כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

אפשר גם אחרת פרק 22+23

איבדתי אמון בילדים ומבוגרים הסתכלתי על כולם במבטי שנאה

פרק 22

הוא עקף אותי, התאכזבתי פסעתי לאט לאט לכיוון החנייה כעסתי עליו.
" שליין!" פתאום שמעתי אותו צועק לעברי, הסתובבתי.
הוא רץ לכיווני ועצר כשהגיע, הסתכל עליי שוב עם המבט שלו. לא יכולתי להתאפק, חיבקתי אותו חזק עד שהרפיתי.
" את ממהרת?" שאל והפתיע אותי.
" לא ממש" היה לי מוזר הוא מדבר איתי.
" יש פה מסעדה טובה אני רעב חשבתי תצטרפי אליי אשמח לשמוע מה חדש" הנהנתי, על יד התחנה הייתה מסעדה קטנה, הוגו הזמין אוכל והסתכל עליי.
" למה אתה מסתכל עליי ככה?"
" מה חדש איתך שליין?"
" אם אתה מתכוון לשמוע על חיי המשעממים זה ייקח בדיוק חמש דקות" הוא צחק.
" אני בטוח שלא, מה את עושה בימים אלו?"
" עובדת במסעדה אני אחראית על הארגון שם והמטבח"
" בדיוק כמו אז"
" אתה עדיין עובד בכלא?" הוא הנהן.
" הגעתי לכאן לקחת כמה מסמכים, אני שמח לראות אותך" חייכתי כמו דבילית לא ידעתי מה להגיד.
" מה עשית בתחנת המשטרה?"
" אל תדאג לא שדדתי בנק, סבא שאני מכירה איבד את ארנק אז באתי לקחת" הוא שוב צחק, לא הבנתי מה כל כך מצחיק.
האוכל הגיע המנות של שנינו, הוא אכל בזהירות וסיפר לי שהוא מתכנן לעבור לכלא אחר.
" חשבת פעם לפרוש מהמקצוע?" הייתי סקרנית לדעת עליו עוד ועוד אבל דבר אחד לא העזתי לשאול, האם הוא נשוי או בזוגיות פחדתי להתאכזב.
" לפעמים, אבל המחשבה הזאת עוברת אחרי כמה דקות. אני אוהב את העבודה שלי"
" את עדיין קוראת ספרים?"
" כן" אמרתי ודחפתי את הכף אל תוך פי, האוכל היה טעים.
" חיכיתי לפגוש אותך" העזתי לומר.
" באמת? למה?"
" אני לא יודעת, בכל זאת 5 שנים היית חלק גדול מהחיים שלי"
" זה נכון"
" פגשתי לא מזמן את ניצן" לא יודעת מדוע נזכרתי בה פתאום.
" באמת? מה שלומה?"
" יותר טוב ממני זה בטוח, היא לומדת ועובדת ובזוגיות"
" ואת? את לא בזוגיות?"
" לא, אתה בכוונה מנסה לסחוט ממני תשובות?" שאלתי בציניות הוא צחק.
" מצטער, סתם צחקתי" אני לא רגילה שהוא צוחק איתי.
"זה בסדר, אתה יודע מקודם חשבתי שאתה לא זוכר אותי"
" מצטער מיהרתי לקחת את המסמכים, תאכלי למה את לא אוכלת?" הוא שוב על תקן הסוהר הדואג.
" הוגו אני כבר לא אסירה, אני אוכלת ודי הרבה אל תדאג לי"
" לא מזמן חשבתי עלייך" הוא חשב עליי? זה בוודאי חלום.
" מה חשבת עליי?" שאלתי ולגמתי מכוס המים.
" מה את עושה בחיים והאם את בסדר. אנחנו הסוהרים גם לפעמים חושבים על האסירים שלנו גם אם הם כבר לא אסירים" הוא ניסה להתחמק מלהביע כל רגש.
" הופתעתי לראות אותך היום, לפעמים רציתי אבל פחדתי שלא תזהה אותי"
" שליין את מצחיקה, אני זוכר את האסירות שלי. את זוכרת את היום הזה שחזרת מבית החולים אחרי השריפה?" זה היה יום מיוחד עבור כולם ורגיל בשבילי, כולם העריצו אותי מחאו לי כפיים, הנהנתי ופתאום הזכרונות התחילו להופיע כמעין חזיונות על העבר.
" את תמיד היית שואלת אותי אם אני פוחד ממך ומשאר האסירות, זוכרת מה הייתי עונה לך?" שוב הנהנתי מבלי לומר דבר.
" את בן אדם טוב שליין אם לא היית בן אדם טוב לא היית מסכנת את עצמך ומצילה אותי" עשיתי את זה מתוך אינטרס אישי שלי רק כי אהבתי אותו. לא הייתי מצילה מישהו אחר אם זה לא היה הוא, שתקתי לא רציתי שיידע זאת.
" אתה ממשיך להגיד את זה ואני אמשיך להתעקש שאני לא"
" אני חושבת שאלך סבא מחכה לי" הוא שילם את החשבון וליווה אותי עד למכונית.
" שמחתי לפגוש אותך, שליין תשמרי על עצמך" כמעט בכיתי לא רציתי להיפרד.
" אני יכולה... להביא לך חיבוק?" הוא צחק ואז הנהן.
עטפתי את גופו ושמחתי שאין יותר את הריחוק הזה של יחסי אסירה סוהר, אנחנו בחיים האמייתים כאן אין את זה. יכולתי להריח את מי הקולון שלו ואת הגוף החסון שלו.
" תודה הוגו על ששמרת עליי" הוא חיבק אותי חזרה מה שלא עשה קודם.
" אין בעד מה" הרפינו אחד מהשני ולפני שנכנסתי למכונית הוא אמר בקול
" נסיעה טובה, שליין" חייכתי ונופפתי לו לשלום כי וודאי לא אראה אותו יותר.

פרק 23

עצרתי בתחנת דלק הייתי צריכה את הזמן להירגע מאז הפגישה עם הוגו, מעולם לא תיארתי לעצמי שאפגוש אותו באופן הזה.
תידלקתי את המכונית ולאחר מכן חזרתי אל אליהו שחיכה בקוצר רוח לארנק.
" אני מצטערת על העיכוב" סיננתי והושטתי לו את הארנק.
" זה בסדר תודה לך יקרה מה הייתי עושה בלעדייך?" אדון אליהו קם ממקומו והגיש לי עוגה.
" אפגוש אותך מחר אחרי העבודה, מתי לנה מגיעה?" המטפלת החדשה שלו זו שהממשלה סבסדה לו לשלושה ימים בשבוע.
" מחר בבוקר, אל תדאגי לי לילה טוב" במהירות גירש אותי בחיוך.
" הוגו!" קראתי לכלב כשנכנסתי הוא קפץ עליי.
" אתה רוצה לצאת לטייל?" הוא נבח, בת אל הציצה מחדרה.
" או זאת את"
" מחר אנחנו יוצאות את זוכרת?" שאלתי אותה היא הנהנה יוצאת מהחדר וקלעה לעצמה צמה.
" מחר כבר יום שני?"
" אכן"
על אף שהייתי עייפה ותשושה מהעבודה ולאחר הביקור שלי בבית של אליהו, התארגנתי לדייט בת אל הייתה מוכנה וחיכתה לי.
" בואי יוצאים"
יצאנו אל המקום בו קבענו, לא רציתי להיות תלויה בבחורים שיבואו לאסוף אותנו.
" את בטוחה שזה כאן?" היא הסתכלה סביב.
" כן, טוב בואי אחנה ואתקשר אליו"
אליאב ודורון הם היו שני הבחורים, את אליאב הכרתי דרך אופק שאגב כלל לא יודע שקבעתי עם אליאב.
" היי, זאת בת אל" דורון הסתכל עליה ישירות.
דורון היה נחמד לבת אל שהרגישה יותר נינוחא לקראת אמצע הפגישה, אליאב לעומת זאת היה מאופק מדי.
" אני כבר חוזרת" הלכתי לשירותים שטפתי את הפנים וחזרתי.
הדייט נגמר עם אליאב לא הייתה משיכה או אפילו שיחה נורמלית בת אל לעומת זאת התרשמה מדורון הם החליפו מספרי טלפון ושבנו לדירה הקטנה שלנו, בת אל ואני.
" אני מצטערת שאליאב היה אטום"
" שטויות זה לא שאין עוד גברים בעולם העיקר שאת נהנית"
" כן הוא היה נחמד" היא חייכה.

" את יכולה לבוא?" אופק הזעיק אותי לבית החולים בשעה כל כך מאוחרת.
" אני מגיעה"
הייתי מנומנמת, ראיתי אותו שוכב חסר רוגע עם מבט זועף.
" הכל בסדר?" צעדתי לקראתו.
" הרגליים שלי הרופא אמר שאני צריך שיקום ושלא בטוח זה יעזור"
" אופק אתה תצליח!"
" לא, אני לא רוצה לעשות שיקום" אמר בכל תוקף והסתכל עליי.
" אתה כן תעשה"
" לא אני לא"
" תן לי סיבה אחת למה לא" הוא חיפש עד שאמר לבסוף:
" זה כנראה הגורל שלי"
" שום גורל אתה תלך לשיקום ואם לא תלך אז אני לא אדבר איתך יותר!" הצבתי לו תנאי.
" למה את לא מוותרת לי?"
" אתה טועה אני לא מוותרת עלייך אופק, לעזאזל איתך אתה בין האנשים הכי חשובים שיש לי בחיים אני לא רוצה לאבד אותך!" לראשונה הייתי כנה איתו ובכלל עם עצמי.
" אני לא הולך למות"
" נכון אתה לא, אבל כשאתה מוותר לעצמך חלק ממך כבר לא אופק" הוא ניסה לבחון כל מילה שלי.
" אז אם אתה מספיק אוהב את עצמך תעשה את זה בשביל עצמך ותפסיק עם הרחמים העצמיים האלו כי אתה בעוד חודש תתחיל לרוץ!" אמרתי זאת בכעס ובדרבון והלכתי משם על מנת לתת לו לחשוב על הדברים שהוא אומר. ידעתי שאופק יצליח כמו שידעתי שאתקבל לעבודה.

הוצאתי את הוגו לטיול לילי, היה שקט ורגוע הכוכבים האירו יחד עם הירח וכל החושך פתאום כבר לא מפחיד.
" על מה את מסתכלת?" זה היה הנרי שזיהיתי בקולו.
" על הכוכבים"
" אה, מה שלומך דניאלה?"
" הכל בסדר איך חיי הנישואים שלך?"
" ליה רוצה שנקנה מיטה חדשה רק כי שלנו חורקת"
" צריך לבדוק את הברגים אולי הם יצאו לא צריך ישר להחליף מיטה" אמרתי בקול.
" אני מסכים איתך"
" לא אל תסכים איתי לך ותגיד לה"
" אני חושב שאגיד"
" אז לאן טסתם בירח דבש?"
" איטליה"
" איטליה יפה?"
" תלוי איך מסתכלים"
" מה זאת אומרת?" שאלתי
" ליה נהנתה, אני קצת פחות" תהיתי מדוע
" מקווה שפעם הבאה תהיה טובה יותר " בעצמי לא ידעתי מדוע אני נחמדה אליו.
" שפרה אוהבת מאוד את הוגו"
" איך ידעת שזו אני?"
" הוגו מסגיר אותך" חייך והביט בי.
" לאחרונה אני חושב הרבה על מה שאמרת שאנחנו מסתירים דברים מאנשים אחרים. אני מסתיר ואני פוחד שאם יגלו לא יאהבו אותי"
" למה אתה צריך אישור לכך שיאהבו אותך?"
" אני לא יודע משהו בי דפוק כנראה"
" אני פשוט חושבת שכל החיים נתנו לך ציונים על דברים שאתה עושה ועכשיו אתה פוחד שאם ידעו אז ימצאו בך פגם"
" אולי... איך את מתגברת עם הסוד שלך?"
" אני לא, אני חיה איתו ויודעת שגם אם יגלו אצטרך לחיות עם זה ולא משנה מה יגידו"
" תמיד אחרי שאני מדבר איתך אני חוזר עם תובנות"
" תובנות זה טוב, לא?" ראיתי אותו מהנהן.
" אתה יודע זה נחמד לדבר איתך" הייתי כנה.
" איתך אני יכולה לדבר, לחשוב, להסתכל על הנוף ולא לדבר כל כך הרבה"
" מה רע בלדבר כל כך הרבה?"
" תאמין לי אתה לא רוצה שאדבר הרבה"
" למה?"
" כי כשאני מדברת אני פוגעת באנשים"
" בי את לא פגעת"
" עדיין. טוב אני חושבת שאלך" הרגשתי פתאום לא נעים בשיחה הזאת.
" לילה טוב"

....

אותו יום בו מצאתי רינה שוכבת ומתה ראיתי ילדה מתקרבת אליי אל בקתת העץ בבכי וידייה מלאות דם.

" את עשית את זה? למה עשית את זה?" שאלתי ברעידות.
" אני מצטערת... באמת לא התכוונתי רק שיחקנו" היא הודתה, לא הפסקתי לזעוק מבכי.
" למה עשית את זה?"
" כי... כי היא מעצבנת! לקחה לי את החבר ואז אני רציתי את המספריים אבל היא לקחה לי " חבר? בגיל כל כך צעיר? מספריים? זה קרה בגלל מספריים?
" מעצבנת? חבר? מספריים? היא בסך הכל ילדה קטנה שלא עשתה שום דבר רע. במה היא עצבנה אותך בכך שהיא הלכה לבית ספר? בכך שניסתה למצוא חברים רק כי את התעללת בה יחד עם החברות שלך? היא ניסתה כל הזמן למצוא דרך שכולם ידברו איתה היא חשבה שמשהו בה לא בסדר רק כי היא לא עשירה מספיק, רק כי אין לה כסף לקנות חולצה יוקרתית כמו שלך. היא בסך הכל הייתה ילדה קטנה שרצתה חברים" זעקתי, רעדתי וכאבתי על גורלה של אחותי הקטנה, הילדה התחילה לבכות יחד איתי, לא האמנתי לדמעות התנין שלה.
" מה אעשה עכשיו בלי אחותי? אין לי אף אחד! את לקחת לי את הדבר הכי יקר לי... את אחותי, את רינה שלי!" בכיתי על רינה ורציתי שהיא תתעורר הזעקתי אמבולנס ומשטרה.
זה לא היה קל אותה ילדה לא הודתה בזה, היא הראתה להם מכתב שרינה כביכול כתבה והם לא חקרו את זה לעומק, לא מצאו מספריים בזירת הפשע הילדה הייתה חכמה היא חשבה על הכל.
" תגידי להם את האמת כמו שאמרת לי!" הטחתי בה את הכל אבל היא לא אמרה שום דבר רק בכתה להורים שלה שהיא פוחדת, הם האמינו הרי מי לא מאמין לסצינת דמעות סוחפת של ילדה קטנה?
" למה אתם לא עושים שום דבר!" צעקתי לשוטרים.
מאותו יום ידעתי שאני צריכה לנקום, ידעתי שעליי לעשות הכל על מנת לתת לרינה מנוחה.

לא הייתה לי חמלה יותר כלפי אנשים אפילו מה שאבא היה עושה קטן לעומת מה שהיא עשתה. איבדתי אמון בילדים ומבוגרים הסתכלתי על כולם במבטי שנאה. לא הסתכלתי על עצמי או על מה שטוב לי, רינה הייתה לי בראש וכל מה שעשיתי היה בשביל שיהיה לה שקט שם למעלה.
תיכננתי את הנקמה שלי כמה ימים לפני שהחגים התחילו, ידעתי שחגים מאחדים משפחות ואני רציתי לפרק את המשפחה שלה. לא חשבתי על עצמי, לקחתי את האקדח שאבא תמיד היה מחביא והלכתי אל הבית של הילדה שלה. אבא שלה פתח נתתי לו מכה שהפילה אותו לרצפה אימא שלה פחדה והתרחקה ממני חיפשתי את הילדה שלהם שוטטתי בכל הבית כשראיתי אותה היא נבהלה ממני.
" תמשיכי לצחוק בזמן שאחותי הפסיקה לצחוק, תמשיכי להגיד שזה היה רק משחק או שאת מצטערת..." התקדמתי לעברה.
" עליי זה לא עובד את הרסת את המשפחה שלי אני אהרוס את שלך" לא הסתכלתי על העובדה שהיא בת שתיים עשרה, לא הסתכלתי על העובדה שיש לה הורים לא ראיתי שום דבר מלבד את המטרה שלי. לא היה לי אכפת שפרצתי לבית זר והכיתי בן אדם.
הדבר היחיד שאני זוכרת אחרי הירייה זה שוטר שבא ואזק אותי בכוח.

בחקירה במשטרה עשיתי מהם צחוק נתתי להם להתעצבן.
אני זוכרת כיצד הראו את ההלוויה שלה של אותה ילדה כולם בכו עליה, סיפרו עד כמה הייתה ילדה טובה אני צחקתי, כולם קראו לי משוגעת או לא אנושית. על רינה איש לא דיבר ככה, על רינה איש לא ריחם או ידע מה קרה, איש לא ידע!

החקירה עוכבה רק עד לאחר הלידה שלי, במהלך ההריון החביאו אותי בתוך דירה מוסתרת בשביל להגן עליי מאנשים.
" למה ירית בילדה?" השוטר הסתכל עליי במבט כעוס שלא הפחיד אותי לא היה לי לאן ללכת, רציתי לכלא לא היה לי אכפת שם תהיה לי הגנה, אוכל, קורת גג.
" כי התחשק לי" אמרתי
" אין לך הרשעות אחרות אני באמת לא מבין"
" אז אל תבין"
" זה בגלל המקרה של אחותך?"
בדיוק אז חשבתי על משהו מצחיק והתפקעתי מצחוק, הוא לא הבין וכך המשכתי עד שהוא יצא בעצבים משם.

....

מלאו לי אתמול 18, והיום הגעתי לכלא אמיתי. התרגשתי היו לי צפיות האם זה באמת כמו בסרטים? זה היה גרוע יותר אבל במילא יש לי כאן עוד כמה שנים ולקטר לא יעזור.

" הוגו קח אותה לקבל מדים ושתיבדק אצל הרופאה"
" עוד משהו?"
" בהצלחה היא מקרה אבוד" שמעתי את הלחישה שלחש לו באוזן
שוטר נאה ביותר גרר אותי לכיוון הכניסה, אני חושבת שנדלקתי עליו, בזמנו לא ידעתי שמדובר בהוגו.

" על מה את חושבת?" זה היה הוגו שלאחרונה די הרבה מגיע לדבר איתי.
" על אותו יום"
" איזה יום?"
" אותו יום בו עשיתי את המעשה"
" את חושבת על זה הרבה?"
" לא, חשבתי גם על אחותי אני כל הזמן חושבת עליה"
" מה את חושבת עליה?"
" מה הייתה עושה היום? ואם היא הייתה בחיים אז מה היא הייתה עושה עכשיו?"
" אל תפסיקי לחשוב עליה"
" אני לא, אני פוחדת שהיא תיעלם מהעולם אם אפסיק לחשוב" הוא חייך והנהן תוך כדי.
" אתה יודע אתה היחיד שלא שואל אותי למה עשיתי את זה"
" אני לא צריך לדעת" ציין
" אוקיי אני בטוחה שאתה סקרן בדיוק כמו האחרים."
" זה לא ענייני"

....

" דניאלה את שקטה היום" איתן אמרה לי בהפסקה, הייתי עייפה מדי בשביל לדבר עם מישהו.
" אני קצת עייפה"
" נשמע שעוברים עלייך לילות קשים"
" ביליתי כל הלילה בבית חולים"
" בית חולים?" הנהנתי ולא ידעתי מדוע אני משתפת אותו בזה, הרגשתי כמו שיכורה.
" אם את רוצה את יכולה ללכת"
" לא לא אני אשאר הבוס שלי צריך להגיע"
" תלכי הוא יהיה פה גם מחר."
הלכתי בשתיים עשרה לבקר את אדון אליהו לפני שאלך לישון שנת צהריים בבית.
" אליהו?" דפקתי בדלת הוא פתח אותה בחיוך.
" הבאתי לה משהו"
" מה זה?"
" עוגיות אבל לא אני אפיתי זה מהעבודה"
" איזה יופי שאת תמיד חושבת עליי"
" אתה נראה עליז במיוחד"
" כן, הנכד שלי צריך להגיע כל רגע"
" חשבתי אתם לא מדברים"
" הוא הנכד היחיד שאיתו אני בקשר, הוא מגיע לבקר אותי מדי פעם" שמחתי שיש לו מישהו קרוב.
" את רוצה לשתות משהו?"
" יש לך קולה?"
" לא חומד, סודה?"
" אז סודה" צחקתי.
דיברנו על תוכנית ריאליטי חדשה שיצאה, אליהו סיפר שיצא לו לצפות בפרק הראשון ושזה היה מצחיק.
" תספר לי עוד!" בדיוק דפקו בדלת, שלוש דפידות.
" אבא זה אני" שמעתי במעורפל את קולו החרישי.
" אני חושבת שדופקים" אליהו לא שמע.
" אני אלך לפתוח זה בטח הנכד שלך" אליהו התרגש ואישר לי לפתוח.
פתחתי את הדלת הלבנה ואל מולי ראיתי את הוגו.

המשך יבוא...
הרבה התגלה בפרק 23 מה אתם אומרים על דניאלה?

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Maya B עקוב אחר Maya
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מתי יהיה המשך?
הגב
דווח
Maya B
Maya B
היום:)
הגב
דווח
Talya Bar
Talya Bar
ואו מדהיםםם אני כל כך רוצה לראות אותה בזוגיות בריאה עם הוגו!
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 9 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מתח
אנחנו לא זוג
אנחנו לא זוג
מאת: שקד מיכאל
הסיפור שלי.
הסיפור שלי.
מאת: •Our scratches | השריטות שלנו•
כועסת
כועסת
מאת: Shirel Ben-Or
זה התחיל בהודעה באחת בלילה, ונגמר באהבה אסורה
זה התחיל בהודעה באחת בלילה, ונגמר באהבה אסורה
מאת: Miss Writer
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
הם קוראים לי היפיפיה הנרדמת
הם קוראים לי היפיפיה הנרדמת
מאת: Li Sha
המקרה שהיה לי עם איתי
המקרה שהיה לי עם איתי
מאת: שוקו חם
עתיד טוב יותר 2
עתיד טוב יותר 2
מאת: שיר פיליבה
קונכיות
קונכיות
מאת: איש המגבעת
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan