כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2

ספידי

תמיד יש זמן לעשות דברים שלא הספקנו כשאין זמן אחר

פרק ר
הלילה היה מלא באקשן, מסתבר שלספידי העכבר שלנו לשעבר יש בן משפחה שנותר מאחור. הוא הרעיש באמצע הלילה והעיר אותנו למרות שזאת שעה שנהוג כבר לשמור על שקט.
רום הצהיר שהגיע הזמן להשתמש במלכודת היעילה שמחכה לנו על המדף המכונה מלכודת המוות וזאת משום שהיא הורגת את העכבר. שם מקורי.
לפני כמה ימים כששאלנו את השכנים אם יש מלכודת שתופסת את העכבר חי? הם הסבירו שהוא מת ממש ברגע ולא סובל בכלל. תשובה מעולה לשאלה שלא שאלנו.
נסענו עד לעיר הגדולה והתחננו לחנות היחידה שיש בה מלכודת "הומנית" שימכרו לנו למרות שהם סגורים עד שהמדינה עוברת לרמת שתיים במצב חירום של הקורונה. חזרנו הביתה עם שבע מלכודות שפזרנו בכל פינה וככה תפסנו את ספידי שלם ובריא. ועכשיו אמצע הלילה וקרוב משפחה שלו עושה מסיבה. הזכרתי לרום איזה חמוד ספידי בתקווה שלמרות הטרטור בללכת לשחרר אותו רחוק הוא ימנע ממלכודת המוות. בפרצוף זועף הוא הניח את המלכודת ההומנית לעכבר אבל המעייפת לרום. חזרנו לישון ואחרי שעה בן משפחתו של ספידי דפק שנוציא אותו מהמלכודת כי מדובר בדירת חדר צנועה וצפוף לו. השעה שתיים בבוקר ורום קם אליו בתשישות בזמן לעברו "אל תשכח לתת לו גבינה לדרך" והוא ענה שהוא כבר הכין לו מראש. הם הלכו יחד, רום העכבר הגבינה והמלכודת, בגשם, בחושך, רחוק כמה שאפשר על מנת לשחרר אותו בשדות. היה קפוא וגשום ואני חיכיתי ליד החלון שיחזור כבר. כשנכנס הביתה היה ספוג במים ומרוט, הוא הסתכל עלי במבט עייף ואמר "תודה ששכנעת אותי לא להרוג אותו אני ממש שמח מזה".
קמנו בבוקר חדורי מטרה לסיים את כל הארגונים לפני החזרה לארץ. נכון שעוד אין לנו כרטיס חזרה כי הקורונה שמשתוללת בעולם מבטלת כל טיסה שפויה שמצאנו אבל אנחנו כבר בדרך לישראל. הבוקר התחיל בזה שהדלת הראשית תקועה וצריך להזמין פורץ שיתקן אותה. יצאנו מהדלת האחורית אל הרכב וכשהדלקנו אותו הוא לא התניע וגם לא עם הקבלים של השכן. לא ברור למה היקום מסמן לנו בכל דרך לא לצאת היום מהבית אבל כנראה שהוא מאוד מתעקש על העניין. חיכינו לטכנאי רכב וירדנו לחוף לגלות סוג חדש של כרישים שניקראים כרישי חוף. יצור קטן ומחודד בגודל חצי מטר. אני כבר מתגעגעת לאוקיינוס, לחיות, לבית שלנו ולכל מה שסובב אותו וכל מה שהביא אותנו אליו. התחילו רוחות והטכנאי עוד לא הגיע, לא לדלת ולא לרכב. אני מרדימה את עלמה לצהריים ושומעת רעש ממש חזק של עכבר בקיר. לא שוב אני ממלמלת. עלמה לא מצליחה לישון ואני קוראת לרום שיבוא לשמוע. אף עכבר לא עשה כאלה רעשים נוראיים עד היום. שמנו מלכודות ויצאנו לשכנה אריאה שהביאה לנו כמו בכל שבוע פירות מהעצים שלה. הצענו לה כרגיל להכנס לכוס תה והיא כרגיל אמרה שהיא צריכה לחזור לבעלה שמרותק למיטה. לא קורונה רק זיקנה.
אמרנו לה תודה והכנסנו את הילדים לאמבטיה שמונחת על הדשא מול הים שהתחיל להיות סוער וכועס ומאוד יפה. הרוחות התחזקו והרגשתי רעידת אדמה, המחשבה על צונאמי קצת מלחיצה כי אנחנו בהחלט הראשונים להעלם במצב שכזה. בהמשך היום הגיעה עוד רעידה קטנה אבל הדיווחים מראים שאין סכנה ומוסיפים שאין מה לדאוג כי בכל מקרה לא יספיקו להודיע לנו במידה ותהיה סכנה. לא הבנתי כל כך איך זה מסתדר אבל בגדול הכל הסתדר. בינתיים הרכב תוקן ועלמה נרדמה בחדר ליד העכבר שבא והולך בתוך הקיר. המלכודת עדיין ריקה ואני ממש כועסת על בן דוד של ספידי שמפריע בכזאת גסות.
עשינו לפני שבועיים קניות גדולות ונשאיר לבאים אחרינו בין היתר שבע קילו של שיבולת שועל ושמונה קילו של אורז. מקווה שהם סינים או ציפורים.
אחרי חיפושים של טיסות בלתי אפשריות מצאנו טיסה בלתי אפשרית שיוצאת תוך שלושה ימים. המחיר יהיה של כחמש עשרה אלף שקלים מסתבר שסבירים לימי הקורנה. הכי חשוב שכדי להגיע איתה לארץ נעלה רק על חמש טיסות, עם ארבע עצירות של לא יותר משבע שעות בעצירה. מפנק.
כשהזמנו את הטיסה שאלתי את רום "כמה אתה מאמין מאחד עד מאה שכלום לא ישתבש ובאמת נמשיך עם הטיסות שהזמנו עד הארץ?"
הוא אמר "שישים אחוז"
רום תמיד היה אופטימיסט.
בערב העכבר בקיר שוב עשה רעש וזה הפריע לילדים להרדם וזה חירפן אותי שהוא שם בקיר משתולל ומציק, ממש הייתי במחשבות עליו, איך הוא נראה ומה הוא עושה שגורם לרעש הזה, לאן הוא רץ? בלילה ישנתי גרוע ובבוקר רצתי לבדוק את המלכודת אבל היא הייתה ריקה.
בחוץ יום של שמש בלי טיפת רוח ואנחנו מתחילים ארגונים לטיסה.
אירגון ראשון היה להיפרד מהבית ומהחוף. לקחנו את הילדים לשוט בקייק, שיחקנו חפש את המטמון בארמונות חול, נתנו להם גרזן לשבור את העצים, כן גם לעלמה, ואחר כך נתנו להם להדליק את האח למרות שיש יום קיצי לחלוטין. היה כל כך חם שישר יצאנו מהתנור הזה לחצר והשפרצנו אחד על השני עם צינור ורק היה חסר ים שאפשר לטבול בו.. אברה קדברה. בקיצור יום פרידה כיפי, צ'ק. ויאללה לאריזות.
כששמתי את עלמה לישון צהריים שוב שמעתי את העכבר עושה שמות בקיר. השתגעתי לחלוטין צעקתי לרום שאנחנו חייבים לאתר אותו וכבר כמעט הייתי מוכנה לפנות למלכודת המוות.
התחלנו לארוז את הבית והתחושה הייתה תחושת שיגעון, כמו קול קטן שאומר השתגעתם? אתם עוזבים פה ועוד חוזרים לישראל ועוד עם טיסה כזאת? זה היה קול שליווה את ההחלטה לטוס לפה מלכתחילה. השתגעתם? לטוס לטייל בצד השני של העולם? ועוד עם שני ילדים קטנים? ככה ידעתי שהקול הזה פשוט עושה את המוטל עליו והוא ילווה אותנו רק עד שנחזור בשלום לאן שבחרנו הפעם לייעד את פנינו. אנחנו כבר עכשיו בדרך, במסע חזרה שמתחיל כבר באריזה, בכוונה, החזרה לישראל, לבלגן, לטירוף, לחום, לשיגעון הקורונה, לשיגעון בכלל, לצפיפות, לפקקים, למשפחה, לחברים.
בערב הגיעה ליסה המנקה לראות את הבית, העברנו לה את כל המשחקים והבגדים שלא ימשיכו איתנו וקבענו שנדבר שוב מחר. לא משתמשים בניו זילנד בווטסאפ ובעיירה הזאת גם לא בנייד, כשאומרים נדבר משמע נדפוק לך על הדלת.
הערב הגיע ויצאנו לחגוג את הימים האחרונים בגן עדן במסעדה היחידה באזור שהיא שתי חוות מאיתנו. למרות החודשים שעברנו פה לא ביקרנו בה ותמיד יש זמן לעשות דברים שלא הספקנו כשאין יותר זמן אחר.
נכנסנו למסעדה ומישהי חיבקה אותנו בקפיצה מאחור, זאת הייתה ליסה שנפרדנו ממנה רק לפני כמה דקות.
ליסה היא כמו סופר מן. ביום היא ליסה המנקה ובלילה היא ליסה הטבחית.
קיבלנו פינוקים טעימים וחגגנו את סוף הטיול. לא רצינו שהערב יגמר... אפילו הילדים הרגישו שהעיפות מהם והלאה ושיחקו בנחת. הם ביקשו מאיתנו להישאר עוד קצת ואנחנו ביקשנו מהם.
כשחזרנו הביתה הרוח חזרה גם היא וכל הבית רעד, רום הלך לעשות סיבוב סביב הבית לראות שכלום לא עף ואני הרדמתי את הילדים עם העכבר בקיר שלא מוכן להכנס למלכודת ההומנית שלו כבר יומיים.
כבר הייתי על סף יאוש כשרום חזר עם חדשות מדהימות!
"מצאתי את העכבר"
רום לקח אותי החוצה וחתך את העכבר אל נגד עייני.
ענף שארך עד לקיר הבית וגירד אותו כל פעם כשהרוח באה ונח כשהיא הולכת. אני בוהה בהלם בעכבר ששיגע אותי בלילות, בענף שדמיינתי אותו רץ בתוך הקיר ומכרסם פירורים. והמחשבה מכרסמת בי, האם האמת משנה? העכבר שחוויתי, העכבר שסבלתי ממנו, הוא במציאות אחת עכבר ובמציאות אחרת ענף ואיפה אני בכל זה? הרגשתי מרומה. אני רוצה את העכבר שלי. כמה האמונה שלנו והמחשבה שלנו מכתיבה את המציאות שלנו? וכמה ענפים יש לנו בחיים שאנחנו בטוחים שהם עכברים?

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Rachel r.sh עקוב אחר Rachel
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
יצירתי
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כנגד 4 בנים
כנגד 4 בנים
מאת: שקד מיכאל
תאוות בשרים לשמנה
תאוות בשרים לשמנה
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
שמש בכתום חזק
שמש בכתום חזק
מאת: גרנית הראל
שיחות וידאו בוואצפ עם ישראליות
שיחות וידאו בוואצפ עם ישראליות
מאת: מעיין רווית
קו שמונים ושש
קו שמונים ושש
מאת: כותב למגירה
במעמקי לבי
במעמקי לבי
מאת: דניאל אזרן
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan