כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

הסודות שלנו

מחפשת מוצא - פרק 52

"כן! את מבינה עכשיו שאין לו אלוהים?" הן ממשיכות לדבר הרכלניות. "הוא וגברת בקיני נפרדו?" "לא! הוא גר איתה, היא כוסית וייצוגית. את יודעת, זיו אוהב את הסמל סטטוס." "לא הבנתי!" "מה לא הבנת? יש לו דוגמנית בידיים וטוב לו להראות איתה. כמו האלפא רומיאו שלו, כמו הבית במגדלי u. הוא אוהב את הפוזה הזאת" אני מרגישה שליבי נקרע. כנראה לא באמת שיניתי את הבאד גיא אחרי הכל. אני שולחת באוטומט הודעה לזיו שמה שהוא ביקש בוצע. אני לא יודעת מה לעשות עם המידע הזה כל כך. אני נזכרת שיש לי התנדבות עוד להגיע אליה היום. דווקא טוב לי. לא בא לי להגיע הביתה. בכל הטירוף אני מרגישה סוג של הקלה. התחלתי הרגיש אשמה נוראית על ריגשותי לזיו שהתכהו עם הזמן. עכשיו אני מבינה שהוא כנראה גם די גרם לזה בעצמו.
אני שומעת את הבנות המשרד לידי יוצאות וחומקת החוצה מבלי שאף אחד ישים לב.

אני מגיעה למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. לאחר שיחה עם גיתית המנהלת שם החלטנו שאשתלב בעבודות של אדמינסטרציה. לא חשפתי בפניה את הסוד שלי. אמרתי לה שאני לא רוצה רק לעמוד בפרונט ולהרגיש כמו ניצול ציני. אלה לעשות משהו שבאמת יסייע. אני מתייקת בשלב זה במשרדה המון חומר. על הדרך גם רואה היכן יש צורך בגיוס משאבים וחושבת על רעיונות איך אוכל לסייע שם. בעודי עובדת במרץ על סידור קלסרים וסיכום מטלות, נכנסת בחורה שנראת בערך בגילי למשרד. "גיתית נמצאת?" היא שואלת אותי בקול חלש. "לא, היא יצאה כבר" אני עונה לה בחיוך "אפשר לעזור?" אני פונה אליה "את דוגמנית נכון? אני ראתי אותך על שלט חוצות בדרך לכאן" היא שואלת ובוחנת אותי. "כן" אני מחייכת במבוכה. "את עובדת כאן? מישהי כמוך ש..." היא שואלת ואני קוטעת אותה. "אני מתנדבת כאן" אני מסבירה "אני יכולה לשאול אותך משהו?" היא פונה אלי ואני מהנהנת "את לא פוחדת? להישאר עם איזה מפיק לבד? או איזה צלם ש..." היא פוגעת לי בנקודה רגישה אני לא יודעת מה לענות לה רק מביטה עמוק לתוך עינייה "אוי לא!" היא אומרת ושמה ידיים על פיה. היא הבינה, היא הבינה הכל מבלי שדיברתי. המבט הזה קיים גם אצלה. היא חוותה משהו דומה. אנחנו שתינו שותפות לחוויה מזעזעת שהפכה את עולמינו. אני מרגישה שהיום הזה הוא יותר מידי בשבילי. אני מרגישה מוצפת. הכל בא לי בבום. הבגידה של זיו, האונס שצף. זה כבר יותר מידי עבורי. "אני חייבת ללכת" אני אומרת בקצרה ונעלמת משום כרוח סערה.

אני נכנסת לרכב ושולחת הודעה לליטל

איפה את?

היא עונה

בעבודה, מסיימת מאוחר היום. את רוצה לצאת איתי ועם ליאור כשאסיים?

אני עונה לה

לא, את יכולה גם ללכת לישון אצלו אחרי. תהני אהובה.

אני שולחת הודעה לגיתית

הייתי צריכה לצאת מוקדם היום היה לי בלת"ם סליחה!

אני מניעה את הרכב, נוסעת בצורה ישירה מבלי להסס או לחשוב. ברור לי מה היעד
"היי, מה את עושה כאן?" נדב שואל כאשר הוא פותח את הדלת. "אפשר חיבוק?" אני שואלת בקול נואש ונדב עוטף אותי בזרועותיו. הדמעות הכלאות פורצות החוצה. נדב ממשיך לחבק אותי בכניסה לביתו. "למה לא אמרת שאת באה?" נדב שואל לאחר דקה ארוכה בה הוא רק מחבק ונותן לי לבכות "הפרעתי?" אני שואלת ומביטה בו "סליחה, לא חשבתי אפילו... לא יודעת מה עבר לי בראש ש..." אני מנסה להסביר בין הדמעות. "זה בסדר, אני פשוט לא לבד" נדב אומר במבוכה. אם יש חלק בלב שלי שעוד לא הפך לרסיסים כנראה זה הרגע שבו זה קרה. אני מרגישה שבורה "סליחה, לא הייתי צריכה להגיע ככה" אני מוחה את הדמעות ומתרחקת מעט. "נוי, הכל בסדר. בואי" נדב מחבק אותי אליו ומכניס אותי אל תוך ביתו. על הספה בסלון יושב דור ושותה בירה. הוא מעיף אלי מבט ולא נראה מופתע. כאילו ציפה לרגע שאגיע. "אני אזוז" דור מתרומם ואומר "לילה טוב" הוא פונה אל נדב ומעביר עלי מבט חטוף. אני מנסה להסתיר את פני ומביטה בריצפה בזמן שדור יוצא מהבית. נדב מוביל אותי לספה, אני מתיישבת בזמן שהוא הולך להביא לי כוס מים. אני שותה ומביטה בנדב שמתיישב מולי "רוצה לדבר על זה?" נדב מביט בי ושואל בקול רך. האמת? אני לא בטוחה שני יכולה לדבר בכלל או לגלגל על הלשון משהו מבלי להחנק מהבכי שלי. אני מנידה לשלילה ושותה מים בניסיון להרגיע את עצמי.
אני מניחה את ראשי על חזהו של נדב ומתקרבלת בחיקו בזמן שהוא מלטף את שערי. אני מרגישה את הרוגע והנחת שלו. נעים לי, אני מרגישה מוגנת ובטוחה כאילו כלום לא יכול לפגוע בי עכשיו. תחושה שיש לי בידיים עכשיו את מה שאני זקוקה לו. אני מרימה את ראשי אליו ומביטה בו. הוא מביט בי חזרה, אני מתקרבת אל שפתיו שנראות לי כה עסיסיות אך כאשר אני ממש קרובה הוא מסובב את הראש שלו. "מה קרה?" אני שואלת בעצב. "אני לא מוכן להיות כלי משחק בריבים שלך עם אחי" נדב אומר בצורה נחרצת. "אני לא התכוונתי ... אתה בכלל לא יודע ש..." אני מתחילה להגיד ועצרת... "שמה? שהוא בגד? זה מפתיע אותך?" נדב מדבר בטון רך אך דבריו לא נעימים "ידעת ולא אמרת כלום?" אני אומרת והדמעות חוזרות להציף את פני. "עכשיו דור סיפר לי" נדב מסביר "זה איכזב אותי לשמוע. מאכזב אותי שהוא פוגע בך. נוי, זה חזק ממנו... זה זיו! הוא אימפולסיבי." נדב ממשיך לדבר ואני רק בוכה ובוכה. "למה אתה מגן עליו?" אני שואלת בקול חנוק ונדב נושך את השפה בתנועת כאב. "אני לא מגן עליו. אני פחדתי שזה יקרה... את בחרת להיות איתו. מה רצית שאעשה? שאגיד לך שאני חושב שהוא לא יכול להיות נאמן? איך היית מקבלת את זה?" נדב מסביר בצורה מאוד הגיונית את זה שבחרתי לא לראות כלום ושום דבר. נדב כל כך יפה! רואים בעיניו הכהות כל כך הרבה דאגה. "ראיתי בחור מצליח, השגי שטוב לי איתו. הוא טיפל בכל עבודות הבית וראיתי אותו כאב מושלם לילדיי העתידיים. קשה לחשוב לוותר על כל זה" אני מנסה להסביר לנדב מדוע אני רואה או לפחות ראיתי בזיו את הגבר של חיי. "הפקידות אצלו במשרד קראו לי "סמל סטטוס" " אני ממשיכה לשפוך ומביטה בנדב. "לפי התיאור שלך זה נשמע שגם הוא סוג של סמל סטטוס בשבילך." נדב משקף לי את דעתו. "את מספרת לי שהוא מטפל בך ובבית, מהווה לך משפחה שכל כך חסרה לך כאן. כי בחרת לנתק כל קשר עם משפחתך בצפון. הפכת את זיו לכל עולמך. את מספרת על איך שאתם מסתדרים וכמה זה מתאים לך לתבנית בראש. אבל מה? לא שמעתי ממך מושג קטן שמדבר על אהבה אליו" נדב אומר את הדברים בטון שקט אבל נחרץ שלא משתמע לשתי פנים. "אני לא מחקתי שום קשר עם המשפחה שלי!" אני אומרת בכעס "וקשה להראות אהבה כלפי בן אדם שהרגע גיליתי שבגד בי!" אני מתגוננת "אולי את צודקת, בשני הדברים." נדב מביט לי ישירות בעיניים. "אבל קשה לי להבין למה את לא נוסעת צפונה למשפחה שלך. אני רואה בזה זילזול אפילו. אז את עובדת, לומדת, מתנדבת... ביג פאקיג דיל! אפשר למצוא זמן לבקר אותם. בקשר לזיו, זה נראה שאפילו את עצמך את לא משכנעת. ולתחושתי כל הבכי הזה לא רק בגללו. אני טועה?" נדב מביט בי... הוא קורא אותי? מאיפה הוא יודע הכל? "אני לא רוצה לדבר על זה!" אני אומרת בכעס "אז מה התוכניות שלך עכשיו?" נדב משנה מעט את הנושא. הוא מבין שנגע לי בנקודה שאני לא מוכנה לפתוח עדיין. "אני לא יודעת... אני לא מסוגלת לישון בבית שלנו בכלל." אני אומרת ומביטה אליו בתקווה שיזמין אותי לישון אצלו. "את לא חושבת לדבר איתו?" נדב שואל. "אני חושבת שזה לא נכון לפתוח את זה עכשיו. אני אחכה שהוא יחזור לארץ" אני אומרת ומביטה על הריצפה. "אני יכולה..." אני מתחילה להגיד ומביטה לנדב בעיניים "לישון כאן?" נדב שואל ומביט אל תוך עיניי

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Alina Lave עקוב אחר Alina
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
וואו עצוב לי על נוי שזיו בגד בה, אבל היה לי ממש ברור שהוא לא בשבילה.
הגב
דווח
1 אהבתי
Alina Lave
Alina Lave
הגב
דווח
guest
מושלם
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 5 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Alina Lave
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave
פסיכולוגיה
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
מאת: אתי בן ארויה
שלא תעז
שלא תעז
מאת: אתי בן ארויה
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה