כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1 1

אפשר גם אחרת פרק 1

בשנה יש 365 ימים, 12 חודשים ו525 948.766 דקות. בכל דקה משהו קורה, מישהו אחד בוכה, מישהו אחר צוחק כל הזמן הדברים משתנים בכל האופן

לפני שאתחיל רוצה להגיד תודה לכל מי שמלווה אותי תמיד בקריאה, בדירוגים ומעודד אותי להמשיך לכתוב.

לסיפור הבא יש 2 זמנים עבר והווה, אדגיש את העבר עם קו תחתון על מנת שיהיה לכם קל לזהות.
מקווה שתהנו, שלכם מאיה❤

בשנה יש 365 ימים, 12 חודשים ו525 948.766 דקות. בכל דקה משהו קורה, מישהו אחד בוכה, מישהו אחר צוחק כל הזמן הדברים משתנים בכל האופן.

הסתכלתי על הרובוט הראשון והמרושל שבניתי לרינה, החיוך שנפרס בפניה כאשר ראתה אותו, על אף היותו גמלוני ומפלסטיק משומש לא היה לה משנה.
" זה בשבילי?" שאלה אז בקול רך.
" כן, הוא יהיה לצידך" אמרתי בגאווה.
אני זוכרת כיצד היא אחזה בו וכל כך התלהבה מכך שהוא אומר כמה מילים רק כי התקנתי קול בתוכו.
" את תבני רובוט גדול יותר כשתהיי גדולה?" שאלה אותי והתיישבה על ידי.
" צריך ללמוד בשביל זה"
" את רוצה ללמוד את זה?" שאלה ובלבלה אותי לחלוטין.
" אני חושבת שכן"
" את תצליחי! יש לי את האחות הכי טובה בעולם" נתנה לי חיבוק.
כמה שנים לאחר מכן היא גדלה ואת הרובוט החליפה בבובה, לא כעסתי אבל שמחתי לפחות שהיא הניחה אותו על אדן החלון בתור צעצוע ראווה.
ביום הולדתה ה-12 חסכתי כסף בשביל לבנות לה ארון, רק משום שהיא וויתרה על ארון למעני.
" בניתי לך ארון אני יודעת שזה לא הרבה אבל עכשיו לפחות תוכלי לשים בתוכו את הבגדים שלך" היא לא אמרה דבר, הדמעות דיברו בעד עצמן.
" את תמיד פה בשבילי"
" ותמיד אהיה" חייכתי, לא ידעתי שבאותו יום מה שאגיד ייחרט בליבי.

הבטחתי שאשמור עליה, שאגן עליה אבל זה לא קרה.
את רינה איבדתי שלושה חודשים לאחר יום הולדתה, מילדה שמחה היא הפכה למדוכדכת וחיוורת. מאז אותו יום חרב עולמי, שבע שנים עברו ואני עוד מתאבלת.
מה שעשיתי אחרי מותה לא ייסלח, אני יודעת אבל הזעם השתלט עליי, לא ידעתי מה עובר עליי באותם הרגעים כשכועסים מחפשים את מי להעניש ובמה להיאחז.
לא היה לי במי להיאחז, לא היה לי עם מי לדבר אז החלטתי פשוט לעשות את זה בשביל רינה.

.....

" את תשפשפי עוד הרבה זמן את השולחן?" התעוררתי, העבר הכה בי.
" סליחה לא שמתי לב" התנצלתי בפני אור אחראית המשמרת והלכתי לנקות שולחנות אחרים.
" את עושה משהו בערב?" אדר אחד המלצרים ניגש אליי עם חיוך זדוני שלא היה לרוחי.
אני משתדלת לא להתחבר לאנשים, בעיקר לא עם אדר שכבר ממלצר יותר משש שנים ואת כישוריי הזימרה שלו זרק לפח.
" תהיה בטוח שלא אבלה אותו איתך"
" אני אוהב שאת קשוחה, אז מה את כן מתכוונת לעשות?"
" אני... בוא נגיד שאני אהיה עסוקה" הוא נשען על הקיר בזמן שפיניתי את הכלים מהשולחן אל תוך העגלה.
" טוב גברת עסוקה, אפשר לדעת במה?"
" אני אמשיך בתיקון מחשבים"
" לא ידעתי שאת מתקנת מחשבים"
" צריך פרנסה"
" את לא נראית" פתאום אמר.
" לא נראית מה?" שאלתי המומה.
" חנונית כזאת שמתקנת מחשבים"
עדיף להיות חנונית שמתקנת מחשבים מבליין שכמוהו.
" מצחיק, טוב אני עסוקה קצת אם לא אכפת לך" זרקתי את העגלה בקצה המטבח על יד הכיור והלכתי לעשן.
" כשתסיימי אור מבקשת שתגיעי למטבח" לעזאזל עם אור היא כל כך אנוכית, חסרת יחסי אנוש ואוהבת להשוויץ בעבודה שלה.
" בסדר" סיימתי את הסיגריה והתעכבתי בכוונה עוד קצת, ואז כשניגשתי למטבח היא חילקה הוראות לכולם.
" אני כאן"
" טוב שהגעת את תהיי בעמדה עם אדר כשתסיימו תלכו"

לא דיברתי עם אדר, שיתוף הפעולה בנינו הצריך שקט, רק בתום שעה סיימנו את כל הכלים. ניגבתי את הידיים בנייר סופג יבש והורדתי את הסינר.
" את הולכת?" שאל אדר הנהנתי מבלי לדבר.
" תהני עם המחשבים שלך, אם תרצי בכל זאת יש לך את מספר הטלפון שלי" לעיתים אני חושב שרמת האייקיו בעבודה במקום לעלות רק יורדת. אולי אני היחידה שמעלה אותו אך אם אתפטר זה יירד, אבל אני לא מתפטרת בשביל עצמי ובשביל האייקיו המסכן.

הברגתי בחזרה את כל הברגים והנחתי את הספק החשמלי למקומו.
נעמה ובת אל לא היו בבית, הן השותפות שלי. נעמה סטודנטית לעיצוב ובת אל לומדת הוראה, כמעט כל יום מסיימות בשעה שש ומגיעות בשמונה כך שיש לי זמן ליהנות עם הלבד. למעשה, אנחנו שותפות ולא יותר, לא משתפות זו את זו בשום דבר לעיתים מדברות בבקרים אך לא מעבר. וזה טוב לי, אני לא רוצה שיחקרו את בעבר שלי, אף אחד לא צריך לדעת מה קרה.
שכבתי במיטה מול המחברת שלי וציירתי ציור עד ששמעתי מפתחות בדלת זו בטח אחת מהן חשבתי לעצמי.
" מישהי בבית?" שאלה בת אל.
" כן, הכנתי לכן אוכל" בגלל שלא רציתי שיעיפו אותי מהדירה הייתי מכינה להן ארוחות ערב, יש אימרה שאנשים אוהבים אותך יותר אחרי שהם אוכלים או באמצעות הקיבה.
" תודה, נעמה עוד לא הגיעה?"
" לא, תשאירי לה גם" צעקתי מתוך החדר שלי.
" טוב"
לנעמה בחדר יש כמעט הכל טלויזיה, מחשב נייח, מחשב נייד, הרבה בדים, דוגמאות לצבעי קיר ואפילו חדר אמבטיה ועוד שטויות שיצא לי לראות כאשר נכנסתי לחדרה. אבא שלה מממן לה את הכל, תמיד קינאתי בה בגלל זה.
בת אל צפתה בטלויזיה שבסלון, היא לא הייתה גדולה אלא קטנה אחת כזאת שצריך לצמצם את העיניים בשביל לצפות. הגענו לדירה והטלויזיה חיכתה לנו כאן, זאת אומרת אנחנו משתמשות בטלויזיה של הדייר הקודם. בת אל ואני תמיד פחדנו לבקש מנעמה לצפות אצלה אז לא ביקשנו והסתפקנו בטלויזיה העלובה הזאת.
" איך את עובדת מחר?" בת אל עמדה בפתח החדר שלי בזמן שהתעסקתי בהכנת בגדים למחר.
" בוקר כמו היום" אמרתי לקונית.
" יש גור כלבים חמוד מאוד חשבתי אולי אפשר להביא אותו לכאן אבל אני לא יודעת מה תחשבי על זה" גור כלבים יכולה להיות תוספת טובה לבית הזה.
" מבחינתי מצוין!"
" באמת? איזו הקלה חשבתי לא תרצי" אני בודדה איזה בן אדם בודד לא ירצה גור כלבים חמוד?
" בהצלחה עם נעמה" תהיתי מה תגיד נעמה.
" היא כבר הסכימה" באמת? הילדה המפונקת הזאת שכל כך אוהבת סדר הסכימה? הייתי המומה.
" מתי את מביאה אותו?"
" מחר בתשע, הכלבה של חברה שלי המליטה אז היא תיתן לי אחד"
" יופי" חייכתי וחיכיתי שתלך.

....

" איך עבר היום?" שאלתי את רינה שהגיחה בפתח הדלת והניחה את הילקוט שלה.
" אני לא רוצה ללכת לבית ספר יותר" כאב לי כשהיא אמרה את זה.
" רינה אני יודעת כמה קשה לך, אולי אדבר עם המנהל?"
" לא זה יהיה גרוע יותר!" היא צעקה עליי.
" בסדר בסדר אז אחשוב כבר על משהו"
" אבא בבית?"
" הוא אוכל עם מורן" אז מורן הייתה החברה החדשה של אבא מאז שאימא נעלמה.
הלכנו שתינו לכיוון חדר האוכל שניהם היו כבר בבקבוק השני של היין.
" אבא אני לא רוצה ללכת לבית הספר אולי אלמד מהבית?"
" מה זאת אומרת תלמדי מהבית? את כמו כולם!"
" אני שונאת את הילדים הם כל כך רעים!" היא בכתה אל מולו הוא כלל לא התייחס.
" תנסי לשלוט בעצמך ולעמוד מולם"
" אבל זה לא אפשרי אני לא מצליחה"
" זה כי את חלשת אופי כמו אימא שלך!" היא לא ענתה אלא פשוט בכתה, לקראת הערב מורן יצאה לחברה שלה ואבא השתוי תפס את רינה בידה והוריד לה את הבגדים, היא הייתה רק בתחתונים.
" כשאני אומר שאת תלכי לבית הספר את תלכי"
" די אבא תעזוב אותה!" נאבקתי איתו בשביל להגן עליה.
" אל תתערבי" הוא הטיח אותי לאחור והכה את רינה.
" אני כן אתערב!" חיבקתי את רינה ונתתי לו להכות אותי במקום, רינה בכתה עליי.
" איזה בנות יש לי שלא מכבדות את אבא שלהם!"
" אבא תפסיק בבקשה!" רינה ביקשה ולא ידעה מה לעשות. ספגתי את המכות בשבילה, זה כבר לא כאב אחרי כמה פעמים בהן ככה אותי. הוא הפסיק לאחר כמה זמן ונפל על הרצפה, לא היה לי אכפת שהוא ימות מרוב שתייה. הדבר הראשון שרציתי שהוא ימות ואז יעבירו אותנו מהבית הזה, לא היה לנו לאן ללכת.
" את מדממת!" רינה בכתה והלכה להביא מטליות.
" אני בסדר, את בסדר?" אחזתי בידייה והסתכלתי עליה.
" כן אבל את יש לך מלא דם!"
" רינה תתלבשי אנחנו הולכות לאכול גלידה"
" מאיפה יש לך כסף?" היא שאלה והתחילה להתלבש בזמן שניגבתי את הדם מגופי.
" חסכתי, את מוכנה?" היא הנהנה.
" הוא מת?" הסתובבה לאחור והביטה באבא.
" בואי נצא" התעלמתי וסגרתי את הדלת.
הלכנו למרכז העיר וקניתי לה גלידה, לי פחות היה תיאבון היא ליקקה מהגלידה ונהנתה ממנה.
" רינה, את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?" היא הנהנה.
" אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך!"
" גם אני אוהבת אותך מאוד!"
.....

העבר תעתע בי, הוא כל הזמן מגיע ומשתק אותי. אני כל כך מתגעגעת אליה, כל כך רוצה לדבר איתה, לחבק אותה ולהגיד לה כמה שאני אוהבת אותה שוב ושוב.
בבוקר קמתי הבנות כבר הלכו, קמתי מוקדם מהרגיל בגלל החלומות שלי על רינה, חלומות שהם למעשה זיכרונות מן העבר.
" את בבית?" הודעת הבוקר של אופק העירה את תשומת ליבי.
" כן, ממתי אתה ער בשעות האלו?"
" עזבי, לא הצלחתי להירדם, רוצה לבוא?"
את אופק הכרתי ממש לא מזמן במהלך ריצה היינו עושים ספורט ביחד עד שהוא שבר את הרגל ומאז התחלנו לבשל דברים בריאים יחד. עם אופק אני מרגישה ללא מסיכות, אמנם לא סיפרתי לו על העבר שלי אבל אני יכולה לדבר איתו על הכל אם ארצה. אני אוהבת כיצד אופק נוגע בשיערי ולוחש לי שאני הכי יפה בעולם גם אם זה לא נכון, אני אוהבת כיצד הוא מחבק אותי ונותן לי נשיקה גדולה על השפתיים הוא כמו שמיכה שמגינה עליי מהבדידות.
" אכין לנו גם משהו טעים"
הוסיף לאחר שראה שלא עניתי לו.
" אני צריכה ללכת לעבודה עוד מעט" קיטרתי.
" תהיי איתי קצת ואז תלכי"
הסכמתי משום שהרגשתי בודדה, למעשה כל החיים שלי סובבים סביב הבדידות הזאת. ללא אימא, ללא אבא שפוי, ללא אחות רק אני לבד בעולם. אפילו שהעולם רע אליי לפעמים אני יכולה לנצל את המצב עם אופק וליהנות מעט בשביל עצמי, אני לא עושה שום דבר רע נכון? מלמלתי לעצמי ואירגנתי תיק.

המשך יבוא... אם ניהנתם פנקו בדירוג, עד לפעם הבאה, מאיה

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Maya B עקוב אחר Maya
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
ואוו !!מחכה להמשך
הגב
דווח
1 אהבתי
Blackbird Night
Blackbird Night
וואו מהמם!
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
וואי מושלם! כיף כמו תמיד הסיפורים שלך שמעבירים מסר וגם הוא נשמע מאוד רלוונטי אם זה באמת מה שאני חושבת שזה.
אף פעם לא מאכזבת ❤️
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 6 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Maya B
חבקי אותי חזק פרק 38+39
חבקי אותי חזק פרק 38+39
מאת: Maya B
יש לנו משהו מיוחד -36 ואחרון!
יש לנו משהו מיוחד -36 ואחרון!
מאת: Maya B
חבקי אותי חזק פרק 40 ואחרון!
חבקי אותי חזק פרק 40 ואחרון!
מאת: Maya B
טעם אישי פרק 26
טעם אישי פרק 26
מאת: Maya B
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה