כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

בסוף מתרגלים- פרק 14

כוונות

אני נכנסת לאולם ההרצאות ביום ראשון חסרת אוויר ומזיעה. ברור שהיום היחיד שבו הייתי מעדיפה להקדים ולהיעלם בין האנשים בהרצאה, הוא היום שבו האוטובוס לא עוצר בתחנה שלי, ואני צריכה לחכות לקו הבא ולהסתכן באיחור. בדרך כלל, בימי ראשון גבע נותן לי טרמפ. הוא יודע שימי ראשון הם השטן של השבוע מבחינתי, וזאת הקלה להגיע לשיעור כשאני לא נראית כמו אחרי קרב עם צ'יטה. רק עוד משהו שאני הולכת להתגעגע אליו בזמן שאני מנסה להתרחק ממנו. בניגוד לכל ההנחיות, העיניים שלי מחפשות אותו. ברגע שהמטרה נקלטה, אני עוברת למצב דומם. הוא כבר הביט בי עוד מקודם. הכיסא שעל ידו ריק, ואני יודעת שלא מדובר בצירוף מקרים. כל המקומות שסביבו תפוסים. הוא שמר לי את המקום הזה, כמו שהוא היה עושה תמיד. רק שעכשיו הכל השתנה. הוא באמת מצפה שאבוא לשבת לידו אחרי יום שישי? איך זה אמור ללכת? "היי, כן, זוכר שדחית אותי באופן ברוטאלי? צחוקים!". לא עניתי להודעה שהוא שלח באותו הערב, וגם לא לשתי ההודעות שעקבו אחריה בשבת. הבנתי ששחר צודקת, אין פה התלבטות. לא כשמדובר ברגשות הסוררים שלי, שרק מחפשים זכות קיום.
"נועה, יש כאן מקום פנוי!" ירדן צועקת, כמו מלאך משמיים. אני קורעת את קשר העין עם גבע, וזה מרגיש יותר גרוע משציפיתי, אבל אני הולכת ומתיישבת לידה.

"תודה על זה." אני לוחשת לה ומוציאה את המחברת והלפטופ מהתיק היותר מדי כבד שלי.
"הייתי שם." היא קורצת לי. הסיפור איתה קצת מוזר... בהרצאה הראשונה בסמסטר א', היא התיישבה לידי והחליטה שנהיה חברות. בדרך כלל, הישירות הזאת גורמת לי למבוכה, אבל הלחץ מהיום הראשון והעובדה ששתינו היינו באותו ראש גרמה לזה לקרות באופן טבעי. המצב השתנה כשגבע נכנס לעניין. היא הכירה אותו לפניי, ומסתבר שהיא הכירה בדרך הרבה יותר... עמוקה. ככה זה כשגבע הוא זונה ממין זכר והבחור שהכי שווה להסתכל עליו ברדיוס של מאה מטר. הסיפור די נדוש- היא רצתה יותר, הוא לא. היא שנאה אותו, הוא היה אדיש לחלוטין. הוא עשה איתי עבודה ביחד ונהפכנו לידידים, ועם הזמן הקשר בין שתינו התרופף. אנחנו עדיין חברות, אבל תמיד כשגבע התקרב, היא לקחה צעד אחורה. זה היה מן הסכם לא כתוב בין שתינו. כשאני רוצה לבלות איתה, אני צריכה לדאוג שהוא לא יהיה כלול בעסקה. טוב, מסתבר שזאת לא תהיה עבודה כל-כך קשה מעכשיו.
"איך היה הסופ"ש?" אני שואלת אותה כדי לשנות נושא ממה שברור שהיא רוצה לדבר עליו.
"את יודעת, רגיל. יותר מדי אלכוהול ורגשות אשם על זה שאני לא לומדת."
"ספרי לי על זה." אני מחייכת והמבט שלי שוב מתגנב אל גבע. אני חייבת להפסיק לעשות את זה, אם אני רוצה לשמור על שפיות. אבל למה הוא יושב שם ומסתכל עליי כאילו דקרתי אותו כשהוא זה שריסק אותי לחתיכות?
"כן, נראה שלך היה סופ"ש מעניין." היא לא מפספסת את קרב המבטים.
"לא במיוחד." אני משתעלת.
"אז למה הדוש נמצא שם למטה ויש לידו כיסא ריק?" היא לא מסתירה את הניכור שהיא מרגישה כלפיו בשום צורה.
"החלטתי להקדיש זמן איכות לחברה שלי, יש תלונות?" אני עונה בעוקצנות.
"אה, ממש לא. אני שמחה שהתפכחת קצת, זה הכל." היא אומרת, ואני יודעת שהיא רוצה לשמוע אותי מלכלכת עליו. אבל אני ממש לא נכנסת לשם.
"אל תדאגי, כל השיעורים שאני עוד צריכה לעשות היום יפכחו אותי מספיק."
"אבל לפחות לא תסחבי איתך משקל מת. אולי גם תקבלי מצטיין דיקן בסוף." היא צוחקת. כשאמרתי שירדן ואני היינו באותו ראש התכוונתי לכך ששתינו תחרותיות בטירוף. כשהיא קיבלה מצטיין דיקן בסמסטר שעבר, הייתי הראשונה שהיא בישרה לה את החדשוות הטובות. יכול להיות שגבע הוא לא הסיבה היחידה לכך שאנחנו לא מבלות הרבה זמן ביחד. ממש שנאתי אותה באותו יום.
"אה, אני אצפה בטקס הזה מהבמה הפעם." אני עונה עם קצת ארס שיוצא באופן בלתי נשלט.
"הנוף משם באמת נחמד." היא מחייכת ויש לה ניצוץ בעיניים, היא נהנית מזה.

שאר ההרצאה ממשיכה באופן הרגיל, מרצה שמדבר הרבה יותר מדי מהר, ומתמקד בכל הדברים הלא חשובים. בסוף כנראה אף אחד מהם לא יופיע במבחן. כבר הבנתי שהתרגולים הם המקום שצריך להשקיע בו ולא לעופף. בהרצאות אני מרשה לעצמי לחשוב על דברים שלא קשורים לוקטורים או מטריצות. נראה שגם המרצה מסכים כי הוא כמעט נרדם על הלוח לקראת הסוף.
"איזה כיף שאנחנו נשארות באותה הכיתה לתרגול!" ירדן קוראת לידי ואני מהנהנת. זה באמת נחמד שאני לא צריכה ללכת עשר דקות ברגל לבניין בצד השני, כשיש הפסקה של חמש דקות בין השיעורים.
"הייתי מעדיפה ללכת הביתה." אני משיבה. למרות שאני מנסה להעמיד פנים שהכל כרגיל, הכל לא כרגיל. אני לא מפסיקה להסתכל על הכיסא הריק שעל יד גבע, כאילו עשיתי את טעות חיי. מעדיפה להתמודד עם התחושות האלה לבד, בלי ירדן שצופה מהצד ושופטת אותי על כל מבט גנוב.
"לא יודעת מה איתך, לי אין בעיה להישאר בכיתה הזאת לנצח אם זה אומר לבהות בפרצוף הזה." היא מחווה אל גלעד שבדיוק עובר בדלת.
"אוי, לא. ירדן, אני חושבת שיש לך שם קצת ריר." אני עוקצת.
"פאק, הדברים שהייתי עושה לו... את יודעת שהגעתי לשעת הקבלה שלו וחרטטתי שלא הבנתי איזה תרגיל? אני אשכרה מקריבה את השכל שלי בשביל לראות אותו מקרוב! יש יותר נמוך מזה?"
"הוא בטח ישר קלט את זה. יש לו גישה לגיליון הציונים שלך מסמסטר שעבר." אני יודעת מניסיון צורב.
"מה? לא. לאיזה מתרגל אכפת מהממוצע של הסטודנטים שלו? מבחינתו אנחנו סתם מספרי תעודת זהות אקראיים." היא נאנחת בתסכול. אז הוא חיפש את גיליון הציונים שלי! הבטן שלי מתהפכת מהמחשבה עד שאני נזכרת במה ששחר אמרה. הוא שכב עם סטודנטיות שלו קודם. לא שאלתי אותה בסוף אם השמועה נכונה.
"כן, את כנראה צודקת."
"אולי אכשל בקורס הזה בכוונה כדי לקבל את חתיכי לעוד סמסטר."
"ותקריבי את מצטיין הדיקן שלך ככה בשביל גבר? מה אבא היה אומר?" אבא שלה סמנכ"ל של חברת הייטק בתחום אבטחת המידע, הם בדיוק עשו אקזיט.
"מבחינתו זה אומר שקיבלתי שכל. השעון ביולוגי דופק והכל." אני לא מפספסת את הנימה הכנה שבקול שלה. תמיד חשבתי שאבא שלה בטח דחף אותה להצטיין בתואר, עם כל העניין של הסמנכ"ל והכל. אולי הוא באמת דחף אותה, רק לא במתכוון.
"טוב, אני מקווה שהתוכנית שלך תיכשל, בכל מקרה."
"נועה, אני חושבת שזה הדבר הכי נחמד שאמרת לי." היא שמה יד על הלב.
"מי תגרום לי לרצות לתלוש שיערות כשהיא עוקפת אותי בפאקינג נקודה במבוא אם לא את?"
"אם אני זוכרת נכון, שתי נקודות. אבל מי סופר?" היא צוחקת ולמרות שזה מעצבן אותי, אני צוחקת גם.

התרגול של גלעד עובר באופן ההפוך מההרצאה שקדמה לו. הוא מדבר עם כל-כך הרבה כריזמה, עם תשוקה אמיתית. הוא רואה את היופי בחומר שהוא מעביר. זה גורם לכולם (טוב, בעיקר לחלק הנשי), לשאול הרבה שאלות ולהתעניין בדברים שלפני פחות משעה גרמו לנו לרצות להירדם. אני מתחילה להרים את היד כדי לשאול שאלה, ומתחרטת. הלוואי שיכולתי להרגיש כמו ירדן, לחשוב שהוא סתם עוד פרצוף יפה חסר משמעות. אבל זה כבר לא יקרה. אני אגמגם כמו טיפשה ואולי אפילו אסמיק מול כולם פה. אין מצב.
"הוא באמת הוכחה חיה לזה שחכם זה סקסי." היא מחייכת בהערכה.
"כן, אה?" אני אומרת בדיוק כשהוא יוצר איתי קשר עין בפעם הראשונה בתרגול. אני לא יודעת אם הזיתי, או שהוא חייך?
"ומי מזילה ריר עכשיו?" היא מושיטה לי טישו ואני זורקת אותו עליה.
"חה, מצחיק!"
"טוב, לפחות הפסקת להסתכל על האפס. זה גם משהו." היא תוקפת את גבע שוב, אבל היא צודקת. באמת לא הסתכלתי עליו פעם אחת מתחילת התרגול.
"את יכולה להפסיק לרדת עליו. כבר הבנתי שאתם לא חברים."
"הוא פשוט כל-כך..." היא מחפשת את המילים. אני יודעת מה היא רוצה לומר, שהוא כל-כך מניאק. שהיא חשבה שזה הולך לכיוון רציני כשהוא סיים את זה. אני זוכרת שממש שנאתי אותו בגללה כשהמרצה ציוות אותנו לעבוד יחד. אפילו ניסיתי לשכנע אותו לתת לי לעשות את העבודה לבד, כדי להימנע מלסבול אותו באופן אישי. אבל אחרי שני מפגשים, עברתי למחנה האויב מבלי להתכוון. כשהגשנו את הפרויקט, הוא כבר היה האדם הראשון שרציתי לראות בבוקר. במבט לאחור, אני מבינה כמה זה מזעזע מצידי, ואני קצת בשוק שירדן לא שמה אותי ברשימה השחורה שלה. היא גם לא ניסתה לרמוז שגנבתי אותו. לא, כל השנאה שלה מכוונת רק אליו, משום מה.
"כן, אבל אני עדיין ידידה שלו, וזה גורם לי להרגיש לא בנוח."
"אוקיי, אוקיי. אני אפסיק." היא מוותרת.
"תודה."
"אז אני אמורה לצפות ממך לחזור לשבת לידו בהרצאה הבאה?"
"אה, אין לך מה לדאוג."
"אז כן קרה עבר עליכם משהו..."
"אני מעדיפה לא לדבר על זה."
"חבל, הייתם כמו הבראד והאנג'לינה של סמסטר א'. בקטע ידידותי, כמובן."
"כמובן." אני עונה.
"אבל היי, לפחות אין לכם שבט של ילדים ביחד." היא צוחקת.
"לא כזה שאת מודעת אליו לפחות."
"כמעט האמנתי לך, רק שהמניאק תמיד זוכר להשתמש בקונדום." היא מכניסה לי שוב את התמונה שלהם ביחד לראש, אחרי שכבר קברתי אותה עמוק מספיק. מה שמוביל כמובן למצעד הענק של תמונות כאלה, בחורות שונות עם גבע. זה מייסר, כי אני יודעת שזה מצעד שהוא לא רצה להכניס אותי אליו בשום שלב.
"למה, רצית להיכנס ממנו להיריון?" המחשבה על ירדן עם תינוק מצחיקה אותי כמעט כמו המחשבה על חתול שמטפל בגור כלבים.
"אוי, פאק, לא. אבל שוב... אבא עם השעון הביולוגי. הוא לא היה מתלונן."

כשהתרגול של גלעד נגמר, ירדן כבר ארזה את כל הציוד ומתחילה ללכת לקראת הדלת.
"את באה?" היא שואלת. אני רואה שגבע עומד שם, ואני יודעת שלא אצליח לברוח מעימות חזיתי כשהוא יהיה במרחק פסיעה ממני.
"את יכולה ללכת, אני צריכה לסיים פה." אני מעמידה פנים שאני ממשיכה לכתוב הערה. בתגובה, היא מושכת בכתפיים והולכת בלי להתווכח. יש הפסקת צהריים ואני יודעת שאכפת לה מהתור למיקרוגל יותר משאכפת לה ממני. זה סדר עדיפויות שאני מכבדת.

משכתי את הזמן, אבל לא נראה שגבע עומד ללכת בקרוב. מה, הוא בוחן אותי בכוח? למה הוא חייב להיות בלתי-אפשרי? אני עוזבת את העט ופשוט בוהה בו. ככה, בלי לנסות להעמיד פנים או לתרץ. מתנהלת בינינו שיחה שלמה בלי מילים, אני מבהירה לו שאני לא מתכוונת לצאת מהכיתה כל עוד הוא אורב שם. בסוף הוא נשבר ומחליט לצאת. תודה לאל.
"צרות בגן עדן?" גלעד אומר בזמן שהוא מוחק את הלוח. איך הוא שם לב למה שקרה כאן? עיניים בגב זה לא קטע של מורות בגיל העמידה?
"המממ?" אני מיתממת ומדלגת במדרגות אל עבר היציאה מהאולם.
"שאלתי, אם יש צרות בגן עדן." הפעם הוא מסתובב ומסתכל ישר אליי. שיט, יותר קל לדבר איתו כשהעיניים הירוקות האלה לא בוחנות אותי.
"כן, לא... לא הבנתי למה התכוונת." אני מתחילה לגמגם.
"אם את אומרת." הוא מרים גבה ואני רואה שהוא נאבק בחיוך.
"אני לגמרי אומרת." הרגליים שלי עומדות על קו הדלת. על התפר שבין להפסיק את השיחה ללרצות שהיא תמשיך.
"אז למה?" הוא מקבל את ההחלטה בשבילי.
"למה מה?"
"למה לא ישבת לידו?" המילים שלו נאמרות בטון לא מתעניין, אבל הן נושאות מטען אחר.
"אני לא חייבת לשבת לידו כל הזמן."
"אה, את לא חייבת לעשות כלום. אבל זה עניין של הרגל, לא? כל אחד שהיה צופה מהצד היה מצפה ממך לשבת לידו, ואיכשהו... לא ישבת."
"כל אחד שצופה בי מהצד? אתה מבין איך זה נשמע?" אני מרימה גבה.
"סתם תהיתי, זה הכל." הוא מרים ידיים בהתגוננות.
"מותר לך לתהות, אבל לשאול לגבי זה... זאת טריטוריה מסוכנת." אין לי מושג איך אני מעזה לדבר אליו ככה.
"את כנראה צודקת." הוא מהנהן ומכניס את הציוד לתיק שלו בתור סימן לסוף של השיחה הזאת. שיט, למה אמרתי את זה?
"סליחה, לא התכוונתי..."
"אני חושב שהתכוונת. ומזל שאחד מאיתנו מתכוון, לא?" הוא מחייך וחולף על פניי ביציאה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אלה בר עקוב אחר אלה
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
חיה לוי
חיה לוי
את כותבת מדהים!!
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
יאא איזה כיף! באמת שזה כל כך עושה לי את היום! מחכה בקוצר רוח להמשך ;)
הגב
דווח
1 אהבתי
unknown user
unknown user
אני פשוט אוהבת את הכתיבה שלך!
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 4 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 12
בסוף מתרגלים- פרק 12
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 26
בסוף מתרגלים- פרק 26
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 28
בסוף מתרגלים- פרק 28
מאת: אלה בר
בסוף מתרגלים- פרק 22
בסוף מתרגלים- פרק 22
מאת: אלה בר
קומדיה
סתמי ת'פה יא בת זונה! אני אוהב אותך.
סתמי ת'פה יא בת זונה! אני אוהב אותך.
מאת: Elchin's Emotions
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
לפני חצי שנה מתתי, ולא משנה מה הרופאים אומרים.
לפני חצי שנה מתתי, ולא משנה מה הרופאים אומרים.
מאת: Nizan Zarotski
בטוחה שתבין 'מלך שלי'.
בטוחה שתבין 'מלך שלי'.
מאת: C Y
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה