כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

בסוף מתרגלים- פרק 25

בית

אנחנו מגיעים לכתובת שאימא שלי סימסה לי ואני בוחנת את הבניין. מדובר במרחק הליכה מהרחוב שלי, והיא גרה פה כבר כל-כך הרבה זמן, בלי שאפילו אהיה מודעת לזה. אני כאן מטעמים אינטרסנטיים בלבד. אם זה היה תלוי בעידית, היא הייתה יכולה לגור בדירה ממולי ולא לדפוק בדלת אלא אם כן נגמר לה החלב.
"היי, מירסקי, את בסדר?" גבע שואל אותי ואני חוזרת למציאות.
"כן, כן. למה שלא אהיה?"
"טוב, דבר ראשון, האגרופים שלך." הוא מצביע עליהם ואני קולטת שהם כווצים.
"אני חושבת שמדובר בתגובה בלתי רצונית של הגוף לאימא שלי."
"איזה קטע שלשנינו יש תסביכי אימא, אה? תסביכי אבא זה כבר לא באופנה" הוא לוקח אליו את שני האגרופים שלי ונושק להם.
"יותר טוב?"
"פחות גרוע." אני מהנהנת והוא מחייך.
"אני מבטיח שיהיה בסדר. אם את מרגישה שאת לא עומדת בזה יותר פשוט תגידי לי ונלך מכאן."
"אוקי. כן. אפשר לפתוח טיימר ולראות כמה זמן זה יחזיק מעמד."
"נקווה שיותר זמן ממני אתמול." הוא מגחך במרירות.
"אל תגיד לי שאתה עדיין תקוע על זה."
"אני חושב שאני פשוט צריך הזדמנות חוזרת, את יודעת?" הוא מתחיל לנשק לי את הצוואר.
"אני חושבת שאתה יודע מה אתה צריך לעשות כדי לקבל אותה." אני מתרחקת ממנו ונכנסת לבניין.
"כן, כן. יעל. אני יודע. כבר שלחתי לה הודעה שאנחנו צריכים לדבר. רוצה לראות?" הוא מוציא את הפלאפון מהכיס ואני מושכת בכתפיים.
"גבע, אני לא צריכה הוכחה לכוונות שלך. אני בוטחת בך."
"אוקיי." הוא מהנהן ואז נראה שהוא הולך לאיבוד בתוך המחשבות שלו.
"אני אמורה לרצות לבטוח בך, נכון?" הלב שלי מחסיר פעימה לרגע.
"מה? כן. ברור. מירסקי, אני רוצה להיות איתך יותר ממה שאפשר לבטא במילים."
"אוקיי." אני נרגעת מעט.
"היינו צריכים להביא משהו, לא? לבוא בידיים ריקות זה לא מנומס." הוא אומר בזמן שאנחנו עולים במדרגות. אין בבניין הזה מעלית, מעניין איך עידית מסוגלת לספוג כזו ירידה ברמת החיים.
"אני חושבת שלעבור דירה ולא להזמין את הבת שלך לחנוכת בית בזמן שהיא גרה ברחוב הנגדי אומר שאפשר לדלג על שלב הנימוסים."
"אני יודע שאני לא אמור לומר את זה, אבל את כל-כך סקסית כשאת כועסת."
"נו, באמת." אני צוחקת.
"אני רציני לגמרי. כאילו, כל עוד את לא כועסת עליי."
"אז אני מקווה שתצליח להתאפק כי אימא שלי מומחית בלהוציא ממני התמוטטויות עצבים." אני דופקת בדלת.
"אני אנסה לעצור את עצמי." הוא מעמיד פנים שהוא חושב כמה רגעים ואז מנשק אותי שוב בדיוק כשהדלת נפתחת.

"עידית, נראה שיש לך אורחים." אדם זר פותח את הדלת ואני וגבע מתרחקים אחד מהשני. כנראה זה צחי, החבר שלה. אולי אפילו בעלה? לא אתפלא אם הם יתחתנו ולא אהיה מוזמנת. מצד שני, הצ'ק כנראה יבטיח לי מקום בחופה. אני שמה לב לכיפה הגדולה שעל הראש שלו, ולזקן. לפחות הוא לא נראה חרדי כמו שחששתי.
"חשוב לי לציין בפניכם שיש פה ילדים קטנים, ואנחנו לא רוצים שהם יחשפו למראות כאלה." הוא מסתכל עלינו כעל שני פושעים שבאו לדרדר את המשפחה הטובה שלו.
"אל תדאג, אדוני, זה לא יקרה שוב." גבע מהנהן ואני לא אומרת כלום.
"נועית! איזה יופי!" אימא שלי רצה אל הדלת וגורמת לי לעשות את כל ההצגה של הבת האובדת. היא מחבקת אותי חיבוק שבתור ילדה גרם לי להרגיש כמו הדבר הכי מוגן בעולם, ועכשיו גורם לי להרגיש כמו שחקנית בהצגה סוג ד'.
"היי, אימא." אני לוקחת צעד אחורה כדי ליצור בינינו מרחק.
"או, ואני זוכרת אותך." היא פונה אל גבע, "מה השם שלך, בחור צעיר?"
"גבע."
"נכון! אוי, נועית, אני שמחה שהתעשתת." היא אומרת וגבע מסתכל בינינו בחוסר הבנה.
"אמרתי לנועית שתזמין אותך היום. היא כזו עקשנית, לפעמים. ככה יודעים שהיא הבת שלי." היא מסבירה לו.
"וואלה." גבע נראה מופתע מהתפתחות העניינים בזמן שאימא שלי נכנסת חזרה הביתה למטבח. מיותר לציין שהלוק הנוכחי שלה, עם החצאית הארוכה והחולצה המכופתרת, גורם לי לחשוב שנכנסתי ליקום מקביל. פעם היא הייתה לובשת חצאיות שגרמו לי להיות מובכת להסתובב איתה ברחוב בגלל האורך המינימלי שלהן.
"וואו, נועית! לא ידעתי שאת מדברת עם אימא שלך עליי." גבע לוחש לי ואני רואה שהוא מרוצה מעצמו.
"ניסיתי לשכנע אותה שאני לא לסבית. ופעם אחרונה שאתה קורא לי ככה." אני מכה אותו.

אחרי שיחת נימוסין, לא מנומסת במיוחד, שכוללת כמה שאלות חודרניות עליי (בת כמה את? איך את לא נשואה?), על גבע (אתה מסוגל לפרנס משפחה?), על שנינו ביחד (מה טיב היחסים ביניכם? ), על מה אני לומדת (מדעי המחשב? את לומדת לתקן מחשבים? למה את צריכה עבודה?), כולנו התיישבנו לקידוש ולאוכל. לצחי יש ארבעה בנים, הגדול שביניהם בן 14. אימא שלהם לא בתמונה, וכשהתחלתי לשאול למה, עידית ישר סתמה לי את הפה כאילו הצעתי שנלך לכנסייה ביום ראשון בבוקר. צחי נראה בסדר, אם לא מתחשבים בעובדה שהוא שוביניסט ופרימיטיבי, זאת אומרת. הוא מצפה מאימא שלי לענות לכל גחמה שלו, והיא עושה את זה בשמחה. לראות אותה טורחת ככה במטבח זה מחזה לא פחות מסוריאליסטי. ארוחות השישי שאני זוכרת בתור ילדה היו של שניצל תירס וצ'יפס שמחממים במיקרוגל, והילדים הזרים האלה זוכים לכל מה שחלמתי עליו בלי לנקוף אצבע. הכעס מבעבע בתוכי כשאני נועצת את המזלג חזק מדי בתפוחי האדמה.
"מירסקי, את בסדר?" גבע לוחש לי ואני לא עונה. אם אני אתחיל לבכות עכשיו בגלל תפוחי אדמה אפויים זה יהיה הקש האחרון.
"נועה, למה שלא תעזרי לאימא שלך?" צחי שואל בזמן שאימא שלי מעמיסה את השולחן באוכל.
"שטויות, היא אורחת שלנו." אימא שלי מחייכת, כמו עקרת בית לתפארת.
"כן, אבל חשוב שבתור אישה היא תסגל לעצמה כישורים כאלה. נראה שלא עשית איתה עבודה מוצלחת במיוחד, עידית. אני צודק, בחור צעיר?" הוא שואל את גבע, כאילו אני לא נמצאת בחדר.
"אני..." גבע מתחיל לגמגם, בבירור לא יודע מה לעשות.
"בתור אישה?" אני לא מצליחה להתאפק.
"כן, בוודאי." הוא מהנהן.
"ומה התפקיד של הגבר בסיטואציה הזאת? לשבת כמו שיח' תורכי ולחכות שהאישה הקטנה תשרת אותו?"
"נועית, די." אימא שלי מעלה את הקול כדי להזהיר אותי לשתוק.
"לא, אני באמת מנסה להבין את מערך הכוחות בבית של אדון שמיר שלנו כאן!" אני מרימה את הקול בחזרה.
"עידית, תגידי לבת שלך לשלוט בעצמה. לא צועקים אצלנו מסביב לשולחן." הוא נועץ באימא שלי מבט חד, ואני קולטת שהיא מפחדת ממנו. אימא שלי! מי הוא חושב שהוא?!
"אל תסתכל עליה ככה. היא לא חייבת לך כלום." אני מנסה להישמע מאיימת.
"די, אין צורך להתווכח. סיימתי כבר להגיש הכל. הנה, אני מתיישבת." אימא שלי מנסה להרגיע את הרוחות ובעיקר אותי. אני מסתכלת על גבע, בתחינה שהוא יעשה משהו.
"אני הולך לשירותים." הוא מודיע, ואני לא יודעת מה ציפיתי ממנו לעשות, אבל זה לא היה זה. אני מהנהנת וממשיכה לאכול בחוסר תיאבון את מה ששמתי מקודם על הצלחת. אין לי בעיה לעזור לאימא שלי להגיש אוכל, יש לי בעיה עם העובדה שזה מצופה ממני בגלל שאני אישה. יש לי בעיה עם העובדה שצחי והבנים שלו לא עשו כלום כדי לעזור ועכשיו מעבירים ביקורת על זה שהאוכל קר מדי, או חם מדי, או לא מתובל מספיק. זה מרתיח לי את הדם.

חולפות כמה דקות ארוכות שבהן אני שומעת סיפורים לא מעניינים על החיים האישיים של המשפחה החדשה של אימא שלי. מדובר בשצף של ביקורת על ההתנהגות שלה, הם צוחקים על זה שרואים שהיא חילונית לשעבר, שהיא לא מכירה מנהגים, שהיא בקושי הולכת לבית כנסת. אני לא רוצה להיות כאן יותר, אני יודעת שהבטחתי לה שאגיע, אבל היא לא באמת מצפה ממני להדביק חיוך לפנים שלי ולהתנהג כאילו הסיטואציה כאן לא רעילה. אני בוחנת את המסדרון שמוביל לשירותים ומחכה שגבע ייצא, אבל עם כל רגע שעובר, אני בטוחה שהוא פשוט מסתגר שם כדי לא להיות כאן בשבילי.
"נועית, אולי תלכי לבדוק שהכל בסדר עם הידיד שלך?" אימא שלי קולטת אותי מיד.
"ידיד... מה שהם עשו בכניסה לבית הזה היה נראה אחרת." צחי נוחר.
"מה זאת אומרת, אבא?" אחד הילדים, אני לא בטוחה מה השם שלו, (יש ארבעה, ומכולם לא אכפת לי במידה שווה) שואל.
"כלום, תחזור לאכול בשקט." צחי מבטל אותו והילד (אולי גונן? ) עונה לפקודה כמו חייל טוב.
"תסלחו לי." אני מנסה להישמע פחות תוקפנית ממקודם, וקמה מהשולחן. לא נראה שאכפת להם, גם ככה.

"גבע?" אני דופקת בדלת ומחכה לתשובה. אחרי כמה רגעים של דממה אני מסובבת את הידית והיא נפתחת בלי מאמץ.
"... כן, אני מבטיח שזה..." הוא עוצר את מה שהוא עמד לומר ברגע שהוא רואה אותי.
"אני עוד מעט מגיע, נדבר." הוא מנתק את השיחה במהירות.
"מי זה היה?" אני שואלת כשאני קולטת שהוא לא עומד להציע לי את המידע הזה בכוחות עצמו.
"זאת הייתה יעל." הוא לוחש.
"וואלה." המילים שלו הן אגרוף בבטן, "על מה דיברתם?"
"היא התקשרה, והתחלתי לומר שזה לא עובד יותר." הוא נאנח.
"אז למה אתם צריכים לדבר על זה שוב?"
"היא רוצה שנעשה את זה פנים מול פנים. שזאת לא דרך לסיים את הכל. אמרתי לה שאני אבוא אליה בתשע."
"אתה צוחק עליי."
"נועה, כל הדברים שלי אצלה בבית, בכל מקרה. זה לא שאני יכול להשאיר שם את הכל."
"כן, אבל..."
"למרות שאני טכנית הומלס עכשיו, אז אין לי באמת איפה לשים אותם."
"ההורים שלך לא... ?"
"לא מה? אבא שלי כבר אמר לי שעדיף שלא אחזור. אין לי מה לחפש שם."
"אז... מה תעשה?"
"אני באמת לא יודע."
"אתה יכול להישאר אצלי... עד ש..."
"עד ש... ? זה לא שבאמת יש לי אופציות אחרות כאן."
"כן, לא. ברור. אני אצטרך לבקש משחר, אבל לא נראה לי שזאת תהיה בעיה."
"אוקיי, תודה. אני מעריך את זה." הוא עדיין נשמע נסער.
"אתה בטוח שזה הכל?"
הוא משתתק לכמה רגעים ובסוף אומר "אני יודע שאת מציעה את זה כי את מרחמת עליי."
"מה? גבע, אני מציעה את זה כי אני רוצה. למה שתגיד דבר כזה?"
"פאק!" הוא צועק ואני לא מבינה מה נכנס בו פתאום.
"ששש... אתה רוצה שצחי יחטוף עוד סיבוב?" אני לוחשת.
"האידיוט הזה יכול ללכת לעזאזל מצידי."
"כן, טוב... בשמחה. רק שהוא יקח את אימא שלי לשם יחד איתו."
"חשבתי שאת שונאת אותה, אז מה הבעיה כאן?"
"אני כועסת עליה. ברור. אבל היא עדיין אימא שלי."
"למה לא אמרת להם שאנחנו ביחד?" הוא משנה נושא בצורה חדה, ומתייחס לתשובה שלי מקודם, כשצחי שאל על טיב הקשר בינינו, ועניתי שאנחנו רק ידידים.
"זה לא עניינם מה אנחנו." ואני עדיין לא מבינה מה אנחנו, בכל מקרה.
"אני יכול למצוא סידור, אם את לא רוצה שנגור ביחד. אבל את צריכה לומר לי, נועה. אני צריך להבין מה את חושבת על מה שקורה כאן."
"הרגע אמרתי לך שאני רוצה שתישאר!" זה נשמע יותר כמו צעקה משהתכוונתי.
"כן, כי את מנסה לרצות. את עושה את זה גם עם אימא שלך, את מגנה עליה כאילו היא אם השנה, בזמן שבתכלס את כועסת עליה יותר משאת כועסת על האידיוט שהיא גרה איתו."
"זה לא ככה..."
"זה ממש ככה. אני לא רוצה שנעבור לגור ביחד, כי את מפחדת להגיד לי לא."
"אני לא מבינה, אתה רוצה שאני אתחנן בפניך?"
"לא. פשוט..."
"אתה רוצה להישאר אצל יעל? זה העניין?" אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהכל היה בערך בסדר, עד שהם דיברו בטלפון.
"מה? לא! אני נפרד ממנה בשבילך!"
"אתה שם לב שאתה אומר את זה עכשיו כמו האשמה? אם אתה רוצה להישאר איתה, אף אחד לא מכריח אותך לא לעשות את זה." אני משתמשת באותו מטבע.
"טוב, את די הצבת לי אולטימטום מקודם..." הוא ממלמל.
"אתה צוחק עליי!" אני מרגישה שאני עומדת לאבד את זה. "גבע, אתה מצפה ממני שאני אמשיך לשכב איתך בזמן שאתה עם מישהי אחרת?!"
"פאק. לא. לא התכוונתי לזה ככה. אני ממש לחוץ עכשיו ואומר סתם שטויות. אפשר שנשכח מהמשפט האחרון?"
"מה שתגיד. עוד מעט תשע, כדאי שתלך לפני שתאחר לה."
"מירסקי, נו." הוא מנסה לנשק אותי ואני מתחמקת.
"גבע, לא. אני לא רוצה שתאשים אותי בחוסר ביטחון שלך פה. אם אתה מתחרט על מה שקרה, תהיה גבר מספיק כדי להגיד את זה."
"אני ממש לא מתחרט, משוגעת."
"יש לך דרך מוזרה להראות את זה."
"אני הולך אליה כדי לסיים את זה יפה. לא יקרה שם שום דבר אחר. אני מבטיח לך."
"טוב..."
"מירסקי, אני מצטער על מה שאמרתי, נו. יצאתי אידיוט. פשוט... כשאמרת להם מקודם שאנחנו רק ידידים זה האכיל את הפחד שלי. שאת לא שלמה עם מה שקורה בינינו. אני לא רוצה שתרגישי מחוייבת לתת לי לגור אצלך בגלל זה."
"אמרתי להם שאנחנו רק ידידים כי אני בעצמי עדיין לא יודעת מה קורה בינינו."
"אבל מה את רוצה שנהיה?" הוא מלטף את הירך שלי ומושך אותי אליו.
"די. לא פה." אני מרגישה את הדופק שלי עולה, מסיבה אחרת.
"למה לא, בעצם?" הנשימה שלו נעצרת על עצם הבריח שלי, והמחשבות שלי מתערפלות.
"כי..." אני נעצרת כשהוא מוריד את החצאית שלי.
"כי... ?" הוא מסתכל עליי ומחייך. הריב שלנו מתאדה לאוויר.
"כי אתה הולך אליה עכשיו." אני מרימה אותה בחזרה.
"תסתכלי עליי." הוא מכריח אותי להסתכל לו בעיניים "אני מבטיח לך שלא יקרה שם כלום."
"אם אתה צריך לעשות את זה, תעשה את זה." אני מתאמצת להישמע אדישה.
"אני אראה אותך בבית?" הוא מחייך אליי.
"כן, בבית..." המועקה שוב חוזרת לחזה שלי משום מה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אלה בר עקוב אחר אלה
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מתי עוד פרקקקקקק????
הגב
דווח
guest
מהמם! אך אני מחכה לשובו של גלעד
הגב
דווח
guest
מתי הפרק הבא ??
הגב
דווח
טען עוד 8 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 12
בסוף מתרגלים- פרק 12
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 26
בסוף מתרגלים- פרק 26
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 28
בסוף מתרגלים- פרק 28
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 22
בסוף מתרגלים- פרק 22
מאת: אלה בר
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
הילד ההוא
הילד ההוא
מאת: Johnny Walker
ההתנגשות הסופית חלק 21
ההתנגשות הסופית חלק 21
מאת: Miss D
ליבי - פרק 17
ליבי - פרק 17
מאת: כותבת אנונימית
מתי
מתי
מאת: ג׳ייה הרועה
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה