כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2

אפשר גם אחרת פרק 27+28

" אין אדם בלי חלום יש אדם בלי רצון לחלום"

תוכן עניינים 1. אפשר גם אחרת פרק 12. אפשר גם אחרת פרק 23. אפשר גם אחרת פרק 34. אפשר גם אחרת פרק 45. אפשר גם אחרת פרק 56. אפשר גם אחרת פרק 6+77. אפשר גם אחרת פרק 88. אפשר גם אחרת פרק 99. אפשר גם אחרת פרק 10+1110. אפשר גם אחרת פרק 1211. אפשר גם אחרת פרק 1312. אפשר גם אחרת פרק 1413. אפשר גם אחרת פרק 15+1614. אפשר גם אחרת פרק 17+1815. אפשר גם אחרת פרק 1916. אפשר גם אחרת פרק 2017. אפשר גם אחרת פרק 2118. אפשר גם אחרת פרק 22+2319. אפשר גם אחרת פרק 2420. אפשר גם אחרת פרק 2521. אפשר גם אחרת פרק 2622. אפשר גם אחרת פרק 27+2823. אפשר גם אחרת פרק 2924. אפשר גם אחרת פרק 3025. אפשר גם אחרת פרק 3126. אפשר גם אחרת פרק 3227. אפשר גם אחרת פרק 3328. אפשר גם אחרת פרק 3429. אפשר גם אחרת פרק 3530. אפשר גם אחרת פרק 3631. אפשר גם אחרת פרק 3732. אפשר גם אחרת פרק 3833. אפשר גם אחרת פרק 3934. אפשר גם אחרת פרק 4035. אפשר גם אחרת פרק 4136. אפשר גם אחרת פרק 4237. אפשר גם אחרת פרק 4338. אפשר גם אחרת פרק 4439. אפשר גם אחרת פרק 4540. אפשר גם אחרת פרק 4641. אפשר גם אחרת פרק 4742. אפשר גם אחרת פרק 4843. אפשר גם אחרת פרק 4944. אפשר גם אחרת פרק 5045. אפשר גם אחרת פרק 5146. אפשר גם אחרת פרק 5247. אפשר גם אחרת פרק 53+5448. אפשר גם אחרת פרק 5549. אפשר גם אחרת פרק 5650. אפשר גם אחרת פרק 57+5851. אפשר גם אחרת פרק 5952. אפשר גם אחרת פרק 60+6153. אפשר גם אחרת פרק 62 ואחרון!

אדגיש ואומר לפני שתתחילו לקרוא שבפרקים האלו העלילה קשה וכואבת.
מזהירה מראש קריאה מהנה❤

פרק 27

" את חושבת שהצעקות שלך מפחידות?" עניתי לה בחזרה היא הפסיקה לצרוח.
" זה נכון"
" הייתי צריכה לברר את מי אני מכניסה לדירה"
" אז עכשיו את רוצה שאלך? להעיף אותי רק כי ישבתי בכלא? מבלי לברר שום דבר? מבלי לשאול אותי למה? בסדר, עשי זאת לא אכפת לי"
" את לא שואלת איך אני יודעת?"
" לא אכפת לי כל כך"
" תארזי את כל הדברים שלך יש לך שעה עד שבת אל מגיעה" ציוותה עליי.
" אין בעיה תוך שעה אני לא פה" אמרתי בטון רגוע שהכעיס אותה, על אף שהייתי מאוכזבת ממנה לא הראיתי זאת. תהיתי לאן אלך? איפה אישן? מה קרה פה עכשיו.
" ולחשוב שישנו באותו בית מה אם היית רוצחת גם אותי!" מלמלה לאוויר בקול כדי שאשמע.
ארזתי בזריזות אל תוך המזוודה האדומה שלי את כל מה שהיה שלי, אין הרבה דברים או רהיטים רק את הבגדים שלי, התמונות שלי ועוד דברים קטנים.
הוגו הכלב ליקק את הרגל שלי כשיצאתי לסלון, היא בחנה כל צעד שלי כאילו זה עתה אני מחזיקה אקדח על הרקה שלה.
" אני אתגעגע אלייך חבר, תשמור על הבנות בסדר?" הוא נבח.
" אתה תהיה חסר לי" נתתי לו חיבוק וליטפתי אותו כי היה לי עצוב לעזוב את הוגו.
" אני הולכת" הכרזתי בקול כאילו שלמישהו באמת אכפת, עמדתי עם הגב אליה ויצאתי אל הלא נודע.
ישבתי על המזוודה בפתח הבניין בחשיכה, המנורות דלקו, היה חשוך ואפילו רעש הצרצרים נשמע כה חזק לעומת לילות אחרים.
' אני צריכה ללכת מכאן לפני שבת אל תראה אותי' מלמלתי לעצמי, כך עשיתי ישבתי בגן השעשועים כמה דקות ואז עלה לי לרעיון אלך לישון במסעדה בלאו הכי היא נפתחת רק בשתיים עשרה מחר. אוכל לתרץ שנרדמתי ולהחביא את המזוודה במקום בטוח ככה אף אחד לא יחשוד.
הדלקתי רק אור אחד וישבתי על השיש בחנתי סביב את המסעדה, את כל המקום וראיתי כמה הוא השתנה מאז היום הראשון שהגעתי. אמנם לא עבר הרבה זמן מאז אבל זה גם שינוי.
" נראה מה יש במקרר" נשארו כמה מנות צד, לקחתי כפית ואכלתי מתוך הפלסטיק בלאו הכי נשאר מעט מהסלט. לאחר צפייה ממושכת ביוטיוב על אחת הספות נרדמתי, נפלתי לשינה עמוקה.
....

כולנו עבדנו, זהבה ויפית עם מכונות הכביסה. אותי שיבצו במתפרה הם אמרו שעליי לדעת לתפור וכי זה ישמש אותי לאחר שאשתחרר.
רוב האסירות לא התקרבו למחלקה שלנו, זאת אומרת הפשעים שלהן פחות חמורים מהפשע שלי ושל אסירות אחרות במחלקה שלי בעבר בודדו אותנו מהשאר, היו לנו את הזמנים שלנו לכל דבר, אפילו למקלחות ולארוחות.
המקום היחיד בו פגשתי אסירות חדשות הוא במסדרי הבוקר ולעיתים גם בהפסקות. במסדרים הסוהרים לא רק סופרים אותנו אלא מדברים על סדר היום. אם יש דבר שלמדתי בכלא זה לא להיות הקורבן או המקרבן אלא להיות זו שמסתכלת רק כי זה קל יותר. הקורבן תמיד יהיה קורבן והמקרבן תמיד ייענש.

" מה קורה שם?" שרית הסוהרת גערה בשורה שלי משום שהיה שם תרחיש.
הסתכלתי סביב וראיתי את הודיה האסירה מרביצה למלכה האסירה.
" שום דבר הכל בסדר כאן" מישהי צעקה לשרית הסוהרת. כמה מהן הסתכלו קדימה וכמה על מלכה שוודאי הייתה כאובה.
הייתי נועצת מבטים לכיוון שלה רק כדי לוודא שהיא בחיים.
" בנות, שרית מגיעה" דיברתי אליהן וצעדתי לכיוון מלכה לעזור לה לקום.
הם כמובן הספיקו להצטרף חזרה אל הטור שלהן ואני בזמן הכי לא טוב, עיניי פגשו בשרית.
" מה קורה כאן!"
" בסך הכל עזרתי לה לקום" מאז המקרה אני לא מתערבת, לא מתערבת כי אני תמיד זו שאצא אשמה.
אותו בוקר מלכה לא הצליחה להשחיל מילה להגיד לסוהרים שלא אני זו שפגעה בה, כמה סוהרים חסמו אותי ואזקו הלכתי בבושת פנים אל תוך מבנה הכלא כשכולם הסתכלו.
גם אני לא אמרתי דבר העדפתי להיות בין הסורגים בצל מאשר בשמש עם הרבה אסירות.

" את לא מתכוונת לספר למה הרבצת לה?" שאנון הפסיכולוגית החדשה יחד עם עוד שני סוהרים שלא הכרתי שאלו אותי את השאלה הזאת. חייכתי, אפילו צקצקתי הציק לי שהם נטפלים אליי.
" היה לי משעמם" הסתכלתי ישירות על שאנון רק כי מכולם היא נראית הכי פחות מאיימת. רציתי להשתעשע, חשבתי שאם איראה מפחידה איש לא יתעסק איתי.
" את יודעת שאחד החוקים שלנו זה לא לריב"
" יודעת יודעת" עצרתי אותה באמצע משפט.
" רוצים לשים אותי בצינוק תשימו, רוצים להעניש אותי תענישו במילא לא אכפת לי" הסתכלתי על ידיי האזוקות במקום להביט באחד מהם.
דקה לאחר מכן השאירו אותי לבד מול השולחן אזוקה, בחנתי את הקירות הכהים, ממש כמו החקירה שחזרתי אליה.

" שליין בואי אחריי" זה היה הוגו הם וודאי קראו לו כי ידעו את החולשה שלי לגבר הזה.
" לאן אתה לוקח אותי?"
" לשיחה"
" אין לי מה להגיד" הוא לא דיבר איתי היה שבוי בדרך שהלך, אפילו לא הסתובב. הגענו לצינוק ידעתי זה צפוי מכדי להיות טוב.
" אוקיי נכנסתי, ככה אתה רוצה שנדבר?" אמרתי בחוצפה.
" שליין לכבד!" ניסה להיות קשוח איתי.
" סליחה" אלו היו הפעמים הראשונות שבהן התנצלתי בחיי.
" אני יודע שאת מחפה על מישהי, למה? "
" אני לא מחפה"
" אל תנסי להיות גיבורה, מלכה סיפרה לי שאת לא עשית לה כלום"
" אז היא סוף סוף דיברה"
" אז למה אני בצינוק?"
" בלי שאלות מיותרות. אני מחזיר אותך למחלקה, עד הערב אחכה לשם של הבחורה"
" אין צורך אני אגיד לך אבל חסר שבגללך יקראו לי מלשנית!" איימתי עליו, כאילו אני יכולה לאיים על סוהר בכלל.
" הודיה צברי "
" בואי אחריי" הלכתי, הייתי שבויה בקסמיו הוא ידע כיצד לרכך אותי ולגרום לי לספר לו הכל.
....

התעוררתי בתשע הרבה לפני הזמן. ניקיתי את המקום על מנת להסתיר את עקבותיי מאמש.
הסינרים היו יפים, גם מדי העבודה זה נתן מראה יוקרתי לכולם.

" שכחתי לספר לך! פרסמתי את המסעדה, הרבה יגיעו תתכוננו" אופק כתב בהודעה, חייכתי כמו דבילית וחיכיתי כבר לשעת הפתיחה. העובדים הגיעו לקראת עשר, הייתי מוכנה והעמדתי פנים שאני מנגבת את השולחנות שהיו אגב נקיים לחלוטין.
" הגעתם" סיננתי בשקט.
" כן, מזל שהגעתי באוטובוס, פקוק באיזור" פקוק זה טוב ככה יהיו לקוחות חשבתי לתומי.
" נתן אתה הולך למטבח?"
" כן להכין את הכל לקראת הפתיחה"
הכניסה למסעדה הייתה פסטורלית, השלט הענק בישר על המנות של היום ישבתי על אחד הכסאות ושתיתי אייס קפה.
" יגיעו היום הרבה לקוחות" פניתי להנרי שבדיוק הגיח בכניסה של המסעדה.
" איך את כל כך בטוחה?" הוא החזיק משהו כבד בידיים מבלי לנוח.
" אל תדאג, מה זה מה אתה סוחב?"
" פולי קפה" פולי הקפה היו מחברה יקרה, הוא לא פסח על אף דבר בין אם הוא יקר ובין אם הוא זול.

" יש בעיה בחשבון" ליאת נלחצה, ראיתי אותה זוכרת לעזרה.
" מה הבעיה?" הלכתי לכיוונה חטפתי את הדף ממנה והתבוננתי.
" מנה ראשונה הילדה פעמיים, פשוט תבטלי אחת" חייכתי והתנצלתי בפני הלקוחות.
" ליאת את פוחדת ממני?" היא לא ענתה בזמן שהסתכלתי כיצד היא מבטלת את המנה הראשונה.
המבטים שלי היו מלוכדים בה לא הרפיתי עד שסיימה, ידעתי שאני בן אדם מאיים יש לי אופי מאיים מעולם לא הצלחתי להיפרד מהאופי הזה כנראה שזה התגבר בזמן השהות שלי בכלא.

....

" אני בהריון" המשפט הזה לא רציתי להגיד אותו בפניהם אבל אמרתי. מורן שמטה את ראשה אבא סטר לי.
" למה נתת לה לצאת עד שעות מאוחרות? זה נתן לה את הרשות לשכב עם בנים" היא הסתכלה על אבא ודיברה איתו בזמן שבוא הסתכל עליי, רציתי להרביץ לה אילו יכולתי, עמדתי חסרת אונים בדמעות מולם וחיכיתי שיעטפו אותי. מהמבט של אבא ידעתי שהוא יודע שזה ממנו הוא רק הסתיר את זה ממורן כל הזמן הזה.
" מורן לכי אני רוצה לדבר איתה" הוא אף פעם לא היה אומר הבת שלי מפני שאני זרה לו לחלוטין.
" את תלכי ותעשי הפלה את שומעת אותי?"
" אני לא עושה שום הפלה" הסתכלתי עליו הוא משך לי באוזן בכאב.
" את רוצה ללדת ילד? את בכלל מוכנה לזה? אני לא מוכן שיהיה לי ילד ממך!" הוא צעק יכולתי להישבע שגם מורן שמעה אך בדיוק שמעתי את המכונית שלה נוסעת מכאן.
" אני לא... עושה... שום הפלה"
" את בטוחה שזה ממני?" מבטי השנאה שלי המשיכו, שנאתי אותו שנאתי ותמיד אשנא.
" לא שכבתי עם אף אחד אחר"
" אם תלדי אני אמסור אותו לאימוץ"
" שלא תעז!"
" זה הרי גם הילד שלי, לא? את קטינה את לא תחליטי עליו" בכיתי התחננתי בפניו שלא יעשה דבר כזה.
" בבקשה אני מתחננת אל תיקח לי את התינוק"
" לא לקחת? את אשמה! את אשמה בהכל" הצמיד אותי לקיר וכמעט חנק, ידיו היו על צווארי על אף שניסיתי לשחרר אותו ממני לא הצלחתי.
" את אשמה על כך שאישתי ברחה שהבת שלי מתה... למה רק את נשארת? למה?" הוא לקח ואז הרפה ממני, נשארתי כפופה על הרצפה מייבבת ורוצה שמישהו יירה בי.
" אימא ברחה לא בגללי ורינה לא מתה היא נרצחה" הוא מעולם לא האמין לי, אף פעם גם אם אתן לו הוכחות בעיניו זו אשמתי.
" תפסיקי לשקר! את אשמה! תגידי תודה שאני משגיח עלייך אחרי שלקחת לי את הנשים שלי!" המשכתי לבכות, התעלמתי דיברתי לעצמי עד שזה ייגמר, עד שיפסיק להאשים אותי בדברים שאני לא אשמה בהם.
" למה את שותקת!" משך אותי מהשיערות וגרר לסלון. מה שיתרחש כאן לא ידעתי משום שתמיד יש לו המצאות ולי כבר לא היה אכפת, מצדי שיהרוג אותי הרי אין כבר טעם לחיים שלי. אני סמרטוט שהוא עושה בי מה שהוא רוצה, סמרטוט רצפה.
" תדברי" סטר לי בלחי ימין, התחלתי לראות מטושטש.
" תגידי משהו" שוב סטירה הפעם בלחי שמאל.
" כפוית טובה לא תגידי תודה על כך שאת מתגוררת אצלי?"
" ת... תתודה" יצא לי בגמגום גם אם לא התכוונתי לזה באמת, להודות לו.
" רואה זה לא כזה קשה" חייך אליי ונתן לי נשיקה.
" כשמורן תחזור תגידי לה את הסיפור הבא שאספר לך" הוא ישב על ידי והחל להמציא סיפור, פחדתי שאם לא אקשיב המצב יהיה גרוע יותר, אז הקשבתי.
" הבנת את כל הסיפור?" שאל ונגע לי בחזה, הנהנתי.
" יופי ועכשיו תנקי את כל הזבל מהשולחן וכשהיא תחזור תדברו אני הולך לישון" הוא לא באמת היה הולך לישון, הוא היה מעשן סמים ואחרי שמסיים מתעלף על הרצפה עד יום למחרת.

" אני רואה שלא זזת מהמקום" היא הגיעה עם שקיות וודאי חזרה מקניות גם ככה אף אחד לא אוכל כאן מלבדה.
היא אוהבת לאכול ותמיד מנסה לבשל דברים מוזרים שלא מצליחים לה במיוחד.
" אז ממי הילד שלך?" שאלה והסתכלה לי על הבטן.
" בחור שהכרתי במסיבה" שיקרתי.
" את שוכבת עם כל הבחורים שאת מכירה במסיבות?"
" לא" הפעם אמרתי רק את האמת.
" אז רק איתו? ואיך זה הרגיש?" אין גבול לאישה הזאת כמה שהיא יכולה לחדור לפרטיות.
" בסדר" עניתי לקונית.
" רק בסדר? תספרי לי עוד פרטים" המשכתי לספר את הסיפור הממוצא של אבא, היא הכריחה אותי לתאר את הפרטים האינטימיים ואפילו צחקה כאילו זה דבר מרתק. רק את הדבר הבא שיצא לה מהפה לא ציפיתי לשמוע
" את פשוט בחורה זולה, דניאלה" צחקה בקולי קולות במשך כמה דקות.
הייתי מאופקת השקרים שלי נשמעו כה אמיתיים, אבל הם מעולם לא היו כאלה.
" סיפור מבדר אני הולכת לבשל" הה לה תחת גדול שאותו היא גררה אחריה לכל מקום עם השמלה האדומה שלה, היה ריח לא טוב בבית בזמן הבישולים שלה אז יצאתי החוצה לנשום אויר צח.

....

" דניאלה?" התעוררתי לא הבנתי מה קרה, שכבתי על הספה, אותה ספה שישנתי בה הבוקר.
" מה? מה קרה לי?"
" התעלפת" שמעתי את ליאת שכמעט בכתה, היה לה פרצוף כזה.
" אני בסדר עכשיו"
" קחי" עידו הושיט לי כוס מים.
" אני בסדר באמת!"
הם נתנו לי אוויר, חלקם חזרו לעבוד אני חושבת שהבהלתי גם חלק מהלקוחות שהסתכלו ללא הרף.
" תאכלי" הנרי הגיש לי צלחת אוכל.
" אני לא רעבה"
" זו לא שאלה תאכלי ואז תלכי הביתה הזמנתי לך מונית" מונית? מונית עולה כל כך הרבה כסף! וחוץ מזה המכונית שלי כאן אני אסע איתה אבל אין לי לאן.
" מונית? לא לא צריך אני אנוח כאן אין לי מפתחות לבית" שיקרתי זה התירוץ היחיד שמצאתי.
" בסדר, תאכלי האוכל מתקרר" עשה פרצוף והלך משם. אכלתי את המנה שלי, אותה מנה שאחמד התקשה בה בעבר היא הייתה טעימה.
" נשוי למטומטמת העיקר דואג לי" קיטרתי לעצמי ותקעתי מזלג לתוך תפוח האדמה.
" אנשים עוד יחשבו בגללך שאני מעביד אותך קשה" ראיתי את היד שלו מחזיקה בכוס מיץ תפוזים סחוט.
" אי אם אתה רומז משהו אז לא צריך"
" אני רק אומר שאת עובדת קשה מדי, תנוחי קצת" הניח את הכוס טחב ידו במכנסיו והלך, היה לו חיוך על הפנים חיוך שהכעיס אותי במיוחד.

פרק 28

" למה את לא אוכלת?" שאלה זהבה והסתכלה על הצלחת שלי.
" אין לי תיאבון"
" שרית הסוהרת לא מפסיקה להסתכל, תאכלי תאכלי" האיצה בי, לא היה לי כח לאכול הרגשתי את כל הגוף שלי כואב.
ואז ראיתי אותה מתלחששת עם הסוהרת רוזן ושחר.
" שליין בואי הינה" עזבתי את הכל והתקדמתי בצעדים כבדים לעברן.
" את יודעת שאם לא תאכלי את פוגעת בעצמך?"
" אני רק צריכה מנוחה" במשך כל ארוחת הצהריים שכבתי במיטה, היה לי קר והשמיכה לא חיממה איתי באמת, לא הצלחתי לישון והסיוטים חזרו. אבא הופיע שם, צוחק עליי והחיזיון הזה חוזר חלילה שוב ושוב כשהוא צוחק עליי ושוכב מעליי ואני סלע, סלע שמחכה שיעזבו אותו בשקט.
" היא רותחת!" הרגשתי יד על המצב שלי, היה לי קר מאוד. ידיים גדולות לקחו אותי למקום כלשהו, הייתי מטושטשת וכל מה שחזר זה הסיוט עם אבא.
" תפסיק עם זה" מלמלתי וכבר לא הייתי מרוכזת בדברים שאמרתי.

פקחתי את עיניי, מרפאה. הרופאה לא הייתה הרגשתי מטלית קרה על מצחי.
" דניאלה?" הסתכלתי על הרופאה שחשבתי שאיננה.
" בואי נבדוק אותך"
" איך הגעתי לכאן?"
" היה לך חום של 39 מעלות, אחד הסוהרים הביא אותך לכאן"
אחד הסוהרים?
" את חייבת לאכול בשביל שתוכלי להתייצב מעט, את תצליחי?" הנהנתי והתיישבתי על המיטה.
לאחר בדיקות סטנדרטיות הרופאה הלכה אני קראתי ספר בתום הארוחה.
" אני מפריע?"
" לא"
" איך את מרגישה?"
" כבר לא קר לי"
" אני רוצה לדבר איתך יש לך זמן או שאת רוצה להמשיך לקרוא?"
" יש לי זמן" הוגו התיישב על כיסא וניסה להתחיל לדבר היה לו מבט מהוסס.
" כשהבאתי אותך לפה את דיברת ומה שאמרת הטריד אותי מאוד"
" הטריד? עזוב אמרתי שטויות" לא ידעתי בכלל מה אמרתי זה לא עניין אף אחד.
" שליין אני לא יכול להתעלם ממה ששמעתי"
" מה שמעת?"
" הילדה שילדת היא מאבא החורג שלך, נכון?" אוי לעזאזל הוא ידע אם אשקר אז פשוט הנהנתי.
" למה שיקרת?"
" פחדתי שהוא יהרוג אותי"
" אבל את כאן איך הוא יהרוג?"
" הוא היה מוצא את הדרכים שלו"
" באיזו תדירות הוא היה שוכב איתך?" ידעתי לאן הוא חותר.
" הפסקתי לספור, אני חושבת ששלוש פעמים בשבוע"
" חברה שלו שבזמנו הם יצאו ידעה על זה?"
" לא, הוא אילץ אותי לספר ששכבתי עם בחור צעיר"
" אמרת עוד כמה דברים אני רוצה שתהיי איתי ותסבירי לי, את מסוגלת לזה?"
" אתה לוקח לשאנון את התפקיד שלה" צחקתי בקול הוא לא צחק בכלל.
" באיזו תדירות הוא היה מכה אותך?"
" כל יום"
" בבית הספר לא ראו סימנים?"
" הוא ידע איפה להכות אותי במקומות שאיש לא יוכל לראות"
" את יכולה לספר לי?" הרגשתי שהכל הסודות שלי נחשפים.
" אתה תדווח על זה?"
" זה מה שחשוב עכשיו?" הוא צדק זה לא.
" הוא מעולם לא היה מרוצה ממני, אפילו את הבת שלו הוא היה לפעמים מכה עד שאני לא הסכמתי לזה. נתתי לו להכות אותי יותר, ספגתי גם את המכות שלה וגם את שלי. אז חשבתי שהמכות האלה ילמדו את הגוף שלי להתחזק אבל זה השאיר לי רק סימנים. הוא היה מפשיט אותנו ומכה בחגורה שלו לפעמים לקח לחבורות שלי חודשיים להחלים. ואם הייתי רוצה לקבל אוכל אחרי בית הספר נדרשתי לבצע מטלות בבית, הוא היה נועל את המקרר.
כשהוא הכיר את מורן הוא עשה הכל בשביל לגרום לה להיות מאושרת כל מה שהיא ביקשה הוא עשה. יום אחד היא רצתה להשתעשע אז היא ביקשה ממנו שאני אתפשט וארקוד בשבילה. אז עשיתי את זה כי פחדתי שגם בפעם הזאת הוא ינסה לחנוק אותי, שתיתי מהיין שהיה להם על השולחן רק כי ידעתי שזה מה שיגרום לי לשכוח ממה שעשיתי, התביישתי וכל מה שרציתי שזה ייגמר כבר. לפעמים הוא היה מושך אותי בשיערות ונועל בחדר. לא היו לי חברים בתיכון, איבדתי אותם רק בגללו. פחדתי להתקרב לאנשים וסיגלתי לעצמי דפוס שזה בסדר להיות לבד.
אף פעם לא הבנתי מדוע הוא גידל אותי, אני כל כך שונאת אותו וכשהביאו אותי לכאן הייתי מאושרת משום שבבית הספר אף אחד לא האמין למה שקורה בבית, היו קוראים לי מסוממת, אלכוהולסטית רק בגללו בגלל שהוא היה כזה." לא בכיתי, הרגשתי שסיפרתי סיפור של מישהי אחרת.
" אני יודעת אין לך מה להגיד לי עכשיו, נכון? שום דבר לא ינחם אותי" פלטתי ברוגע.
" אשמח להישאר לבד אני רוצה לישון" שיקרתי, המחשבות, הזיכרונות אכלו לי את הראש, ערערו אותי פתאום.
" כן בטח"
באותו שבוע הם חיפשו את אבא, אפילו אני תהיתי היכן הוא אבל כשהם עשו בדיקה מעמיקה גילו שהוא מת. אבא מת בבית ממנת יתר בדיוק יום לפני שסיפרתי את הכל, מורן נענשה לא שאלתי איזה עונש לא עניין אותי שום דבר.

....

כולם הלכו למעט הנרי, העמדתי פנים שנשארה לי עוד קצת עבודה במטבח וראיתי כי הוא לא מתכוון ללכת.
" מה את עושה שם?" התחלתי לנקות את השיש על אף שהוא נקי.
" מנקה, אתה לא הולך?" צעקתי לו בחזרה.
" אני מנסה להגיע כמה שיותר מאוחר הביתה" הוא צעק בחזרה, מוזר לשמוע את זה מבחור שהתחתן לא מזמן שהוא מתחמק מלהגיע הביתה.
ניגשתי לבר ומזגתי לו בירה, משקה תמיד עוזר להתמודד עם המצב גם אם הוא לא באמת יעיל.
" הינה אולי זה יעזור" הנחתי את כוס הבירה התיישבתי מולו. הוא הביט בבירה ולאחר מכן בי, שוב בבירה וזה חזר חלילה מעט הובכתי אבל לא נתתי לעצמי להביך את עצמי בפניו.
" שנרים לחיים?" הושטתי את כוס הקולה שלי לאוויר.
" לחיים" אמר בקול מעט מעודד וחייך לעברי.
" אני בטח נראה לך מגוחך נכון? את בטח שואלת את עצמך למה שבחור שהתחתן לא מזמן ירצה להישאר כאן ולא לחזור לאישה שלו" למען האמת חשבתי על זה אבל לא לעומק.
" אני לא שואלת שום דבר" פלטתי מתוך ליבי.
" אני מעדיף להישאר כאן מאשר לראות אותה"
" רבתם?"
" לא הייתי אומר שזה ריב"
" תראה אולי אני לא הבן אדם הנכון לדבר על זה אבל נראה שחיי הנישואים שלך לא בשמיים"
" הם גם לא באדמה, היא אפילו לא מושכת אותי לא מינית ולא באופי. זה מצחיק חשבתי שאם הזמן אני אימשך אליה גם אם אני לא יודע איך היא נראית. ניסיתי להתעלם מזה אבל היא לא... לא" ניסה למצוא את המילה, הזדקף ולגם מכוס הבירה שהחלה להתרוקן.
" מיוחדת?" שאלתי
" לא חיפשתי מישהי מיוחדת אלא מישהי שתוכל להבין אותי"
" קצת קשה לי להגיד לך עכשיו שאמרתי לך" קילקלתי את המצב.
" אני די נוראית, אני יודעת קצת מכעיס אותי שהיא משחקת בך ככה"
" היא רצתה אתמול לשכב איתי אבל אני לא מסוגל, לא מסוגל בכל פעם שהיא מנשקת אותי זה מגעיל אותי" השיחה הפתוחה הזאת איתי הייתה יותר מדי אינטימית, מעולם לא שאלתי אף אחד מה הם חווים בחדרי חדרים.
" אמרת לה?"
" ברחתי, אמרתי לה שאני לא מסוגל עכשיו והיא רוצה ילדים. אני לא חושב שילדים ממנה זה מה שאני רוצה"
" מה אתה מתכוון לעשות?" נגע בשיערו עם יד ימין ושיחק בו.
" הלוואי והייתי יודע"
" למה שלא תתגרשו?"
" זה יהרוס את כל מה שהמשפחה שלי בנתה"
" תחשוב מה חשוב לך יותר החיים שלך או מה שהמשפחה שלך בנתה" סיימתי את הקולה והבטתי בקירות, הטפטים החדשים ששמנו ופינת ההמתנה עם הרהיטים החדשים תאמו את המקום.
" נמאס לי שבנות מתאהבות בי בגלל הכסף והיופי שהן טוענות שיש לי" יש לך יופי משגע כך גם אני חשבתי.
" את יודעת כמה מבאס לא לדעת איך אתה נראה?"
" אני לא יכולה להבין אבל הכאב שלך הוא כואב"
" את יכולה לתאר לי את עצמי?"
" אף פעם לא ראית את עצמך?"
" בגיל חמש אבל אני לא זוכר שום דבר."
" יש לך עיניים קטנות" התקרבתי לראות את צבע העיניים והייתי קרובה יותר מתמיד.
" עיניים כחולות וכהות, שפתיים עגולות עבות הן סימטריות... אף ישר לא גדול ולא קטן, גבות יפות מצח בינוני פספסתי משהו?"
" זה מספיק, אני באמת בחור מושך?"
" אפשר להגיד"
" את היית מתחילה איתי?"
" לא" ציינתי מפני שיש לו אופי חלש, אני אוהבת בנים עם רגליים על הקרקע.
" הייתי משנה את סגנון הלבוש שלך"
" את ישירה"
" תמיד הייתי, בכל מקרה אל תהיה מדוכא מה דעתך להישאר איתי כאן?" הצעתי לו את בית המלון הכי זמין בשכונה, המסעדה.
" את מציעה שנישן כאן?" הוא גיחך.
" יש עוד אפשרות היא לחזור הביתה"
" את בהחלט צריכה לחזור"
" אני אסתדר כאן"
" רוצה ללכת להסתכל על הכוכבים?" לא שאלתי גררתי אותו החוצה אל הספסל הוא ישב בקצה הספסל ואני נשכבתי על הברכיים שלו ללא שום התראה מוקדמת ממנו.
" מעניין מה היה קורה אם היינו גרים באחד הכוכבים"
" טכנית זה בלת אפשרי"
" אבל מה אם היה אפשרי?" הצעתי שוב
" אז כנראה שהיה יותר מקום בכדור הארץ"
" מה כל כך מיוחד בכוכבים?"
" אפילו שאני לא תמיד מאמינה בזה אני תמיד מקווה שאחותי צופה בי ומחכה שאבוא לבקר אותה אחרי שאמות"
" אני מצטער לשמוע"
" הכוכבים תמיד מזכירים לי שיש לי אותה"
" זה נותן לך תחושה שאת לא לבד בעולם, נכון?" כאילו קרא את מחשבותיי.
" לפעמים הייתי מדמיינת כיצד אני מושיטה את היד שלי ולוקחת כוכב אחד שממנו היא משתקפת מחייכת אליו ומנופפת לשלום" שוב חשבתי רק על עצמי, על הדמיונות שלי וכמה שאני רוצה שרינה תחזור.
" אתה לא אוהב כוכבים?"
" אני פחות תיאורתי ממך, אף פעם לא הסתכלתי עליהם באופן שאת מסתכלת עליהם"
" אז איך הסתכלת?"
" כאל כוכבים" כמובן מאליו יותר נכון תיקנתי אותו בתוך תוכי.
" הנרי יש לך חלומות?" הרמתי את ראשי אליו וראיתי שהוא מנסה לחשוב.
" לנגן על פסנתר להופיע לראות איך כולם מוחאים לי כפיים ואת, יש לך חלומות?"
" רק במיטה אין באמת משהו שאני רוצה להגשים"
" אני חושב שאת רוצה אבל פוחדת"
" באיזו זכות אתה אומר את זה?" קמתי מהברכיים שלו ונמנעתי מלהסתכל עליו.
" אין אדם בלי חלום יש אדם בלי רצון לחלום"
" מאיפה אתה תמיד זורק משפטים כאלו?"
" זו את, את גורמת להוציא משפטים כאלה מהפה"
" אל תאשים אותי במשפטים שלך" התרגזתי. אולי לארח אותו כאן היה רעיון גרוע בהחלט.
" אתה יודע לעשות אוריגמי?" אף פעם לא ידעתי איש לא לימד אותי ומה שהראו ביוטיוב אף פעם לא הצליח לי, אולי אני מקרה אבוד? שווה לנסות לפני שאני מוותרת על זה באופן סופי.
" כן, הייתי מכין הרבה דברים מאוריגמי כשהייתי קטן"
" אולי תוכל ללמד אותי?"
" חכי כאן" בזמן שהלך החושך ראיתי כיצד סביב המנורה התאספו כמות גדולה של יתושים אשר חגו סביב האור שהיא מאירה.
" תעקבי אחר הצעדים שלי" הושיט לי דף מתוך מחברת והורה לי מה לעשות בכל קיפול.
" ככה?" נדמה לי כי טעיתי בקיפול.
" לא, בואי אעזור לך" הוא קיפל יחד איתי, לקח את האצבעות שלי בשלו והסביר לי באופן הכי טוב שיכול להיות.
" אתה בטח חושב שאני כזאת מגושמת"
" אני לא חושב שום דבר, יצא לך?" התוצאה הסופית הצליחה, הצלחתי להכין פרח ואז סירה, ברבור ואז כבר התעייפתי להכין אותם.
" תודה" סיננתי, הוא שיחק עם הברבור והתמקד בו.
" שניכנס לבפנים?" הנהן.
" תיכנסי אני תיכף מגיע" לא התווכחתי, הוצאתי מהמדף חטיף טעים וישבתי על הספה בנינוחות ובלסתי ללא הרף.
" לא ידעתי שיש אצלנו חטיפים במסעדה"
" רוצה?" הצעתי גם לו
" לא, את מכירה משחק טוב לפני השינה?"
משחק? מה אני חברת קודקוד?
" כמו ששיחקנו פעם קודמת"
" אתה מתכוון למשחק ששיחקנו בבית ההוא?" הוא הנהן, המוח התחיל לחשוב על משחקים אחרים שאי פעם שיחקתי.
" אתה מוכן? לאחר הסבר קצת שיחקנו את המשחק, הוא צחק הרבה גם אני עד שהרגשתי את העייפות שלי מצטברת.

כשפקחתי את עיניי ראשי היה על כתפו של הנרי, קמתי בזהירות ונכנסתי לחדר המלתחות להתרחץ.

המשך יבוא...
תודה שאתם פה, אתם יודעים מה לעשות
נראה מי כאן באמת ונראה לכמה דירוגים נצליח להגיע, לילה טוב❤

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Maya B עקוב אחר Maya
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
אני מתה על הסיפור שלך! אוף מרגיש לי שהעולם לא היה הוגן כלפי דניאלה
הגב
דווח
1 אהבתי
Blackbird Night
Blackbird Night
וואוווו מטורף ובכלל לא קל לקריאה.
אני בניגוד לדניאלה מתה לדעת איך נעמה גילתה את האמת. מעניין לאן היא תלך עכשיו. אולי לדירה של אופק בזמן שהוא בשיקום?
אני ממש רוצה שאופק והיא יהיו ביחד ובא לי שהיא תספר את האמת על עצמה ועל הסיפור שלה.
הגב
דווח
1 אהבתי
Maya B
Maya B
הזהרתי שזה לא פשוט, דניאלה יודעת איך היא גילתה היא פשוט לא רצתה לשמוע כי זה לא מה שעניין אותה באותו הרגע. את תראי בהמשך איפה דניאלה תגור. למי את היית רוצה שהיא תספר את האמת? את הסיפור שלה?
הגב
דווח
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
קמצנית
קמצנית
מאת: black and white .
אני רוצה אותה!
אני רוצה אותה!
מאת: Love is Love
דרך מוצלחת 4
דרך מוצלחת 4
מאת: שיר פיליבה
דרך מוצלחת 4
דרך מוצלחת 4
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה