כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2 1

להילחם בשבילו- פרק 115

הביתה

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111112. להילחם בשבילו- פרק 112113. להילחם בשבילו- פרק 113114. להילחם בשבילו- פרק 114115. להילחם בשבילו- פרק 115116. להילחם בשבילו- פרק 116117. להילחם בשבילו- פרק 117118. להילחם בשבילו- פרק 118119. להילחם בשבילו- פרק 119

פרק 115: להשתחרר

"חשבתי שצחקת," אני ממלמלת כשליאם נכנס אל החדר עם שקית גדולה.
"אני פחות בעניין שאמא שלך תראה אותי עירום, כבר הבהרתי את זה." הוא מניח אותה על שולחן הזכוכית ומסתובב אל החדר עצמו. "שנתחיל לסדר? אה, רגע. אני רואה שדי סידרת."
"שעמם לי." אני שמה בתוך השקית הרב פעמית, שעוד שימשה את ליאם במחלקה בבית החולים, את הבגדים המלוכלכים שלי. "בעיקרון אני אחרי מקלחת גם ולבושה בפיג'מה כמה שאתה רואה. אף אחד לא אמור לבוא כבר. מחר בבוקר אני אכניס לשקית את הפיג'מה ואת הציוד שבמקלחת. אולי אני אתקלח מחר פה ואפתר מזה כבר, מאמינה שבבית נהיה סביב הארגון של הכל."
"אני בטוח שתמצאי זמן להתקלח בבית, אבל מה שאת רואה לנכון." ליאם מתקדם אל המקלחת ומציץ לשנייה בפנים. "אני חושב שמחר בבוקר אסע מוקדם לבית עם השקיות והבלונים. את בינתיים תלכי לאכול ארוחת בוקר וכשאחזור נאסוף את קטנצ'יק וזהו." הוא מחייך, והחיוך שלו מדבק אותי.
"וזהו."
אני ניגשת אל השקית ומוציאה את החלוק שעטוף בסרט עבה וכחול. החגורה שלו בצבע תואם, והבד עצמו בצבע לבן. אני כמעט שואלת את ליאם אם הוא הולך להצטרף לנבחרת הג'ודו, אבל נוצרת את לשוני.
"אל תבלגני אותו. נראה לי לקפל דבר כזה לוקח נצח." הוא כבר עם השקית בהיכון לארוז מחדש את החבר החדש שלו. "אני הולך להסתובב ככה בבית," הוא אומר עם חיוך גדול פי כמה מזה שהיה לפני מספר שניות.
אני מגלגלת את העיניים. "אמא שלי תחזור לחשוב עליך דברים רעים."
הוא מגחך. "יש מצב." אחרי כמה שניות של שתיקה הוא אומר, "את יודעת, אני מקווה שנצליח להוכיח לה שאנחנו מסתדרים בכוחות עצמנו והשהות שלה תהיה קצרה יותר."
"מה זה לדעתך קצרה יותר?" אני נותנת לו לקפל חזרה את החלוק ומתיישבת על הספה. החדר באמת מתחיל להתרוקן.
ליאם הולך אל המטבחון ומתחיל להכין לעצמו קפה. אני לא רוצה לשאול אותו איך היה בריצה או אצל סהר, כי אם היה קורה משהו יוצא דופן אני מניחה שהוא היה משתף אותי.
"נגיד שבוע ולא חודש. בנינו, עופרי, את אומרת בעצמך שאמא שלך מלחיצה אותך. למה זה טוב? ברור שההתחלה שהיא איתנו חשובה. את לא חושבת שאחרי שבוע כבר נתחיל להסתדר? חודש זה מלא זמן."
"אתה זה שהצעת את הרעיון."
"אני עדיין חושב שהוא טוב, בטח לעומת האלטרנטיבות האחרות. אני פשוט גם חושב ששבוע, גג שבועיים, הם די ויותר. מה, נועה לא צריכה את אמא שלה בבית? ההורים שלך וגם שלי גרים באותה עיר כמונו. אני מאמין שנסתדר כבר אז."
"אני לא יודעת מה יהיה אפילו מחר, ולכן אני לא יכולה לענות לך על זה." אני מעלה את הרגליים שלי אל הספה ומחבקת את הברכיים. "נכון אתה אומר לי לא להסתכל על דברים כמלחיצים? אז ככה תעשה גם אתה עם השהות שלה. תתהלך בחלוק, תנעל את החדר אם אתה צריך, פשוט... פשוט תן לי את הזמן ללמוד מה לעשות כל עוד אמא שלי לצידי."
"בסדר גמור." הוא משליך לפח את הכפית החד פעמית ונשאר להישען על השיש. "את רעבה עכשיו?"
אני מנידה את הראש. "לא, האוכל שההורים הביאו לי בצהריים השביע אותי."
"אגב, לא העליתי את כל זה כדי לפגוע בך או באמא שלך, כן? כבר דיברנו על זה בבוקר. כל הקטע הזה של להסתדר יכול היה להיות נורמלי אם לא כל הדברים שקרו לך ולי לפני. את יודעת, יש מצטברים ומשקעים, אם נקרא לזה ככה."
"אני אומרת שנתחיל במחר בבוקר. אתה כאמור תיקח את הדברים והבלונים." אני מרימה את העיניים אל התקרה. "יש פה די הרבה, מקסימום אני אתן לאמא שלי גם חלק. אני אחכה לך פה כמו שאמרנו אחרי ארוחת בוקר ומקלחת ו... סוף סוף אשתחרר."

הלילה האחרון הזכיר לי את הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל עם המשפחה. מרב התרגשות והרצון שיגיע הבוקר, לא ישנתי כל הלילה. היו לי פרפרים בבטן ורק רציתי שנעלה למונית לנמל התעופה. ככה גם היה הפעם, התהפכתי במיטה והתעוררתי יותר מפעם אחת. גם כשהייתי בטוחה שאני נרדמת, מצאתי את עצמי שוב בתוך לילה ארוך. בפעם החמישית או השישית, השעון המעורר של ליאם מעיר גם אותי. הגיע הרגע.
"את לא רוצה לישון עוד קצת?" ליאם שואל תוך כדי שהוא דוחף לאחת השקיות את מברשת ומשחת השיניים שלו. "יש עוד משהו לשים בשקית הזאת?"
"אני אכנס להתקלח עכשיו ככה שאתה יכול לקחת את הפיג'מה וגם את שאר הדברים שעל הכיור." אני מזנקת מהמיטה וכמעט מתנגשת במנורת הלילה מרב התלהבות. "אני פשוט מתה לעוף מפה," אני מוצאת צורך להסביר את ההתנהגות שלי.
כמה דקות אחר כך, אני לבד בחדר. ליאם הצליח לקחת את כל הבלונים, ואני מקווה שהנסיעה הזו לדירה תעבור חלק ובשלום. אני זוכרת איך כשהיה לשליו יום הולדת, ממש לא מזמן, נסעתי עם שירי לקנות בלונים והם הפריעו לשדה הראייה שלה. למה הוא כזה עקשן? הרי הצעתי שאמא תיקח כמה גם.
המחשבות ממשיכות איתי גם בחדר האוכל. אני לא רעבה ממש, אבל בכל זאת לוקחת חביתה מקושקשת וקרואסון. אני עוברת ליד עמדת הסלטים והקול של ליאם כאילו בראש שלי. אני לא יודעת למה הצוואר שלי מסתובב לכיוון הדלת כאילו הוא יכנס. הוא לא. אני מניחה את הצלחת על אחד השולחנות והולכת לקחת מיץ תפוזים. אני לא יודעת אם ההרגשה הזו שמשהו סוגר עלי היא מלחץ או שהיא טבעית לחלוטין. אני הולכת לקראת שגרה חדשה לגמרי, וכזו שאני לא מכירה.
אני מסתכלת לעבר כל חלק אפשרי בחדר האוכל תוך כדי צעידה לכיוון עמדת המיצים. זהו, לא אראה אותו יותר. אני לא רוצה לראות אותו יותר. הרגע שחיכיתי לו מתקרב בצעדי ענק.
אני כמעט מתנגשת באחת הנשים בדרכי חזרה אל השולחן. יש לה ביד צלחת עמוסה, ומזל שלא נכנסתי בה. "סליחה," אני מתנצלת ומשפילה את המבט. אסור לי לתת להתרגשות לנתק אותי מהמציאות, רק שזה לא אפשרי. אני משחקת עם המזלג, בקושי אוכלת. אני בקושי מעכלת את זה שמעכשיו הכל הולך להשתנות. ליאם אמר לי לא להוסיף לחצים על עצמי ואני צריכה להקשיב לו. אני צריכה לאכול.
אחרי כמה דקות של בהייה בצלחת, אני מחליטה לקחת חתיכה מכל דבר ולקום. אני לוקחת לגימה ממיץ התפוזים תוך כדי שאני כבר על הרגליים ועושה את הדרך המוכרת לחדר. אני אפילו לא נפרדת מאף אחד שאולי חושב שיראה אותי שוב מחר, אלא מסתפקת במלמול תודה וזהו. אני סוגרת אחריי את הדלת, מתיישבת על הספה ומבינה שאם הרגליים שלי מתופפות בעצבנות על השטיח אני במתח. אני מחליטה לסרוק את החדר בפעם האחרונה בהחלט לראות שלא שכחתי כלום ומגלה באכזבה אחרי שתי דקות בערך שלא ואין לי מה לעשות יותר. להסתכל על הדלת כל כמה שניות זה לא מהלך חכם, ולכן אני מדליקה את הטלוויזיה על אחד מערוצי הסרטים ומנסה להתרכז באחד. כמובן שמדובר במשימה בלתי אפשרית, ולא הסרט עם טום קרוז, כשהמוח חושב מתי ליאם יבוא והאם יש הרבה הסחות דעת בדירה שמעכבות אותו. כשאני חושבת על לקום לכיוון החלון ולהציץ אל החניה הדלת נפתחת, וליאם נכנס פנימה עם סלקל וקטנצ'יק בתוכו.
"מוכנה?" הוא אוחז בידית. "אמרתי לצוות פה תודה בשמנו. בואי ניסע, כולם מחכים לנו בבית."
"זה מתחיל להיות כמו שדמיינתי," אני אומרת כשאני סוגרת אחריי את דלת החדר ומתקדמת אל המעלית. "הסלקל כבד לך?"
"לא ממש. מצאתי גם חנייה ממש בכניסה." הוא נכנס אחריי פנימה ועכשיו כשאנחנו עומדים ביחד אני יכולה לראות חיוך על הפנים שלו. "את לא מבינה איזו קבלת פנים יפה עשו לכם."
"לכם," אני חוזרת אחריו ונדבקת בחיוך. אני מסתכלת אל עבר הסלקל. קטנצ'יק ישן ומכוסה בשמיכה פצפונת בצבע טורקיז. על הראש שלו יש כובע בצבע כחול כהה ממש מתוק. "מי קנה לו את כל זה?" אני שואלת למרות שזה בכלל לא חשוב.
"ההורים שלי," ליאם משיב במהירות והולך בקצב זהה לכיוון המכונית המוכרת. "אני לא ממש יודע איך לקשור תינוק, אז אני אשמח אם תעזרי לי."
"גם אני לא." אני פתאום קולטת כמה שנינו חסרי ניסיון כשאני פותחת עבורו את דלת המושב האחורי, הולכת אל הדלת השנייה וכל אחד מאיתנו מנסה מהצד האחר לחגור את הסלקל. בסוף ליאם מצליח ותוך כדי הוא מודה שלא יצא לו עדיין לנסוע עם שליו באוטו שלו וזאת פעם ראשונה שיש לו תינוק באוטו. ועוד איזו פעם ראשונה.
אנחנו עוד לא שתי דקות בתוך הנסיעה, והעורף שלי כבר נתפס מרב מבטים אל המושב האחורי. שנינו שומעים את הנשימות של קטנצ'יק, ואני מתמוגגת. "זה כזה חמוד."
ליאם חייב להרוס את הרגע ואומר, "אמא שלך באה אלינו עם תיק כל כך גדול שאני חושש שהיא תישאר יותר מחודש. אני גם לא מבין מה הבעיה לקפוץ פעם ביום לבית שלכם ולקחת את מה שהיא צריכה."
אני עושה פרצוף ומעדיפה להתעלם. ההתרגשות מנצחת כשהדרך אל הבית מתחילה להיות מוכרת. השבועיים האלה הרגישו כמו נצח. אני רוצה לבקש מליאם להפסיק להיות כזה שלילי בכל מה שנוגע להישארות של אמא שלי, שבעיניי היא הכרחית. אני לא מוצאת את המילים הנכונות ולא רוצה ליצור מריבה רגע לפני שאנחנו נכנסים לרגע בחיים ששנינו נרצה לזכור לתמיד.
כשהמכונית נכנסת אל החניון התת קרקעי, הבטן שלי מתחילה לכאוב. לא בגלל התפרים, יותר מתחושת לא נודע. אני רוצה כבר שנצא החוצה ונעלה במעלית, אבל ליאם מתעכב עם שחרור הסלקל וכשהוא מצליח, הוא מוציא מתא המטען את אחד מהתיקים שהיו איתנו בחדר. "לא היו לי מספיק ידיים לקחת אותו כשבאתי בעצמי," הוא מסביר ונועל את האוטו.
"בוא כבר." אני כולי חסרת סבלנות כשאני פותחת בשבילו את הדלת אל הלובי. עשיתי את הדרך הזו מהאוטו לכאן כל כך הרבה פעמים, אבל אף פעם לא הרגשתי רצון לחזור הביתה כמו היום. אני בטעות לוחצת על הקומה הישנה שלנו מרב שאני כבר רוצה להגיע, וליאם צוחק.
"בחיים לא ראיתי אותך ככה, את לא מבינה כמה זה משמח אותי לדעת שזה הבית שלך," הוא אומר ומציץ בסלקל. "של שניכם בעצם. ברוכים הבאים הביתה, קטנצ'יק."

"ברוכים הבאים," אני קוראת את השלט הצבעוני שנחשף כשאני מדליקה את האור עם היציאה שלנו מהמעלית. ליאם מאחוריי, ואני לא יודעת אם לצלצל בדלת או לחכות שיפתח אותה בעצמו.
"פתוח." הוא עוקף אותי ותוך רגע אור שמש מציף את הכניסה.
אני מרימה את העיניים אוטומטית אל התקרה, שם חוץ מהבלונים שקיבלתי מהמבקרים בחדר יש הרבה בלונים תלויים בגווני כחול. יש גם שורת דגלים מנצנצת וקישוטי נייר של נעליים בצבע תכלת.
"רצינו לתלות אותיות עם השם של קטנצ'יק, אבל נחכה עם זה אחרי הברית." שירי קמה מהספה ומחבקת אותי כשאני מתקדמת פנימה אל הסלון. "ברוכים השבים, עופרי."
תוך כדי המגע איתה, אני נזכרת בפעם האחרונה שלי כאן. היא הייתה כאן. היא אחזה לי ביד, אני חושבת. היינו במיטה. לא, עופרי. אל תיסחפי לשם. לא. את ברגע מאושר.
"הכל בסדר?" היא שמה לב כמובן לכך שקפאתי.
אני לא מוכנה לשתף אותה. "כן, כן. סתם, את יודעת, קשה לעכל את זה שסוף סוף אנחנו בבית."
"הגיע הזמן," מירי אומרת ומסתפקת בחיבוק קליל. "ליאם, אם כולנו כאן עם עופרי, תנצל את הזמן ולך לקנות חולצה ומכנסיים לברית."
אני מרגישה פתאום שנכנסתי לסיר של לחץ. דלת הבית עוד לא נסגרה וכבר סוגרים עלי.
"עדיין לא הבנתי אם יש תאריך או אין תאריך." ליאם חוזר אל הכניסה וסוגר את הדלת. "אנחנו צריכים קצת זמן לעכל, לתת לעופרי להתאקלם."
מירי ממשיכה בשלה. "עדיף זבנג וגמרנו, תאמינו לי. בלי שישאלו שאלות ובלי שום דבר. אתה רוצה שאבא יבוא איתך? אני חושבת שזה רעיון טוב שיקנה לעצמו כמה חולצות חדשות."
האוויר כאילו אוזל לי בריאות. אני מתקדמת לכיוון המרפסת ורואה את פאביו שוכב מתחת לשמש הנעימה ולא מתייחס להגעה שלי. אני חושבת שאני מעדיפה שיתייחסו אלי ככה, מאשר קבלת פנים מלחיצה שכזו.
"שלום." אני מתיישבת לידו ומתחילה ללטף אותו. "אתה זוכר אותי בכלל?"
הוא פולט צליל שמזכיר יללה. אני מחייכת. אני לא יודעת כמה דקות ישבתי איתו ככה וליטפתי אותו, אבל זה הרגיע אותי. גם כשאני שומעת את מירי אומרת לליאם לתת לי קצת זמן עם עצמי, המשכתי לתת לו את תשומת הלב. אני לא רוצה את תשומת הלב שלהם, אני לא רוצה את כל זה ככה. כשפאביו עובר לשבת ומתחיל ללקק אותי אני מוצאת את עצמי צוחקת. זאת תחושת אושר קטנה שרציתי להרגיש כל כך הרבה זמן, ורק הוא יכול לתת לי אותה.

הקטע מוקדש לכלב שלי, אהוב ליבי הקטן, שנפטר בטרם עת לפני כשלושה חודשים.

ליאם יורק את משחת השיניים שלו אל הכיור ומציץ לעברי דרך המראה. "תקשיבי לאמא שלך ותלכי לישון. היה לך יום עמוס."
אני מקפלת את המכופתרת הלבנה שהוא קנה ומכניסה אותה חזרה אל השקית. "היא נראית אותו דבר כמו שאר החולצות שתלויות לך בארון."
"למה את מעבירה נושא? עזבי את הבגדים." הוא יוצא מהמקלחת ומתיישב מולי על קצה המיטה. "לכי לישון. אני אעשה לפאביו סיבוב מתחת לבית ואצטרף."
"אני רוצה להיות עם קטנצ'יק עוד קצת." אני מסתכלת לו בעיניים וכמעט חוזרת על עצמי שחבל שאין לו צבע עיניים כמו של ליאם. זה לא רעיון טוב.
"היית איתו כל היום מאז כשבאנו. אמא שלך איתו עכשיו, והוא גם ככה ישן. אני חושב שעדיף שהלילה הוא יישאר איתה בסלון כדי שתישני לילה שלם. את צריכה את זה." הוא מלטף לי את השיער, מתקרב אלי ונותן לי נשיקה במצח. "יאללה, עופריק. אל תעשי בלאגן."
"בינתיים המשפחה שלך היא זאת שעושה בלאגן," אני רוטנת. "כל הזמן חופרים עם הברית."
"מבטיח לך שאחרי הברית אני לא אתן לאף אחד מהם לדחוף את האף יותר, טוב?" הוא כל כך קרוב אלי שאני מסוגלת להריח את התבלינים מחזה העוף שאכל מוקדם יותר. "לישון. הנה, אני מתאמן עלייך על מה שאצווה על קטנצ'יק עוד כמה שנים."
אני מגחכת. "אתה רך מדי בשביל לחנך אותו."
"להתחשב בזה שהיית מרדנית, החינוך הוא עלי." הוא מתרחק וקורץ אלי. "שמת לב שפאביו לא התלהב מקטנצ'יק בכלל? ציפיתי שהפגישה הראשונה בניהם תהיה יותר רעשנית. הוא אפילו לא נבח."
"הוא עשה פרצוף מבוהל לרגע." אני נזכרת ברחרוח המהיר שלו את הסלקל. "אבל כן, הוא לא גילה בו עניין."
"יש להם הרבה שנים לגדול ביחד." ליאם מוציא מהארון סווצ'ר ויוצא אל הסלון לא לפני שהוא מצביע על המיטה ואומר, "לישון."
אני מסתכלת על השעון שבממיר. השעה תשע וחצי בסך הכל. מצד אחד, היום הזה עבר מאוד מהר. מצד שני, השעה עדיין מוקדמת בשבילי כדי ללכת לישון. אני מעבירה את השקית של ליאם אל תחתית הארון, שם גם נמצא החלוק שלו שעדיין לא בשימוש, ומגלגלת את העיניים. הוא עשה מהגעה של אמא שלי יותר מדי דרמה בסופו של דבר, כי הוא התקלח והתלבש בתוך החדר ולא היה צריך אותו בכלל.
כשאני יוצאת לסלון, פאביו וליאם כבר לא כאן. אמא רואה בקול נמוך את אחת מהסדרות שלה ולא אומרת כלום כשאני פשוט נשכבת על הספה השנייה ומכסה את עצמי בשמיכה. אני לא מבינה איך נרדמתי כי בהיתי בתקרה וחשבתי על כל מיני דברים. כשליאם מנער אותי בעדינות, הוא מחזיר אותי אל הסלון ולוקח לי רגע להבין שאני חזרה בבית.
קטנצ'יק בידיים של אמא שמאכילה אותו. אפילו לא שמעתי שהוא בכה. "את רוצה לבקש מהרופא שלך כדורים לייבוש החלב או שאת רוצה להניק גם?" היא שואלת כשאני מתיישבת ובוהה בשניהם.
"אני אנסה עוד קצת להניק." אני עוברת להסתכל על ליאם שעובר בסלון עם שקית האוכל של פאביו. "בלעת כדור?" אני שואלת אותו ומרגישה ישנונית. נלך לישון ביחד.
"כן," הוא עונה בלי להסתכל עלי. יש מעט כעס במילה אחת שלו, או אולי אני מדמיינת. אולי לא הייתי צריכה לשאול אותו את זה ליד אמא. אמא בכלל לא מקשיבה, היא עסוקה עדיין בסדרה שלה והדבר היחיד שלוקח ממנה תשומת לב הוא קטנצ'יק.
אני הולכת אל החדר, נכנסת למיטה ומרגישה מועקה מעצבנת במרכז הגוף. כשליאם נכנס פנימה, הוא הולך ישר לשירותים ושוטף ידיים. "אתה כועס עלי כי שאלתי לידה?" אני לא אצליח להירדם אם לא אסגור את זה עכשיו.
"מה? לא." הוא סוגר את דלת השירותים ומצטרף אלי למיטה. "זה לא איזה סוד. אמא שלך יודעת שאני עם כדורים." הוא מפהק ומתקרב אלי. אני נותנת לו לחבק אותי ונרדמת כשאני מרגישה מוגנת.
בכי זעיר ורחוק גורם לי לפתוח עיניים פתאום. אני מגלה את האור בסלון דלוק ויוצאת מהמיטה כשליאם עוד ישן. אני כן ישנתי, השעון מראה שאפילו כמה שעות טובות.
אמא בדיוק מתיישבת על הספה כשקטנצ'יק בין שתי ידיה ונבהלת לראות אותי ערה. "אמרתי לך שאם הוא יתעורר בלילה תמשיכי לישון, נכון?"
"אני לא אצליח בידיעה שהוא בוכה ורעב." אני מרגישה הקלה לראות אותו נרגע כשאמא שמה לו את הבקבוק בפה. "הוא כזה קטן, שיו."
"אני לא מאמינה שיש לך תינוק," היא אומרת ומעבירה את מבטה אלי. "את אמא, זה בכלל משהו שאני אצטרך שנים כדי לעכל."
"את אומרת את זה כדבר רע?" אני לא יודעת אם להיעלב או לא. המשפט של אמא גורם לי לדמוע ולהבין שממש לא זאת האופציה הנכונה מבין השתיים.
"ממש לא. אני גאה בך!"
אני נשענת לה על הכתף ורוצה קצת תשומת לב מאמא שלי, למרות שכן, אני אמא בעצמי עכשיו וגם אני אצטרך זמן כדי לעכל את הדבר הזה ששותה בקצב מהיר ממש צמוד אלי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
כמה חיכיתי!
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
ברוכה השבה
הגב
דווח
מון לייט
מון לייט
איזה כיף שהמשכת
שיהיה מלא בהצלחה!
אוהבת :)
הגב
דווח
טען עוד 7 תגובות
כותבי החודש בספרייה
ילדים
המלאכים שלי
המלאכים שלי
מאת: Shira Mualem
רווקה + 1
רווקה + 1
מאת: Adam gustavo Zyl
״מלכודת ברשת״
״מלכודת ברשת״
מאת: דוד חגולי
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan