כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

בסוף מתרגלים- פרק 8

טיטאניק

היום סוף סוף נגמר ואני נושמת לרווחה. אוקיי, חוץ מהגליץ' המוזר של היקום בצהריים (ואני מעדיפה להתעלם מקיומו) זה היה יום סביר. כלומר, כבר יש לי מלא עבודות הגשה, אבל זאת שגרה שקצת התגעגעתי אליה?
"אז איך אנחנו חוגגים את תחילת הסמסטר?" גבע שואל בזמן שאנחנו נכנסים לאוטו שלו. הצלחתי לשנורר ממנו גם טרמפ חזרה הביתה.
"לא חגגנו את זה אתמול?"
"אתמול זה היה חגיגת סוף חופש. עכשיו זה חגיגת תחילת גיהנום. את צריכה לשים לב לדקויות."
"טוב, הגיהנום שאתה רוצה לחגוג כבר נתן לנו מספיק דברים לעשות עד שבוע הבא."
"בדיוק, שבוע. זה אומר חמישה ימים של כיף ויומיים של לחרוש ולקלל את עצמך כי לא עשית כלום."
"אני חושבת שזאת יותר הטקטיקה שלך בקטעים האלה."
"נו, מה אני צריך לעשות כדי שנצא היום, מירסקי?"
"אין לך חברים אחרים לצאת איתם?" אני כמעט נוקבת בשם של יעל ומתחרטת.
"אין אף אחד אחר שאני רוצה לחגוג איתו."
"כלומר, אף אחד לא פנוי ואתה מפחד מהאפשרות של להתחיל עבודת הגשה מוקדם."
"את תמיד יודעת לקרוא אותי." הוא מניע את האוטו ויוצא ברברס מהחנייה.

"אז יוצאים היום, כן?" הוא מזכיר שוב אחרי שאנחנו מגיעים לבניין שלי.
"כן, קרצייה. אבל עד שתיים עשרה גג."
"כי אחרי זה את הופכת לדלעת?"
"דלעת שיודעת לתפעל מחשבון. זה כוח שאסור לזלזל בו." אני עונה וסוגרת עליו את הדלת.
בכניסה לדירה אני קולטת ששחר יושבת בסלון. המצב בינינו היה מוזר בלשון המעטה מאז שהיא קראה לי נואשת. נכון, אני אמרתי לה שהיא לא יודעת מה זה להיות חברה, וזה היה די מגעיל. אבל התגובה שלה פגעה בי.
"היי." היא אומרת לשמע הדלת שנסגרת.
"היי, מה קורה?" אני עונה ונכנסת לסלון בחוסר רצון. קיוויתי שנוכל להמשיך להתעלם אחת מהשנייה.
"יום מעייף. אין לי כוח לסמסטר הזה והוא עוד לא התחיל." שחר לומדת הנדסת חומרים. כששאלתי אותה מה גרם לה להתעניין בזה, היא אמרה שהיא רוצה לייצר לק שלא יורד בכלל. שאיפה קצת מיוחדת, אבל הבחורה חכמה. היא קיבלה מצטיינת דיקן על הסמסטר הראשון שלה, אז יש מצב שהיא גם תצליח.
"כן, גם אצלי." אני עונה ומחכה כמה רגעים עד שיהיה מנומס לצאת מהחדר.
"את יודעת... אני מצטערת על מה שאמרתי אז. שאת נואשת. זה היה לא במקום."
"זה בסדר." אני עונה בחוסר נוחות.
"לא, זה ממש לא. אני לא התכוונתי לזה ככה. פשוט כאב לי לראות אותך במצב שאני הייתי בו כל-כך הרבה זמן."
"מה זאת אומרת?"
"הייתי מאוהבת בחבר הכי טוב שלי שש שנים בערך. אני חושבת שאם תחפשי את הערך "נואשת" במילון תמצאי את התמונה שלי בגיל 18, מתאכזבת בפעם המי-יודע כמה אחרי שהוא הזמין את אחת החברות הכי טובות שלי לנשף הסיום."
"אאוץ'." אני מרגישה את הכאב שלה.
"את יודעת מה היה הכי נואש בכל הסיפור הזה?"
"הממ?"
"שהייתי הטרמפ שלהם!"
"טרמפ? את, כאילו, לא הלכת?"
"לא, לא רציתי להיות שם עם מישהו אחר. בדיעבד אני קולטת איזה פתטית הייתי."
"אני מצטערת."
"כן, גם אני."
"אבל, היי, לפחות יש לך את איתי עכשיו." אני מנסה לעודד. בחיים לא הייתי רואה את שחר במקום הזה. הבחורה נראית כאילו היא יצאה מקטלוג של בגדי ים במקסיקו או משהו.
"כן, זה כבר ממש מאחוריי, תודה לאל."
"את... סיפרת לו?"
"לבחור שהייתי מאוהבת בו? לא."
"וואלה."
"הוא כבר ידע."
"את רצינית?"
"כן, מסתבר שהוא ידע לאורך כל הדרך. זה ממש לא הפריע לו לרמוס אותי בכל פעם. חתיכת מניאק."
"הוא אמר לך שהוא יודע?"
"כן, אחרי שאיבדתי את הבתולים שלי איתו."
"אה..." אני לא יודעת מה לומר על זה.
"זה לא היה בקטע רומנטי בכלל. הוא בדיוק נפרד מהחברה שלו באותו הזמן ואני הייתי שם, באותה מידה יכולתי להיות דמות מקרטון. הוא גם גרם לזה להישמע כאילו הוא עשה לי טובה. אני באמת... עזבי. אני מנסה למחוק את הרגע הזה מהחיים שלי."
"כן, לא. ברור."
"אבל מה שאני מנסה לומר זה... אני לא הייתי צריכה לכפות את התרחיש שקרה לי על מה שקורה לך עם גבע. זה בטוח לא אותו דבר. את בחורה חכמה שיודעת מה היא שווה. לא ילדה מטומטמת שכמהה למישהו שלא שם עליה." היא עונה ואז חוזרת לצפייה בטלויזיה כאילו מדובר בשיחה הכי קלילה שלנו. אני לא מרגישה כל-כך שונה מהילדה המטומטמת שהיא מדברת עליה, אבל אני לא אומרת את זה.
"אז איך היה היום חוץ מזה?" בפעם הראשונה בזמן שאנחנו מכירות, אני מנסה להמשיך את השיחה.
"כרגיל. אותם האנשים. אותם המרצים. אותם המתרגלים."
"כן, גם אצלי."
"שקרנית."
"המממ?" הלב שלי מתחיל לפעום מהר. היא יודעת? לא, אין מצב.
"יש לי חברות שלומדות איתך. כבר קיבלתי מספיק תמונות."
"אני לא מבינה."
"המתרגל החדש שלכם! מי זה ולמה הוא לא יכול לתרגל בכימיה?"
"אה... כן."
"אה... כן? נועה, את ראית איזה מתרגלים יש לנו באוניברסיטה. יצורים שלא ברא אלוהים. כאילו, טוב, מן הסתם שכן ברא. אבל לא במכוון. המתרגל הזה נראה כאילו אלוהים ישב שם עם סרגל ומחוגה, ולקח את הזמן שלו."
"הוא בסדר."
"אני נשבעת, אם לא היה לי את איתי, הייתי קופצת עליו בשנייה."
"את זוכרת שהוא עדיין מתרגל, נכון?" אני אומרת לעצמי יותר מאשר לה.
"היי, הוא לא המתרגל שלי. אני קצת מרחמת עלייך עכשיו, בעצם. את צריכה לבהות בפרצוף הזה ולנסות להתרכז בחומר. זה אסון!"
"אני אשרוד." אני מחליטה שלמרות שהיחסים בינינו חצו את המשבר, יש להם עוד דרך ארוכה לעבור.
"אז, מה את עושה היום?"
"אממ..."
"תני לי לנחש. גבע."
"יש לי עוד חברים!"
"אני מתפלאת שאת מוצאת זמן בשבילם. כאילו, עם העובדה שאתם צמודים אחת לשני 24/7."
"אויש, נו."
"אז תוכיחי שאני טועה."
"מה? מה זאת אומרת?"
"תשלחי לו הודעה עכשיו שאת מבטלת כי את רוצה לבלות זמן איכות עם השותפה המקסימה שלך. את יכולה לבחור במילים אחרות, אבל אני מרגישה שזה יהיה יותר אותנטי בניסוח שלי."
"אנחנו מבלות זמן איכות ביחד עכשיו, לא?"
"זה לא נחשב אם זה לא קורה מחוץ לקירות העלובים של הדירה שלנו!"
"אני..." אני מנסה לחשוב על תירוץ.
"איך ידעתי. טוב, תהני איתו. רק נקווה שהוא לא יביא את החברה שלו הפעם."
"פאק, אוקיי." אני מסמסת לו שאני מבטלת.
"את מרגישה את זה?" היא נעמדת פתאום.
"את מה?"
"את משתחררת מהשלשלאות. את יוצאת לחופשי."
"היית צריכה להירשם ללימודי משחק." אני צוחקת.
"אל תדאגי. זאת תוכנית ב', למקרה שהתואר הלא פרקטי שאני לומדת עכשיו יתפקשש."
"חה-חה."
"אז, עוד חצי שעה תהיי מוכנה?"
"כן, בסדר." אני עונה ויודעת שאני עומדת להתחרט על זה.

אנחנו עומדות בתור למועדון צפוף ועלוב בדרום תל אביב ואני רוצה לתת סטירה לנועה של לפני שעה שהסכימה לטעות הזאת.
"אנחנו תמיד יכולות ללכת לאכול משהו." אני מנסה להציע בפעם המי יודע כמה אופציה חלופית.
"לא, אוכל יש גם בבית." היא נשמעת כאילו העלבתי אותה באופן אישי.
"וצפיפות וזיעה של אנשים אחרים אין?"
"בדיוק!" היא צוחקת ואני מנידה בראש בתסכול.
"אוקיי, בפעם הבאה שאנחנו יוצאות, את קובעת לאן נלך." היא מנסה לפייס אותי- בהנחה שתהיה פעם הבאה.
"אה, אנחנו בטוח לא הולכות לאן שאת תרצי אחרי מה שקורה כאן." אני מחווה בידיים לתור הענק שמשתרך אחרינו.
"רציתי לנסות את המקום הזה מלא זמן, ואף אחד לא זרם איתי."
"אנשים חכמים."
"את תראי שתהני."
"אמרתי לך, אנחנו בכל מקרה חוזרות לדירה עד שתיים עשרה."
"כן, המפקד." היא מצדיעה לי ואני פותחת את הפלאפון שלי לצליל ההודעה.
"אפרופו מפקדים, איך יצא ששלך נותן לך ערב חופשי בסוף?" שתינו יודעות למי היא מתכוונת.
"אני יכולה ללכת למקומות בלעדיו. זה לא שאנחנו תאומים סיאמיים או משהו." אני בוחרת להשמיט את העובדה שהוא קצת התבאס עליי שביטלתי ואני מרגישה נורא.
"טוב, אפשר להבין למה זה מטעה אנשים."
"הממ?"
"אתם, כאילו, הולכים לכל מקום ביחד כל הזמן. יש זוגות פחות דביקים מכם. לעזאזל, איתי ואני פחות דביקים מכם."
"את כנראה שכחת איך את מתנהגת כשאת עם איתי." אני עונה. הם הדבר הכי קיטשי שראיתי. אני באמת חושבת שהם עושים את כל הקטע של "לא, אתה תנתק קודם", ובאופן לא אירוני.
"הבנת למה התכוונתי. זה מפתיע אותי שחברה שלו סבבה עם זה."
"יכול להיות שהיא לא." אני משתפת.
"סוף סוף משהו מעניין. מה, היא הציבה לו אולטימטום וכאלה?"
"לא, גבע הוא לא הטיפוס שיקבל אולטימטום. אבל הוא זרק לי על זה משהו היום..."
"ומה אמרת?" היא תופסת לי את היד מרוב לחץ.
"כלום, זה היה סתם ריב מטופש."
"אני באמת לא מבינה מה הוא עושה איתה."
"טוב, את לא ראית אותה. אז..."
"ראיתי את האינסטגרם שלה. איכס, היא צועקת הרצליה פיתוח."
"שחר, את גם מהרצליה פיתוח." אני צוחקת.
"כן, אבל אני משתדלת לא להחצין את זה." היא לוחשת כאילו אנשים מאזינים לנו.
"מטומטמת."
"נשבעת, את פי אלף יותר שווה ממנה. במקומו לא הייתי חושבת פעמיים."
"שחר, אני מבינה שאיתי חסר לך, אבל אם את חושבת שזה הכיוון שהערב הזה הולך אליו, אני מצטערת, לא יקרה בינינו כלום."
"אוי, תעשי לי טובה. היית מתה." היא עונה בזמן שהשומר בכניסה מכניס אותנו למועדון.

"לזה את קוראת כיף?" אני צועקת מעל הרמקולים. רמות הרעש הן בלתי סבירות.
"כיף, נכון?" היא צועקת בחזרה. אני תוהה אם היא באמת לא שמעה אותי, או שיש לה שמיעה סלקטיבית.
אנחנו מתיישבות בשולחן רחוק מהרחבה, ועור התוף שלי מודה לי.
"חצי שעה וחתכנו."
"כן, כן, יא חננה. אני לא מבינה למה את בלחץ. גם ככה תוציאי ציונים מעולים. את הכי חרשנית שראיתי."
"תודה." אני באמת לוקחת את זה כמחמאה והיא מגלגלת עיניים.
"איך הוא? חמוד נכון?" היא מפנה את המבט שלי לבחור שיושב בשולחן ממולנו.
"את לא באמת עושה את זה עכשיו, נכון?"
"חיה את חיי הרווקות דרכך? תהיי בטוחה שכן."
"אני לא הולכת להתחיל איתו."
"וואו, את באמת תקועה עמוק על גבע, אה? איך לא שמת לב שהבחור כאן מנסה לתפוס את המבט שלך כבר שנה? אני אומרת לך, את רק ממצמצת לכיוון שלו והוא נעמד כמו כלבלב טוב."
"כן, בטח."
"נראה אותך."
"נראה אותי, מה?"
"תחייכי אליו."
"לא!"
"למה?"
"כי... לא."
"אז את מודה שאת דלוקה על גבע? כי אחרת אין סיבה בעולם שתפספסי את חתיכי שמולנו." היא מרימה גבה ואני מחייכת אליו בחוסר רצון. הוא מרים אליי את הכוס שלו.
"רואה!"
"מה רואה? אולי הוא צמא וחשב שאני מלצרית." אני קוברת את הראש בתפריט.
"וואו, אז הוא בטח סופר צמא כי הוא ניגש אלינו עכשיו!" היא צורחת מהתרגשות ואני מישירה מבט. שיט.

"היי, מה קורה?" מר זר מתיישב בשולחן שלנו.
"הכל מעולה." שחר אומרת אחרי שהיא קולטת שאני לא מתכננת לדבר.
"ומה איתך?" הוא בוהה בי.
"אממ... סבבה, כן."
"את נראית ממש טוב." הוא לא מבזבז זמן.
"תודה?"
"אני רון." הוא מוסיף.
"היא נועה." שחר משמשת בתור המדובב שלי.
"וואו, נועה. אני מת על השם הזה. הכי ישראלי שיש." שחר בועטת בי מתחת לשולחן ואני רוצה לחנוק אותה.
"כן, זה גם מה שההורים שלי חשבו." זה לא.
"אומרים שגם רון זה שם של ישראלים." הוא מנסה את מזלו.
"טוב, אני לא מכירה סיניים שקוראים להם ככה, אז..."
"את מצחיקה. אהבתי."
"יש לי חבר." אני עונה, השקר מגיע ממקום לא ברור.
"וואלה. אוקיי, טוב. סבבה, שיהיה לכן אחלה ערב." הוא לא מחכה שנייה ונעמד. המשפט הזה מרגיש כמו שדה כוח לפעמים.
"גם לך, רון!" שחר צועקת אחריו.

"מה זה היה אמור להיות?! יש לך חבר?" היא שמה את הראש בין הידיים.
"אני לא יודעת למה אמרתי את זה."
"אני יודעת."
"זה לא בגלל גבע..."
"אבל זה כן. באמת יש לך חבר. רק שלחבר שלך יש חברה. והוא בכלל לא חבר שלך. זה כמו הטלנובלות של אימא שלי. אם תגלי שאת אחותו, זאת אומרת."
"טוב, יכול להיות שיש לי קראש קטן. פצפון. על גבע."
"סוף סוף! בואי."
"מה? לאן?"
"רועש לי פה מדי. רק רציתי להוכיח נקודה." היא מושיטה לי את היד.
"זה אומר שאנחנו הולכות לאכול משהו עכשיו?" אני לוקחת אותה.
"כן, כן, מעצבנת. אנחנו הולכות לאכול גלידה ולתכנן את הצעדים הבאים שלך."
"הצעדים הבאים שלי?"
"כן, הצעד הקטן הזה שעשית עכשיו, של להודות שיש לך קראש, זו רק ההתחלה."

אנחנו מגיעות לדירה עם צמד הגברים האהובים עליי. בן וג'רי.
"אז כמו שאני רואה את זה. יש לך שתי אפשרויות. אף אחת מהן לא קלה. והסבירות שיישבר לך הלב בכל מקרה מסוכנת. את על הפאקינג טיטאניק."
"ויעל היא הקרחון?" אני נוחרת.
"ברור שלא. היא אפילו לא הקברניט. גבע הוא הקרחון בסיטואציה הזאת."
"אני לא מבינה."
"שבי." היא מורה לי לשבת על הספה ואני מרגישה שהולך להיות פה נאום.
"גבע הוא הקרחון כי הוא יכול לשבור אותך לחתיכות, ואת לא רואה את זה בכלל. אם כבר, את רק מתקרבת אליו, כמו סירה טיפשה שלא יודעת מה הולך לקרות."
"מטאפורה מעניינת. עכשיו, איפה ליאונרדו ד'קפריו?" אני מנסה לנעוץ את הכפית בגלידה הקפואה והיא מתעקמת.
"הנה, זה בדיוק מה שהולך לקרות לך." היא לוקחת את הכפית מהיד שלי בתור המחשה.
"טוב למות בעד הגלידה."
"נועה, מספיק עם הציניות. אני מנסה להציל אותך. כי, שוב, אני הייתי שם."
"אוקיי, ומה את היית עושה אחרת?"
"מה לא הייתי עושה אחרת? את צריכה להחליט אם את מתעמתת עם הבעיה ומסתכנת בלהישבר, או חותרת לחוף מבטחים."
"אנחנו ממשיכות עם המוטיב של הטיטאניק, אחלה."
"בעיקרון, את צריכה להחליט אם את מתמודדת עם הרגשות אליו ומספרת לו, או תופסת ממנו מרחק."
"אני לא יכולה לתפוס ממנו מרחק. הוא החבר הכי טוב שלי."
"כן, אבל האם את רוצה שהוא יהיה החבר הכי טוב שלך בזמן שהוא צועד לחופה עם הרצליה פיתוח?"
"משוגעת."
"תעני על השאלה שלי!" היא זורקת עליי את הכפית.
"לא, ברור שלא. זה יהרוג אותי."
"יופי, אז את מבינה שאין אופציה אחרת פה. לא באמת. הסיכוי הכי טוב שלך זה פשוט לספר לו. את לא תדעי אף פעם איך הוא מרגיש אם לא תעשי את זה."
"אני כבר יודעת, תאמיני לי."
"מה זאת אומרת?"
"התנשקנו. במסיבה של חנוכה." אני מחליטה לשים את כל הקלפים על השולחן. כאילו, חוץ מהג'וקר הקטן שהוא העובדה ש(לא) שכבתי עם המתרגל החדש שלי. למה לערב שמחה בשמחה?
"מה?! ומה היה?"
"כלום. זה בדיוק העניין. אני יזמתי את זה והוא עצר אותי מיד. בעצם, אפילו לא הייתי קוראת לזה נשיקה, זאת הייתה הצמדת שפתיים רגעית."
"אני מצטערת."
"זה בסדר. זה כנראה היה לטובה."
"אוקיי, אז אני מניחה שזה משאיר לנו אפשרות אחת."
"לנתק איתו קשר? לא."
"זה יכאב בהתחלה, אבל תאמיני לי שאת לא רוצה להיות שם כשהוא מתאהב בבחורה אחרת. בין אם זאת מיס הרצליה פיתוח או רמת אביב."
"אלה ערים מאוד ספציפיות, אל תכלילי. גבע מאוד פתוח גיאוגרפית." אני יוצאת להגנתו.
"בסדר, אני אוסיף גם את רמת השרון." היא נשמעת כמו סוחר ממולח באמצע מיקוח.
"כן, אני לא יודעת. אולי את צודקת. אני פשוט לא יכולה להתמודד עם המחשבה הזאת כרגע."
"זה בסדר, זה חלק מהתהליך. אבל את מבינה שזה לא תקין שאת סוגרת את עצמך בפני בחורים חמודים כמו רון שעדיין אוזרים אומץ וקמים להתחיל איתך? זה פאקינג נדיר בימים האלה."
"רון היה די מעצבן." אני נאנחת.
"אוקיי, ספציפית רון היה קצת מעצבן. ומוזר. אבל את מבינה את הפואנטה."
"כן..."
"תנסי פשוט להתחיל לדמיין את עצמך עם בחורים אחרים. זה עוזר."
"אל תדברי שטויות."
"נו, נועה, חייבים להיות עוד בחורים שאת מפנטזת עליהם. אני מסרבת להאמין שגבע תופס את כל הדיסק הקשיח שלך. הא! ראית מה עשיתי שם?" היא צוחקת מהבדיחה הגרועה של עצמה.
"לא יודעת." העניין הוא שאני אומרת את זה וצמד עיניים ירוקות עולות לי בראש.
לגבע אין עיניים ירוקות.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אלה בר עקוב אחר אלה
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
קראתי הכל, זה מעולה שנון ועוקצני. מחכה להמשך
הגב
דווח
guest
איזה סיפור יפהההה תמשיכייי זה מהמהם מחכה בקוצר רוח
הגב
דווח
guest
תמשיכייייייי
הגב
דווח
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
נעורים
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה
אל תהיה כמוני
אל תהיה כמוני
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
בקרוב אצלך 2
בקרוב אצלך 2
מאת: שיר פיליבה
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave
אישה חזקה
אישה חזקה
מאת: Li Sha
בקרוב אצלך 2
בקרוב אצלך 2
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan