טעם אישי פרק 40
" גם אני, יש משהו יפה בצלקות" הוא אמר " מה כבר יפה בצלקות?" לא הבנתי. " הן מסמנות שעברת דברים בחיים, אנשים ללא צלקות הם מושלמים מדי"
את אגם הכניסו למעצר כך אימא גילתה, גברת אנה לא האשימה אותי הייתי רואה את כפות הרגליים שלה מבעד לחדר שלי בכל פעם שהייתה מגיעה לבקר. אימא אמרה שמרוב בושה היא לא מסוגלת להסתכל עליי ובכל פעם שמגיעה היא מביאה איתה מתנה כאות התנצלות. היה לי עצוב בשבילה על כך שהיא מנסה לכפר על החטאים של הבת שלה, אימא בכל פעם הייתה אומרת לה לא לטרוח וכי היא לא אשמה במה שקרה, אך גברת אנה לא הקשיבה.
מהעבודה לקחתי חופשה עד שהחלמתי. לעיתים היו לי סיוטים על כך שאגם הורגת אותי החלום היה חוזר שוב ושוב עד שהייתי מתעוררת. הפצעים החלימו והנפש שלי מתרפאת בזכות המשפחה והחבר החדש שלי, תומר. מעולם לא הייתי מעלה בדעתי שתומר הדייט הלא מוצלח שלי יהיה זה שיתמוך בי,
שלושה חודשים עברו והסתיו כבר בפתח.
" טיגיסט בואי לאכול!" אימא צעקה, התאומים גדלו הם חגגו יום הולדת בשבוע שעבר, אבא הקפיד להיות יותר בבית בשבילנו ואימא המשיכה לעבוד פחות משמרות עד שארגיש טוב יותר.
" תומר מגיע?" הנהנתי.
" או בדיוק דיברנו עליו" הוא דפק בדלת ונכנס.
" שלום לכולם" הוא אמר הושיט לאימא בקבוק יין עימו והתיישב על ידי.
" קח תאכל יקירי" היא דחפה לו אוכל בצלחת כאילו הוא לא אכל שנים.
" אימא הוא יאכל אל תדאגי" הובכתי.
" אנחנו עוד מעט נוסעים לדודה לילך אני מניחה שאת נשארת כאן"
" כן אהיה עם תומר"
" תשמור עליה שהיא תהפוך לי את הבית" אמרה בקריצה לעבר תומר הוא צחק.
" אל תדאגי גברת אולמן אני אשמור עליה" אימא חייכה והמשיכה לאכול, היא כבר לא שואלת על המשפחה שלו, היא כבר לא חוקרת כמו שעשתה עם החבר הראשון שלי, היא הפסיקה להיות בררנית ונתנה לי ללמוד לבחור מה טוב לי ומה שפחות טוב ללמוד מזה.
....
" טי?" התעוררתי מהמחשבות.
" כן?"
" אז מה את רוצה שנעשה?" ישבנו על הספה לאחר שכולם הלכו.
" שירתת בצבא?" שמתי לב שמעולם לא דיברנו על זה.
" כן בטח, הייתי לוחם למה העלאת את הנושא הזה פתאום?"
" כי רציתי לשתף אותך במשהו שקשור לצבא"
" זה נשמע רציני"
" אתה תמיד אומר לי לסמוך עלייך, נכון?" הוא הנהן.
" הבעיה הזאת של לסמוך על אנשים התחילה בצבא" המשכתי לשבת על הספה מבלי להסתכל עליו, הבטתי בקיר הלבן שמולי.
" תמשיכי אני מקשיב"
" היה בחור אחד שכל הבנות רצו אותו חוץ ממני. הן כל כך העריצו את היופי שלו אני שנאתי אותו, הוא אולי היה בחור נאה ונחמד מבחוץ אבל ההתנהגות האמיתית שלו כלפי נשים הכעיסה אותי. אז הוא ניסה לעשות הכל כדי שימצא חן בעיני ואני חשבתי שאם אעשה מה שהוא רוצה הוא יעזוב אותי בשקט. הייתי טיפשה שנתתי לו את הגוף שלי, יום למחרת כל הבסיס ידע על המקרה אני מאשימה גם את עצמי על כך שנתתי לו לנצל אותי. כולם התעללו בי קראו לי בשמות, דחפו או בודדו אותי מהם בחדר האוכל... אף פעם לא חשבתי שאנשים יכולים להיות אכזריים. ואם חשבתי שזה נגמר אז לא, כמה ימים אחרי האירוע הייתה לנו מסיב... מסיבת פורים הוא שוב הציק לי הפעם ברחתי משם, הוא תפס אותי חזק ופתח את החולצה שלי רק בשביל לצלם את עצמו בתוך הציצים שלי. הוא הראה לכל הבסיס אבל למזלי לא הספיק לשלוח... הייתי בודדה אף אחד לא אהב אותי עד שעברתי לבסיס אחר..." עצרתי והדמעות שלי זלגו בשקט, הוא לא מש מהסיפור שלי והמשיך להביט בי.
" אף פעם לא הסתכלתי על בחורים לבנים כי חשבתי שהם לא יכולים להתאים לי, לדעות שלי ולמה שאני רוצה והוא הבהיר את זה באופן כל כך ברור. אני גם מאשימה את עצמי מאשימה על כך שבכל פעם הייתי טיפשה לתת את עצמי לבחורים שרק רצו לנצל אותי, אותו הדבר קרה עם ניקיטה. אני מצטערת שהייתי קשה איתך, אני מצטערת שקשה לי לסמוך על אנשים מלבד המשפחה שלי לא היו אנשים שעליהם הייתי יכולה לסמוך." נדמה לי שדיברתי יותר מדי, עצרתי והמשכתי להסתכל על הקיר הלבן ההוא.
הוא הושיט את ידו לעברי וחיבק אותי נדמה היה כי אין לו מה לומר ואולי זה טוב כי שתיקה אומרת הרבה יותר.
הוא ניגב את הדמעות שלו וחיבק אותי חזק.
" אני מצטער... אני באמת מצטער על שהיית צריכה לעבור את זה" אמר כשהוא מחבק אותי.
" אני יכול להראות לך משהו?" הנהנתי ולא הבנתי מה הוא רוצה להראות, השתחררנו זה מזה.
" גם הבחירות שאני עשיתי בחיים שלי לא היו טובות, באשמתי ההורים שלי מתו, בגללי סבתא שלי ואחותי נשארו לבד. תראי... אני לא בא להתחרות איתך מי עשה דברים פחות טובים... מה שאני מנסה להגיד שאלוהים העניש אותי על הכל ואני חושב פשוט להסתכל קדימה כי ההורים שלי לא יחזרו ויש לי את סבתא שלי ואת עמליה ועכשיו אותך ואת המשפחה שלך ואני לא מתכוון לוותר עלייך"
" אבל מה רצית להראות לי?" הוא לפתע הוריד את המכנסיים שלו.
" מה? מה אתה עושה?"
" שנייה זה לא כמו שזה נראה, הינה תראי"
ראיתי צלקת על הירך שלו, צלקת גדולה.
" אני כבר נענשתי, בכל פעם שאני רואה את הצלקת אני נזכר בהורים שלי" הוא הרים את המכנסיים וחזר לשבת, ראיתי שהוא מתאפק לא להזיל דמעות.
" א... איך זה קרה לך?"
" באותה השריפה כשחילצתי את עמליה משם" בכיתי.
" אל תבכי"
" אתה גיבור אתה הצלת את אחותך וההורים שלך לא מתו באשמתך!"
" הם כן, הם מתו כי לא היה מי שישמור עלינו"
" בבקשה אל תאשים את עצמך" הסתכלתי עליו יחד עם הדמעות שלי.
" גם לי יש משהו להראות לך... אני חושבת שאנחנו דומים"
לא הייתה לי דרך אחרת להוריד את החולצה אז פשוט הורדתי אותי בכמעט מבוכה.
" אתה רואה?" הוא הסתכל על הצלקת של שעל הכתף.
" איך זה קרה לך?"
" אימא שלי אומרת שנשפכו עליי מים רותחים אז כשעדיין לא גרתי איתם"
" אתה תוכל להמשיך לאהוב אותי ככה?"
" ואת?" לא נתן לי תשובה מוחלטת.
" כן"
" גם אני, יש משהו יפה בצלקות" הוא אמר
" מה כבר יפה בצלקות?" לא הבנתי.
" הן מסמנות שעברת דברים בחיים, אנשים ללא צלקות הם מושלמים מדי"
" אומר זה שהתנהג כמו מר מושלם בעבר"
" אי זה לא מצחיק!" הוא צחק על עצמו מהבדיחה שלי.
" אני חושב שזה עניין של טעם אישי ואני אוהב אותך ככה כמו שאת!" נתתי לו חיבוק גדול ואז הבטתי בו תוך כדי.
" מה? מה קרה?"
" בוא ננסה לחיות חיים מאושרים מעכשיו, המשפחה שלך, המשפחה שלי אתה ואני, בוא ננסה"
" את חושבת שנצליח?" שאל בהיסוס
" למה לא?"
" אני צוחק, בואי ננסה" תפס את פניי ורכן לתת לי נשיקה על השפתיים.
הסוף!
מקווה שנהניתם ניפגש בסיפור הבא שלכם מאיה❤
שלח תגובה
את מטורפת הכתיבה שלך כל כך מרתקת וקראתי כל כך הרבה סיפורים שלך.
אל תפסיקי אף פעם!!
אני כותבת ספר אבל זה פרויקט ארוך יותר אעדכן שאסיים אם את מוכנה לחכות. שוב תודה❤
