כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 1

אפשר גם אחרת פרק 17+18

אני לא מוותרת על מה שאני רוצה"

פרק 17

" איפה רינה?" שאלתי את מורן שרבצה על המיטה בנינוחות.
" אני לא יודעת" הייתה לי תחושה לא טובה.
" רינה!" צעקתי בכל השכונה וחיפשתי.
" רינה!" שוב כמו דבילית בזמן שכל מי שבחוץ מסתכל.
רצתי לכל המקומות בהם הייתה יכולה להיות עד שראיתי אותה בתוך בקצת העץ.
" רינה! הינה את!" רינה לא ענתה, ניערתי את גופה אבל היא לא ענתה והבחנתי בדם הניגר מבטנה.
" רינה! בבקשה רינה למה? אין לי אף אחד מלבדך, מי הרשה לך לעזוב אותי..." בכיתי אני חושבת שזו הפעם האחרונה בה באמת התייפחתי ובכיתי מכאב.

....

" את משוגעת!" אבא בא לבקר אותי למוסד לעבריינים צעירים כשרק נכנסתי אליו.
" אני יודעת" התרסתי בקול על מנת לעצבן אותו.
" מה קרה הגעת? מורן לא מספיקה לך?" הוא רצה לסטור לי אבל הזכוכית הפרידה בנינו.
" כאן אתה לא יכול לעשות לי כלום" התגריתי בו.
" את פשוט לא נורמלית חסרת אחריות, כמה זמן נתנו לך?"
" שבע שנים ואתה יודע מה אעשה בזמן הזה? אצחק כל היום על המתנה שנתנו לי להיות הרחק ממך" זה היה היתרון היחיד.
" אני חולה"
" יופי אם אלוהים לא היה מעניש אותך בעצמי הייתי עושה את זה" לא סבלתי אותו.
" אמרו לך פעם שאת לא נורמלית?"
" מה חדש? מסתבר כשגדלים במשפחה מטורפת מתבגרים מהר יותר"
" מתבגרים? את חושבת שמה שעשית בוגר ומצדיק את עצמך?"
" זה לא מצדיק אבל זה הגיע למי שצריך"
" נקמה היא לא העניין, קחי אחריות על המעשים שלך"
" לא לקחתי? הודתי באמת איזו עוד אחריות אני צריכה לקחת?"
" להתנצל בפניי המשפחה לפחות"
" אז לך תתנצל אתה אם זה כל כך מפריע לך"
באותה שיחה עשיתי הכל על מנת לעצבן אותו, להרגיז אותו זה גם האופי שלי כך שלא היה לי אכפת.
" הבת שלי לא הייתה רוצה שתעשי את מה שעשית"
" מה קרה אתה מדבר פתאום על הבת שלך?" הוא דיבר על רינה מה שהכעיס אותי עוד יותר.
" שכחת מה עשית לה? שאני אספר את זה כאן בפני כולם?"
" תסתמי את הפה שלך!" ניסה לאיים ואז שוב פרצתי בצחוק מתגלגל שהסב את תשומת ליבו של השוטר מאחור.
" כמה זמן נשאר לך?" שאלתי.
" זה לא סופני"
" חבל מאוד" ציינתי בקול.
ביקשתי מהסוהר שייקח אותי פנימה והשארתי אותו שם בוהה בי במבט מסכן ולא אמין.

" שמעתי שאבא שלך ביקר אותך" הוגו הסוהר דיבר איתי בזמן שעדיין הייתי אזוקה ברגליים ובידיים בדרכי לעוד חקירה וזאת על מנת לסחוט ממני עוד מידע על המקרה.
" אתה מתעניין כי אכפת לך או בשביל עוד מידע עליי?" הייתי ישירה, אז עדיין לא אהבתי אף סוהר גם לא את הוגו הייתי עם חוצפה גדולה כלפיו.
" את לא חייבת לענות" יופי גם ככה לא מתחשק לי לענות.
" האזיקים הם הכרחיים?"
הסתכלתי עליו והוא הסתכל על האזיקים שלי.
" כן"
" נו באמת זה לא שאברח להיות כאן זה פרס בשבילי אני לא אברח גם אם תהיה לי אפשרות" עדיף מהכלא שנקרא בית עם אבא ומורן שרובצים בספה וכל היום אוכלים רק פיצה שמזמינים ולי אף פעם לא היה נשאר אפילו לא משולש.
" שליין מדוע את חושבת שזה פרס להיות כאן?"
" עזוב סוהר כמוך לא יבין אסירה כמוני"
.....

היום החלטתי להתפטר מהעבודה, לא רציתי עוד להמשיך שם. ואם המנהל יתקשר אליי אגיד לו בתוקף שיחפש מישהו אחר, שלא נדבר על אור שעושה לי חיים קשים מאז שקיללתי אותה.
" למה בת אל בוכה?" נעמה שאלה אותי איך שדרכתי בבית.
" אני חושבת שזה בגללי תני לה להירגע זה יעבור לה"
" מה עשית לה?" היא התקרבה אליי במבט לא כל כך מאיים.
" אני? סך הכל אמרתי לה הנעליים שלה לא יפות על זה צריך לבכות?"
" אני הולכת לדבר איתה אל תלכי לשום מקום" ישבת על הספה וקראתי ספר.
" אני חושבת שמגיעה לבת אל התנצלות" נענה פנתה אליי בכעס ושילבה ידיים.
" אני לא מתנצלת"
" את מעדיפה להתנהג ככה? "
" תביני זה לא בכוונה אני לא בן אדם שמתנצל"
" את לא משאירה לי ברירה"
על איזו ברירה היא מדברת בדיוק? חזרתי לספר.
" את מוכנה לפחות לדבר איתה להרגיע אותה?" ניסתה לשכנע אותי.
" אני לא בן אדם טוב בשביל זה... אני מניחה שהיא רגישה מדיי לנעליים שלה"
" את מכעיסה אותי היא הייתה נחמדה אלייך לקחה אותך לחג וככה את מחזירה לה!"
" טוב טוב בסדר אני אלך לדבר איתה אבל לא אתנצל"
עזבתי את הספר ודפקתי בדלת שלה.
" בת אל?"
" לכי מכאן"
" תפתחי"
" אני לא רוצה תעזבי אותי"
עזבתי אותה לנפשה וחזרתי לקרוא את הספר.
" דיברתן?" שאלה נעמה לאחר עשרים דקות.
" כן כן" שיקרתי בשביל שתעזוב אותי בשקט וחזרתי לקרוא.
" יופי, אני יוצאת תנסו לא לנשוך אחת את השנייה" סימנתי לה טוב עם היד והיא יצאה מגונדרת החוצה. ידעתי שנעמה יוצאת למועדון לא ידעתי מה לגבי גלעד האם הם עוד יחד, אבל זה מבשר שלא. שהיא לא בדיוק הטיפוס הזה שירצה לשאת מחויבות בזמן הקרוב.

בבוקר מצאתי את עצמי עדיין על הספה, נרדמתי איש לא היה בבית גם לא בת אל ואפילו לא הוגו תהיתי היכן הכלב בטח יצא לטיול.
אפיתי עוגת גבינה בתנור ומיד דפקתי בדלת של אדון ברכה.
" אליהו?"
" רק רגע!" לשמוע את הקול שלו רווח לי מאוד.
" או הבאת לי עוגה?"
" כן, הרגע יצאה מהתנור"
" בואי היכנסי"
ישבתי עם אדון ברכה לפחות שלוש שעות, דיברנו על החיים הוא דיבר על החיים הצעירים שלו אבל על דבר אחד הוא לא דיבר המשפחה שלו.
" מה אתה חושב על אנשים שישבו בכלא?" רציתי לדעת מה הוא חושב לא בגללי אלא מפני הסקרנות שלי מה אנשים חושבים על אנשים שישבו בכלא.
" אני חושב שאם הם עברו על החוק הם צריכים להיענש בשביל זה יש בתי כלא"
" אני מתכוונת אתה חושב שמגיע לאנשים האלה להשתחרר לאחר זמן מה?"
" יש הרבה סוגים של אנשים שם אני יכול לשער שיש חפים מפשע או לא פושעים בכלל שפשוט עשו מעשה מכעס או מתוך נקמה אבל הם לא אנשים רעים. יש חלק שמגיעה להם הזדמנות לחיות וללמוד על עצמם גם מחוץ לכלא." היו חו דברים חכמים להגיד אני הקשבתי.
" זו נקודה טובה למחשבה אני צריכה ללכת תאכל מהעבודה אקח את התבנית יום אחר, אתה תהיה בסדר נכון?"
" כן ילדונת תודה"

....

היו לי 30 שיחות שלא נענו וכולן מהמנהל בעבודה, התקשרתי אליו בחזרה והודעתי שאני מתפטרת הוא פשוט ניתק בקור רוח ולפני זה צעק עליי שאני חסרת אחריות. היום אמצא עבודה חדשה ואם לא ירצו לקבל אותי אדאג שיקבלו אותי.
הדפסתי קורות חיים לאחר שהוספתי את מקום העבודה האחרון שבו עבדתי ויצאתי מהבית.
" דרושים עובדים לפרטים במקום" לא אני לא אעבוד במספרה, לאחר כמה שעות בהן שוטטתי מצאתי מסעדה חדשה שנפתחה בפינת הרחוב שמחפשת עובדים נכנסתי אל המקום.
" שלום, אתם מחפשים עובדים, נכון?"
" שנייה" הבחורה אמרה לי וצעקה את השם " איתן " בקול.
" מי מחפש אותי?"
" יש כאן בחורה שמחפשת עבודה"
" תגידי לה שתיכנס אליי למשרד" זה היה מטופש לנוכח העובדה שאני עומדת ממש מולה ושומעת את כל השיחה.
" בואי אחריי" הלכתי, היא לבשה סינר לבן משובץ וכובע לבן על ראשה, שיערה שזור בצמה.
" בהצלחה" אמרה לי ואמרה לי להיכנס.
" שלום בואי שבי" זה היה בחור סביבות גיל השלושים שוודאי פתח עסק לראשונה, התיישבתי בכיסא וסרקתי את המשרד שלו.
" אז את מחפשת עבודה?"
" כן, אתה בטח עשיר או שחסכת הרבה בשביל לפתוח עסק?" שאלתי אותו בסקרנות והנחתי את רגל שמאל על רגל ימין שלי.
" איפה עבדת לאחרונה?" הושטתי לו את קורות החיים המרשימים שלי בחיוך לאחר שהתעלם מההערה הקודמת שלי.
" מרשים, ומה את יודעת לעשות?"
" אני טובה בבישול, ניהול וארגון" לא רציתי להיות שוב מלצרית.
" חסר למקום שלך קצת... איך אני אגיד... הצבעים של המסעדה לא עושים חשק אפילו להיכנס. אם אתה רוצה שהעסק יצליח אתה צריך להשקיע יותר" הוא לא ענה העמיד פנים שלא שמע ועיין בקורות החיים שלי.
" למה הפסקת לעבוד בעבודה האחרונה שלך?"
" היה לי משעמם זה הכל" זה באמת נכון האנשים היו משעממים, התפקיד היה משעמם.
" דניאלה שליין נכון?" לא, דונאלד טראמפ, ברור שדניאלה שליין.
" כן"
" למה את רוצה לעבוד כאן?"
" עסקים חדשים תמיד מעניינים יותר אפשר לפתח אותם, להגדיל אותם ולעשות מזה כסף"
" את באמת חושבת שזה אפשרי?"
" זה מה שאתה מחפש לא?"
" כן"
" אתה הבעלים?"
" לא, אני סגן המנהל" סגן מנהל למקום הקטן הזה?
" אז מי הבוס שלי?"
" שלך?"
" כן, אתה לא רוצה שיבוא לכאן בן אדם שלא יודע איך לעצב ולשווק את המקום הזה"
" יש לך חוצפה ילדונת"
" זה לא חדש לי, בכל אופן אם תרצה יש לך את הטלפון שלי" קמתי משם והלכתי, אני יודעת זה לא ראיון עבודה קונבנציונאלי אבל החשק לעבוד שם פתאום בער בי.

פרק 18

זה היה צפוי מדי לקבל שיחת טלפון שעתיים לאחר הראיון בידיעה שהתקבלתי. איתן היה נשמע מרוצה מכך ששכנעתי אותו לבחור אותי למקום העבודה, בראשי דמיינתי כיצד אני מעצבת את המקום וכבר התחלתי לחשוב כיצד להגדיל את מספר הלקוחות והרווחים.
....

" מה את הולכת לעשות אחרי שתשתחררי?" היא שאלה אותי והתמתחה באופן לא מקצועי.
" לעבוד"
" אני רוצה להציע לך תוכנית שיקום את תוכלי ללמוד משהו"
" אני? ללמוד? לא סיימתי שתיים עשרה שנות לימוד את רוצה שאשב על התחת ואלמד?" צחקתי לה בפנים.
" מה רע בללמוד?"
" הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם אני מסוגלת"
" למה שלא תהיי מסוגלת?" שאלה אותי והסתכלה במבט מסקרן.
" לימודים מזכירים לי את אבא שלי הוא תמיד היה אומר שאם לא אקבל ציונים טובים הוא יעניש אותי"
" יעניש? איזה מן עונש?"
" לספר לך או לא? זאת השאלה" היא התחננה שאספר למעשה אהבתי להתעלל בה, היא התחננה ואמרה שזה יעזור לי לשחרר את הכאב.
" שום דבר לא יעזור עכשיו"
" מה הוא עשה?"
" לאחותי הוא מעולם לא עשה את זה, לא נתתי לו"
" הוא היה נוגע בך?"
" עזבי על לנגוע הוא היה עושה אמבטיה ומטביע אותי בתוכה רק כי לא קיבלתי מאה, כל התלמידים של החברים שלו היו מצטיינים ורק הבת שלו לא." שילבתי את כפות ידיי בזמן שדיברתי על זה, שנאתי לדבר על זה בעיקר עם אנשי זרים.
" את יכולה ללכת" היא שחררה אותי, עוד לא הבנתי בשביל מה השיחה הזאת עם דנה היא לא מועילה או מנתבת למחשבות טובות. כמה ימים מאוחר יותר דנה סיפרה לי שדיברה על כך עם אבא הוא במקום לקחת על עצמו את האשמה אמר לה שאני משוגעת רק בגלל שנטלתי בעבר כדורים לאחר מות רינה. הסיבה היחידה שנטלתי כדורים היא כדי לשכוח אבל לא שכחתי תמיד רינה הייתה בראשי, זאת אומרת לפעמים אני פוחדת שאם אשכח אותה איש לא יזכור.
היא סיפרה בנוסף שהוא הראה לה מרשמים שמוכיחים שהכדורים האלו גורמים להזיות. רציתי להגיד לה דבר נוסף, דבר חשוב שכתוצאה ממנו התעברתי שהייתי מספיק שפויה על מנת לזכור כל פרט אבל זה כבר לא היה חשוב משום שהיא האמינה לו ולא לי. אני בתמורה לכך צחקתי בצורה אווילית כאשר סיפרה לי עד שלקחו אותי משם בכוח.

....
הייתה לי עוד שיחה עם פסיכולוגית בשם שרה לגבי דברים מסוימים. שרה הייתה הפסיכולוגית במוסד עד שהועברתי לכלא בוגרות וקיבלתי את דנה.

" אני רוצה לשאול אותך שאלה אחת, את מוכנה?" נו שיהיה שתשאל כבר.
" כן" פלטתי בלחש ורציתי לסיים עם המבטים של כולם. לא רק שרה נכחה, אלא גם כמה סוהרים, מנהל הכלא ועוד כמה אנשי מערכת חשובים.
" מי האבא של התינוקת שלך?" אז הם שאלו כשהיא רק נולדה, שבוע לאחר הלידה, שבוע בדיוק כשתאקלמתי במוסד לעבריינים צעירים.
" זה משנה?"
" כן דניאלה, זה חשוב לנו לדעת אם היו ליקויים במשפחה זה יעזור לך" הזעתי בידיים, משכתי בסרבל שלי וקימטתי אותו רק כי לא רציתי להיזכר בו.
" יעזור לי? במה בדיוק? הילדה שלי מבחור צעיר שאהבתי טוב לכם!" צעקתי עליהם בעודי אזוקה על הכיסא, לא ידעתי מדוע שיקרתי ולא הסגרתי את אבא אולי מפני שפחדתי ממנו שיעשה לי משהו או יתנקם ואולי מפני העובדה שאבא שוב ימצא תירוץ מספיק טוב לומר שהייתי יוצאת עם בנים במקום לספר את העובדה שהוא לא יכול היה לשלוט בדחפים שלו.

....

בת אל החליטה באופן מפתיע לדבר איתי וזאת לאחר שלא הפסיקה להתלבט ידעתי את כל זה מהמבטים שלה כאשר חזרתי מראיון העבודה.
" מצאתי עבודה!" סיננתי לעברה.
" באמת?" הנהנתי ונגסתי מהתפוח.
" כן, במסעדה חדשה"
" בתור מה?"
מעצבת המקום אולי גם אנהל אותה"
" את תמיד בטוחה בדברים שאת אומרת לפעמים זה מפחיד"
" מה מפחיד?"
" שהדברים שאת רוצה קורים"
זה נכון, רציתי לנקום במי שדקר את רינה והשאיר אותה מדממת למוות והצלחתי, רציתי שקורל תגורש מהכלא זה גם ככה, אמנם לא באחריותי אך זה קרה, היו עוד כמה דברים שרציתי והם קרו, מורן בניהם. אבא גירש אותה מהבית חודש אחרי שנכנסתי לכלא בטענה שהיא בגדה בו, לא ידעתי איך וכיצד עם גבר או במעשה אחר כלל לא היה לי אכפת.
" אמרתי לך" אני זוכרת שזה כל מה שאמרתי לאבא כשסיפר לי על מורן וחייכתי חיוך ערמומי.

" זה כי אני לא מוותרת על מה שאני רוצה" אמרתי לה והצטרפתי לספה בניחותא צופה בסרט שאני לא מכירה עם שחקנים שמעולם לא ראיתי.
.....

" שליין אני יכול לשאול אותך משהו? אל תדאגי אני לא רושם את זה באף פנקס" הוגו הסוהר תקף אותי בשאלה על הבוקר.
" תנסה"
" יש מישהי אחרת שאת רוצה לדבר איתה?"
" מה זאת אומרת מישהי אחרת? ומה זאת אומרת לדבר איתה?" הרגשתי טיפשה על כך שלא הבנתי.
" במקום דנה, נראה שאתן לא מסתדרות"
" היא מטומטמת! היא מאמינה לאבא האנ... במקום לי" זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שכמעט חשפתי את זה בפני מישהו, היה משהו בהוגו הסוהר שגרם לי להיפתח אליו ככה, אולי מפני שהוא גבר ולא אישה.
" שליין, מה אמרת? תאמרי לי שוב" לא אמרתי המשכתי להעמיד פנים שאני שקועה בסידור הסיפריה.
" כלום שום דבר אני לא רוצה ללכת לדנה"
" מהיום את לא תצטרכי, דנה תעזוב אותנו תגיע מישהי חדשה" חדשה זה טוב אוכל גם להתעלל בה כמו בדנה, רשמתי כבר מזימה.
" באמת?" שאלתי הוא הנהן.

....

הזיכרונות שלי תופסים כשמונים אחוז מהמחשבות שלי וכל זה רק ביום אחד, חלמתי יום אחד שאני פוגשת את הוגו והוא מסתכל עליי ומחייך כמו דביל, לפעמים היה לי חלום שבו אנחנו מדברים במשך שעות עד שקמתי בבוקר.

....

" אליהו חשבתי שאין לך ילדים חוץ מונסה הבת שלך" אמרתי לאחר בנייה ממושכת בתמונה משפחתית התלויה בסלון.
" יש לי עוד שניים אבל אני לא מדבר עליהם"
" למה?" לא רציתי להיות חטטנית אבל הייתי סקרנית לדעת.
" תמרה עסוקה עם הילדים של ונסה והנכד שלי, הבן של אילנה לא ראיתי אותו מאז שהיה בן שמונה עשרה. אילנה עצמה גרה בלוס אנג'לס" התמלאתי עצבות.
" אתה בוודאי מתגעגע לנכדים"
" כן, מאוד"

.....

" בת אל מה דעתך שאת ואני נצא לדייט?"
" מה? אני לא בקטע של..." התחילה להגיד צחקתי.
" זה בסדר גם אני לא, התכוונתי לדאבל דייט את אני ושני בנים"
" למה את מנסה להיות נחמדה פתאום?" הסתכלה עליה ודחפה חופן גדול של פופקורן הישר לתוך פיה.
" אני בסך הכל רוצה לצאת עם בחור אז חשבתי להציע לך מאחר ואמרת שלא יצאת עם גברים"
" לא מפחיד אותך?"
" מפחיד? גברים הם חבורה של דבילים עם ידיים שמאליות לפעמים זה כייף לצאת איתם ולהתעלל בכישורים שאין להם"
" נגיד שהבנתי, טוב בסדר אבל לא ביום שני כי אני לומדת עד תשע" הנהנתי.
" מה את אומרת על יום חמישי בתשע?"
" כל כך מהר מצאת עם מי נצא?"
" כן, יש איזה בחור שאני מכירה ויש לו חבר אז... נו מה את אומרת?" היא הנהנה קלות והפחד בעיניים התגבר רק מלדבר על זה.

....

איתן הגיע לבוש חולצה מכופתרת כחולה ומכנסיים שחורים, מרח את שיערו בג'ל, יש לציין שזו כמות ג'ל מכובדת ומשך את שיערו לאחור.
" הגעת"
" כן אני דייקנית, תן לי להסתכל דקה"
" עוד לא אמרתי לך מה לעשות"
" אני לא צריכה שתגיד אני מיד פועלת" התבוננתי במסעדה, הצבעים שלה היו טובים, החומרים, הצבעים, הלבנות בקיר אחד אבל הרהיטים היו לא תואמים למקום במקום להגדיל אותו הם הקטינו אותו. כמו כן הנורות מי לעזאזל שם נורות קיר אדומות מה אנחנו בחג המולד?
" יש כאן הרבה עבודה"
" עבודה? מה בדיוק?"
" תראה לי מי עובד כאן ובאיזה תפקיד" הוא נתן לי את רשימת העובדים
" עידו הברמן, שני, ליאת, לימור, יובל, גפן וליאור הם המלצרים... מי כאן השף?"
איתן הצביע על בחור האחרון בתמונה שחייך למצלמה כשצילם אותה.
" אצטרך לבחון את כישורי הבישול שלו... זהו זה כל העובדים?" הוא הנהן כמודה באשמה.
" כשהמסעדה תצליח ללא ספק נצטרך עובדי מטבח בשביל השף"
" את אומרת את זה בכזה ביטחון"
" אני בטוחה בעצמי, לבנתיים אפשר לגייס רק שני עובדי מטבח בשביל היעילות והמהירות בעתיד כמובן שנצטרך יותר והם חייבים להבין בבישול!"
" אה כן הרהיטים בוא נתרום אותם ונזמין חדשים כל העניין כאן לא מושך את העין" אמרתי והצבעתי על הפינה הימנית.
" אני לא חושב שמשהו ברהיטים לא בסדר"
" אז תמשיך להישאר בלי לקוחות" ציינתי עובדה.
" נצטרך גם לשים בחוץ כמה שולחנות ורמקולים בשביל האווירה"
בדיוק כשסיימתי את המשפט שאר העובדים הגיעו הסתכלו עליי במבט מוזר.
" זאת דניאלה והיא תעבוד איתנו " ידעתי באופן ברור שאיתן לא סובל אותי, אני יודעת שאני בלתי נסבלת אבל אני יעילה.
בחנתי היטב את המלצרים חלקם משכו את העין חלקם פחות.
" איתן אני חושבת על מדים, זאת אומרת שיהיו לנו מדים בשביל האחווה של המקום" טעות זה בשביל שאותם אנשים שנראים לא טוב יראו טוב יותר הרי כולם יודעים שמדים זה דבר מחמיא.
" רעיון טוב" הוא חייך לראשונה.
" אני אעשה הזמנה באינטרנט לרהיטים חדשים ומנורות. לבנתיים שכל אחד יוריד את נורות הקיר" הם היו בהלם טוטאלי ממני, אפילו אני הופתעתי על כך שהם הקשיבו לי.
" איפה השף?"
" עדיין לא הגיע" כמה חסר אחריות הוא שהוא מאחר.
" הוא מאחר?"
" לנתן יש בעיית איחורים קטנה" בדיוק נתן הגיע מתנשף והדבר הראשון שהוא עשה הביט סביב כלא מבין.
" מה פשטנו רגל?"
" לא, אנחנו משפצים." איתן יצא להגנת המקום.
" תגיד נתן אתה תמיד מאחר?" שילבתי את ידיי תוך כדי השאלה. הוא קם מהתנועה שישב והתקרב אליי.
" כן קשה לי עם בקרים"
" אתה יודע בשביל שתבשל אתה צריך להיות הראשון שנוכח"
" באמת?" שאל מעורער שוב הנהנתי.
" בעוד חודשיים המקום הזה יהיה מלא באנשים מה יקרה אם המקום יתמלא והשף עדיין לא במסעדה? זה נראה לך הגיוני?" איתן ניסה לעצור אותי.
" לא איתן אל תעצור אותי עכשיו אם הוא ימשיך לאחר כדאי לפטר אותו"
" את לא תגידי לי את מי לפטר תתעסקי בעבודה שלך אני אדאג לגבי זה" איתן כעס עליי.
" איפה היית כל הזמן הזה לדאוג לכך? תבין בשביל לנהל עסק צריך להציב חוקים גם לעובדים"
" ועכשיו נתן בוא נבחן את כישורי הבישול שלך אז מה יש לנו בתפריט?" הוא הושיט לי את התפריט והיה לו מבט לחוץ.
" ממה אתה לחוץ חבר?" שאלתי את נתן שעמד עם מבט משפיל.
" סתם המעמד"
" אני לא שרה בממשלה רק דניאלה"
" את מפחידה ולא חברותית במיוחד זה מאיים"
" או זה מפחיד אותך? פשוט תכין מנה שאתה אוהב" עניתי צינית והנחתי את התפריט על השולחן.
חיכיתי לפחות עשרים וחמש דקות למנה אחת, היה לה ריח טוב תהיתי אם היא גם טעימה.
" בוא נטעם" לקחתי ביס זה היה מלוח מדי.
" תנסה שוב" סיננתי והנחתי את המזלג בצד.
" שוב" אמרתי כשטעמתי בפעם השנייה.
" שוב" גם בפעם השלישית הפעם לא הייתה בעיה של מתיחות אלא בעיה אחרת הבצל לא התבשל עד הסוף.
" נתן למדת בישול?"
" לא, הייתי מבשל עם אימא שלי"
" מאיזה גיל?"
" ארבע עשרה"
" תראה הטעמים לא רעים מלבד שהיה הרבה מלח, מרירות ובצל לא מטוגן"
" את לא הולכת להגיד לו לפטר אותי?"
" זה לא יהיה יעיל לפטר אותך ייקח לנו זמן למצוא שף בזמן הקרוב" הוא פלט אנחת רווחה כאילו שלא שמתי לב.
" אבל יש לך הרבה עבודה, אני אהיה איתך במטבח אעזור לך עם הטעמים. אחרת זה לא ילך ואז באמת נצטרך להחליף אותך" ראיתי מרחוק את השאר מתלחששים, ידעתי שהם דיברו עליי גם ידעתי מה הם אומרים אבל למי זה משנה אני רק עושה את העבודה שלי.
" איתן מה דעתך על מדים האלו?" נכנסתי למשרד ומצאתי באינטרנט אתר שבו אפשר לעצב מדים ולהזמין אותם.
" אני חושב שזה יתאים לנו לצבעים" בדיוק מה שחשבתי המדים יתאימו לשלט הכניסה של המקום.
" אני מזמינה"
" תזמיני" הזמנתי כמה בנוסף לכמות המתבקשת, סידרתי את המשרד המטונף ויצאתי משם.
" אני סיימתי להיום, נכון?" שאלתי אותו הסתכל בשעון והנהן.
" רציתי להגיד תודה" התקרב והודה לי.
" על מה בדיוק?"
" על שאת משקיעה מאמצים במסעדה הזאת, למה את עושה את זה?" לא רציתי להגיד שזה המקום האחרון שאני רוצה לעבוד בו, עבודה טובה שמתאימה לי שהמקום הזה הוא הסיכוי האחרון שלי להרוויח כסף ולהצליח בזה.
" סתם" אמרתי במלמול ויצאתי משם מבלי להוסיף אף מילה נוספת.

המשך יבוא...
אני חושבת שאי אפשר לעמוד בקסם של דניאלה, תודו שמשהו בהתנהגות שלה מושך אתכם לקרוא עוד...
פירגנתי לכם בעוד שני פרקים,
עמלתי קשה כדי שתהנו תודה שאתם פה!
עד לפעם הבאה❤

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Maya B עקוב אחר Maya
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Blackbird Night
Blackbird Night
אני מתה על הסיפור. לגמרי אחד המוצלחים שלך. המשך
הגב
דווח
1 אהבתי
Maya B
Maya B
תודה רבה איזה כייף!!! ❤
הגב
דווח
דיקלה נ
דיקלה נ
את מדהימה, והסיפור מרתק ומהמם, מחכה להמשך.....
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 5 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Maya B
חבקי אותי חזק פרק 38+39
חבקי אותי חזק פרק 38+39
מאת: Maya B
יש לנו משהו מיוחד -36 ואחרון!
יש לנו משהו מיוחד -36 ואחרון!
מאת: Maya B
חבקי אותי חזק פרק 40 ואחרון!
חבקי אותי חזק פרק 40 ואחרון!
מאת: Maya B
טעם אישי פרק 26
טעם אישי פרק 26
מאת: Maya B
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
בקרוב אצלך 2
בקרוב אצלך 2
מאת: שיר פיליבה
הלהב המשולשת
הלהב המשולשת
מאת: Vena Cat
רגע ביחד
רגע ביחד
מאת: R. Jenkins
בקרוב אצלך 2
בקרוב אצלך 2
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה