוא מתחיל לפתוח את הכפתור של המכנס שלי בדיוק כשהטור האינסופי של המכוניות מתחיל להתקדם.
"הרמזור הגואל." אנחת הרווחה שלי שקטה.

כשאנחנו יוצאים מהאוטו, הוא מצמיד אותי אליו ומנשק אותי.
"גבע, אנשים יסתכלו." אני מרחיקה אותו ומתחילה ללכת מהר.
"אז מה?" הוא מדביק את הקצב ללא קושי.
"אז... הם יתחילו לדבר."
"שידברו, גם ככה חצי מאלה שלומדים איתנו בטוחים שהזדיינו כל השנה. זה לא באמת מעניין."
"באמת?"
"אל תגידי לי שלא שמת לב."
"האמת שלא..."
"בקיצור, זה לא מעניין אף אחד."
"כן, אבל... אני לא רוצה לפגוע בירדן."
"שוב היא? חתכתי ממנה לפני נצח. זה כל-כך ישן שזה מעלה אבק."
"היא חברה שלי!" מדובר בחצי אמת, אני באמת לא רוצה לפגוע בה. למרות שאני מרגישה שזה לא יציק לה כל-כך, החצי השני של האמת הוא שאני בעיקר לא רוצה להתמודד עם המבט של גלעד בזמן שהוא הופך מטריצות על הלוח.
"טוב, טוב. בסדר, אני מבטיח לשמור נגיעה." הוא מתרחק ממני ומרים את הידיים באוויר.
"תודה. אני מעריכה את זה."
"אבל תצטרכי להבין שההקרבה הזאת מגיעה עם מחיר."
"מחיר?" אני מרימה גבה.
"את תראי." הוא קורץ לי ואז רץ אל הבניין ולא טורח להחזיק לי את הדלת. שמוק!

אנחנו יושבים אחד על יד השניה בהרצאה הראשונה של היום, אני כל-כך עייפה שאני על סף הירדמות. אבל גבע צחק עליי שאני נוחרת אתמול, ואם זה באמת נכון, אין סיכוי שאני מסתכנת בדבר כזה מול כיתה של 200 אנשים.
"פאק, מתי הוא יפסיק לדבר?!" גבע לוחש לי באוזן.
"מתישהו ב-2024, במקרה הטוב."
"אוף." הוא מתחיל ללטף את הירך שלי ואני עוצרת את היד שלו.
"גבע, מה אמרנו?"
"את רואה את ירדן? כי אני לא." הוא צוחק וחוזר ללטף אותה.
"כן, אבל אני לא מצליחה להתרכז ככה."
"איך ככה?" הוא מתחיל להעלות אותה למעלה.
"עם היד שלך. די!" הפעם אני נשמעת מעוצבנת באמת.
"אוקיי, אוקיי. הפסקתי." הוא מרחיק את היד שלו בחזרה.
"נו, סליחה. לא התכוונתי שזה ייצא ככה."
"לא, הכל בסדר. אם זה מפריע לך, אני לא אנסה שוב."
"אתה לא נשמע כאילו הכל בסדר."
"זה פשוט שאני לא מצליח להוריד ממך את הידיים, ואת בכלל לא מתקרבת אליי מיוזמתך."
"מה? זה לא נכון. כבר שכחת את אתמול?"
"לא, בחיים לא." הוא מחייך.
"אז זהו. אני עדיין רוצה את זה, גם אם אני לא הולכת לעשות לך ביד באמצע ההרצאה."
"וזה נתון למשא ומתן?"
"לא בקצב הזה." אני מאיימת בצחוק.

כשגלעד נכנס בדלת, העיניים שלו לא מפסיקות לסרוק את האולם. אני כבר יודעת את מי הוא מחפש. אותי. במקום הקבוע שלי עם ירדן. אבל היא לא שם. וגם אני לא. אני לא יודעת איך להתחיל להתמודד עם המבט שלו כשהוא קולט שאני יושבת על יד גבע. למה אני מרגישה נורא עכשיו? אה כן, אולי כי נישקתי אותו ביום חמישי ולא בזבזתי שנייה לפני שנכנסתי למיטה עם גבע. אני לא יודעת מה הוא חושב על זה שאני יושבת על ידו, אבל לפחות גבע הפסיק ללטף אותי סוף סוף. אחרי רגע שמרגיש יותר ארוך ממה שהוא באמת, גלעד מניח את התיק שלו על השולחן ומתחיל בתרגול כרגיל.
"וואו, מה זה היה?" גבע לוחש באוזן שלי ואני פותחת את המחברת.
"על מה אתה מדבר?"
"לשם נראה כאילו הוא רוצה לתלוש לנו את הראש היום."
"יום ראשון בבוקר לא קל לאף אחד." אני נאנחת ומנסה להתרכז במה שהולך על הלוח.

התרגול עובר לאט מדי, בשונה מהרגיל. אני לא מצליחה להנות מהאופן שבו גלעד מדבר, מההסברים שלו ומאיך שכל החומר מההרצאה מקודם מתחיל להסתדר בראש שלי. אם כבר, זה נהפך לאתגר לתמלל את מה שגלעד אומר כמו תוכי. אני מנסה לא ליצור איתו קשר עין בכלל, בתקווה שזה יהפוך את העניין לקל יותר. אבל זה לא. זה רק מקשה עליי לנשום.
"מירסקי, הנייר עוד שנייה נתלש לך מהמקום." גבע מחזיר אותי למציאות ואני קולטת שהנייר מהמחברת שלי כמעט הופך ליתום בטרם עת.
"אה, שיט." אני מנסה להדק אותו בחזרה ללא הצלחה.
"תני לי." גבע לוקח את המחברת שלי בכוח ומהדק את הדף. איך לעזאזל?
"וואו, מרשים."
"תודה, תודה." הוא מנשק את הלחי שלי ואני מתפללת שגלעד לא שם לב.
"... וזה הכל להפעם, שיהיה לכם המשך יום נעים." גלעד משחרר את כולנו ואני לא מבזבזת זמן ואוספת את כל החפצים שלי במהירות אל התיק.
"אני ממש רעבה, אתה בא איתי לקפיטריה?" אני אומרת לגבע כשהתיק כבר על הגב שלי.
"כן, רגע, אני רק רוצה לסיים להעתיק." הוא אומר וחוזר לכתוב במחברת שלו במה שנראה כמו קצב של צב.
"נו, גבע, אני אתן לך להעתיק ממני." אני מתחילה להכניס את הבקבוק שלו לתיק בכוח והוא מסתכל עליי כאילו גידלתי זנב.
"מה?"
"למה הלחץ?"
"כי אני רעבה, נו!"
"ממתי את רעבה בעשר וחצי בבוקר? את בדרך כלל לא אוכלת עד הצהריים."
"נפילת סוכר."
"אממ... אוקיי." הוא סוגר את המחברת ומתחיל לאסוף את התיק אבל זה כבר מאוחר מדי.
"נועה, אפשר להחליף איתך כמה מילים?" אי אפשר לטעות בטון של גלעד. כועס ובקושי מצליח להחזיק את עצמו. אני לא מסתובבת וגבע מסתכל על שנינו בבלבול.
"היא קצת רעבה, היא תדבר איתך אחר כך." הוא מחזיק את היד שלי ומתחיל לקחת אותי ביחד איתו אל המדרגות.
"אני ממש אשמח שזה יקרה עכשיו, למען האמת." המילים שלו עוצרות אותי במקום. פאק איט. עדיף לתלוש את הפלסטר עכשיו.
"מה כל-כך דחוף שזה לא יכול לחכות?" גבע מתחיל לומר ואני נכנסת לו במילים.
"תתקדם, אני אגיע לקפיטריה עוד כמה דקות."
"מה? אבל הרגע אמרת לי ש..."
"גבע, פשוט תעזוב את זה, בסדר?" אני לוחשת לו והוא בוחן אותי, ואז את גלעד, ואז אותי שוב.
"את בטוחה?" הוא מחזיק את היד שלי יותר חזק ואני מרגישה איך היא עולה באש אל מול המבט של גלעד.
"כן." אני משחררת את האחיזה שלו לאחר קצת מאמץ.
"אוקיי. אני מחכה לך בחוץ." הוא אומר ואז עושה את הדבר הכי נורא שהוא יכול היה לעשות באותו רגע. הוא מצמיד אותי אליו ומנשק אותי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. ברמה שגם אם הוא היה מציל אותי עכשיו מטביעה, זה היה נראה כמו ההנשמה מפה לפה המוגזמת בהיסטוריה. אני מרחיקה אותו בעדינות והוא מספיק מרוצה מעצמו עכשיו כדי לא להתנגד לי ולצאת החוצה.

ברגע ששנינו לבד באולם גלעד יורד במהירות אל השולחן שלו ומתחיל לארוז את התיק.
"חשבתי שרצית לדבר." אני מנסה לחשוב על משהו חכם יותר לומר, אבל לא קיים דבר כזה.
"כן, אולי קודם." הוא סוגר את התיק שלו ושם אותו מעבר לכתף. אני מדלגת במהירות למטה אליו.
"אני מצטערת, לא ידעתי שהוא יעשה את זה."
"לא, זה ממש בסדר. זה אמר לי את כל מה שהייתי צריך לדעת, בכל מקרה. שיהיה לך יום נעים, נועה."
"די, אל תלך ככה." אני לא מתאפקת ומוציאה את המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש מהפה.
"למה? כדי שתגרמי לי לעשות עוד דבר פזיז עד כדי טמטום?"
"מה?"
"למה נישקת אותי, נועה?"
"אני..."
"אני אגיד לך מה. חשבתי על זה יותר מדי ביומיים האחרונים. ואם להיות כן, זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו. אבל נראה שהמצב אצלך היה קצת שונה, לא?"
"אני לא תכננתי שזה יקרה."
"הנשיקה איתי? או מה שאת לא עושה איתו?" האופן שבו הוא אומר את המילה האחרונה גורם לי לרצות להקיא.
"הוא פשוט בא אליי באותו לילה ו..."
"אני לא צריך את כל הפרטים, אל דאגה."
"גלעד, אני באמת ממש מצטערת." אני משפילה את המבט שלי.
"את לא צריכה להצטער. אני מצטער. מצטער שכמעט נתתי לעצמי לסכן את העתיד שלי עם ילדה בת 24 שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה ומסתכלת עליי בתור ריגוש ותו לא."
"זה ממש לא היה ככה."
"אז איך זה היה? כי זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי איתך. גם בלילה הראשון, את ברחת והשארת אותי לבד. הייתי צריך להבין כבר אז ולשמור מרחק."
"מה אני יכולה לעשות כדי שלא תשנא אותי?"
"אני לא שונא אותך, נועה. אני חושב שאת בחורה מבריקה, שמחכה לה אחלה עתיד. אני לא הולך להתנקם בך בציון או משהו כזה, אם מזה את מודאגת."
"זה ממש לא מה שאני מודאגת לגביו." אני לא שולטת בעצמי ותופסת את היד שלו.
"אוקיי, אני חושב שחבר שלך מחכה בחוץ. כדאי שתצאי לפני שהוא יתחיל להכניס לעצמו רעיונות לראש." הוא משחרר את היד שלי בכזאת קלות, כאילו מדובר בנוצה.
"גלעד..."
"מה? מה את מצפה שאני אגיד? שזה בסדר ואת יכולה ללכת להזדיין איתו בכיף?" אני מופתעת מהאופן הבוטה שבו הוא מדבר. הוא בחיים לא מדבר ככה.
"לא." אני מודה.
"יופי, כי זה לא יקרה. אבל היי, זה לא עצר בעדכם קודם, אז אני מאמין שתסתדרי." הוא יוצא מהכיתה ואני נשארת שם, נטועה במקום.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אלה בר עקוב אחר אלה
שמור סיפור
לסיפור זה 15 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
אלה בר
אלה בר
חברים, אני מבטיחה שהשבוע ייצאו כמה פרקים ביחד, פשוט עמוסה בעבודה... ♥
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
מה קורה??
הגב
דווח
guest
היוש :) מחכה להמשך!! יום טוב ;)
הגב
דווח
טען עוד 15 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 12
בסוף מתרגלים- פרק 12
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 28
בסוף מתרגלים- פרק 28
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 22
בסוף מתרגלים- פרק 22
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 16
בסוף מתרגלים- פרק 16
מאת: אלה בר
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan