כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

קטע מהפרק השני

אל תתנו לאף אחד להוריד אותכם- הצצה לפרק השני של "לא רצויה"

אז איפה היינו? אה, נכון, היום לפני היום הראשון ללימודים.
השעה הייתה שלוש בלילה ולא יכולתי להירדם, כי הייתה לי תחושת בטן לא טובה לגבי מחר. כשהוריי התעוררו העמדתי פנים שאני ישנה והיה להם קשה להעיר אותי, אבל בסופו של דבר, הם העירו אותי בכוח.
מכיוון שהגעתי יחסית מאוחר, הושיבו אותי ליד איתמר, אחד הילדים המחוננים בכיתה. האמת היא שלא הפריע לי ליד מי אני יושבת, בכלל לא.
“בוקר טוב תלמידים, מה שלומכם? איך התגעגעתי״, אמרה רוח׳לה, המורה הדתייה שלנו, שמלמדת אותנו כבר שלוש שנים.
כמה בנות נופפו לי בידיהן. אלה היו טלי, רומי, אריאל והודיה. היה לנו קשר די טוב, כי בשנה שעברה השתתפנו כולנו בלהקה הבית-ספרית: אריאל שרה, רומי ניגנה בחליל, טלי בפסנתר, הודיה בגיטרה ואני בכינור.
בהפסקה ישבתי לבדי (כפי שהבנתם אני אוויר). אולי זה היה מוזר, אבל דיברתי לעצמי עם חבר דמיוני שקראתי לו דוד, שעזר להבין את עצמי יותר לעומק.
אני: “וואי דוד, נהיית לי היום מעופף״.
דוד: “אולי קצת״.
אולי המצאתי את הדוד הזה, ואולי אני באמת ילדה מוזרה, אבל דוד, אפילו שהוא לא קיים, הוא חבר טוב שאני יכולה לספר לו הכול. תחשבו על זה ותנסו לדמיין את עצמכם במקומי: אתם עם אותם ילדים מאז כיתה ב׳ ועדיין בשבילם אתם אוויר מוחלט. בבית אתם חשובים להוריכם (למרות כל התלונות שלהם עליכם), אבל גם אם עבורם אתם היהלום שבכתר, תמיד תדעו שהם לא ההורים האמיתיים שלכם, ושההורים האמיתיים שלכם בחרו למסור אתכם להורים אחרים בלי סיבה.
אז למה בעצם אני מתלוננת? יש לי הורים אחרים והם תמיד היו ההורים שלי. הם דאגו שלא יחסר לי כלום, שאהיה מרוצה. אז למה אני ממשיכה להתבכיין? עם בני הכיתה שלי אולי אצטרך לבלות עד י״ב, אבל משפחה זה לנצח. זה לא שהמשפחה האמיתית שלי באמת תחליט לחזור מתישהו, הם בחרו לשלוח אותי למשפחה אחרת, הם בחרו לחיות את חייהם בלי הבת שלהם.
לא אסיים את הפרק לפני שאדבר על שני דברים:
דבר ראשון: רוח׳לה, המורה שלנו.
דבר שני — טלי.
רוח׳לה הזמינה אותי לשיחה כבר ביום הראשון של השנה וחפרה על כמה השתפרתי ביחס לציונים שהיו לי שנתיים ברצף. כשסוף-סוף יצאתי מהשיחה, קיבלתי מטלי הודעה בוואטסאפ:
"כל הכבוד", היא כתבה לי.
"תודה", עניתי, אפילו שלא הבנתי במה מדובר.
"את מביאה כזה כבוד לכיתה", כתבה.
עכשיו התחלתי לחשוד קצת, אז פתחתי בשאלות.
"על מה את מדברת?" שאלתי אותה.
"מה, את לא יודעת?" ענתה לי.
"לא!" עניתי מה שיצא לי מרוב לחץ.
"את זמרת השנה בלהקה של בית הספר", קבעה.
"מה?" הייתי המומה.
בבת אחת הבנתי שבתוך כל המחשבות שלי, פתאום נפל עליי תפקיד כל כך גדול שאמורים לבצע אותו במשרה מלאה. מכיוון שהייתי אוויר, גם ידעתי שאף אחד בקהל לא יבין מי זאת שעל הבמה ומה היא עושה שם. הרגשתי שהכניסו אותי לסיבוך גדול ושעליי לצאת ממנו עכשיו בכל מחיר.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אמילי ציבושניק עקוב אחר אמילי
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
אומייגד אומייגד
הגב
דווח
1 אהבתי
אמילי ציבושניק
אמילי ציבושניק
חח תודה
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz