כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות

חיוך מזויף פרק שני

פרק שני

תוכן עניינים 1. חיוך מזויף2. חיוך מזויף פרק שני

2

היא הרגישה שהישיבה הממושכת שגרתית מדי, משעממת. חסרת מעש. היא הייתה צריכה לעשות משהו, לחלץ עצמות, להשתחרר. לנסות משהו אחר.
היא הביטה בבית הפוך. היא לא ידעה אם לקרוא לו בית חדש משל עצמה, בשבילה, או לקרוא לו מחסה, או אפילו בפשטות- בניין.
היא הרגישה שיש משהו בתוך הבניין הזה שהוא שלה. כאשר הייתה בתוכו הרגישה שהוא חלק ממנה. וכשיצאה היא הפכה למשהו אחר. היא משהו אחר עכשיו.
היא ישבה במרחב הרב, על השביל שהתעקל עד לפתח הבניין, הסתובבה והפנתה לו גב והסתכלה עם ראשה אחורה, אל עבר הבניין, מזווית אחרת, מהזווית ההפוכה של ראשה.
היא חשבה שתראה משהו שונה. אך הכל נראה אותו דבר. רגיל ושגרתי.

עלה בה הרצון לאכול, היא ניסתה להשקיט את בטנה זמן רב מדי וזו, לא נשמעה להוראותיה, השמיעה קולות משם ועד החיים ההם, שנטשה ועזבה אותם,
היא חשבה שעד לשם שומעים את רעשי בטנה הקוראת למזון, שיזין אותה ולו בקצת, למה להזניח גם מקור חשוב שכזה?
אז היא מזניחה את עצמה, את נפשה ואת מי שהיא, זה אומר שהיא צריכה להזניח דברים אחרים וחשובים לא פחות?

מכיוון שלא הביאה איתה יותר מדי דברים, לא נשאר לה אוכל רב והיא החליטה לחפש מקום שאפשר לקחת ממנו אוכל לאחר שתסיים את מה שיש לה.
היא הסתמכה על המקום עצמו שידאג לה. שידאג למישהי החדשה שתצא ממנו, כאשר זמן זה יגיע לנקודת המפנה הנכונה ולנקודת המפגש שלה עם עצמה האמיתית, לא האחת שבורחת מהכול ומנסה לכסות את עצמה בסיפור חיים אחר.

היא החליטה שתאכל את מה שנשאר ותחליט מה לעשות לאחר מכן בקשר לאותה סוגיה.
היא הוציאה נקטרינה מתיק הגב שלה, המשובץ משבצות שחור לבן, השילוב האהוב עליה. מרתק ועמוק. כמעט כמוה. היא הרגישה שהיא רגילה, פשוטה, לא מיוחדת.
היא לא מיוחדת כמו המשבצות הללו. להן יש סיפור ועומק, והיא... חיים קשים עברו עליה, היא לא ראתה זאת כסיפור. היא ראתה זאת כבריחה.
היא הוציאה בקבוק מים מהתא הגדול ושטפה את הנקטרינה, החזיקה אותה ביד אך לא אכלה אותה.
היא בחנה אותה. הסתכלה עליה מכל עבר. בחנה כל פינה וכל דבר שיכל לאפיין אותה.
היא ניסתה להפיק לה חיים משל עצמה, ליצור לה גם עולם פנימי.
שתוכל להרגיש שהיא לא לבד, שיש שם מישהו איתה, שתומך בה, שנמצא שם בשבילה ואיתה לאורך כל הדרך.
גם אם זו תהיה רק נקטרינה בסך הכל ולא בן אדם מוחשי. היא צריכה את הקרבה הזו יותר מכל. היא לא תיארה לעצמה כמה קשה זה יהיה. כמה לא פשוט יהיה לעבור את זה לבד.
עם כמה שהיא הראתה כלפי חוץ שהיא עצמאית, קשוחה, אחרת, לא רגילה, מרדנית, אפופה ומתבודדת, כמה שהתנתקה מהעולם בתוך האוזניות הלבנות הקטנות עם המוזיקה שלה, היא בתוך תוכה הרגישה בודדה כל כך והייתה זקוקה לחברה, לאנשים שיהיו סביבה.
היא לא באמת יכלה להיות לבד. היא הייתה צריכה לחלוק את חייה עם מישהו נוסף, מישהו משותף. שיחווה וישתף עימה חוויות ודברים שהיא עוברת ועברה כבר בחייה.
שתגיע לנקודת מפנה חדשה ואחרת בתוך כל הסיפור הזה.
***
היא התהלכה לאורך השביל והתיישבה על ספסל בקצהו, המשקיף על הבניין.
הספסל היה בצבע חום עץ, רגיל, עדיין לא היה חרוט עליו דבר. הוא היה נקי. כמו הנפש שלה שהיא רצתה שתהיה, כמו הספסל החום הזה.

שמלתה האדומה הייתה צמודה לגופה, היא הרגישה חום מבפנים. הרגשה שלא הרגישה כבר זמן רב, כי לרוב הרגישה קפואה. היה לה קר רוב הפעמים, אך עכשיו היא הרגישה חם. המקום הזה רק עושה לה טוב בינתיים. היא רק הגיעה. היא שמחה על ההחלטה הזו. זה בדיוק מה שהיא צריכה כרגע בנקודה אליה הגיעה בחייה.
היא התחילה לאכול את הנקטרינה, החזיקה אותה בידה ונעצה בה ביס בדיוק באמצע. מיץ כתום ונוזלי התחיל לנזול על סנטרה והיא שמה יד מתחת כדי שלא ינזל על שמלתה.

לפתע שלוותה פגה. הכל נעצר פתאום. היא עצרה וראתה צל מתקרב אליה. צל התיישב על ידה. היא הפנתה את ראשה אל כיוון הצל וראתה נער.
היא לא הבינה איך הוא הגיע לשם, אולי כמו שהיא הגיעה למקום הזה, ההרגשה שצריך שקט מהכול, ההתנתקות הזו ולהתחיל את החיים מהתחלה. לנסות ולשנות את עצמך למשהו אחר, למשהו טוב יותר ממה שהיית.
להתנתק מכל החיים שהיו לך עד עכשיו ולהגיע למציאות אחרת, בה אתה יכול לעשות כל מה שרק תרצה ותחפוץ בו.
היא הייתה מופתעת במקצת אך ההרגשה הזו עברה לה מהר. היא התעשתה על עצמה. מה הבעיה שעוד אנשים יהיו כאן ויגיעו לכאן? זה לא רק המקום שלה. מותר לו, זה בסדר. היא הרגישה מפויסת עם עצמה על שחשבה זאת, ושמחה שעוד בן אדם נמצא במקום שהיא נמצאת בו כרגע. מול הבניין הגדול, המחסה. היא הרגישה שמחה שיש עוד בן אדם חוץ ממנה, שהיא תוכל לחלוק, לדבר איתו ולשתף אותו בכל. היא הרגישה שלא סתם הוא הגיע לכאן, דווקא עכשיו, דווקא לידה, דווקא איתה, ברגע ההוא. הרגע הנכון כאשר הוא הופיע.

זה סימן, זה אומר על משהו. כך חשבה.
היא הביטה בו.
הוא הביט בה בחזרה.
היא צחקה. הנקטרינה בידה רעדה במקצת.
הוא צחק.
היא הרגישה נבוכה.
הוא הסתכל עליה.
היא עצרה מלאכול את הנקטרינה. פשוט בהתה בו לרגע, רצתה לנצור את תמונתו במוחה, שלא תשכח אותו, ולא לרגע אחד, ולו לפרט הכי קטן ושולי שיכול להיות ולהתקיים במראהו. היא לא ידעה אם יישאר או ילך, וכמה זמן באמת יהיה שם, אז הרגישה שהיא צריכה לעשות זאת. להסתכל עליו. לזכור מראהו כבן אדם. בן אדם אחר מכל האנשים שהכירה עד עכשיו בחייה.
הוא האדם הראשון שהיא פוגשת בחיים החדשים שלה. התחלה חדשה נוצרה לה עכשיו. היא שמחה על כך.

לפתע התגלגל אפרסק בין שניהם. היא לא שמה לב אל האפרסק שהחזיק בידו עד שנפל.
היא הסתכלה עליו יותר מדי זמן בשביל לשים לב לכך.
כמו שהיא הייתה עם הנקטרינה, היא תהתה אם שם לב לנקטרינה בידה.
שערו היה בצבע חום, לא כהה מדי ולא בהיר מדי, אשר הגיע עד עורפו. עיניו היו בצבע חום עמוק, היא יכלה לטבוע בתוכן גם בלי שתרגיש.

פניו היו בוגרים ויפים כל כך למראה. היא הרגישה שהיא מסתכלת על אדם יפה תואר ומעבר לכך. בחייה לא ראתה יופי מרהיב שכזה. היופי שלו היה עוצר נשימה.
היו לו זיפים קצת ואלו הקנו לו מראה בוגר יותר. הוא נראה שובה לב, ואכן הוא שבה את ליבה. היא הרגישה שהיא לא מספיק. שהיא לא מספיק בשביל להימצא לידו.
והיא עוד לא הכירה אותו. היא רק הסתכלה עליו. כבר הרגישה שונה ואחרת. אחרת ממי שהייתה עד עכשיו. הוא שינה אותה רק בלהימצא על ידה. היא הרגישה שזה טוב ונכון כל כך בשבילה עכשיו.
היא ידעה שתזכור את מראהו. היה לו מראה מיוחד, לא כמו כל אדם שניכר בדרכה עד היום. היא ידעה שאותו אי אפשר לשכוח, גם אם תרצה, לא תוכל. הוא כבר נכנס לחייה. זהו, אין לו עכשיו שום יציאה לחפש או אפילו למצוא. היא הרגישה מוזר וטוב בו זמנית, שהכניסה אותו לחייה כך. אדם חדש נכנס לחייה ברגע זה. בלי ששאלה ובלי שביקשה זאת מראש, זה פשוט קרה.
היא הרגישה טוב עם עצמה שנתנה לו להיכנס. היא לא יודעת איך הוא יחשוב ויגיב כשיכיר אותה יותר, אך לכל דבר בחיים צריך לתת הזדמנות. להסתכן וללכת על הלא מוכר והלא פשוט, ולראות מה יוצא מזה.

"זה האפרסק שלך?" שאלה.
"כן." אמר עם חיוך.
"אז הוא נפל לך." היא הסתכלה עליו, מבטו החודרני גרם לה לרעוד.
"אני יודע, ראיתי. עכשיו את יודעת שאני כאן. הייתי פה בסביבה הרבה זמן אבל לא ידעתי מתי הרגע הנכון באמת להיכנס, החלטתי שעכשיו זה זמן מתאים, אז הגעתי גם. הסתכלתי עלייך הרבה וראיתי מה את עושה ומה עובר עלייך. יש לנו הרבה על מה לדבר אני מניח. את מעניינת. היי."
הוא הרים מבטו מהאפרסק אליה, עבר אל הנקטרינה שבידה והסתכל עליה שוב ונעצר עם מבטו עליה.
"הו הא, היי." אמרה. היא קברה מבטה ברצפה.
היא לא ידעה מאיפה להתחיל ומה להגיד. היא לא מצאה את המילים הנכונות. היא הרגישה מבולבלת מעט.
"מה... הסתכלת עליי כל היום שהייתי כאן?" שאלה.
"כן. אבל רק קצת. לא יותר מדי. אני הרי לא איזה אדם משוגע שבורח וצריך להסתכל על אנשים זרים ואחרים. אני בסך הכל אדם שלקח קצת סמים בחייו וצריך להשתקם מזה. צריך להתחיל מחדש, לצאת מהעולם שחייתי בו, להתנתק ולנסות לעשות משהו אחר מהאדם שאני. לבנות אני אחר, ממה שהיה עד עכשיו. אחרי ההסתכלות שלי עלייך אני מרגיש שאני במקום כלשהוא מכיר אותך, אשמח להכיר באמת." הוא היה נחמד אליה. לא תקף, לא שפט, לא הרביץ, לא הכאיב. הוא התנהג אליה יפה, בעדינות ובחינניות.
היא הרגישה בטוחה בקרבתו.
"אתה מתכוון לאכול את האפרסק הזה?" שאלה.
"אני חושב שכבר לא..." אמר.
"מסכן. טוב, אם זה מה שאתה רוצה. מי אני שתגיד לך אחרת. הוא נראה טעים, בכל מקרה. רק שתדע..."
"זה היה כדי למשוך את תשומת ליבך," הוסיף וקטע את דבריה.
"מה, אבל למה? אני הרי היחידה שנמצאת כאן. לא?"
"אני לא בטוח בזה, אבל אוקי, אם את אומרת. אני שמתי לב אלייך בכל מקרה, רק אלייך." אמר. היא הרגישה כמו בסרטים. סרט רומנטי למדי. היה בו צד רגיש ורומנטי. היא אהבה זאת מאוד, והיא כמעט ולא הכירה אותו, אך כבר ידעה עליו רבות והרגישה שזה נכון.
"אז... רצית לדעת משהו? הרי הסתכלת עלי זמן רב... בטח רצית לדעת דברים כלשהם." היא הסתכלה עליו ושמרה בכל זאת על מרחק מסוים.
היא לא הצליחה לחזור ולבטוח באנשים במהירות שכזו.
"כן. איך לא? את מסקרנת מהרגע הראשון שמסתכלים עלייך, את מיוחדת ואחרת. את לא כמו כל הבנות שהכרתי בחיי. את בת האדם הראשונה שאני מכיר עכשיו, בחיים החדשים שלי שאני מסגל לעצמי," חייך, וכאשר עשה זאת שתי גומות צצו להן.
היא שמחה שגם הוא מסגל לעצמו חיים חדשים לעכשיו, אדם חדש לבנות ולהיבנות ככזה, ושלא רק היא מנסה להתחיל מהתחלה. מדף חדש, אחר וחלק יותר, ממה שהיה עד עכשיו. לשכוח את העבר ולהתחיל את העתיד כהווה מזדמן.
היא הסמיקה. הרבה זמן לא שמעה מילים שכאלה, ועוד מחמאות, ועוד עליה. מי היא שתהיה מיוחדת כל כך כדי שיגידו לה את הדברים הללו. היא הרגישה שהיא בעולם אחר. ואכן הייתה בכזה.
"תודה," אמרה, בשקט, וחיוך עלה על פניה.

זמן כה רב לא חייכה חיוך אמיתי, היא כבר שכחה מה היא ההרגשה שמרגישים בפנים, בתוך הנפש, כאשר מחייכים באמת. כאשר מוציאים את האדם התמים, הפשוט והאמיתי שבך אל העולם. אל האדם שנמצא מולך.
הוא גרם לה להוציא ממנה את מי שהיא באמת, ללא מסכות ודברים נסתרים או ניסיונות להראות מישהי שהיא לא.
היא הביאה את הפנימיות שבה, שלא הרבה הבחינו בזאת, הוא גרם לה להיות עצמה, כך היא רצתה לגלות את עצמה מחדש, במקום ההוא, ביחד איתו. כנראה שזה מה שהוביל אותה לכך מלכתחילה, מקום מיוחד עם הרגשה קסומה למדי.

הוא חייך אליה בחזרה.
הם הרגישו משהו קסום, שונה ואחר אופף את שניהם, כאשר ישבו יחדיו על הספסל. הם הרגישו שהעולם עצר מלכת, שרק הם זזים ומרגישים עכשיו בתוך כל העולם הזה שהם יצרו להם, ביחד. ברגע הזה.
היא ניסתה להסתכל על דברים אחרים מעבר להסתכלות רק עליו. היא חיפשה משהו אחר לנעוץ בו מבט אך לא מצאה, הוא היה הדבר הכי מעניין שנמצא מולה. לפחות זה משהו חיובי וטוב.
היא לא הכירה אותו בכלל, אך הרגישה שהיא צריכה ורוצה להכיר אותו, יש בו משהו שנותן לה חשק לכך.
היא הרגישה שזה המקום.
היא תעז. היא תתחיל להיות אמיצה יותר מפעם, לא לתת לדברים לשקוע ביחד איתה, אלא שהיא תתגבר על כל דבר ותיתן לעצמה להיות פתוחה יותר עם להכיר אנשים חדשים ולהכניס אותם לחייה. לא לפחד מכך יותר מדי.

"אתה אוהב אפרסקים?" רגע אחרי שהוציאה זאת לחלל האוויר חשבה ששאלה שאלה מטומטמת. ככה באמת מתחילים הכרות עם מישהו?
"כן. זה טעים. ואת, את אוהבת אפרסקים? אני רואה שיש לך נקטרינה." הנה, הוא שם לב לכך. ידה הפסיקה לרעוד.
"כן. זה מה שהיה לי בתיק, אז אני מניחה... חיים חדשים מלאים תגליות חדשות." אמרה.
הוא חייך. היה לו חיוך מקסים. היא רצתה לראות אותו הרבה, את החיוך. שלא יפסיק לחייך לעולם. הוא היה יפה מדי, שהרגישה שהיא יכולה ימים שלמים להעביר רק בלהסתכל על החיוך שלו.
"אז מה אתה עושה כאן, למה באת דווקא לפה? משהו מיוחד הביא אותך לכאן?" היא הרגישה שהיא חייבת לשאול את השאלה הזו, שהפכה לכמה שאלות בו זמנית, שצף של שאלות ללא הפסק יצאו מפיה והיא לא ידעה מתי לעצור.
גם אם זה מוקדם כל כך, היא הרגישה שהיא צריכה לדעת. זה יהיה מעין חור שייסתם כאשר יענה על השאלות. הוא סיקרן אותה. היא לא ידעה מה בדיוק קסם לה בו, אולי זו פשוט הדרך שבה הוא מציג עצמו ומתנהג כמי שהוא, אך בכל זאת, הרגישה משהו מיוחד כאשר נמצאה בקרבתו, כאשר הסתכלה עליו והביטה בעיניו. הוא היה מיוחד והיה האדם הראשון שגרם לגופה ולליבה לרעוד יחדיו באותו הזמן ובאותו הרגע.
היא הרגישה שהיא תדע הרבה יותר מעבר לרק מראהו, היא תדע את העומק הנמצא בתוכו.
"אני פה כי... אני בורח." הוא אמר בנשיפה אחת, עמוקה.
"ממה אתה בורח?" היא שאלה בהתעניינות.
הוא הביט בה. מבטו הפך לקשה וטעון. אך בכל זאת הוא היה נראה נינוח לידה. עם כמה שהרגיש מתוח, היא נתנה לו להרגיש רפוי יותר, להרפות מכל דאגה ומחשבה שנקרו בדרכו.
"אני בורח מהכול. מכל האנשים, החוויות, הצלילים והדברים שעברו עלי אז, בחיים ההם. בחיים של לפני הסמים. שהיו שליליים.
אני מנסה גם לברוח מהמקום הזה של... אני... אני אמנם מנסה להיגמל מהסמים, לא בטוח אם זה יעזור אבל אני מקווה שהמקום כאן יעזור לי בזה. אני צריך את זה, להיות נקי ולהיות אחר, לא כמו קודם. להשתנות, ולטובה.
אני רוצה שכל החוויות שהיו לי ייעלמו וייווצרו רק חדשות. מעכשיו והלאה. את הראשונה שאני פוגש שאני חושב שתחולל שינוי בחיי. אז זה כבר דבר טוב, לא?"
"כן. אתה חושב?"
"אני בטוח."
בתשובתו הוא גרם לחיוך לעלות על פניה, היא ניסתה להסתירו, אך הוא, מצידו, קרן וחייך אליה גם.
"ומה איתך?" הוא הסתכל עליה וחיכה לתשובה. למוצא פיה.
"אני... אני גם בורחת." אמרה בקול מהוסס.
"הרגשתי את זה. הבחנתי בזה, הייתה לי הרגשה שגם את בורחת ממקום כלשהוא. ממה, אם אפשר לשאול?" הוא התקרב אליה, משך עצמו קרוב יותר אליה על הספסל. הם נראו קרובים יותר לרגע.
היא התרחקה ממנו במעט. הרגע נעלם.
היא הביטה בו, הסיטה מבטה והיה לה קשה לדבר לרגע. כל כך הרבה זמן היא רצתה קצת שקט, לא להיפתח ולדבר יותר מדי, להיות בשקט עם חייה, ולו לזמן קצר, אך איתו היא הרגישה שהיא יכולה להיפתח, להיות אמיתית, להיות היא, לא לפחד מלהיות עצמה. גם שלא הכירה אותו, הרגישה בטוחה איתו.
היא יכלה לסמוך עליו. היא הרגישה זאת בחיבור ביניהם, מהרגע שנפגשו עיניהם.
היא הסתכלה עליו, שקעה במבטו והתחילה לדבר.
"אני... אני בורחת מעצמי. אני בורחת ממציאות אחרת, למציאות שלא קיימת, מציאות שאני רוצה ליצור לעצמי. מהתחלה. מאפס. להתחיל הכל מחדש. גם את זה אפשר לקבל, מהסביבה ומאנשים אחרים, לא? אם לא אוהבים את המציאות שחיים בה, אפשר בדרך כלשהיא לשנות זאת. ואני עושה את זה. כמוני, כמוך."
"למה את בורחת מעצמך? מה היה לך רע כל כך במציאות שחיית בה?"
"הדברים שנראיתי בהם דרך המראה נראו כל כך שבירים ולא אמיתיים עד שהרגשתי את הכל נשבר מסביבי. זה היה היופי של המחשבות שלי ושל כל מה שעברתי, אבל הכל נהפך למפחיד עם הזמן ולא יכולתי להתמודד עם זה. "
"אילו דברים ראית במראה, אשר השתקפו שם, שהפחידו אותך כל כך?"
היא הסתכלה עליו. הוא הקשיב לה בדריכות. זה עניין אותו, היא לא חשבה שהוא באמת יהיה כזה. שהוא באמת יקשיב לה וירצה לדעת עוד. עליה. על מישהי שלפי ראות עיניה, לא מעניינת כלל.
"הייתי ילדה מפוחדת, ילדה שמפחדת מהצל של עצמה. לא ידעתי איך לאמוד את הרגשות הללו. רציתי להיות בטוחה בעצמי,
רציתי להשתנות ולא להיות כזו יותר. לא הרגשתי שזה מספיק. הרגשתי שאני צריכה יותר מזה. פחדתי. פחדתי ממה שיכול לקרות.
ולכן, לאט לאט ועם הזמן נאחזתי בו, באדם שאהב יותר משאני יכולתי לאהוב את עצמי ושהתחברתי אליו בצורה יוצאת דופן.
הייתי עם הצורך במשהו שמשפר את העולם שלך, שהופך אותו לטוב יותר, ואותך למעופף ומרחף מעל כולם. משהו שיוצר הרגשה טובה, רגועה ושקטה אצלך. ככה חשבתי שמרגישה אהבה.
החלטתי שאני ארגיש טוב עם עצמי ולו לכמה רגעים, גם אם זה שקר בפני עצמו. הייתי זקוקה לזה, אחרת הייתי קורסת ולא חוזרת לעצמי יותר לעולם."
הוא הקשיב לה ברוך, לא אמר מילה ונתן לה להמשיך להוציא את הכול.
היא עצרה לרגע ונשמה עמוקות. היא הייתה צריכה לאזור כוחות בכדי להוציא את זה ולדבר על כך, לפתוח זאת לפניו, שהוא יהיה חלק מהסיפור הזה עכשיו.
היא לא ידעה אם היא מוכנה לכך, או אם זה הדבר הנכון, אך לא יכלה לעצור בעצמה מלהוציא את כל המילים והרגשות הללו ממנה, היא הייתה חייבת לספר למישהו את כל זה,
והוא היה שם, כה חשוף ופגיע, קשוב ושברירי, אך בכל זאת אמיד, כמתחת לפני המים, אל מתחת לשמש החמה והקופחת. היא הרגישה שהחום נכנס ויוצא ממנה באיטיות.

היא צריכה להוציא זאת, בשביל זה היא כאן הרי. כדי להוציא את זה, לשכוח מזה, להתנער מזה ולהמשיך הלאה בעולם שהיא חיה בו כרגע, להיות שלמה עם מה שהיה ולדעת שזה בסדר, שהיא תהיה בסדר, במציאות שהיא בונה לעצמה לאט, עם כל מילה שיוצאת מפיה ועם כל דיבור שלה עימו, וכל מבט שנוצר בין שניהם ומשתלב למבט אחד, גדול ומבין בעל אלף משמעויות ואלף כיוונים.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Tzori Admoni עקוב אחר Tzori
שמור סיפור
ספרים מאת Tzori Admoni Tzori Admoni
שברים של הזמן "רק כאשר היא נכנסה לחייו הוא נתן למחסומים הללו להתרסק לאט על גבי האדמה ולהשתחרר מהפחדים שעטפו אותו, ולה לנשק צלקותיו הגלויות והחבויות עמוק בנפשו ובליבו הדואב."
"היכן שהחיים נגמרים הם גם מתחילים, כמו שגל מגיע אל החוף, נשבר, נסחף לאחור וחוזר בשנית."
זהו ספר המאגד בתוכו קטעים קצרים על אהבה, על החיים, על שברון לב ועל המציאות שאנו חיים בה.
מילים שנכתבו לאורך השנים ומשקפות את השינויים בנקודת המבט של הסופרת עליהם.
צרי אדמוני, בת 21, סטודנטית לצילום.
את התשוקה לכתיבה גילתה בגיל 13, בוגרת ביה"ס לכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי בחיפה.
'שברים של הזמן' הוא ספרה הראשון.
מוזמנים לעקוב אחר עמוד הכתיבה שלי בפייסבוק.
לרכישת הספר, מוזמנים להיכנס לקישור
לפרטים נוספים
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
Tzori Admoni
ערימת רגשות
ערימת רגשות
מאת: Tzori Admoni
חצי
חצי
מאת: Tzori Admoni
הסתיו הבא
הסתיו הבא
מאת: Tzori Admoni
קרוב רחוק
קרוב רחוק
מאת: Tzori Admoni
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan