כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

בסוף מתרגלים- פרק 23

בלתי אפשרי

בום!
בום!
בום!
אני מתעוררת בבהלה מרעש בלתי פוסק של דפיקות. השעון שעל השידה שלי מציג שהשעה קצת אחרי אחת בלילה. נרדמתי לפני פחות מ-40 דקות. מי המשוגע שדופק ככה עכשיו? זו לא שחר, תמיד יש לה מפתח, חוץ מזה שהיא הייתה יכולה להתקשר אליי אם היא ננעלה בחוץ. בעצם, שמתי את הפלאפון שלי על שקט כשגלעד החזיר אותי הביתה. אולי זו באמת היא? אני נועלת את הכפכפים במהירות ופותחת את הדלת.
מה לעזאזל?

"מה את עושה פה?!" האור שבמסדרון תוקף אותי ואני מכווצת את העיניים.
"תודה לאל! את חירשת או משהו?!"
"אחת בלילה עכשיו. אנשים ישנים." לא שאני צריכה לתת לה הסבר.
"טוב, לא משנה. אני צריכה את העזרה שלך."
"את העזרה שלי?" ממתי מישהי כמו יעל צריכה את העזרה שלי?
"כן, תסתכלי עליו!" היא זזה אחורה כדי לפנות לי מקום. אני יוצאת מהדירה ומסתכלת הצידה, גבע יושב על המדרגות, רועד ומחבק את הגוף שלו כמו אחוז טירוף.
"מה זה? מה קרה לו?"
"אני לא יודעת!"
"יעל, אולי כדאי שתלכו לבית חולים." בחיים לא ראיתי אותו ככה.
"הוא לא רוצה," היא נאנחת. "הוא רצה להגיע לכאן."
"אין לי איך לעזור לכם. מצטערת." אני באה לסגור את הדלת אבל היא עוצרת אותי.
"נועה, חכי." אז עכשיו היא יודעת איך קוראים לי.
"מה?"
"הוא ניסה להיכנס קודם לאוטו ולנהוג לכאן, כשהוא במצב הזה. שיכור מהתחת. הדרך היחידה שלי לשכנע אותו לרדת מזה הייתה להסיע אותו אלייך."
"השתגעת לגמרי?!" אני אומרת לגבע אבל הוא בכלל לא שם לב לקיום שלי.
"בבקשה, אני לא יודעת מה לעשות." היא תופסת את הראש שלה בין שתי הידיים.
"טוב, בואי נכניס אותו." היא מרימה את גבע מצד אחד ואני תופסת את הצד השני, הוא לא מביע התנגדות. הגוף שלו מרגיש כמו חפץ דומם בזמן שאנחנו מושכות אותו אל מעבר לכניסה ולספה שבסלון.
"נתת לו משהו?" אני שואלת אותה והיא מזדעזעת מהרעיון.
"מה?! השתגעת? לא, הוא רק שתה כמו אידיוט כל הלילה. אני לא יודעת מה עובר עליו בשבוע האחרון."
"אוקיי, אני אביא לו כוס מים."
"תביאי שתיים!" היא צועקת בזמן שאני ניגשת למטבח.

"את יכולה לגרום לו לשבת?" אני מבקשת מיעל, היא ממלאת את ההוראה ומייצבת את גבע על המשענת של הספה.
"זה הכי טוב שאני יכולה לעשות." היא מודה.
"גבע, קח." אני מושיטה לו את הכוס אבל הוא לא לוקח אותה, יעל לוקחת אותה במקומו ומקרבת אותה לשפתיים שלו. בהתחלה הוא לא מראה שום סימן שהוא בכלל מודע למתרחש, אבל בסוף הוא לוגם שלוק אחד ומשתעל.
"תודה לאל..." ההקלה ממלאת אותי.
"גבע," היא מטפטפת מים קרים על הפנים שלו ומסיטה את השיער שנדבק לו למצח.
"מירסקי." הוא ממלמל, אני לא בטוחה בכלל שזה מה שהוא אומר עד שאני רואה את המבט החד של יעל שמופנה אליי.
"שוב את! מה עשית לו?!" היא אומרת בטון מאשים.
"אני? אני לא עשיתי לו כלום!"
"הוא בחיים לא היה ככה..."
"נכון, אבל אם אני זוכרת נכון, הוא בילה איתך את הערב, לא איתי." אני עוקצת.
"פאק!" היא צועקת אל האוויר. "גבע, אתה מסוגל לחזור לאוטו עכשיו?" היא לוחשת לו והוא מניד קלות בראש לשלילה.
"אתם יכולים להישאר פה עד שהוא מתאושש." אני מציעה.
"לא, אני חייבת להחזיר את אבא שלי מהשדה עוד חצי שעה."
"אין לכם אנשים שעושים את זה?"
"הוא לא היה בישראל חודש, אני הבטחתי לו שאני אהיה שם. מה אני אמורה לומר? שהחבר המטומטם שלי החליט לדפוק את הראש ולנסות לחטוף הרעלת אלכוהול בשביל הצחוקים?" היא אוספת את השיער שלה בעצבים.
"אני לא יודעת..."
"טוב, ברור שאת לא יודעת. לא נראה לי שהיית חייבת דין וחשבון למישהו אי פעם עם איך שהמקום הזה נראה." היא יורה לעברי.
"את אשכרה מנסה לגרום לי לרחם עלייך עכשיו?" הבחורה חצופה!
"לא, אני לא מצפה ממך לנסות להבין את האתגרים שאני מתמודדת איתם."
"וטוב שכך, כי אני באמת לא יכולה להבין. אז שתהיה לכם אחלה נסיעה לנתב"ג, רק תפתחי חלונות למקרה שגבע ירצה להקיא על מושבי העור במרצדס שלך."
"את לא באמת מצפה ממני לקחת אותו איתי כשהוא במצב הזה, נכון?" היא קמה, והגוף של גבע מאבד את התמיכה ונופל על הספה. הלב שלי נצבט מהאופן שבו היא פשוט נתנה לו ליפול ככה.
"לא, יעל. אם זה לא מרגיש לך חשוב, את יכולה ללכת." אני לא מסתירה את הגועל שאני מרגישה כלפיה כרגע.
"תגידי לו להתקשר אליי כשהוא מתאפס על עצמו." היא לא טורחת להביט עליו פעם נוספת ויוצאת מהדירה.
"אחלה חברה מצאת לך." אני ממלמלת בזמן שאני סוגרת אחריה את הדלת.

עוברות כמה דקות ארוכות בזמן שאני מנסה לשכנע את גבע לקחת עוד שלוק מהמים, הוא מסרב בתוקף, ואני תוהה אם ככה זה מרגיש כשיש לך ילד. אם כן, אני לא רוצה להביא ילדים בעשרים השנים הקרובות. אבל היי, לפחות הצלחתי לגרום לו להתיישב בכוחות עצמו.
"גבע! תסתכל עליי!" אני מכריחה אותו לפתוח את העיניים והוא עושה את זה בחוסר רצון.
"אם אתה לא שותה עכשיו, אני לא יודעת מה אני עושה לך!" אני מאיימת שוב, הפעם הוא נענה לבקשה שלי.
"מירסקי, אני לא מרגיש טוב." הוא לוחש לי תוך כדי שהוא שותה.
"כן, אני רואה את זה." הוא מזיע, אבל כשאני שמה יד על המצח אני לא מרגישה שיש לו חום. אני עומדת לעזוב והוא מתנגד."לא, תשאירי אותה. זה מרגיש טוב." הוא אומר ועוצם את העיניים שוב.
"אתה ממש טיפש, אתה יודע?" אני משאירה את היד שלי במקומה, כי אני לא באמת יודעת מה לעשות בסיטואציה הזאת.
"אני חושבת שכדאי שנזמין אמבולנס..."
"לא."
"גבע, אתה לא במקום לקבל החלטות כרגע..."
"אני צריך ל..." זאת כל האזהרה שהוא נותן לי לפני שהוא מקיא על הרצפה, חלק מזה נוגע ברגליים שלי.
"פאק, אתה לגמרי קונה לי כפכפים חדשים אחרי זה!"
"את יכולה להביא לי דלי?" הוא מצליח להשחיל יותר משלוש מילים עכשיו.
"כן." אני חוזרת עם דלי והוא מרוקן את כל מה שהוא שהוא שתה ביממה, לא, בשבוע האחרון, לתוכו. זה דוחה ברמה אחרת, אני תוהה איך בכלל נשאר לו משהו בקיבה אחרי כל זה בדיוק כשהוא משעין את הראש על הספה שוב.
"יותר טוב?" אני שואלת והוא מהנהן.
"אתה מוכן לשתות עכשיו שוב?" הוא מהנהן פעם נוספת ואני מקרבת אליו את הכוס, הפעם הוא מצליח לקחת אותה ממני ושותה ללא עזרה חיצונית.
"טוב, אני הולכת להביא מגב."
"מירסקי, עזבי, אני אנקה את זה." הקול שלו צרוד, כנראה מכל המאמץ האחרון שהגוף שלו עבר.
"עד שתהיה במצב לנקות את זה, הקיא כבר יהפוך לחלק מהרצפה. אין מצב." אני עונה.

הריח של האקונומיקה מציף את החדר ותוך עשר דקות מה שהיה נראה כמו זירה אחרי הרעלת מזון בארומה, חוזר להיראות כמו הסלון שלי שוב.
"כמה את שונאת אותי עכשיו?" הוא פותח עיניים בזמן שאני סוחטת את הסמרטוט בפעם האחרונה.
"תלוי באיזה סולם."
"אחד עד עשר?"
"עשרים כזה." אני עונה ומתיישבת על ידו.
"כבר התחלתי לדאוג שתרחמי עליי כי גססתי לך פה."
"אל תדאג, רחמים זה הדבר האחרון שתראה ממני."
"יופי. כי לא מגיע לי שתרחמי עליי. יצאתי אפס."
"אפס לא מתחיל לכסות את זה. פאק, אתה ממש מסריח." אני עוברת לספה השנייה.
"באמת?" הוא מריח את החולצה שלו, הקיא שעליה התייבש מזמן. "שיט, את צודקת."
"בטח עדיין יש מים חמים."
"את תתני לי להתקלח?" הוא נראה המום מהמחווה הטובה.
"אני לא רוצה שתסריח לי את הדירה, בטח לא אחרי ששטפתי ככה."
"אוקיי, תודה." הוא מחייך אבל אני לא מחזירה את החיוך.
הוא מתחיל לקום אבל לא מצליח להחזיק את עצמו יותר מכמה רגעים.
"לא יאמן..." אני ממלמלת וקמה לתמוך בגוף שלו בזמן שהוא נעמד. ההליכה למקלחת ארוכה בהרבה מכפי שהיא אמורה להיות, בהתחשב בזה שמדובר בדירה בגודל של קופסת גפרורים.
כשאנחנו מגיעים למקלחת אני משעינה אותו על הברז.
"אתה מסוגל להסתדר בכוחות עצמך?"
"כן. כן." הוא מתחיל להוריד את החולצה ומסתבך די מהר. אחרי כמה שניות של מאבק חסר טעם אני מחליטה לגאול אותו מייסוריו ולעזור לו.
"תודה, מירסקי, אני... אני ממש מצטער על זה." את המכנס והבוקסר הוא מצליח להוריד בעצמו, תודה לאל. אני אפילו לא עוצרת לחשוב על העובדה שבחיים לא ראיתי אותו ערום קודם, זה לא מביך אותי כמו שהייתי מתארת לעצמי שזה יביך. אני מדליקה את הדוש, והוא נשען על הקיר של המקלחת, מתחת לזרם של המים.
"פאק! אמרת שיש מים חמים!" אז טעיתי.
"לא נורא, אתה תשרוד." אני עונה. "השארתי לך מגבת בחוץ. ויש ליסטרין בארון, תשתמש בו! אם אתה צריך משהו, תצעק לי." אני יוצאת מהמקלחת וסוגרת מאחוריי את הדלת.

אחרי שהספקתי להחזיר את כל ציוד הניקיון לארון, הוא יוצא מהמקלחת. לפחות הוא נראה שוב כמו עצמו, רק בלבוש חלקי.
"אני לא מתאר לעצמי שיש לך חולצה שאני יכול ללבוש." הוא מחייך.
"יש פה איזה קפוצ'ון שלך ששכחת בפעם האחרונה שהיית פה." אני עונה והולכת לחדר שלי, הוא מפתיע אותי והולך אחריי.
"קח." אני זורקת והוא תופס בלי להתאמץ. הוא שם את הקפוצ'ון במהירות מעל לראש.
"זה מריח כמוך..." הוא עונה ואני מושכת בכתפיים. יכול להיות שלבשתי את הקפוצ'ון הזה פה ושם. יכול להיות שזה קרה בעיקר כשהתגעגעתי אליו ולא הייתי מסוגלת להודות בזה.
"מירסקי, אני באמת מצטער. אין תירוץ למה שעשיתי לך היום."
"זה בסדר, גבע." אני לא מנסה להישמע כנה, ואין לי כוח להיות כועסת. אני בעיקר עייפה עכשיו. "אתה רוצה שאזמין לך מונית?"
"לא." הוא עונה מיד.
"יעל בטח תגיע הביתה עוד מעט..."
"אני לא חושב שהיא רוצה לראות אותי כרגע."
"שתצטרף למועדון." אני מכבה את האור בחדר ושנינו יוצאים בחזרה לעבר הספה שבסלון. "אתה יכול לישון כאן, אבל אין לי מצעים."
"אני אסתדר. תודה." הוא מתיישב על הספה.
"אוקיי, אז לילה טוב."
"רגע. מירסקי." הוא עוצר אותי, "אני לא יכול לשנות את מה שעשיתי, אבל נשבע לך שלא הייתי אני כשעשיתי את זה."
"זה היה נשמע די כמוך, ממה שאני זוכרת."
"כן. גרסה כועסת ואגואיסטית שלי, שתודלקה עם הרבה יותר מדי אלכוהול."
"גבע, ממתי אתה שותה ככה?"
"ממתי?" הוא צוחק, "ממתי שהחיים שלי נדפקו לגמרי."
"נדפקו? חשבתי שבחיים לא היית כל-כך מאושר." אני עונה בציניות.
"באמת האמנת לזה?" הוא מרים גבה ואני לא מאשרת או מכחישה. "אנחנו יכולים לדבר רגע? כמו פעם, לפני שהכל הלך לעזאזל."
"גבע..."
"בבקשה, מירסקי. אני יודע שאת לא רוצה לשמוע ממני יותר. אבל את בן אדם יותר מדי טוב בשביל לעזוב אותי במצב הזה."
"שיהיה." אני מהנהנת והוא טופח על המקום הריק שעל ידו. אני מחליטה, בניגוד לשיקול הדעת, להתיישב שם.
"נו, אני שומעת."
"טוב, אז הכל התחיל לפני חודש. כשאבא שלי העיף אותי מהבית." הוא לא מסתכל עליי כשהוא אומר את זה.
"מה?!" לא יצא לי לפגוש את ההורים שלו, אבל זה נשמע הזוי.
"כן. זאת בערך הייתה התגובה שלי בהתחלה. אבל אפשר לומר שזאת הייתה החלטה משותפת של שנינו בסוף."
"אני לא מבינה... למה שהוא יעשה דבר כזה?" במחשבה שנייה, הוא אף פעם לא רצה שנלך ללמוד אצלו. אמר שהוא לא יכול להתרכז בבית. אני לא דחפתי לכיוון הזה כי היה לי נוח שאנחנו אצלי. אולי הייתי צריכה לשאול למה הוא התעקש על זה.
"מירסקי, שיתפתי אותך בדברים שלא שיתפתי בהם את החברים הכי טובים שלי. אבל יש דבר אחד שלא סיפרתי לך... ובתכלס, אף אחד שהוא לא קרוב משפחה שלי מודע לזה." הוא נאנח.
"מה לא סיפרת לי?" אני לא מסתירה את הדאגה שבקול שלי עכשיו.
"לאימא שלי יש בעיה." הוא אומר ואז מתחיל לצחוק. "בעיה... תראי, גם עכשיו כשאני מספר לך אני משתמש במונח הזה, כאילו מדובר באיזה עניין סתמי."
"איזה סוג של... בעיה?" אני משתמשת במונח הזה בעל כורחי.
"אני. כן, אני חושב שאפשר לומר שאני הבעיה."
"מה?" הוא שוב איבד אותי.
"טוב, אני השורש של הבעיה, הסיבה שהיא בכלל קיימת. אבל הבעיה גדלה מאז למימדים אחרים."
"גבע, על מה אתה מדבר?"
"את יודעת שאני בן יחיד, נכון?"
"כן, זאת הסיבה שהתחברנו מלכתחילה." אני מהנהנת. שנינו הבנו את הקושי בלהיות האכזבה והתקווה היחידה של ההורים שלנו.
"כן, רק שבניגוד אלייך, לא הייתי אמור להיות בן יחיד..." הוא מסתכל עליי כמה רגעים כדי לראות אם אני מבינה, אבל אני באמת לא עוקבת אחריו.
"היה לי אח. יותר מאח, היה לי תאום." הלב שלי נופל כשהוא אומר את זה.
"מה?"
"כן, הוא נפטר כשנולדנו. סיבוך עם חבל הטבור. שנינו היינו במצוקה נשימתית אבל אני הייתי במצב יותר קשה. כל הרופאים התמקדו בי, הם לא ממש שמו לב לאח שלי עד שהדופק שלו צנח ואז... זה כבר היה מאוחר מדי." הוא אומר את הכל בצורה כל-כך מכנית, כאילו זה סתם עוד סיפור שלא נוגע אליו.
"פאק, גבע." אני אומרת והוא ממשיך.
"בהתחלה אימא שלי הייתה בסדר, היא התמקדה בעובדה שהיא קיבלה ילד אחד ושזה משמיים. שזה מה שצריך היה לקרות. אבל יום אחד היא פשוט נשברה. הייתי בן שנה והיא התחילה לצעוק ולשבור דברים בכל רחבי הבית, היא צעקה על אבא שלי שהיא לא מסוגלת לראות אותי יותר. הזוי, לא? גם בגיל שנה הייתי בלתי נסבל בעיניה." הוא צוחק צחוק מריר ואני באובדן מילים.
"באותה תקופה גרתי אצל הסבים שלי, היא בינתיים אובחנה בהפרעה דו-קוטבית ודיכאון לאחר לידה ועוד כמה תסמונות שעד היום אני לא זוכר איך הוגים אותן. היא התחילה לקחת כדורים, והם באמת עזרו, אבל היא אף פעם לא הסתכלה עליי בצורה שאימא אמורה להסתכל על הילד שלה, היא הסתכלה עליי בתור הסיבה שאח שלי לא נמצא כאן."
"אני לא יודעת מה לומר..." אני מחבקת אותו קרוב אליי והגוף שלו קפוא לחלוטין.
"אני לא אומר את זה כדי שתרחמי עליי, נועה. אני כבר רגיל למציאות הזאת, היא החיים שלי." הוא מתרחק ממני. "הבעיה שלפני חודשיים היא חוותה נסיגה עם התרופות, היא לא רצתה לקחת אותן יותר בטענה שהן מקהות את החושים שלה. בהתחלה אבא שלי אמר שאולי זה הזמן לנסות לעבוד על המצב שלה באופן פחות כימי, אני גם רציתי בזה. ראיתי שהיא לא באמת מאושרת. אבל היא לא מסוגלת לסבול אותי לאורך זמן כשהיא לא תחת תרופות. כאילו, היא יכולה להיות בסדר רגע אחד, אפילו לשאול אותי מה אני רוצה לאכול לצהריים, ורגע אחר לצרוח עליי שהרסתי את החיים שלה ושאני הסיבה שאיתן לא נמצא כאן עכשיו. לא הסביבה הכי טובה לסטודנט, או לכל אדם שצריך לחיות עם עצמו. אבא שלי הציע שאעבור לגור עם יעל בתקופה הזאת, עד שהדברים יסתדרו."
"ויעל ידעה על כל זה?"
"כן, בטח. את יכולה לתאר לעצמך את השיחה הזאת? 'אימא שלי שונאת אותי ולא מסוגלת לראות אותי בלי השפעה של תרופות, אז יהיה ממש אחלה אם תתני לי לגור אצלך, מאמי'."
"אז מה אמרת לה? כדי לעבור לגור אצלה, זאת אומרת?"
"בכלל לא רציתי לעשות את זה. חשבתי על אופציות אחרות... סבא וסבתא שלי נפטרו, ואני לא יכולתי ליפול אצל חברים לתקופה לא ידועה, לשכור דירה לא בא בחשבון כי אני לא יכול לעבוד וללמוד תוך כדי. אחרי האפיזודה האחרונה שלה הבנתי שזה פוגע בה כשאני נמצא בבית, אז אמרתי ליעל שאני רוצה לקחת את הקשר לשלב הבא, היא לא שאלה יותר מדי שאלות."
"וואו." אני משחררת נשימה ארוכה, הסיפור שלו הפך להיות הסיפור שלי ברמה מסוימת, אם אפשר בכלל להסביר את התחושה הזאת שיש לי בחזה.
"הכל היה יחסית בסדר עד שהתקשרתי לאבא שלי היום. לא דיברנו כמעט בחודש האחרון חוץ משיחות על העסק שלו. שאלתי אותו אם אני יכול כבר לחזור, והוא ענה שהוא לא חושב שכדאי שאחזור הביתה בכלל. שאימא שלי במצב הרבה יותר טוב עכשיו, ואין ספק שזה קשור לעובדה שאני לא נמצא בבית."
"מה? זה מעוות לגמרי."
"זה לא מעוות. הוא אוהב אותה, היא האהבה של החיים שלו. אני יכול להבין את זה, ברמה מסוימת. בואי נגיד שאני לא יודע מה הייתי עושה במצב הזה, במקומו. חוץ מזה שאני כבר ילד גדול, הוא לא באמת חייב לתת לי קורת גג לישון תחתיה יותר."
"כן, אבל ברור שזה פוגע ממש, אלה ההורים שלך."
"גם גבע של לפני האלכוהול חשב ככה, אז הוא שתה את כל מה שהוא היה יכול לשים עליו ידיים. אשכרה הלכתי ועשיתי את מה שאני הכי שונא בעולם. השתכרתי כשאני יודע איזה צדדים זה מוציא ממני."
"באמת אף פעם לא השתכרת ככה לידי."
"כשאני משתכר בצורה כזאת אני מבין כמה אני דומה לאימא שלי. רגע אחד, אני יכול להיות ממש מאושר ולטרוף את העולם, ורגע אחר? אני גורר את כולם למטה איתי. את כבר יכולה לנחש איזה חלק את קיבלת, נכון?"
"כן..." אני משפילה את הראש, מתביישת בעובדה שנתתי לזה לקרות.
"אני באמת ממש מצטער על מה שעשיתי, מירסקי. אני לא יכול להאשים רק את האלכוהול בזה. במקום מסוים, כן, רציתי לפגוע בך... הרגשתי שנטשת אותי בדיוק כמוה. רציתי שיכאב לך כמו שכואב לי."
"גבע, לא היה לי מושג."
"ולמה שיהיה לך? את לא ידעת. ואני מעדיף שהעניין הזה ישאר בינינו, אם זה בסדר."
"ברור, אני לא אספר על זה לאף אחד. אני נשבעת."
"תודה." הוא אומר ואז מתחיל לצחוק, "הדובדבן שעל הקצפת זה העובדה שיעל הייתה צריכה להסיע אותי אלייך לדירה עכשיו. אני חושב שאין לי לאן לחזור מחר בבוקר."
"היא די ברחה והשאירה אותך במצב הזה לבד, אז אולי זה לטובה."
"לא, את לא מכירה את אבא שלה. הוא בן אדם שלא סובל תירוצים, גם אם יש שם קשר ביולוגי ישיר."
"לא יודעת, זה עדיין ממש דפוק בעיניי שהיא הלכה ככה." אני מודה.
"מה שאני עשיתי לה יותר דפוק, אני מבטיח לך."
"מה, שהשתכרת? ביג פאקינג דיל."
"לא... אני מדבר על העובדה שביקשתי ממנה להסיע אותי אלייך, מכל המקומות."
"אני לא מבינה."
"מאז שסיפרת לי שאת... את יודעת, נכנסתי לקטע מוזר עם עצמי." הוא אפילו לא מוכן לומר בעצמו שאני מאוהבת בו...
"טוב, לא יכולתי שלא לספר לך. הרגשתי שזה הורג אותי."
"כן, אני יודע. זה פשוט... סיווגתי אותך בתור דבר מאוד מסוים בחיים שלי, וזאת כנראה הייתה מחשבה טיפשית. רציתי שתישארי משהו קבוע, משהו שלא עוזב, וידעתי שאם אני אכניס לקשר שלנו סקס, זה לא ישאר ככה. אני אדפוק את זה, כמו שאני דופק כל מערכת יחסים עם דמות נשית בחיים שלי. רציתי שתהיי מוגנת ממני."
"כן, אני מבינה את זה." עם כמה שזה פגע בי באותה תקופה, אני מבינה את זה עכשיו.
"אבל אז את באה ומספרת לי את זה... וזה שובר אותי. במקום מסוים, ידעתי איך את מרגישה. אבל העדפתי לא לראות את זה. זה היה קל יותר. עד ששמת את זה על השולחן בצורה הכי ברורה שיש, אי אפשר היה לא לראות את זה יותר."
"טוב..." אני מרגישה כמו הטיפשה הכי גדולה שקיימת עכשיו.
"ואז כל מה שאני הרגשתי כלפייך נדפק, גם כן. במקום מסוים, לא יכולתי לסבול אותך שהרסת את כל מה שבנינו ביחד, ובמקום אחר... הבנתי שלא הרגשת ככה סתם. שאני נתתי לך את כל הסיבות להרגיש ככה. התנהגתי כמו חתיכת חמור."
"על זה אנחנו מסכימים." אני צוחקת.
"אני באמת לא יודע איך לא יצאת עליי קודם. אשכרה כעסתי עלייך שאת שוכבת עם בנים אחרים, בזמן שלי יש חברה. וכן, זה בא מדאגה אלייך, ברור. אבל זה גם בא ממקום אחר שלא רציתי להודות בו."
"גבע, אתה לא צריך..." אני מבינה לאן זה הולך וזה פתאום מרגיש לא נכון.
"לא, מירסקי. את צריכה לשמוע את זה. לפני שבוע... אמרתי את השם שלך בזמן ששכבתי עם יעל."
"מה?!"
"כן, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. הקטע הוא, שהיא לא אמרה על זה כלום. בהתחלה חשבתי שהיא לא שמעה. קיוויתי שהיא לא שמעה. ואז היום היא ראתה אותך והוציאה את כל הסכינים מהמגירות. היא התעמתה איתי על זה."
"אתה בטוח שהיא שמעה?"
"כן, היא סיפרה לי שהיא שמעה ישר כשהיא ראתה איך אני מדבר איתך בתור לבר."
"אוי, לא."
"ומה אני הולך ועושה כתגובה? משתכר כמו אידיוט ומחפש אותך כדי להוכיח לעצמי משהו שנראה לי מאוד הגיוני באותו רגע." הוא צוחק שוב. "אני אומר לעצמי שאני יכול להפסיק לגעת בך מתי שאני רוצה. שזו סתם פנטזיה מטומטמת וברגע שאני אעשה את זה פעם אחת, אני לא ארצה לעשות את זה יותר."
"טוב, נראה לי שדיברנו על כל זה מספיק. אני סולחת לך על מה שהיה שם." אני קמה מהספה כדי ליצור מרחק ממנו. אני לא חושבת כמו שצריך עכשיו. זה יותר מדי מידע לעכל.
"את יודעת שזה היה על גבול הבלתי אפשרי לעצור את עצמי, נכון? רציתי לזיין אותך על הקיר שם יותר מכל דבר אחר." הוא קם מהספה אחריי ואני לא יודעת איך זה קורה, אבל הוא מצמיד אותי לקיר.
"ואני עדיין רוצה לעשות את זה." הוא לוחש את המילים לעבר הצוואר שלי.
"גבע, אנחנו לא..." ההתנגדות שלי הולכת לאיבוד ברגע שהשפתיים שלו מוצאות את שלי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אלה בר עקוב אחר אלה
שמור סיפור
לסיפור זה 24 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
אלה בר
אלה בר
חברים, ווואו, תודה רבה על כל התגובות המדהימות! ♥
הפתעתם אותי חייבת לומר... אני ניגשת לפסיכומטרי ביום שישי אז לא יהיה פרק לפחות עד מוצ"ש ):
הגב
דווח
1 אהבתי
לולי לולית
לולי לולית
בהצלחה!!!
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
בהצלחה!!!
הגב
דווח
טען עוד 23 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
כל החיים רציתי להיות סטוציונר עד שנהפכתי לכזה והבנתי שאני מפסיד יותר ממה שאני מרוויח.
כל החיים רציתי להיות סטוציונר עד שנהפכתי לכזה והבנתי שאני מפסיד יותר ממה שאני מרוויח.
מאת: Alon Alonpaglin6@walla.co.il
הסיפור שלי
הסיפור שלי
מאת: בת שבע מועלמי
עתיד טוב יותר 2
עתיד טוב יותר 2
מאת: שיר פיליבה
עיני אלומיניום - פרק רביעי
עיני אלומיניום - פרק רביעי
מאת: Kabuki Witch
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan