כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

הסודות שלנו

על הרגליים האחוריות - פרק 54

אני מרגישה ליטופים בשערי ומתענגת על המגע "אני חייב לצאת, אני משאיר לך מפתח על השולחן" נדב מחייך אלי, הוא יושב לידי על המיטה לבוש מדים. "היי, קיבלת פלאפל" אני מציינת את דרגתו החדשה. "כן, נכנסתי למילואים תנאי קבע זה זירז קצת את ההליכים" נדב עונה במבוכה. "אני ממש חייב לצאת. תנעלי אחרייך?" נדב מחזיר אותנו למציאות. "איפה להשאיר את המפתח?" אני שואלת "את יכולה לקחת איתך. זה מפתח ספייר. 'הוא הרגע השאיר לי מפתח לבית שלו או שאני מדמיינת?' אני משתדלת לא להראות בשוק. "אני בטוח שנמצא הזדמנות להיפגש כדי שתחזירי אותו אלי. אני מעדיף לא להשאיר מפתחות מחוץ לדירה" נדב מסביר את עצמו. 'אוקי, אז כנראה חגגתי מוקדם מידי... תגידי לי נוי? את ממש איבדת את הראש? הבחור נחמד אלייך כי אחיו, כן כן אחיו! בגד בך ונפלת עליו כמו משקולת 100 טון. נדמה לך שזה הזמן לפנטז על עתיד משותף? את אמיתית?' המוח שלי צועק עלי ונוזף בי.
נדב יצא, 'כנראה שלא נדבר על זה שנכנסתי לו למיטה באמצע הלילה.' אני מתארגנת ונוסעת לדירה שלי ושל זיו.

*********************************

דלת הבית נפתחת. חיכיתי לרגע הזה וחזרתי עליו רבות בראשי.
אבל עכשיו זיו ממש כאן עומד להיכנס לבית ולראות את המזוודות שלי. כבר קבעתי עם רכב הובלה והשכרתי דירה קטנה. הכל כבר מוכן אצלי בראש. אני יודעת בדיוק מה עלי לעשות.
"נוני" זיו רואה אותי יושבת ליד האי במטבח. קולו נשמע מאושר. הוא מתקרב אלי בכדי לנשק אותי ואני מסובבת את הראש בתגובה 'פאק, זה יותר קשה ממה שחשבתי' זיו נרתע לאחור 'עכשיו הוא שם לב למזוודות, בוקר טוב אליהו' הוא מביט בי המום. "מה..." זיו נחנק ולא מצליח לדבר. הוא בולע רוק וממשיך "את מוכנה לספר לי מה קורה כאן לכל הרוחות?" זיו מביט בי המום "אתה מוכן לספר לי?" אני עונה לו ומנסה לשמור על קול יציב. "אני לא מבין" זיו מתיישב מולי על כסא האי. "מה אתה לא מבין? אני אנסה לסייע לך" אני ממשיכה בטון קר אך מרגישה איך אני רועדת מבפנים. עיניו מביטות בי במבט חסר אונים עד שלרגע אני חושבת שנפלה כאן טעות. 'הוא באמת שחקן מה?' "את עוזבת את הבית?" זיו מביט על המזוודה. "רואה שהבנת?" אני מחייכת חיוך ארסי. זיו לא מבין מה נפל עליו. הוא בהחלט לא היה מוכן לזה. "אבל מה קרה?" הוא מתקרב ללטף את פני ואני עוצרת אותו. "אל" אני עוצרת אותו. "דמיינתי כל הנסיעה הזאת איך אני חוזר הביתה ועושה בך שפטים. אני לא מצליח להבין מה קרה" זיו מביט בעיניי. 'הוא אשכרה היה בטוח שאני לא אדע לעולם? איך הוא כל כך בטוח בעצמו?' "בחירת מילים מעניינת... אני בטוחה שתצליח למצוא מישהי לעשות לה שפטים במשרד ועל הדרך גם להתגרות באחיך" אני אומרת צורה ברורה ונינוחה למרות שזו הצגה ואני מתה לברוח כבר "מה... איך?" זיו מגמגם "עו"ד שגב, זה לא משנה איך. גם ללא הגושפנקא הזו כבר הבנתי שזה לא זה." אני ממשיכה לדבר בטון ענייני. "חיכית לי כאן בשביל להגיד לי את זה?" זיו מביט בעייני. הוא מבין שאני רוצה עוד משהו. "לפני שאנחנו נפרדים כל אחד לחייו, יש לי 2 בקשות ממך" אני אומרת לאט ומביטה בו. "ולמה שאעשה את זה אם את תעזבי אותי בכל מקרה?" זיו מביט בי חזרה. "כי אני יודעת שעמוק בפנים אתה מרגיש אשם ובצדק אגב. אני עכשיו נותנת לך אופציה להקל קצת על המצפון שלך." אני אומרת בקול בטוח "אוקי, מה מבוקשך הגברת לורנס?" זיו שואל "בקשה הראשונה- אם אחליט להעמיד את השון הצלם השטן למשפט אתה והמתמחה שלך תיכנסו לו באמאמא ותדאגו שיישב בכלא ועל הדרך תעשו הכי הרבה רעש שאפשר. כמו שידעתם לייצג את האנס ההוא ולנקות אותו מאשמה" אני אומרת בטון תקיף. "מקובל" זיו מהנהן "ומה הבקשה השניה?" הוא מתעניין. נדמה כאילו הוא הספיק לשכוח שאני גם עוזבת אותו בסוף השיחה. "אם אי פעם אחליט להגיע אלייך הביתה בקונוטציה אחרת... אתה לא תקלקל לנו!" אני אומרת בצורה ארסית. "אז אני מבין שאת לא מבזבזת זמן" זיו מחזיר לי "לא, אני לא! המזל שלך שהוא לא כמוך ויש לו יותר יושרה" אני אומרת בחדות. זיו מחייך "הוא ייבש אותך! אני רק מדמיין את זה.." זיו אומר בציחקוק. הטלפון שלי מצלצל, המובילים הגיעו בתזמון מושלם. אני פותחת להם את דלת הכניסה. מראה להם מה צריך לקחת "קח הכל בקלות." אני עומדת בדלת עם תיק היד שלי מחייכת ומרכיבה משקפי שמש. "התוכנית שלך, היא לא תעבוד... כמו שאמרת. הוא לא כמוני הוא לא יעשה דבר כזה" זיו נעמד לידי. "אני לא עוזבת אותך בשבילו. אני עוזבת אותך כי זה לא זה." אני יוצאת מהדלת עם חזה מתוח וגב זקוף המונית שהזמנתי כבר מחכה לי. שם אני כבר בוכה. אני יכולה סוף סוף לשחרר את העצבות החוצה. אני באמת דמיינתי איתו חיים שלמים. באמת חשבתי שנקים משפחה יחד. עמדתי מולו חזקה ואיתנה כמו שחשבתי שהוא צריך לזכור אותי ברגע הפרידה שלנו. הוא רק חיכה לאיזו דמעה שתבצבץ. אבל הוא לא יזכה לראות אותה.

הימים עוברים בדירתי החדשה. הספקתי כבר ללכת עם גלית לכמה סידורי חתונה (כאילו שזה מה שהיה לי חסר עכשיו. אבל אני ממש אוהבת אותה) גיתית (מנפגעות תקיפה מינית) קראה לי לשיחה וקבענו להיפגש. אני משום מה לא רגועה בקשר לשיחה איתה... אך לפני כן קבעתי עם נדב לשבת לקפה (המפתח לדירתו עדיין אצלי). אני יושבת ומחכה לו מרגישה את הפרפרים חוגגים. תחושה של ציפייה למשהו נעים וטוב. גופו השחום, הגבוה והשרירי נכנס לבית הקפה. עיניו ישר מוצאות אותי. אני מחייכת אליו חיוך גדול כל כך שאם לא היו לי אוזניים הוא היה מתפרס על כל תל אביב. נדב מביט אלי, מתקדם לעברי אך אינו מחייך אלי כלל. הבעת פניו מזכירה לי את המפקד שהיה פעם... זה שניסה רק לפגוע בי. החיוך יורד מפני עד שהוא מגיע אל השולחן ומתיישב. הוא לא נותן לי חיבוק ואפילו לא לחיצת יד. אני מבינה שמשהו לא כשורה. "הכל בסדר?" אני שואלת למרות שברור לי שהכל ממש ממש לא בסדר השאלה רק מדוע? "אני לא אוהב להיות כלי משחק הגברת לורנס" הוא פותח ישר. "אני לא מבינה..." אני מנסה למצוא את המילים אך הוא ממהר להמשיך "מה חשבת לעצמך? שאת יכולה להשתמש בי כדי לנקום באחי? בחיי שאני לא מבין אותך. הכנסתי אותך אלי הביתה. תמכתי! אבל יש גבול! את לא יכולה לשחק את המשחק הזה! אני לא מוכן להיות חלק ממנו!" נדב אומר בכעס. "רציתי להכאיב לו ולא חשבתי באותו רגע. זו האמת" אני אומרת ומשפילה מבט. "את מנצלת אותי ואני לא אוהב את זה בכלל" נדב נוזף בי. "גרמת לו להבין שהתחיל בנינו משהו" נדב מביט בעיניי בכעס. "וזה שקר?" אני שואלת "נו... די! תפסיקי עם המשחק הזה בבקשה!" נדב כמעט צועק "אני לא יודעת מה הוא אמר לך אבל הוא בטוח הגזים וניפח" אני משלבת ידיים בהתגוננות "הוא שאל אם אני לא אתבייש להגיע אל המשפחה עם הבת זוג היחידה שהוא הביא הביתה אי פעם" נדב אומר ועיניו בוערות. " אני היחידה שהוא הביא הביתה?" אני יודעת שהשאלה לא במקום אבל הייתי המומה. "זה נשמע כאילו את לא מכירה אותו" נדב אומר המום. "אני חוששת שאני לא באמת מכירה אותו" אני מגיבה בדיבור שקט. "אני רק יודע שלא ראיתי אותו כך עם אף אחת לפני, אני האחרון שרוצה להיות חלק מכל העניין הזה. אני ממליץ לך לדבר איתו כי נשמע שלא סגרתם עדיין את הסיפור כמו שצריך. בכל מקרה מה שלא תחליטי תוציאי אותי מהסיפור בבקשה! היחסים שלי עם אחי מורכבים מספיק גם בלי האתגרים האלו." נדב מסביר בטון רגוע יותר. אני מפנימה, נדב צודק. אז מה אם הוא הגבר או יותר נכון האדם היחיד שגורם לי לפתוח את הרגש שלי בפניו. מתוך רצון אמיתי וכנה. אני חייבת לחשוב יותר עליו ופחות על עצמי. אסור לי לגרום לו לסיכסוך. "סליחה" אני מביטה בעיניו "זה בסדר נוי, זה..." נדב מתחיל להגיד ואני מנידה בראשי לשלילה "זה לא בסדר! יריתי את זה בלי מחשבה. הערב של הסלסה שלנו... היה שם משהו... אני רק חושבת עליו ומחייכת... זה היום המאושר ביותר שהיה לי בתקופה האחרונה שאחרי ה..." אני אומרת הכל בצורה מגומגמת "גם לי היה כיף" נדב מחייך אלי. "אני אשתדל לא לסבך את העיניינים." אני מביטה בנדב בהתנצלות. מחזירה לו את המפתח "תודה שהיית שם בשבילי".
*****************************************

"את בטח מבינה למה קראתי לך" גיתית מביטה בי לאחר שאנחנו מתיישבות במשרדה. אני לא עונה וממשיכה להביט בה. "אני שמחה שמצאת דרך לבקש עזרה" גיתית לא מורידה ממני את מבטה ואני משפילה את שלי. "אני רוצה שתדברי, אני מבינה שקשה לך. אני מבינה שזה משהו שאת לא מתמודדת איתו..." גיתית מנסה לדובב אותי ואני עוצרת אותה במבט בוער "אני כאן כדי להתנדב! אני לא עוד אחת מאלו" אני שולפת בכעס. גיתית המומה ומרימה עלי את הקול "אחת מאלו שמה?" היא שורפת אותי במבט שלה. אני שותקת "את לא מסוגלת אפילו להגיד את זה... בשביל מה בחרת להתנדב כאן?" אין לי תשובה טובה בשבילה אני ממשיכה לשתוק עד שלבסוף הדמעות חומקות להן החוצה ללא הזמנה. "ביררתי עלייך קצת, לא קשה לך עם הבחירה של החבר שלך?" היא מכניסה לי מכה בבטן הרכה מידי. אני ממשיכה לבכות "לא ידעתי שהוא..." אני מתחילה להגיד בבכי. "ועכשיו כשאת יודעת? את מצליחה..." גיתית מתחילה לשאול אך אני קוטעת אותה. "אנחנו לא ביחד יותר" אני מצתדקת " הצבא טיפל בי כבר. היו לי פגישות עם קבנית" אני ממשיכה להסביר "אני רק רוצה להמשיך לחיות ושהמקרה הזה ייעלם" אני מסבירה גתית מביטה בי ברחמים "נוי, זה כנראה לא יקרה" היא מניחה את ידה על ידי. "זה קרה, לא ניתן למחוק את זה. אבל ניתן לאבד את התראומה. בשביל זה העמותה קיימת. אני לא יודעת מה עשו שם בצבא. אבל מרגיש שאת לא במקום שאת צריכה להגיע אליו. זה לא מפליא אותי שרק שמו פלסטר. בכל מקרה אני רוצה לעזור לך ולא רק בשבילך. אני באמת חושבת שתוכלי גם לתרום בחזרה דרך מה שעברת. אבל את עדיין לא שם. את צריכה ללמוד בעצמך איך לחיות אחרי אונס" הינה היא אמרה את המילה, הברז כבר מזמן פתוח "למה דווקא לי? מה עשיתי לא בסדר? הרגשתי לא בנוח איתו, היו את כל הסימנים! למה שתיתי את הבקבוק בירה המזויין הזה?" אני מתחילה לצעוק בתוך הבכי וגיתית מסתכלת עלי במבט מבין "את לא אשמה! הוא עשה מעשה נורא. זה אפילו לא היה בלהט הרגע, הוא ממש תיכנן את זה הוא חולה בראש לא את" גיתית מגינה עלי מפני ההאשמות שיש לי כלפי עצמי.
"החבר של אבא שלי" גיתית אומרת ואני לא מבינה אני מביטה בה בשאלה "החבר של אבא שלי היה מגיע לבית של ההורים שלי כשהם לא היו והיה אונס אותי. 'וואו! זה נורא!' אני מביטה בה בזעזוע "הייתי בת 11, הוא נפטר מדום לב לפני שסיפרתי על כך למישהו... חשבתי שאצליח להיפטר ממנו אבל זה רדף אותי בחלומות. חשבתי שאין טעם לספר. הוא כבר מת הרי לא? אבל בסוף מסתבר שהייתי צריכה להוציא את זה החוצה. נכון, בהתחלה אף אחד לא האמין. עברתי תהליך ארוך. טיפלתי בעצמי. למדתי עבודה סיציאלית והחלטתי שאני רוצה להיות זו שתאמין" גיתית משתפת אותי באומץ בסיפור האישי שלה. "מעורר השראה" אני אומרת "אני לא זוכרת הכל, הסם אונס הזה די מחק אותי, הדו"ח הפתולוגי והסימנים שלאחר האונס סיפרו לי" אני מתוודה. "יש לך דו"ח פתולוגי?" גיתית שואלת בהלם "את בטח חושבת שהייתי צריכה להגיש תלונה מזמן" אני משפילה מבט "תתפלאי, אני לא חושבת כך. לעמוד מול האנס דורש הרבה כח והבנה שאת הנפגעת ואת לא אשמה. אם את לא במקום הזה את עלולה להישבר. אין ספק שאת בנקודת פתיחה טובה. כיוון שאף אחד לא יוכל להכחיש שדבר כזה קרה. אך הנפש שלך חשובה יותר ואת צריכה להיות שלמה" גיתית מפתיעה אותי. אנחנו ממשיכות לדבר. היא מציעה לי תוכנית שיקום. איך ברגע אחד הפכתי ממתנדבת לנזקקת. זה לא קל לי. גיתית שיכנעה אותי שבנות שיראו אותי עוברת תהליך יוכלו לקבל השראה. וזה לא פחות חשוב מההתנדבות במשרד ואף יותר! .
לבסוף אני מסכימה ויוצאת לדרכי.

כבר נגמרו השיעורי פסיכומטרי והתפנה לי קצת זמן לפני המבחן. אני יושבת בדירה ועוברת על מיילים מאודי עד שאני רואה משהו שנראה לי מעניין.

"

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Alina Lave עקוב אחר Alina
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מתי המשך???
הגב
דווח
Alina Lave
Alina Lave
אני התחלתי לכתוב מזמן ונתקעתי... אין לי חשק לכתוב את הסעפור הזה מתנצלת
הגב
דווח
guest
וואו מהמם! סוף סוף בלי קשר לנדב נוי הבינה שהיא וזיו לא מתאימים!
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Alina Lave
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D