כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

בסוף מתרגלים- פרק 24

קירות דקים

הנשיקה שלנו מתחילה עדין, מין טפיחה רכה על השפתיים. זה מזכיר לי קצת את הנשיקה שיזמתי בחנוכה. הפעם, במקום להתרחק ממני ולומר לי שאני מבולבלת, גבע מצמיד אותי אליו, ואנחנו טסים מאפס למאתיים קמ"ש. הכל כל-כך מהיר שאני אפילו לא שמה לב כשהוא מוריד את הקפוצ'ון וכורך את הרגליים שלי סביבו. מדובר ברגע שדמיינתי כל-כך הרבה פעמים בסתר ואולי גם בגלוי, למרות שבחיים לא הייתי מצפה שזה יקרה בנסיבות כאלה... כן תיארתי לעצמי שגבע יהיה מנשק מעולה, אין ספק שיש לו מספיק ניסיון בזה. כאילו, באמת שבכל יום אחר הייתי אומרת שהנשיקה הזאת היא הנשיקה היא הכי טובה שהייתה לי, בפער ניכר. אבל זה לא כל יום אחר, ובמקום לנצור את הזיכרון הזה, אני מנסה להתעלם מהקול בראש שלי שמשווה את הנשיקה הזאת לנשיקה של גלעד ממקודם. פאק, לא. אני לא נכנסת לזה עכשיו. גלעד הוא סתם פנטזיה מטופשת שטפחה למימדים לא סבירים בגלל העובדה שהוא המתרגל שלי. זאת הקלישאה הכי גדולה בספר, הוא מחוץ לתחום, אז זה גורם לו להיות מושך יותר בעיניי. אני מנסה להתרכז בפה של גבע שעל הצוואר שלי, וזה כמעט עובד.
"מירסקי, יש לך... ?" הוא שואל בזמן שהוא מתחיל להוריד את מכנסי הפיג'מה שלי.
"מה?" אני עונה בין אנחות.
"קונדום?" הוא שואל ואני עוצרת אותו. שיט, לא חשבתי על זה. יש לי קונדום? לא, ללא ספק אין לי קונדום. אני לא חושבת שזאת דאגה שאי פעם עברה לי בראש.
"לא. אבל אולי לשחר יש..." אם כל האקשן שהיה פה בשבועות האחרונים, חסר לה שאין פה לפחות חבילת חיסכון. אני מתחילה להתקדם לכיוון החדר שלה והוא תופס לי את היד.
"רגע, חכי." הוא הולך למכנס שלו שקיפלתי על הספה, מוציא משהו מהארנק, ותוך כמה רגעים עומד לפניי שוב.
"פששש... תמיד מוכן." אני מתחילה להסמיק. לא ברור למה, אבל העובדה שאני הולכת לשכב עם גבע עכשיו מרגישה לי לא טבעית.
"הייתי בצופים." הוא מחייך עד שהוא רואה שאני לא מגיבה לבדיחה.
"היי, אם את לא רוצה לעשות את זה..."
"לא, לא. אני רוצה!" אני מתנערת מהמקום המוזר שהמוח שלי הלך אליו. לוקחת ממנו את הקונדום וקורעת את העטיפה עם השיניים, אחרי שאני שמה אותו עליו (מבלי להסתבך בעניינים לוגיסטיים, בניגוד למצופה) אני קולטת שגבע בוהה בי בהערכה.
"מה?" אני צוחקת.
"זה כנראה היה הדבר הכי סקסי שראיתי." הוא זורק את העטיפה מהיד שלי וחוזר לנשק אותי שוב. אני מודה שאני מופתעת כשאני קולטת שהוא לא מבזבז זמן, אלא פשוט נכנס.
"זה בסדר?" הוא לוחש לי ואני מהנהנת. הוא אפילו לא ניסה להוריד את החולצה שלי, או לבדוק אם אני מוכנה... טוב, פורפליי זה לא חשוב.
כשהוא זז בתוכי אני מבינה שזה קורה שוב. אני לא נמצאת כאן. הראש שלי הולך למקום אחר, ואני לא יכולה להתרכז או להנות. לגבע לא נראה שזה מפריע.
"וואו, את מטריפה אותי..." הוא לוחש לי באוזן ואני מזייפת גניחה כי אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יכולה להיות כנה... שיט. אני אצטרך לזייף אורגזמה גם איתו. קיוויתי, במקום מסוים, שהוא יהיה הבחור שיצליח לגרום לי לגמור. כמה נאיבי. אני מקולקלת וגם הבחור שגורם לכל נזירה ברדיוס של מאה מטר להוריד את התחתונים, לא מצליח לתקן אותי.
הרחמים העצמיים שלי נעצרים כשאני קולטת שהוא יצא ממני. רגע. מה קרה כאן עכשיו?
"פאק. מירסקי, אני נשבע שזה בחיים לא קרה לי." אני רואה את המבוכה מרוחה לו על כל הפרצוף.
"מה?" אני לא מבינה על מה הוא מדבר עד שאני רואה. הוא גמר? כבר? "אה."
"אני אשכרה לא מאמין שזה קרה עכשיו." הוא תופס את הראש שלו בין הידיים.
"גבע, זה בסדר... זה קורה." אני מתחילה ללטף את הלחי שלו והוא מתרחק ממני.
"לא, זה לא קורה לי. אף פעם." נראה שהוא גם נכנס לסרט אימה בתוך הראש שלו.
"היי, תסתכל עליי, זה באמת ממש בסדר." אני מכריחה אותו להישיר לי מבט.
"אני חושב שהפעם האחרונה שזה קרה לי הייתה בגיל 17. וגם אז החזקתי מעמד יותר זמן." הוא אומר ומתחיל לצחוק.
"אז אני לגמרי אקח את זה כמחמאה." הצחוק שלי משתלב בשלו.
"את מושלמת, את יודעת את זה, נכון?" הוא מחזיק את היד שלי.
"טוב, עכשיו אתה סתם חנפן."
"לא, אני רציני לגמרי. אולי זאת הבעיה. אני חושב שהעובדה שדמיינתי את זה כל-כך הרבה זמן בשילוב עם כל האלכוהול שיש לי בגוף שיבשה אותי קצת."
"באמת הפתיע אותי שיש לך בכלל כוח לעמוד אחרי כל מה שקרה קודם." אני מחייכת.
"טוב, את מחוללת ניסים." הוא מנשק אותי ואז אומר "ומחוללת פדיחות שאסור לאף אחד לדעת עליהן."
"הסוד שלך שמור איתי." אני צוחקת שוב ואז רואה אותו מסמיק. "גבע, זה היה ממש טוב."
"כל עוד זה נמשך."
"פרט שולי." אני מנשקת את הלחי שלו. "אבל אני חושבת שכדאי שנלך לישון עכשיו."
"כן." הוא מהנהן ואז המבט המוטרד חוזר אליו. "אני יכול לישון איתך?"
"אתה באמת שואל את השאלה הזאת כשלפני רגע היית בתוכי? תרתי משמע."
"יש בזה משהו." הוא מתחיל לצחוק. "אני חושב שזה פשוט מוזר לי."
"גם לי."
"אבל מוזר טוב, את יודעת?"
"כן..." אני לא יודעת, לפחות לא כרגע. אבל זאת דאגה למחר, או להיום בבוקר אם מתחשבים בשעה המאוחרת.
אנחנו נכנסים למיטה ביחד והוא כורך את הזרוע שלו סביבי.
"זה בסדר?" הוא מוודא.
"גבע, אנחנו כבר ישנו באותה מיטה בעבר." בתקופת מבחנים הקודמת, כשלא היה לו כוח לנסוע חזרה הביתה. נכון שלא הלכנו לישון מחובקים, אבל התעוררנו בפוזיציה הזאת בדיוק. כלומר, אני התעוררתי והתענגתי על התחושה עד שהוא קם והתרחק ממני כאילו אני עולה באש.
"כן. כן, נכון." הוא מנשק את העורף שלי וזה מעביר לי צמרמורת ממש נעימה. "לילה טוב, מירסקי."
"לילה טוב."

אני מתעוררת בבהלה מהצלצול של הפלאפון שלי. פאק, מה השעה?
"מירסקי... תגרמי לזה להפסיק." גבע קובר את הראש שלו מתחת לכרית ונצמד אליי עוד יותר. רגע, גבע פה. גבע במיטה שלי. הזיכרונות מאתמול מכים אותי אחד אחרי השני. שכבתי עם גבע אתמול. אם אפשר לקרוא לזה ככה, בכלל. יש חותמת זמן שצריך לעבור כדי שזה ייחשב? כי אני לא בטוחה שעברנו אותה, אולי מדובר בפסילה טכנית.
"מירסקי!" הוא צועק אליי שוב. אני משתחררת מהאחיזה שלו והולכת על קצות האצבעות אל עבר השידה.

עידית

אוי. נהדר. אני שוקלת לסנן, אבל יודעת שהיא רק תתקשר שוב ושוב. לאישה הזאת אין גבולות.
"היי, אימא." אני לוחשת לעבר הטלפון. הייתי יוצאת לסלון, אבל אני מעדיפה שלא לעשות את זה בהתחשב בעובדה שאני רק בתחתונים וגופיית בטן. אין לדעת אם שחר כבר חזרה, וחשוב מזה, עם מי היא חזרה.
"נועית, למה את לוחשת? אני לא שומעת אותך!" היא צועקת. לא ברור לי למה, אבל ברגע שעידית לא שומעת אנשים, היא מניחה שהם גם לא שומעים אותה. אני מסתכלת כמה רגעים אל גבע, נראה שהוא הספיק לחזור לישון, ומחליטה לדבר בקול רגיל.
"אני כאן, אימא."
"אוי, יופי. כבר חשבתי שהערתי אותך."
"לא, אין סכנה לזה." יותר.
"יופי, כי השעה כבר כמעט אחת בצהריים. את יודעת מה דעתי על אנשים שמתעוררים באמצע היום."
"שהם פרזיטים שלא תורמים כלום לחברה שלנו." אני חוזרת על המילים שהיא קדחה למוח שלי מאז גיל תשע.
"בדיוק." היא נשמעת מרוצה מעצמה.
"אז מה רצית, אימא?"
"מה רציתי?! אל תגידי לי ששכחת!"
"שכחתי מה?" בעיקר שכחתי כמה אני שונאת לשמוע את הקול שלה דבר ראשון על הבוקר.
"ארוחת הערב היום! עם צחי והילדים שלו!" קשה לפספס את הפאניקה שלה.
"אה, זה היום?"
"כן, כן, זה היום! היום יום שישי! נועית, מה קורה לך?"
"כלום. סתם, שבוע ארוך." בדגש על היממה האחרונה.
"אל תגידי לי שאת לא תבואי! כבר סיפרתי לצחי שתגיעי!"
"אימא, אמרתי לך שאבוא. אז אני אבוא."
"יופי. לרגע, כבר חשבתי שנעשית כמו אבא שלך."
"חס וחלילה." אני משיבה בציניות.
"וטוב שכך. בלוטו הגנטי, היה לך סיכוי של 50:50 לצאת דפוקה כמוהו."
"ולמזלנו יצאתי דפוקה כמוך." אני ממלמלת.
"מה? לא שמעתי!" היא צועקת שוב.
"כלום, אמרתי שיש לי מזל."
"כן, כן, בהחלט. אז היום בשש, בלי איחורים."
"שש? למה כל-כך מוקדם?"
"שבת נכנסת בשש וחצי." היא מצקצקת.
"אה, ברור. שבת." מעניין מאיפה היא למדה להדליק נרות, יש מדריכים ביוטיוב לזה?
"תלבשי משהו צנוע!"
"אל תדאגי, אני אכנס למוד של מאה שערים בלי בעיה. רק שאלה קטנה, מותר ללבוש גרביוני רשת מתחת לחצאית, נכון?"
"ממש לא!" היא נלחצת.
"אוקיי, אוקיי. אז אני אשים את הרגילים עם התחרה. רק אל תכריחו אותי לשבת בספסל האחורי של השולחן, כן?"
"נועית, לפעמים אני לא מבינה מה השטויות האלה שיוצאות לך מהפה."
"גם אני לא. נתראה בשש, ביי, אימא." אני מנתקת לה בלי לתת לה הזדמנות להנחית עליי הוראות או הטפות נוספות.
"מאה שערים, אה?" גבע פוקח עין אחת ומחייך אליי מהמיטה.
"מה, אתה לא חושב שאני יכולה להשתלב שם בלי בעיה?"
"בלבוש הנוכחי שלך? כנראה שלא." הוא צוחק ואני מתנענגת על המחשבה. אימא שלי תאבד את זה אם הבת שלה תיכנס אליה לבית ככה.
"תצחק תצחק, לפחות לא ינסו להחזיר אותך בתשובה הלילה."
"מה, זה עד כדי כך גרוע שם?"
"ממה שהבנתי ממנה. זה גרוע יותר."
"ברמה שתצטרכי תמיכה נפשית?" הוא קם מהמיטה במהירות וניגש אליי.
"למה? אתה מציע?"
"טוב, כן. ברור." אני מופתעת מהכנות שלו.
"אממ... כן, זה יהיה נחמד." אני מהנהנת.
"מה שכן, כדאי שלא נשב אחד ליד השני בשולחן. אני לא חושב שאלוהים היה מאשר את זה." הוא מושך אותי אליו.
"אני מאמינה שאלוהים רוצה שנהיה מאושרים." אני עונה והוא מתחיל לנשק את הצוואר שלי שוב.
"אני ממש מאושר עכשיו." הוא מתחיל להוריד את התחתונים שלי ואני עוצרת אותו.
"רגע, גבע. אני מעדיפה שלא נעשה את זה שוב עד ש..."
"עד שמה?"
"יעל." אני אוזרת את האומץ לומר את השם שלה. אם להודות באמת, העובדה ששכבנו אתמול בזמן שיש לו חברה (גם אם היא מחרידה ומזעזעת) גורמת לי להרגיש חרא. בחיים לא חשבתי שאהיה הבחורה הזאת, והוא הפך אותי להיות הבחורה הזאת. כאילו, לא. אני הפכתי את עצמי לבחורה הזאת ברגע שנתתי לזה לקרות... אבל אי אפשר להתעלם מההשלכות של זה עכשיו.
"אה. כן, כן, את כנראה צודקת."
"מה... מה חשבת לעשות בקשר אליה?" אני מנסה לגשש. אין לי מושג מה עובר לו בראש עכשיו.
"נראה לי שזה די נגמר בינינו אחרי אתמול, לא?" הוא צוחק.
"אתה חושב?"
"טוב, היא כנראה תזרוק אותי בשנייה שהיא תראה אותי. אם היא לא שלחה לי הודעה שאומרת את זה כבר." הוא הולך לכיוון השידה ופותח את הפלאפון שלו. אין שם שיחות שלא נענו או הודעות.
"היא בטח עם אבא שלה עכשיו, הוא אוסר עליה להיות עם פלאפון כשהם מבלים ביחד. אני אדבר איתה על זה אחרי ארוחת הערב היום. מבטיח."
"אוקיי." אני נאנחת בהקלה. "אבא שלה נשמע מקסים בערך כמו פוטין."
"הרבה יותר גרוע ממנו, תאמיני לי." הוא צוחק, "רגע, זה אומר שגם אסור לי לנשק אותך עד שאני נפרד ממנה? כי אני לא חושב שאצליח לעמוד בזה."
"הצלחת לעמוד בזה יפה מאוד עד עכשיו. מה זה כבר עוד כמה שעות?"
"כן, כי לא ידעתי איך זה מרגיש. זה לא אותו דבר."
"ואיך זה מרגיש?" אני מתגרה בו.
"כמו הדבר הכי טוב שקרה לי." הוא מנשק אותי וזה באמת מדהים. אם רק יכולתי לנתק את זה מהמחשבה על הנשיקה עם גלעד אתמול...
"גבע, אני חושבת שכדאי ששנינו נצחצח שיניים לפני שנעשה משהו נוסף, בכל מקרה." זה גורם לו לצחוק.
"וואו, לא היה לי נעים להגיד לך, מירסקי. אבל את צודקת, הפה שלך מסריח!" הוא צוחק ואני מכה אותו.
"עכשיו שלא תחלום על לנשק אותי שוב!" אני דוחפת אותו על המיטה, הפעולה גורמת לו להיכנס למוד של דו-קרב.
"כדאי מאוד שתברחי עכשיו!" הוא מאיים ואני פותחת את הדלת של החדר ורצה במהירות החוצה כדי לנצל את היתרון שלי עליו.

"צהריים טובים גם לך. כבר חשבתי שנכחדת שם או משהו." שחר אומרת מהספה שבסלון. יפה שהיא שופטת, בהתחשב בזה שהיא שותה נס קפה והעיניים שלה עדיין מלאות קורי שינה.
"פאק, מירסקי! את כל-כך מתה!" גבע רץ אליי עד שגם הוא קולט את שחר וקופא במקום.
"נועה, אני חושבת שכדאי שתגידי לידיד שלך ללבוש משהו." היא מתחילה לצחוק. "בעצם, לא, זה בסדר. אפשר פשוט לומר שזה יום שישי נודיסטי ושתינו לא קיבלנו את ההתראה."
"אה, היי, שחר." גבע אומר ומכסה את עצמו עם הידיים, זה לא עוזר.
"שלום, גבע, טוב לראות אותך שוב. גם אם אני רואה יותר ממה שציפיתי לראות." היא מרכזת את המבט שלה על האיבר שלו באופן מופגן והוא נסוג בחזרה אל החדר עם סומק על הלחיים.
"וואו, נועה, הצביעות! ועוד שפטת אותי על יוראי! אפשר לומר שהשתווינו, לא?"
"לא אמרת שקוראים לו רגב?"
"חוצפנית. אל תנסי להתחמק מהעובדה שאני פאקינג ידעתי שזה הולך לקרות! את והוא! שניכם! ביחד! מגיע לי מקום בגן עדן? איך זה עובד?"
"אני חושבת שזה עובד רק אם אנחנו מתחתנים."
"עניין של זמן." היא מתחילה לצחוק שוב, אבל משום מה המחשבה (הלגמרי מגוכחת ובלתי סבירה) הזאת גורמת לי למועקה בחזה.
"אז איך הוא היה?" היא שואלת אותי ואני מגלגלת עיניים.
"שחר, הקירות פה דקים, את יודעת את זה, כן?" גבע יוצא מהחדר, הפעם בבוקסר.
"כן, אבל לא מספיק דקים כדי שאקבל ראייה אמיתית." היא לוחצת לו על הכפתורים.
תוך כמה רגעים, הוא מצמיד אותי לקיר ומנשק אותי שוב בצורה סופר מוגזמת.
"טוב, טוב, גבע, לא ביקשתי הצגה חוזרת. ראיתי מספיק." היא חוזרת לזפזפ בין הערוצים בטלוויזיה בשעמום.
"השותפה שלך הזויה ממש, אה?" הוא מתרחק ממני ומתחיל לצחוק.
"שמעתי את זה! העובדה שאין פה קירות לא אומרת שהקירות לא דקים!"
"אני חושב שזה בדיוק מה שהיא אומרת!" הוא עונה והיא מוציאה לו לשון בתגובה.
"טוב, אתם יכולים להישאר לריב פה. אבל שחר, אני מזהירה אותך שלגבע יש יתרון טכני. הריח שיש לו מהפה יגרום לכל מתמודד לפרוש." אני עונה והיא מתחילה לצחוק בטירוף.
"מי שמדברת, מירסקי. לא נראה שהייתה לך בעיה עם הפה שלי קודם!"
"טוב, תקחו את הלאבי-דאבי שלכם חזרה לחדר לפני שאני מקיאה."
"התחנה הבאה היא השירותים, למען האמת." אני עונה וגבע מסתכל עליי בציפייה.
"לצחצח שיניים, כמובן."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אלה בר עקוב אחר אלה
שמור סיפור
לסיפור זה 18 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
חתולי תולי
חתולי תולי
ואוווו מדהימה לא הצלחתי להפסיק לקרוא מהפרק הראשון ועד זה שעלה אחרוןןן
לא אוהבת את גבע :( ויש לי הרגשה שהוא לא יפרד מיעל
הגב
דווח
אלה בר
אלה בר
פרק חדש יעלה ביום חמישי/שישי ♥
הגב
דווח
guest
חרדת ביצוע מישהו??
היא רוצה את גלעד
איזה מתחחחח, הלוואי תעלי פרק בהקדם
הגב
דווח
טען עוד 22 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 12
בסוף מתרגלים- פרק 12
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 26
בסוף מתרגלים- פרק 26
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 28
בסוף מתרגלים- פרק 28
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 22
בסוף מתרגלים- פרק 22
מאת: אלה בר
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D